ארתור גרגורי רומנצקו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10800/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10800/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: ארתור גרגורי רומנצקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 2.11.04 בתיק פח' 955/02 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט י' טימור והשופטות ש' דברת, ח' סלוטקי תאריך הישיבה: ב' באב התשס"ו (27/7/06) בשם המערער: עו"ד יובל נחמני בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. בתאריך 1.6.02, במהלך נסיעה במונית מבאר שבע לערד ירה ארתור רומנצקו (להלן: "המערער") בנהג המונית אברהם שמאייב ז"ל (להלן: "המנוח") וגרם למותו המיידי. עובדה זו, שלא היתה שנויה במחלוקת, הביאה להרשעתו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (ת.פ. 955/02 של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע). בבסיס הערעור שבפנינו עומדת הטענה כי המערער, אשר היה מצוי במצב של שכרות חלקית, לא היה מודע, בשעת המעשה, לפרט מפרטי העבירה כאמור בסעיף 34ט(ה) לחוק העונשין, ולפיכך עליו ליהנות מן ההגנה שבסעיף 34ט(ב) לחוק הנ"ל. עיקרי העובדות 2. בתקופה הרלוונטית היה המערער חייל בשירות סדיר. באותו לילה בילה בדיסקוטק בבאר שבע עם חברו, דימיטרי לברושקו (להלן: "דימיטרי" או "דימה"). בסביבות השעה שתיים וחצי לפנות בוקר עלו השניים על מוניתו של המנוח על מנת לנסוע לכיוון ערד. בדרך, לבקשת המערער, עצר המנוח בבית החייל בבאר שבע שם התגורר המערער, על מנת שזה יוכל לקחת את מדיו ונשקו, ולחזור למקום שירותו בצה"ל ישירות מערד. משם המשיכו לכיוון ערד, כשהמערער יושב במושב הקדמי שלצד הנהג, ודימיטרי במושב האחורי. על הנסיעה כולה, כולל העצירה בבית החייל, דרש המנוח 180 שקלים. כאשר הגיעה המונית סמוך לבית הספר האזורי אבו כף, הודיע דימיטרי כי הוא חש ברע, וביקש מהמנוח לעצור בצד הכביש על מנת שינסה להקיא. המנוח עצר את המונית, ולאחר שדימיטרי יצא והחל להתרחק ממנה, פרץ ויכוח בין המערער למנוח בגין סכום הכסף שהמנוח דרש עבור הנסיעה. במהלך הויכוח יצא המערער מן המונית, הכניס מחסנית אל רובהו, דרך אותו, וירה צרור של 18 קליעים לכיוונו של המנוח. מספר קליעים פגעו בראשו ובצווארו של המנוח והביאו כאמור למותו המיידי. כשנוכח המערער כי המנוח מת, הוציא את גופתו מן המונית, הניח אותה על הכביש, ונמלט לבד מן המקום עם המונית, אותה נטש לאחר מכן ליד הישוב חורה. הדיון בבית המשפט המחוזי 3. המערער הודה בגרימת מותו של המנוח, אולם טען כי בעת מעשה היה נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים וסמים. כיוון שכך, התקיים לגביו הסייג לאחריות פלילית, המצוי בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, יש לראותו כמי שביצע את המעשה ללא כוונה פלילית אלא, לכל היותר, מתוך אדישות (עמ' 3 לפרוטוקול). משכך - הוכחה עבירת הריגה ולא רצח. 4. מנגד, טענה המשיבה כי המערער פעל במודעות מלאה, והראיות שהובאו בפני בית המשפט מוכיחות את קיומה של כוונה תחילה הנדרשת לפי סעיף 300(א)(2) ו- 301(א) לחוק העונשין. תפקודו של המערער לפני הרצח ולאחריו, מצביע על כך שהיה מודע היטב למעשיו, לפני הרצח, בזמן הרצח וגם לאחריו. המערער יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ופעל לאחר שהכין את המכשיר בו המית את המנוח. כיוון שהיה מודע למעשיו, לא עומדת לו הגנת שכרות, לא ההגנה המלאה המוסדרת בסעיף 34ט(ד) ולא ההגנה החלקית המעוגנת בסעיף 34ט(ב) ו-(ה). 5. העד המרכזי מטעם התביעה היה דימיטרי, חברו של המערער, אשר הציג גרסה התואמת את המסכת העובדתית כמפורט לעיל, ובה דבק לאורך כל חקירתו, לרבות בשחזור אשר נערך לו ובעדותו בבית המשפט. דימיטרי העיד כי כאשר ראה מה התרחש, נתפש בפאניקה, ברח רגלית מהמקום ולאחר מכן עצר רכב מזדמן. למחרת האירוע, הגיע המערער לבקרו ואיים אליו לבל יפנה למשטרה שמא יארע לו את שארע למנוח (המערער אישר כי פגש את דימיטרי ביום למחרת האירוע, אך טען כי לא זכר על מה שוחחו (ת/3, עמ' 1). את גרסתו של דימיטרי באשר למיקומם של המנוח והיורה בשעת הירי אישר פקד בנימין חפץ מהמעבדה לזיהוי פלילי. לדבריו הממצאים בשטח מוכיחים כי בעת אירוע הירי ישב המנוח בכסא הנהג, ואילו הירי בוצע מימין לו, דרך חלון הנוסע שלצד הנהג, כפי שמסר דימיטרי (ת/8, ת/23, עמ' 27 לפרוטוקול). בהודעתו במשטרה מיום 10.6.02 (ת/3, עמ' 1 , שורות 15-18), אישר המערער כי גרסתו של דימיטרי היא גרסת אמת. בעדותו בבית המשפט סייג זאת (עמ' 61-62 לפרוטוקול). עד הראיה הנוסף אשר העיד מטעם התביעה היה ריאד אבו כף, ששהה סמוך למקום הירי מתוקף תפקידו כשומר לילה. כשנחקר לראשונה טען כי ראה שניים יורים. בהודעה שנגבתה ממנו חזר בו מאמירה זו וטען כי האירוע התרחש הרחק ממנו, וכלל לא ראה אנשים יורים (ת/54). על שמיעת מרבית עדי התביעה ויתר המערער. 6. המערער עצמו מסר שלל גרסאות בנוגע לאירוע. בסופו של דבר אימץ את גרסתו המפורטת האחרונה (ת/3, עמ' 60 לפרוטוקול), שתואמת את גרסתו של דימיטרי כאמור לעיל. את התשתית לעניין הגנת השכרות ביקשה ההגנה להוכיח באמצעות הראיות הבאות: 1) עדותו של מנהל הדיסקוטק בו בילו המערער ודימיטרי טרם האירוע: העד פירט מהי כמות האלכוהול במשקאות השונים אשר הוגשו בדיסקוטק ומה עלותם (עמ' 72 לפרוטוקול). לא היו בידיו נתונים על כמות המשקאות ששתה המערער. 2) חוות דעת מומחה של פרופ' יונה אמיתי – מומחה לטוקסיקולוגיה. את הנתונים העובדתיים ששימשו אותו לצורך הכנתה של חוות הדעת קיבל המומחה מהמערער באמצעות שאלון שהפנה אליו. עפ"י נתונים אלה המערער שתה כ- 3-4 כוסיות וודקה ובקבוק בירה וכן עישן מריחואנה. בין השתייה והעישון לאירוע חלפו כ- 3 שעות. כמו כן היו בפני המומחה נתונים באשר למימדיו הפיזיים של המערער. חוות הדעת בנויה ברובה על היפותזות שכן המערער לא נבדק על ידי המומחה והנתונים – משוערים. בפן הכללי ציין המומחה כי תפקודו של אדם בעל מבנה גוף דומה לזה של המערער אשר שתה כמות דומה של אלכוהול "נפגע בצורה משמעותית", בכל הנוגע למצבו, התנהגותו, הבנתו, שיקול דעתו, שיפוטו ויכולתו השכלית בעת האירוע. השפעת האלכוהול על ההתנהגות כוללת "... קושי בעיבוד אינפורמציה, ירידה בעכבות עם סף גירוי נמוך להתפרצות אלימה והתקוטטות, ופגיעה ביכולת השליטה העצמית, מצב של אי יציבות אמוציונאלית, ואיבוד כושר השיפוט הקריטי" (נ/1 עמ' 4; עמ' 74-77 לפרוטוקול). באשר למריחואנה נאמר כי היא "גורמת בין השאר לפסיכוזה חריפה ולפרנויה". לגבי המערער קבע המומחה כי היה "נתון להשפעה של האלכוהול עם פגיעה בתפקוד השכלי, בתפישה ובהבנה ירידה בעכבות ונטייה להתפרצות, פגיעה קשה ביכולת השיפוט ובשיקול הדעת. במצב כזה נשללה ממנו היכולת להעריך ולצפות את תוצאות מעשיו" (נ/1 עמ' 5). באשר לשאלה כיצד רמת אלכוהול מסוימת עלולה להשפיע על רמת מודעות של אדם, השיב המומחה כי הדבר אינו מצוי בתחום מומחיותו, ונדרשת חוו"ד פסיכיאטרית לשם כך (עמ' 77 לפרוטוקול). 7. כאמור בית המשפט קמא דחה את טענות המערער באשר להתקיימותו של הסייג לאחריות פלילית שעניינו שכרות, והרשיעו בעבירת רצח. אלה הנדבכים המרכזיים בהכרעת הדין: 1) המערער מסר כאמור שלל גרסאות. גרסת ה"אמת" לדבריו מצויה ב ת/3, הודעתו מיום 10.6.02 ואותה יש לקבל. גרסה זו מאמצת את דבריו של דימיטרי שהובאו לעיל באשר לפרטי ההתרחשות (לרבות הופעתו למחרת היום בביתו של דימיטרי). 2) גרסתו המקורית של העד ריאד (השומר) אין בה כדי לקעקע את הודאת המערער בכך שהיה לבד כאשר נמלט במונית כפי שסיפר גם דימיטרי. ריאד חזר בו מחלק מהדברים שאמר בגרסתו הראשונית, גירסתו מבולבלת, ובנסיבות שהיו במקום, יתכן שלא הבחין היטב בנעשה. 3) לעניין השכרות: המערער לא הוכיח כמה שתה באותו לילה הגם שיכול היה לעשות זאת באמצעות חברים שהיו עמו. 4) על סמך חישובים שונים שעניינם בדיקת סכום הכסף שהיה ברשות המערער ושימש למימון השתייה – הגיע בימ"ש קמא למסקנה כי המערער "מפריז בתיאור השתייה הרבה של אלכוהול במועדון". 5) אין ערך משמעותי לחוות דעת המומחה בהעדר נתונים עובדתיים של ממש שיהוו את התשתית הראייתית עליה היא נשענת. המומחה ערך דיון תיאורטי בהשפעת האלכוהול על הזיכרון. הנושא הרלוונטי שעניינו השפעת רמת האלכוהול המשפיעה על המודעות – אינו בתחום מומחיותו. 6) הראיות שהובאו מצביעות על כך שהמערער היה מודע למעשיו והבין את הפסול שבהם. לא עלה בידו לעורר ספק סביר כי היה במצב של שכרות במשמעותו המשפטית. 7) כפועל יוצא מכך, ובהתייחס למכלול הראיות, קבע בית המשפט קמא כי הוכחו כל רכיביה של כוונה תחילה: החלטה להמית, הכנה והעדר קינטור. הטענות בערעור 8. כפי שצוין בפתיח – הערעור, רובו ככולו, מתמקד בנושא השכרות. לטענת בא כוח המערער – בדרך בחינתו של בימ"ש קמא סוגיה זו, נפל משגה בסיסי ועקרוני. בית המשפט יצא מנקודת הנחה כאילו טוען המערער להתקיימותה של הגנת השכרות המלאה המצויה בסע' 34ט(א) - ולא היא. המערער הסכים כי נכנס למצב השכרות מדעת ובהסכמה ובכך – הוציא עצמו מגדר תחולתו של סעיף זה. הטענות אותן העלה המערער הם כדלקמן: א) בשל אותם חומרים משכרים ששתה או נטל – לא יכול היה לגבש כוונה להמית. בית משפט קמא דחה את הגנת השכרות אולם לא דן בנפרד ובאופן ממצה בסוגיה האם מסוגל היה המערער לגבש כוונה כזו. בפועל – כך לטענת המערער קיים ספק באשר להתקיימותו של יסוד נפשי זה, ומספק זה צריך המערער ליהנות. ב) התקיים במקרה זה הסייג החלקי המצוי בסעיף 34ט(ב) ו-(ה) וסייג זה שולל קיומה של כוונה. בחלופה זו – לא דן בימ"ש קמא. 9. כהערת פתיחה, לפני הדיון בכל אחת מהתזות המשפטיות שהעלה המערער כמפורט לעיל, יש לומר כדלקמן: התשתית העובדתית אותה יש לבחון – היא אחת, ובלעדיה, אין תקומה לאף אחת מהן. השאלה הקרדינאלית היא רמת מודעותו של המערער בפרק הזמן הרלוונטי והבנתו את משמעות מעשיו. קביעה כי המערער הבין היטב את מעשיו תביא מניה וביה למסקנה כי לא התקיים לגביו ס"ק ה', שמעמיד כתנאי כי "... עקב שכרות חלקית לא היה מודע...". קביעה כזו גם תשאיר על מכונה את החזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו ובכך תשמיט את הקרקע תחת הטענה כי לא יכול היה לגבש את הכוונה הנדרשת. בחינה מדוקדקת של העובדות בתיק זה – מצביעה על כך שעלה בידי התביעה להוכיח שהמערער היה מודע היטב לכל פעולה מפעולותיו. השתייה – אולי החלישה את המעצורים, אלא שבכך לא סגי, הכל כפי שיובהר בהמשך. הגנת השכרות 10. סעיף 34ה לחוק העונשין קובע כחזקה שבדין כי "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". לצידו של סעיף זה עומדת גם ההוראה שבסעיף 34כב(ב) ולפיה: התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית והספק לא הוסר – יחול הסייג. שילובם של שני הסעיפים הנ"ל מחייב את הטוען להגנת שכרות, כמו לסייגים נוספים לאחריות פלילית להניח תשתית ראייתית מספיקה להעלאת ספק סביר בדבר התקיימותו של הסייג הנטען . קביעה עובדתית – כי נותר ספק, תפעל לזכותו: "... על-פי קביעתו של סעיף 34ה לחוק: מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". המערער המבקש ליהנות מקיומו של סייג השכרות נושא בנטל סתירתה של החזקה וזאת במידה הנוהגת לעניין הוכחת היפוכה של כל חזקה שבחוק העומדת לחובתו על-ידי תחולת ספק סביר לקיומו (ראה סעיף 34כב(ב) לחוק; י. קדמי, "על הדין בפלילים", חלק ראשון - עדכון והשלמה, התשנ"ו- 1996 בעמ' 89 - 90 והאסמכתאות שם; ע"פ 4675/97 ישראל רוזוב נ' מדינת ישראל, פד"י נג(4), 337 בעמ' 370 וכן ע"פ 2788/96 בוריס אבלים נ' מדינת ישראל פד"י נב(3), 183 בעמ' 190)..." (ע"פ 2325/02 דוד ביטון נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 448 ,457). 11. הסייג לאחריות פלילית בגין שכרות קבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין שזו לשונו: 34ט. שכרות [תיקון: תשנ"ד] (א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו. (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. (ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה. (ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה. על מנת שהטוען לשכרות יחסה תחת סייג השכרות – המלאה או החלקית - לא די כי יעורר ספק סביר בכך שצרך אלכוהול או היה תחת השפעת אלכוהול. יש לבחון אם נתמלאו התנאים המפורטים בסעיף 34ט(ד), ביחס לשכרות מלאה, או בסעיף 34ט(ה) ביחס לשכרות חלקית, קרי, יש לבחון את השפעת האלכוהול ("ועקב כך") על הטוען לקיומו של הסייג. במילים אחרות: השתייה, ואפילו ההימצאות תחת השפעת אלכוהול או גורם מסמם אחר, מהווה, במישור המהותי, תנאי ראשוני לקיומו של הסייג, אך אינה מהווה תנאי מספיק. כיוון שכך, אין נפקות רבה לשאלה כמה בדיוק שתה המערער ואם הוסיף על השתייה גם עישון מריחואנה. הדיון הפרטני באשר לכמות האלכוהול המדויקת שצרך המערער, כמה כסף היה ברשותו לשם קניית אלכוהול, כמה עולה "מנת" אלכוהול וכיו"ב, מיותר איפוא. אין בכך כדי לומר ששגה בימ"ש קמא במסקנותיו בעניין זה, אין ספק כי המערער יכול היה להביא ראיות של ממש באשר לכמות ששתה, ולהימנעות מהבאתן - משקל. עדיין, נקודת המוצא (שלה הסכימה למעשה גם התביעה) תהיה כי המערער אכן צרך אלכוהול בכמות משמעותית, ואף עישן סמים. אלא שזוהי כאמור רק המשוכה הראשונה: "לא די בקיומה של נסיבה לפיה בעת המעשה היה המבצע נתון תחת השפעתו של חומר משכר, ויש להוסיף ולהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין צריכתו של חומר משכר זה לבין ההשפעה שנלוותה לו על הלך נפשו של המבצע, בעת ביצוע העבירה. מכאן, שאין זה מספיק "שאדם ילגום משקאות אלכוהוליים, אף אם מדובר בכמות חריגה, הואיל והדגש הוא לא על הכמות אלא על ההשפעה שהייתה לשתייה זו על הכרתו ותפקודו של נאשם בשעת מעשה (ע"פ 5727/00 סרגיי פינצוק נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 9 לפסק-הדין; וראו גם ע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 784; ע"פ 1493/98 שמעון סטפ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 6 לפסק-הדין)... ממצא לפיו בדמו של המבצע נמצא חומר משכר, יהא ריכוזו גבוה כאשר יהא, אינה מובילה מיניה וביה למסקנה כי הוא פעל במצב של שכרות. הסתפקות בראיה זו לבדה משמעותה היא זניחת הדרישה לקשר סיבתי בין צריכת החומר המשכר לבין השפעתו על תפקודו של הנאשם" ((ע"פ 2454/02 טיקמן דני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). 12. הסוגייה האמיתית, ולמעשה היחידה, שעמה יש להתמודד הינה איפוא בחינת השפעתו של האלכוהול על תפקודו של המערער. התפקוד במקרה זה הוא הסיבה והמסובב: הוא הנבחן, והוא גם הראייה המובהקת למידת ההשפעה של האלכוהול: האפשרות הנוספת ללמוד על השלכותיה האפשריות של שתיית האלכוהול על מצבו של המערער, היא מתוך בחינת הראיות הנוספות, ובראש ובראשונה מדבריו של המערער עצמו ומהתנהגותו (ע"פ 1493/98 שמעון סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 679, 685). מכאן ואילך נעסוק איפוא בסוגיה זו שתִבָּחֵן לאורך ציר הזמן הרלוונטי: לפני מעשה, בזמן מעשה ולאחריו. ורק כדי להשלים את התמונה: בניגוד לטענת הסנגור, בית המשפט קמא בחן גם הוא סוגיה זו. אין חשיבות לשאלה האם בחן את מודעותו של המערער (כנלמדת מהתנהגותו) לצורך הכרעה בדבר קיומה של ההגנה המלאה או ההגנה החלקית. כממצא עובדתי קבע ביהמ"ש כי: "מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי הנאשם היה מודע למעשיו". מודעות המערער להשתלשלות העניינים בליל הרצח 13. מהודעותיו השקריות (כפי שהוגדרו על-ידי המערער עצמו וכן על-ידי בית משפט קמא) של המערער, ועל אף ניסיונותיו להטעות את חוקריו לגבי נסיבות הירי והשתלשלות העניינים, ניתן לדלות פרטים אותנטיים. כך נהג בית משפט קמא אשר בדק את ההודיות לפי סימני האמת, פילג את האמון שנתן בהן וקיבל מתוכן את העובדות העומדות במבחני האמת שהפעיל. מהודעות אלו עולה כי המערער זכר פרטים רבים, במדויק, אודות קורותיו אותו הלילה. באשר לנקודה הראשונה על ציר הזמן שהותווה לעיל: המערער זוכר את שעת הגעתו לדיסקוטק ואת משך ההמתנה מחוצה לו: "שתינו יחד (עם דימטרי - ד"ב) קפה אצלו בבית. לאחר מכן בסביבות 22:00 – 23:00 נסעו לדיסקוטק בביג. שמו פיאסטה. הגענו לשם, ומצאנו שהדיסקוטק סגור והמתנו כרבע שעה בחוץ. לאחר כרבע שעה עלינו לדיסקוטק..." (עדות המערער, עמ' 41 לפרוטוקול). את הבילוי במועדון זוכר המערער בפרוטרוט - הוא מציין עם מי בילה במקום, היכן ישב, כמה שתה וכמה עלתה כוסית שתייה, ואפילו כמה בדיוק עישן: "... אני ודימטרי ישבנו ליד אותו שולחן. אינני יודע מדוע דימטרי ציין שישבנו לצד שולחנות נפרדים. אני קניתי שתיה ובאתי לשולחן. אני קניתי וודקה, בירה וקולה. שתינו והלכנו לרקוד. כשאני אומר שתינו אני מתכוון אני ודימטרי. גם אח של דימטרי שהגיע מהצבא שתה. שמו סאשה. הוא ישב איתנו לצד אותו שולחן (עמ' 40-41 לפרוטוקול). המערער אף ידע לספר על השיחה שניהל בטלפון עם חברו, העלייה למונית שאמורה היתה להביא אותו לאותו חבר, לרבות הסכום המדויק (לשיטתו) בו נקב הנהג, והשיח שהתפתח ביניהם בנושא: "בשיחה עם מקסים דיברתי על כך שאני אגיע לערד. אמרתי לו שברצוני להגיע אליו על מנת להמשיך לים המלח... לא הזמנו את המונית, המונית פשוט היתה שם ואני עצרתי אותה. ביקשתי מהנהג לנסוע לערד. וישר ישבנו ונסענו. לפני כן אמרתי לנהג המונית שעלי קודם לקחת מדים ונשק מבית החייל ואז לנסוע לערד. אני שאלתי את הנהג לגבי תעריף הנסיעה והוא אמר לי שזה עולה 120 ש"ח. הוא גם אמר לי שעלי לשלם תוספת של 20 ש"ח בעבור הנסיעה לבית החייל. אני אמרתי לו שאין כל בעיה ואני אשלם לו 150 ש"ח" (עמ' 42 לפרוטוקול). השיחה בין המערער למנוח בנושא דמי הנסיעה חשובה משני היבטים: האחד – הזיכרון הממשי שבא לידי ביטוי בשיחזורה, השני – עניין דמי הנסיעה היה עילה למחלוקת בין המערער למנוח, וככל הנראה גרם רוגז למערער, הגם שלא הוא נשא בו אלא דימיטרי. בדיעבד טוענת התביעה כי כאשר יצא המערער מהמונית וירה במנוח, היה כעוס על רקע אותו ויכוח, ויכוח זה על כל אפסיותו וחוסר המשמעות שבו הביא לאותו פרץ זעם שבמהלכו ירה המערער במנוח. מכל מקום – בשלב הנוכחי של הדיון, ולצורך בחינת המודעות – די באותן זיכרון חד באשר למה שהתרחש במונית. 14. כאשר הגיעו לבית החייל, היה המערער לטענתו כבר שתוי לגמרי וחש סחרחורת. למרות זאת זכר את סדר פעולותיו המפורט, לרבות העובדה שלא נעזר באיש כדי להשלים את הפעולות כמתוכנן: "הגענו לבית החייל. אני ביקשתי מהנהג להמתין עד שאקח את דבריי. הוא אמר שאין בעיה. ואני הלכתי, לקחתי את הדברים, לאחר מכן ירדתי והבאתי את הדברים שלי למונית וגם את הקלטת" (עמ' 43 לפרוטוקול). ובהמשך: "ירדתי לקבלה, נתתי את המפתח לפקיד וירדתי למונית. את כל אלה עשיתי לבד ואף אחד לא עזר לי לעשות זאת..." (עמ' 55 לפרוטוקול). ואל יהא הדבר קל בעיננו: חדרו של המערער נמצא בקומה השלישית, ללא מעלית. באותו שלב המערער כבר שתוי לחלוטין ואחוז סחרחרת, ולמרות זאת – התפקוד מושלם. אם לא די בכך, ידע המערער לשחזר גם את עיקרי מסלול הנסיעה לפני הרצח, בין שלוש התחנות - מועדון "פיאסטה", בית החייל ומקום האירוע, ולאחר הרצח, עד נטישת המונית באזור מושב חורה (ת/17- דו"ח השחזור עמ' 3; ת/16- תמליל השחזור, עמ' 14-15). כפי שהעיד החוקר כאמל אלזיידנה, עורך השחזור: "... השתייה לא השפיע [כך במקור- ד"ב] על הנאשם הואיל והוא ידע במהלך ההולכה לציין התפתחות הדברים בפרטי פרטים. הוא אפילו זכר שהכניס קלטת לטייפ של המונית ואת סוג הקלטת וצבעה..." (עמ' 23 לפרוטוקול). 15. בעדותו בבית המשפט טען המערער כי נזכר באופן חלקי באירוע הרצח עצמו, רק לאחר שדימיטרי סיפר לו עליו, וכשנזכר כבר, רק יומיים לאחר האירוע, כל שזכר הוא כי "רבתי עם הנהג, קפצתי ויריתי" (עמ' 59 לפרוטוקול). זוהי הגרסה האמורה לספק את התשתית העובדתית לטענה כי המערער לא היה מודע למעשיו בזמן האירוע ובמילים אחרות להקים את ההגנה החלקית שבסע' 34(ט)ה. אלא, שגרסה זו בעליל אינה נכונה. בהודעתו מיום 10.6.02, ת/3, בה אמר אמת לדבריו (עמ' 46 לפרוטוקול- "מה שאמרתי בגרסה האחרונה זו האמת"), ובה אישר את דבריו של דימיטרי ("כל מה שדימה אמר זה נכון – ת/3, עמ' 1, ש' 15), ידע המערער לפרט כי: "דימה יצא להקיא אני התווכחתי עם הנהג בקשר לסכום של הנסיעה ויריתי בו אחרי שיצאתי מהמונית, זה היה אחרי שיצאתי מהמונית הכנסתי מחסנית ויריתי בו. יצאתי מצד ימין שלצד הנהג" (ת/3, עמ' 2, ש' 15-18). תיאור זה מתיישב גם עם ממצאיה של המחלקה לזיהוי פלילי (ת/22, ת/23) מזירת האירוע. 16. סיכום הדברים עד כה מציג שני ממצאים ברורים: 1) המערער תפקד היטב, לפי תוכנית ששירתה את צרכיו (נסיעה לערד, מעבר דרך בית החייל וכו'); 2) המערער זכר היטב מה שעשה. לפי הצורה שבה תיאר את השתלשלות הדברים מדובר בזיכרון חי, ולא בזיכרון חלקי שהתעורר רק יומיים לאחר מכן בעקבות השיחה עם דימה. ועל כן: "עדותו המפורטת [של המערער- ד"ב]... רחוקה מלהצביע על מי שסבל בעת האירועים משכרות מלאה או חלקית" (ע"פ 5727/00 סרגיי פינצוק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) וכן: "המערער סיפר בחקירתו במשטרה כי הוא נהג להשתמש יחד עם המנוח בסמים (ראה ת/13 וכן ת/21). על גירסתו זו חזר בעדותו בבית המשפט... מאידך גיסא יש לציין כי המערער זכר לפרטי פרטים את המקרה... המערער חזר בדקדקנות על פרטי המקרה גם בעת עדותו בבית המשפט... גם אם לכאורה השתמש המערער בסמים, הרי שלא הוכח כנדרש קיומו של קשר סיבתי בין הסמים שהוזרקו לגופו, לבין צלילות דעתו בעת קרות האירוע (ראה פרשת צאלח בעמ' 785). משתמע, איפוא, כי לאור האמור לעיל, המערער לא היה במצב של שכרות בעת האירוע וכן כלל לא היה במצב של שכרות חלקית, שהרי הן לאור הודאותיו במשטרה והן לאור עדותו בבית המשפט נראה כי לא מתקיים הסייפא של סעיף 34ט(ה): "...אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה לפרט מפרטי העבירה" (עניין ביטון לעיל, בעמ' 457). התנהגות המערער במהלך האירוע ולאחריו 17. התנהגותו של המערער גם במהלך האירוע ולאחריו מלמדת על כך שפעל מתוך שיקול דעת ובכוונת מכוון- המערער יצא מן המונית ונעמד לצד חלון דלת הנהג; הוא הכניס את המחסנית אל הרובה, סובב את הנצרה, דרך את הנשק (ת/30, עמ' 7-8), וירה 18 כדורים (ת/22); היריות כוונו לעבר מקום רגיש- ראשו של המנוח (ת/23; ת/48); לאחר הרצח הוציא המערער את המנוח מן הרכב על ידי כך שמשך אותו מכיסאו, והשאירו על הכביש (ת/16, עמ' 11; ת/30 עמ' 15); המערער התיישב בכיסא הנהג, ונהג את המונית עד שנטש אותה באזור המושב חורה (ת/30 עמ' 15; ת/16, עמ' 11-12; ת/17, עמ' 2-3); המערער זכר לקחת את נשקו, אותו הניח על גג המונית כשעסק בהוצאת המנוח ממנה, לפני שנכנס למונית והחל לנהוג (ת/16, עמ' 11), ואף דאג לשים אותו לצדו, "בין ידית ההילוכים וההנדברקס" (ת/41 עמ' 4). כמו כן זכר לקחת את הנשק כשנטש את המונית באזור המושב חורה (ת/30, עמ' 15); עם הגיעו לבית החייל כיבס את בגדיו המוכתמים מדם (לטענתו – הוכתמו כיוון שישב בכיסא הנהג) עד שהדם יצא מהם (ת/30, עמ' 16-17). 18. כל אחת מן הפעולות שנמנו לעיל היא פעולה שמצריכה הבנה, צלילות מחשבה והלימה בין הצורך שעליו באה לענות, לבין הפעולה שנבחרה. הביצוע כשלעצמו אף הוא רכיב של מודעות: "הכנסתה של המחסנית, דריכת הנשק, העברה למצב של ירי אוטומטי, כיוון הנשק דרך חלון הרכב ולחיצה על ההדק - כל אלו משמיטות את הקרקע מתחת לטענה בדבר אבדן השליטה (עניין טיקמן לעיל (טרם פורסם)). במקרה הנוכחי, כפי שפורט לעיל, היריות הן רק תחילת הדרך. לכך, נלוותה הוצאת המנוח מהרכב, על אף כובד משקלו, התיישבות במקומו ונהיגה בהצלחה, ללא תאונה, במשך זמן לא מבוטל. הנהיגה משמעותית לא רק לעניין ההיבט הטכני שלה, אלא גם משום שמדובר בהימלטות המשקפת הבנה באשר למה שצפוי לו אם יתגלה המעשה. 19. כיוון שהזכרתי את נושא הנהיגה אני רואה להעיר כדלקמן: המערער כאמור נהג במונית כברת דרך, לטענתו במהירות גבוהה מאוד. הדבר מלמד על יכולת קוגניטיבית המאפשרת את ביצוע הפעולות הדרושות לשם נהיגה. הגם שהמערער הודה בנהיגה (באמצו את גרסת דימיטרי כאמור לעיל- ראה פסקה 5 וכן ת/3), מצביע הסנגור על עדותו של ריאד אבו כף, ששהה סמוך למקום הירי מתוקף תפקידו כשומר לילה, ולפיה ראה שניים נכנסים למונית לאחר הירי. בא כוח המערער מבקש ללמוד מכך כי המערער לא נהג את המונית לבדו, אלא בעזרתו של דימיטרי (סע' 46 לנימוקי הערעור). אין מקום לטענה זו. למעשה, לא היתה בפני בית משפט קמא גרסה כלשהי הטוענת לכך שדימיטרי נהג. מדובר בטענה שלכל היותר ריחפה ברקע – אולם לא מעבר לכך. דימיטרי - טען כזכור כי הוא ברח רגלית. המערער - אימץ את גרסתו וידע כאמור גם לומר היכן נטש את המונית. ריאד – חזר בו מגרסה זו ומכל מקום כממצא מהימנות נקבע כי גרסתו מבולבלת. משאין גרסה – לא ניתן לטעון ל"כרסום" במשקל הממצא העובדתי. 20. המערער מסר מספר הודעות ובהן מספר רב של גרסאות שהמשותף ביניהן הוא ניסיון שלא לתת את הדין על מעשיו. הגרסאות נעות בין הכחשה מוחלטת המתבססת על טענת אליבי או מעין אליבי בווריאציות שונות: היה בבסיס ולא יצא ממנו (ת/11, ת/12); היה בדיסקוטק לאורך כל הלילה שבו ארע הרצח (ת/28), עבור לטענה שקרובה באופייה להגנה עצמית: חש שהמנוח מנסה לגעת בנשקו ואז ירה בו מהמושב האחורי (ת/30, ת/16 – השחזור). וריאציה נוספת על טענה זו השמיע כשהוטחו בפניו ממצאי הזירה ולפיהם הכדורים נורו מבחוץ – פחד מהמנוח שרצה לקחת לו את הנשק ועל כן קפץ החוצה וירה (ת/41). בהמשך הועבר תפקיד היורה לאחר: היה במונית אדם נוסף חבר של המנוח והוא שירה מנשקו של המערער (ת/45). רק בשתי ההודעות האחרונות הודה המערער כי הוא שירה במנוח, בעקבות ויכוח על התשלום עבור הנסיעה לאחר שדימיטרי יצא מהמונית (ת/3, ת/31). ספק אם התנהגות זו (קרי: מסירת שפע הגרסאות המכחישות) עולה בקנה אחד עם גילוי מאוחר (מפי דימיטרי) של מעשה מחריד כמו רצח, אותו ביצע מבלי שהתכוון לכך. לעומת זאת – יש בהתנהגות זו רצף ישיר להתנהגות בזמן מעשה, קרי: בריחה מיידית מהמקום תוך הפקרת הגופה ונטישת המונית. הרצף במקרה זה מצביע על ידיעה והבנה עקבית לאורך כל הדרך של משמעות המעשה. 21. מאפיין בולט נוסף של כל הגרסאות הינו כי אין בהן רמז לטענה הנוכחית, כי ביצע את המעשה תחת השפעת אלכוהול או סמים, וכי אינו זוכר את מהלך הירי ואת שהתרחש בעקבותיו. הגרסה העובדתית הרלוונטית שמכוחה טוען המערער להגנת השכרות (או לחילופין לאי הוכחת כוונת תחילה) היא איפוא גרסה כבושה על כל המשתמע מכך. וראה לעניין זה ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל וכן (לא פורסם), וכן ע"פ 365/81 אושרי נ' מדינת ישראל פ"ד לח (1) 113; ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל פ"ד מו (5) 221; ע"פ 392/91 שץ נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 299; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 4297/98 הראל הרשטיק נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4), 673). 22. סיכום ביניים של האמור עד כה מוליך למסקנה הבאה: המערער זכר וידע היטב את השתלשלות האירוע לפרטי פרטים. לפיכך לא התקיים לגביו האמור 34ט(ה) שהוא ההוראה המשלימה לסע' 34ט(ב) (שלקיומה טוען המערער), כי כפי שצוין לעיל, ס"ק ה' מציב במרכזו את דרישת המודעות. כדי שהמערער יחשב כמי שהיה במצב של שכרות חלקית היה עליו "להניח תשתית ראייתית המספיקה להעלאת ספק סביר בדבר קיומם של יסודות הסייגים הנ"ל" (ע"פ 7761/95 ואיל אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 249). לענייננו – היסוד הרלוונטי הינו "... לא היה מודע בשעת מעשה לפרט מפרטי העבירה (ההדגשה אינה במקור). צדק בימ"ש קמא באומרו כי לא עלה בידי המערער להקים ספק סביר זה שכרות חלקית והחלטה להמית 23. הגם שהאמור לעיל מהווה במידה רבה תשובה גם להשגתו של המערער בדבר קיומה של החלטה להמית – אתייחס להלן בקצרה גם לסוגיה זו. בגדר מושכלות יסוד: החלטה להמית הינה אחת משלושת יסודותיה של עבירת הרצח המוגדרת בסע' 301 לחוק, כשאליה מצטרפת הכנה ו"דם קר" (העדר קינטור). החלטה להמית מתגבשת כאשר הממית חזה או צפה את התוצאה הקטלנית של מעשיו, וקבע לעצמו מטרה לגרום למותו של הקורבן, ורצה בהתגשמותה (ראה למשל ע"פ 7520/02 ראיד חמאתי נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2), 710 ,716; ע"פ 759/97 אליאבייב אלכסנדר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 469; ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד לט(4) 253, 258). יסוד ה'החלטה להמית' יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו. המבחן היחיד להתקיימותו, נעוץ בשאלה האם, גם בפרק זמן קצר זה, חזה הממית את תוצאות מעשיו, וחפץ בהגשמת כוונתו (ראה למשל: עניין חמאתי לעיל; ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל פ"ד מה(3) 705, 714). המבחנים ה"קלאסיים" שבהם נעשה שימוש כדבר שבשגרה לעניין קיומו של יסוד ה'החלטה להמית', כוללים את סוג הכלי אשר שימש לביצוע המעשה; צורת ביצוע המעשה וטיב הפגיעה; מספר הפגיעות בקורבן; ומיקומן של הפגיעות בגוף הקורבן (ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל פ"ד מב(3) 358, 364). 24. המערער ירה במנוח ברובה. פעולת הירי היא פעולה מורכבת הדורשת שליטה, כאמור לעיל. עשיית רצף הפעולות של הכנסת המחסנית, דריכת הנשק, שחרור הנצרה, כיוון הנשק ולחיצה על ההדק, מעידים על מודעותו והבנתו של המערער. העובדה שכל הפעולות גם יחד התבצעו בפרק זמן מינימלי – כפי שטען הסנגור, אינה מכרסמת במסקנה המתחייבת מביצוען. ככלל, שימוש בנשק מעיד על ההחלטה להמית: "הפעלת נשק, שתכונתו הקטלנית היא ודאית, תוך יריית מספר כדורים... מדברת בעד עצמה ומצביעה על החלטה לקפח חייו של הקרבן" (ע"פ 686/80 שלמה סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 262). וכן: ביצוע הריגה על ידי דקירות (כגון בע"פ 209,153/85 הנזכר), מכות פטיש (ע"פ 280/85 חיימוביץ נ' מדינת ישראל מ(763 (4), מכות גרזן (ע"פ 299/81 הנזכר), יריות אקדח (כגון בע"פ 686/80 הנזכר), הוא ביצוע, שמעיד מתוכו, בדרך כלל, על כוונת קטילה בשונה ממכות רגילות, ע"פ 288/78 הנזכר) (עניין סבאח לעיל, בעמ' 365) [ההדגשה אינה במקור- ד"ב]. 25. המנוח לא היה מצויד בכלי נשק מכל סוג שהוא. המערער לא הסתפק בירי כדור בודד, אלא הוסיף וירה במנוח מספר רב של יריות (18), דבר המצביע על דבקות בהשגת המטרה של המתת המנוח. ריבוי הפגיעות מעיד גם הוא בדרך כלל על קיומה של כוונה (עניין סבאח לעיל, בעמ' 365). מרבית היריות כוונו לראשו של המנוח- אזור חיוני בגופו, אינדיקציה נוספת לקיומה של כוונה: "פגיעה באיזורים רגישים במיוחד, שכל אחד יודע כי הפגיעה בהם רעה, אף היא מלמדת על הכוונה: מכות או יריות בראש (כגון בע"פ 686/80 הנזכר; ע"פ 524/81 הנזכר), פגיעות בחזה וכד' (ע"פ 418/77 ברדריאן ואח' נ' מדינת ישראל, לב(3)3, 10) בו נקבע מפי הנשיא שמגר כי: "...שליפת סכין 'בננה'... ותקיעת הסכין כאמור פעמיים בזו אחר זו לתוך גופו של אחר, כאשר הדקירות מתמקדות באיזור החזה והראש, ולפחות אחת... מכוונת לאיזור הלב, יש בה כדי להצביע על כך כי בשעת מעשה קיננה בלבו של העבריין כוונת קטילה ממש". (עניין סבאח לעיל, בעמ' 366). משקבענו כי המערער ידע היטב מה הוא עושה – התנהגותו מדברת בעד עצמה. מניע 26. כחלק מן הטיעון לפיו המערער לא היה מודע למעשיו, הפנה הסנגור גם לחוסר ההיגיון והעדרו של כל מניע למעשה. אליבא דהסנגור: לא קדם למעשה שום סכסוך בין המערער למנוח. את דמי הנסיעה שילם דימיטרי וגם אם היה ויכוח בנושא זה הוא נרגע. המנוח לא הפגין עוינות כלפי המערער. אדרבא, הוא שם למענו קלטת אותה רצה לשמוע. בבחינת למעלה מן הנדרש – אתייחס להלן בקצרה גם לנושא המניע. כידוע, מניע אינו נמנה עם יסודות העבירה. היעדרו אינו מלמד בהכרח על העדרה של כוונה, כפי שקיומו אינו מלמד על קיומה של כוונה. עם זאת, לקיומו או היעדרו של מניע עשוי להיות משקל ראייתי להוכחת יסודות העבירה (י' קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין, חלק ראשון (מהדורה מעודכנת תשס"ה-2004), בעמ' 162), ובהצטבר עם הראיות הנסיבתיות האחרות, הוא עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של כוונה: "לבסוף, ניתן להיעזר גם במניע של המערער לביצוע המעשים. נפסק, כי אף אם אין לראות את המניע כדבר מה נוסף, ועל אף שאין הוא יסוד מיסודות העבירה, הוכחתו תהווה ראיה נסיבתית כנגד הנאשם, המחזקת את משקלן של ראיות התביעה (ע"פ 698/01 הנ"ל; ע"פ 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 24.2.05))" (6679/04 אלכסנדר סטקלר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). 27. כעניין שבעובדה הוכח במקרה זה מניע. בין המערער למנוח היה ויכוח על גובה סכום הנסיעה. בהודעתו ת/3, אליה התייחס כגרסתו האמיתית, אמר: "כל מה שדימה אמר זה נכון... אני התווכחתי עם הנהג בקשר לסכום של הנסיעה ויריתי בו... זה לא נכון מה שאמרתי שהנהג החזיק לי את הנשק מה שנכון שהיה ויכוח על המחיר של הנסיעה (ת/3 עמ' 1 ש' 15-23). וכן, בהודעתו האחרונה, בתשובה לשאלה מה הסיבה בגללה ירה במנוח, השיב: "... הייתי שתוי מאוד וגם לקחתי גראס ולא ידעתי מה אני עושה ועצבן אותי הויכוח עם הנהג מונית על הכסף יצאתי ויריתי בו" (ת/31 עמ' 1 ש' 21-26). גם בחוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, פרופ' אמיתי, הנשענת על גרסתו של המערער, מצוין כי "עקב וויכוח שפרץ בין רומנצקו לבין המנוח על דמי הנסיעה במונית... מר רומנצקו ירד מהמונית וירה צרור של 18 כדורים לכיוון המונית..." (נ/1 עמ' 2). 28. דימיטרי העיד כי מתחילת הנסיעה הביע המערער אי שביעות רצון מן הסכום שדרש המנוח עבורה, וכעסו הלך והתפתח לאורך הנסיעה: כבר במהלך הנסיעה לבית החייל שאל המערער את דימיטרי כמה שילם למנוח וציין כי המחיר מוגזם: "הנאשם אמר לי כי הסכום שנדרש ממני על ידי הנהג הוא מוגזם" (עמ' 12 לפרוטוקול). המערער הביע דעתו זו גם בפני המנוח, וויכוח ביניהם החל להתפתח כבר בתחילת הדרך: "הויכוח שבין הנאשם לנהג לענין גובה הסכום החל עוד מבאר שבע. סיפרתי שכאשר יצאתי מהרכב הנאשם צעק על הנהג שהוא גובה מחיר מוגזם, אז הוא לא דיבר איתו על גובה המחיר אלא צעק עליו" (עמ' 13 לפרוטוקול). לאחר שביקש מהמנוח שיעצור את מוניתו ויצא ממנה כיוון שלא הרגיש טוב, שמע דימיטרי את צעקותיו של המערער כלפי המנוח בנוגע לסכום לתשלום: "...שמעתי את הצעקות שהנאשם צעק על הנהג. אני שמעתי את הנאשם אומר שזה סכום גבוה מדי לנסיעה לערד. אני אמרתי לנאשם שזה ענין שלי ושלא יתערב בענין והנאשם אמר לי בסדר. עברו 6-7 שניות. אני שמעתי טריקות של דלת ושמעתי את צרור היריות (עמ' 12 לפרוטוקול). הנה כי כן: לא סתם ויכוח, אלא הסלמה, עליה בטונים ובאופן כללי דינאמיקה שהסיום הטראגי שלה, אינו מנותק ממרכיביה, הגם שהוא מוקצן וקשה במיוחד. 29. לקראת סיום: כלל הראיות שפורטו לעיל, התנהגותו של המערער עובר לאירוע, במהלכו ולאחריו, וקיומו של מניע מוכיחים כי בלבו של המערער התגבשה החלטה להמית את המנוח. לא זו בלבד שלא נסתרה החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, אלא שהוכחה כוונה פוזיטיבית. תוך יציאה מאותה נקודת הנחה שבה פתחנו, קרי כי המערער אכן שתה משמעותית, נראה כי ההשפעה היחידה שהיתה לכך התבטאה בהתרופפות מעצוריו הנפשיים. השתייה אפשרה לו לתת דרור לכעסו על המנוח בשל דמי הנסיעה המוגזמים לדעתו. מתן דרור לכעס או התרופפות מעצורים אינה שוות ערך לחוסר יכולת לגבש החלטה להמית: "מוכן אני להניח כי כמות האלכוהול אותה שתה המערער אכן השפיעה עליו במידת מה, וכי הצהרותיו בדבר היותו שתוי, במובנו היום-יומי של מונח זה, נאמרו בכנות. יחד עם זאת, למונח "מצב של שכרות" הוענקה בחוק משמעות אחרת, ולעניין זה יפים דברים שאמר השופט אגרנט לפני שנים רבות, בע"פ 186/57 אליהו זכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב, 236, 240: "אכן מטבעו של האדם שהשתכר היטב כי הוא יהא נוטה יותר לבצע מעשה עבירה מאשר היה נוטה לעשות זאת אילו היה אותה שעה מפוכח, וזאת מפני שמעצוריו הנפשיים נחלשו במידת-מה ואף דעתו נתערפלה במקצת, כך שאינו חושב מראש על התוצאה האפשרית של מעשהו במידה שהיה עושה כן אילמלא היה אז שיכור. אולם עובדות אלה אין פירושן בהכרח כי לא היה בידו הכושר, עקב שכרותו, ליצור כוונה פלילית" (עניין טיקמן לעיל (טרם פורסם)). וכן: "התיאורים שבהודאה לרבות השיחזור סתרו את הטענה כי המערער לא יצר ולא יכול היה ליצור כוונה... נהפוך הוא, הכוונה היתה שרירה וקיימת והעובדה שהשימוש בסם אולי שחרר את המערער משאריתם של המעצורים המוסריים, אין בה כשלעצמה כדי לשנות מן המסקנה המשפטית לצורך הענין שלפנינו. הווה אומר, המערער החליט כדבריו לגמור את החשבון עם המנוחה... והוא הוציא כוונתו מן הכוח אל הפועל. אם צבר אומץ רב יותר לביצוע המעשה המחריד על-ידי נטילת הסם שקדמה למעשה או אם כאמור היה בסם כדי להתיר את הרסן המוסרי, כפי שציינתי לעיל, הרי אין בכך כדי לשלול קיומה של הכוונה המיוחדת וכדי להשפיע על אחריותו הפלילית (ע"פ 692/78, 721 אליהו בן עזר פרץ נ' מדינת ישראל,פ"ד לג(2) 242 , 249). 30. באמת מידה של היגיון צרוף, תשלום של 160 או 180 ש"ח אינו יכול להוות מניע לרצח. לרוע המזל, המציאות מוכיחה כי כל נושא שולי זניח ואיזוטרי ככל שיהיה, יכול להוות מניע, והאלימות מרימה ראש ללא כל פרופורציה בין מה שמוגדר כמניע לבין התוצאה הקשה: "בא כוח המערער מקשה ושואל: כלום סביר הוא כי בשל קטטה של מה בכך, שהתרחשה יומיים קודם לכן, נתגבשה אצל המערער ההחלטה להמית את המנוח? לצערנו, לעיתים תכופות, תכופות מדיי, אנו עדים לכך שמקרי קטילה מתרחשים בשל דבר של מה בכך. העובדה כי במקרה הנתון אין בנסיבות כדי להצביע על מניע כבד משקל לביצוע רצח, אין בה, אפוא, כדי לשלול את המסקנה כי המערער, פעל מתוך 'החלטה להמית' (ראו: עניין סבאח, 364), מה גם שקיומו של מניע איננו מהווה, כאמור, יסוד מיסודותיה של עבירת הרצח (ראו: סעיף 301(ג) לחוק העונשין) (עניין חמאתי לעיל, בעמ' 719). וכן: "מקרי קטילה רבים אינם נראים "סבירים" נוכח הדבר שהביא להם; ובכל זאת אין בכך כדי לשלול את כוונת הקטילה מהמבצע: למשל, ע"פ 209,153/85 כהן נ' מדינת ישראל, מא(4) 51. שם דקר המערער למוות נערה מפגרת (שהכיר וידע שהיא כזו) שקללה את אחותו בעת שרץ בפארק. מאופי המעשה, הוחלט שהיתה החלטה (מספר הדקירות, מיקומן וכו'). לפיכך, הקובע הוא, האם ניתן לזהות "החלטה" במעשי המערער בעניננו, הגם שהמעשה נחזה כלא "סביר" (עניין סבאח לעיל, 364). סוף דבר 31. כלל הראיות מצביעות על כך שהמערער המית את המנוח בכוונה תחילה, לאחר שהחליט להמיתו והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה. כל זאת בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. חוות דעת המומחה לא יצרה סדק במסקנה זו, הן משום שהיא תיאורטית במידה רבה ואינה נשענת על ממצאים, והן משום שדווקא הנושא הרלוונטי, קרי: השפעת האלכוהול על מודעותו של המערער – אינו בתחום המומחיות של המומחה. לפיכך, יש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בעבירת הרצח, וממילא תישאר בעינה הענישה המנדטורית, קרי מאסר עולם. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, כ"ה באלול התשס"ו (18.9.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04108000_Z03.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il