מוחמד חאלדי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1080/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1080/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. מוחמד חאלדי 2. שאדי חאלדי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 7045-08 מיום 11.1.2010 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' שיף תאריך הישיבה: י' בניסן התש"ע (25.3.10) בשם המערערים: עו"ד א' גוטמן בשם המשיבה: עו"ד י' שרף בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא א' שיף) בת.פ. 7045-08 מיום 11.1.2010 במסגרתו הושתו על המערער 1, מוחמד חאלדי (להלן: מוחמד), 12 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ושמונה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור במשך שלוש שנים עבירת אלימות שהיא פשע. על המערער 2, שאדי חאלדי (להלן: שאדי), גזר בית המשפט המחוזי 18 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ועשרה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור במשך שלוש שנים עבירת אלימות שהיא פשע. בנוסף הורה בית המשפט לכל אחד מהמערערים לפצות את המתלונן בסך של 10,000 ש"ח. העובדות על פי כתב האישום המתוקן 1. ביום 14.10.2007 עמד מועד גנאדי (להלן: המתלונן) בסמוך לגלידריה בשפרעם. למקום הגיעה דועאא נאסר (להלן: דועאא) ובירכה את המתלונן בברכת שלום וחג שמח, ואף לחצה את ידו. באותה העת הגיעו מוחמד ושאדי, ברכבו של מוחמד, לגלידריה. משהבחינו השניים בדועאא משוחחת עם המתלונן, עצר מוחמד את רכבו, קילל את דועאא ואף ירק לעברה. בעקבות מעשיו אלו, העיר המתלונן למוחמד על התנהגותו. בין המתלונן לבין מוחמד ושאדי החל להתפתח ויכוח, במהלכו אמר מוחמד למתלונן כי דועאא היתה חברתו. אז, ירד שאדי מן הרכב והויכוח בינו לבין המתלונן עבר לדחיפות הדדיות. משכך, ירד גם מוחמד מן הרכב וניסה לתקוף את המתלונן, אך עוברי אורח שהגיעו למקום הפרידו בין הצדדים ומנעו ממוחמד להתקרב למתלונן. לאחר מכן עזבו מוחמד ושאדי את המקום. 2. ביום 17.10.2007 הגיעו מוחמד ושאדי לשפרעם יחד עם זידאן חאלדי (להלן: זידאן), וזאת במטרה לאתר את המתלונן ולפגוע בו. מוחמד נהג ברכב, זידאן ישב לצידו ואילו שאדי ישב במושב האחורי. במהלך הנסיעה הבחינו השלושה במתלונן, אשר היה באותה עת יחד עם שלושה חברים. מוחמד עצר את הרכב בסמוך למתלונן וחבריו ואילו זידאן יצא מן הרכב, כשבחזקתו סכין, פנה אל המתלונן וביקש ממנו להיכנס לרכב ולבוא איתם. המתלונן דחף את זידאן והחל במנוסה, כאשר זידאן רץ בעקבותיו. במהלך מנוסתו נפל המתלונן על הכביש, או אז השיגו זידאן ודקר אותו דקירה אחת במותנו השמאלית ודקירה נוספת בגבו העליון בצידו השמאלי. המתלונן הרים את ידיו בכדי להגן על גופו, אולם זידאן המשיך ודקר אותו דקירות נוספות בחלקו השמאלי התחתון של גבו, בכפות ידיו, בכף רגלו השמאלית ובירכו השמאלית. באותה העת, בעוד זידאן דוקר את המתלונן, יצא שאדי מן הרכב ובאמצעות מקל מנע מחבריו של המתלונן להתקרב ולסייע לו. כשניסה איהאב, אחד מחבריו של המתלונן, להתקרב ולסייע למתלונן, הניף שאדי את המקל והיכה אותו בחזהו. כתוצאה מן המכה נפל איהאב על הכביש. 3. במהלך האירוע הבחין מוחמד בניידת משטרה, אשר הגיעה באקראי למקום. משכך התקרב מוחמד עם הרכב בסמוך למקום בו אירעו הדקירות. זידאן ושאדי נכנסו לרכב והשלושה ברחו מהמקום בנסיעה מהירה. כתוצאה מהדקירות אושפז המתלונן בבית החולים רמב"ם שם נתפרו או נסגרו פצעי הדקירות באמצעות סיכות. ביום 19.10.2007 שוחרר המתלונן מבית החולים. 4. בגין מעשים אלו הואשם מוחמד בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] וניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין), ואילו שאדי הואשם בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין). ההליכים בבית המשפט המחוזי 5. ביום 14.6.2009 הורשעו מוחמד ושאדי, על פי הודאתם, בעבירות שיוחסו להם במסגרת כתב האישום המתוקן. ביום זה אף הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקירי מבחן בעניינם. 6. במסגרת תסקיר המבחן בעניינו של שאדי, אשר הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 27.10.2009, ציין שירות המבחן כי מדובר ברווק בן 21, בן למשפחה בת תשע נפשות הסובלת ממצוקה כלכלית. שאדי סיים 11 שנות לימוד ולאחר מכן החל להשתלב במסגרת תעסוקתית ולעזור בפרנסת המשפחה. שירות המבחן ציין כי במהלך התקופה בה שהה במעצר בית התנסה שאדי מספר פעמים בסמים. עוד צויין כי שאדי הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום לפיו הוא תקף במקל את איהאב, אולם יחד עם זאת הוא ביטא תחושות של אשמה וחרטה בפני קצינת שירות המבחן. במסגרת תסקיר זה לא בא שירות המבחן בכל המלצה בעניינו של שאדי. יש לציין כי ביום 8.12.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר משלים אודות שאדי, אולם גם במסגרתו לא ניתנה כל המלצה על ידי שירות המבחן. 7. ביום 28.10.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר המבחן בעניינו של מוחמד. מתסקיר זה עלה כי מוחמד הינו רווק בן 21, בן למשפחה בת 10 נפשות הסובלת ממצוקה כלכלית. מוחמד נשר מהלימודים לאחר 11 שנות לימוד והחל להשתלב בשוק העבודה. שירות המבחן ציין כי לחובתו של מוחמד עומדת הרשעה קודמת אחת וכי הוא קיבל אחריות חלקית בלבד למיוחס לו בכתב האישום, כאשר לדבריו הוא ביקש להשלים עם המתלונן ולא היתה לו כל כוונה לפגוע בו. שירות המבחן קבע כי מוחמד יתקשה להפיק תועלת מקשר טיפולי עם השירות, ולפיכך נמנע מכל המלצה בעניינו. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי ציין שירות המבחן כי מוחמד הינו אדם בעל כוחות אגו ואישיות חלשים, אשר פועל באימפולסיביות וללא שיקול דעת. עוד צויין כי מוחמד הביע נכונות להשתתף בהליך טיפולי אולם שירות המבחן התרשם כי הסכמתו זו נובעת "כתוצאה מחששותיו מתוצאות ההליך המשפטי נגדו". יחד עם זאת העריך שירות המבחן כי מוחמד עשוי להפיק תועלת מהליך טיפולי ולפיכך המליץ על הטלת צו מבחן למשך 18 חודשים, על עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות ועל חיובו של מוחמד בתשלום פיצוי הולם למתלונן. 8. במסגרת הטיעונים לעונש טענה המאשימה כי חלקו של מוחמד במעשים אינו קטן מחלקם של שאדי וזידאן, שכן בגינו התרחשו האירועים, הוא היה בעל המניע והוא זה שהביא את השניים האחרים לאירוע. המאשימה הדגישה כי על פי תסקירי שירות המבחן המערערים לא נטלו אחריות מלאה למעשיהם וטענה כי יש לגזור עליהם עונש מאסר ממושך בפועל ועונש מאסר מותנה אשר יהיה זהה, או למצער קרוב, לעונש שהוטל על זידאן, העומד על 25 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף ביקשה המאשימה להשית על המערערים פיצוי לטובת המתלונן. 9. בא כוח המערערים עמד במסגרת טיעוניו לעונש על גילם הצעיר של השניים ועל היותם נטולי עבר פלילי. בנוסף ביקש הסנגור להתחשב בתקופות המעצר שריצו, לרבות תקופת מעצר הבית. לטענת הסנגור, יש לאבחן את עניינם של מוחמד ושאדי מעניינו של זידאן, אשר הינו בעל עבר פלילי הכולל ארבע הרשעות קודמות ואשר חלקו באירוע הדקירה גדול מחלקם של השניים. לטענתו, לא הוכח כי מוחמד ושאדי ידעו שברשותו של זידאן מצויה סכין ולפיכך לא היה ביכולתם לדעת שהמתלונן יידקר. לדבריו, על רקע זה יש להבין את "אי נטילת האחריות המלאה" בפני שירות המבחן ולטענתו אחריותם למעשי הדקירה נובעת רק בגין סעיף 34א(א)1 לחוק העונשין, המתייחס לעבירה שונה או נוספת. הסנגור ציין עוד כי שאדי שקע בעקבות האירוע הנדון במצב נפשי קשה, החל להשתמש בסמים, הורשע בעבירה של החזקה או שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית ומרצה עונש מאסר בגין עבירה זו. לטענת הסנגור יש להתחשב במצבו זה ולהסתפק ב"עונש מינימלי". 10. בפתח גזר דינו ציין בית המשפט המחוזי כי המעשים אותם ביצעו המערערים הינם מעשים חמורים "המשקפים את תת תרבות הסכין הפושה במקומותינו". בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים לפיה אחריותם נובעת אך מסעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין וקבע כי מכתב האישום עולה כי השלושה הגיעו לשפרעם בצוותא חדא, במטרה לאתר את המתלונן ולפגוע בו, וכי שאדי אף מנע באמצעות מקל מחבריו של המתלונן לסייע לו עת זידאן דוקר אותו בכל חלקי גופו. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המאשימה לפיה יש לזקוף לחובתו של מוחמד את העובדה "שהוא זה שהחל במסכת האירועים האלימים והוא זה שהסיע ברכבו את שותפיו לעבירה לשפרעם לצורך הפגיעה במתלונן". בית המשפט קבע כי למוחמד היה מניע לפגוע במתלונן, אולם ציין מנגד כי יש להתחשב לקולא, מחמת הספק, בכך שלא הוכח כי הוא אכן ידע כי הפגיעה במתלונן תבוצע באמצעות סכין. בית המשפט זקף לזכותם של המערערים את העובדה שהודו במיוחס להם בכתב האישום ואת העובדה שזידאן הוא שהיה "האקטיבי" מבין השלושה במהלך אירוע הדקירה. בנוסף זקף בית המשפט לזכותו של שאדי את עברו הפלילי הנקי, ולזכותו של מוחמד את "עברו הנקי יחסית" ואף התחשב בגילם הצעיר של השניים, בכך שהם נוטלים חלק בפרנסת משפחתם, בתקופות המעצר ומעצר הבית שריצו ובעובדה כי זידאן הוא שהיה "הרוח החיה" באירוע האלימות כלפי המתלונן. 11. בית המשפט המחוזי קבע כי בשל הנסיבות המטות את הכף לחומרא במקרה דנן, אין באפשרותו לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו של מוחמד. לפיכך ונוכח כל הנסיבות שנמנו על ידו, גזר בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים שפורטו לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. נימוקי הערעור 12. המערערים – באמצעות בא כוחם, עו"ד ארז גוטמן – יוצאים כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת מוחמד, בית המשפט המחוזי שגה עת בחר להתעלם מהמלצתו של שירות המבחן בעניינו לפיה עליו לרצות את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות, והשית עליו 12 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. לדבריו, קריאת התסקיר מלמדת כי הוא בחור צעיר וחיובי "שדרכו לא היתה דרך הפשע". בא כוח המערערים הגיש לעיוננו שורה של פסקי דין המלמדים לדבריו כי בתי המשפט מטילים עונש של עבודות שירות גם על נאשמים בעבירות של חבלה חמורה. לטענתו, היה על בית המשפט המחוזי להעדיף, בנסיבות המקרה דנן, את האינטרס האישי של מוחמד על פני האינטרס הציבורי-הרתעתי ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בעניינו של שאדי נטען כי עונשו אינו עולה בקנה אחד עם "עקרון אחידות הענישה". לטענת בא כוח המערערים חלקו של שאדי במעשים היה הקטן ביותר מבין שלושת המעורבים, ולפיכך שגה בית המשפט עת הטיל עליו עונש חמור מעונשו של מוחמד, אשר מעורבותו במעשים גדולה משל שאדי. לדבריו, משהוטל על הדוקר, זידאן, עונש בן 25 חודשי מאסר, כאשר לחובתו ארבע הרשעות קודמות, אין זה שוויוני לגזור על שאדי עונש של 18 חודשי מאסר בפועל. 13. באת כוח המשיבה, עו"ד יעל שרף, טענה לפנינו כי בית המשפט המחוזי הסביר בפסק דינו את מדרג הענישה בין שלושת המעורבים בפרשה ואף ענה על "עקרון אחידות הענישה" כאשר זידאן – הדוקר – הוא שקיבל את העונש החמור מבין השלושה. לטענתה, חלקו של שאדי, אשר היה מעורב באופן פעיל בשני האירועים המוזכרים בכתב האישום, היה גדול מחלקו של מוחמד ולפיכך בית המשפט השית עליו עונש מאסר חמור יותר. לסיום נטען כי בית המשפט התחשב בשיקולים לקולא, ציין את גילם הצעיר של המערערים ואת עברם הפלילי ואף התחשב בהודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן ובתקופה בה שהו במעצר ובמעצר בית. לטענת המשיבה בנסיבות אלה אין להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 14. עובר לדיון שנערך לפנינו, ביום 22.3.2010, הוגש לעיוננו תסקיר מבחן משלים בעניינם של המערערים. במסגרת התסקיר בעניינו של שאדי ציין שירות המבחן כי שאדי נמצא נקי מסמים בשתי בדיקות סמים שנערכו בכלא "כרמל" בו הוא מרצה את מאסרו. בנוסף צויין כי שאדי מגלה רצון להשתתף בקבוצת שליטה בכעסים, וכי שילובו בקבוצה זו ייבחן במהלך חודש אפריל עת תיפתח הקבוצה. במסגרת התסקיר בעניינו של מוחמד ציין שירות המבחן כי מוחמד, אשר ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו מעוכב עד להכרעה בערעור זה, עובד באופן יציב בבית מלאכה לזגגות. מוחמד ביטא בפני שירות המבחן חשש מאפשרות שליחתו לריצוי מאסר בפועל, שיפגע בתפקודו ויקטע את רצף חייו הנורמטיבי. שירות המבחן התרשם כי מוחמד נתון בחרדה ממימוש גזר הדין שהושת עליו בבית המשפט המחוזי וחזר על המלצתו להטלת צו מבחן על מוחמד בנוסף לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ולאחר שעיינתי בפסקי הדין שאליהם הפנה בא כוח המערערים, סבורני כי דין הערעור להידחות. 16. בית משפט זה חזר פעמים רבות על הקביעה כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2007)]. לא שוכנעתי כי המקרה דנן מצדיק את התערבותנו בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית על המערערים, שכן בית המשפט המחוזי התייחס, במסגרת האיזון שערך בגזר דינו, הן לחומרת מעשיהם של המערערים והן לנסיבותיהם האישיות, אשר פורטו על ידו בהרחבה. 17. טענתו של מוחמד לפיה בית המשפט המחוזי התעלם מהמלצתו של שירות המבחן בעניינו אינה יכולה להתקבל. בית המשפט המחוזי התייחס להמלצתו של שירות המבחן בגזר דינו ואף קבע מפורשות כי בנסיבות המקרה אין הוא יכול לקבלה: "בשל הנסיבות לחומרא שנמנו לעיל, לא אוכל לאמץ את המלצת שירות המבחן לגבי נאשם 2 (מוחמד – י.ד.). שירות המבחן רואה לנגד עיניו בעיקר את ההיבט השיקומי ואילו עלי לשקול את האינטרס הציבורי בראייה כוללת ולשקלל גם את היבטי הגמול וההרתעה". סבורני כי קביעה זו בדין יסודה. בית משפט זה חזר פעמים רבות על ההלכה לפיה המלצותיו של שירות המבחן מטרתן לסייע לבית המשפט במלאכתו אולם אין הן מחייבות אותו. שיקול הדעת הסופי בגזירת דינו של נאשם מופקד בידיו של בית המשפט וזה רשאי לדחות את המלצתו של שירות המבחן [ראו, בין היתר: ע"פ 6960/09 שגיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2009) רע"פ 10779/08 לרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.1.2009); רע"פ 8787/03 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2004)]. ואכן, בנסיבות המקרה דנן בית המשפט המחוזי לא התעלם מהמלצתו של שירות המבחן, אלא החליט, נוכח מכלול השיקולים שאותם בחן ושקל, שלא לאמצה. החלטה זו מקובלת עליי ואיני מוצא מקום להתערב בה. עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנה בא כוח המערערים, אולם סבורני כי גם אלו אינם מטים את הכף לכיוון הקלה בעונשו של מוחמד. חלק מהמקרים הללו עוסקים בנסיבות בהן המתלונן עצמו התנהג בהתנהגות אלימה כלפי הנאשמים, התנהגות שלא הוכחה בענייננו. ההיפך הוא הנכון, מעובדות כתב האישום עולה כי זעמם של מוחמד ושל שאדי התעורר בעקבות שיחה שנערכה בין המתלונן לבין דועאא. מוחמד הוא שהחל לקלל את דועאא ולירוק לעברה, וכל חטאו של המתלונן הסתכם בכך שפנה למוחמד והעיר לו לגבי התנהגותו. בנסיבות אלה איני סבור כי ניתן להסתמך על פסקי הדין העוסקים "בהתנהגותו האלימה של המתלונן". יתרה מכך, בית משפט זה חזר פעמים רבות על הקביעה לפיה, במקביל ל"עקרון אחידות הענישה" יש להתחשב בכל מקרה ומקרה בנסיבות המיוחדות שבצדו: "אין כלל אחידות הענישה קובע – א-פריורי – כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית-המשפט מהכרעת-הדין או מגזירת-הדין של אחד לגבי חברו.... כל מקרה והנסיבות המיוחדות שבצדו, לאמור: נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם" [ע"פ 5640/07 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 470]. סבורני כי בנסיבות המקרה דנן אין אפשרות להתעלם מאירוע האלימות הקשה בו היו מעורבים המערערים ואין להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, אשר השית על המערערים עונשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח. כפי שכבר ציינתי בעבר: "יש להלחם באלימות שפשטה חברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח" [ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (לא פורסם, 10.11.2009)]. 18. לטעמי, יש לדחות גם את טענתו של שאדי המתייחסת ל"עקרון אחידות הענישה". בית המשפט המחוזי עמד על עקרון זה במסגרת גזר דינו עת איבחן תחילה את מעשיהם של כל אחד ואחד מהמעורבים בפרשה. בית המשפט המחוזי ראה בזידאן כמעורב המרכזי באירועי האלימות בציינו כי: "כמו כן, אשקול לזכות הנאשמים (המערערים – י.ד.) את העובדה כי ה"רוח החיה" באירועי האלימות היה נאשם 1 (זידאן – י.ד.). לחובתו של נאשם 1 עבר פלילי משמעותי. לפיכך אגזור עליהם עונש פחות בחומרתו מזה שנגזר על נאשם 1". בהמשך, איבחן בית המשפט גם בין מוחמד לבין שאדי בציינו כי האחרון מנע באמצעות מקל מחבריו של המתלונן לסייע לו ואף היכה בחזהו של אחד מהחברים, איהאב, עת ניסה האחרון להתקרב ולסייע למתלונן שנדקר באותה העת על ידי זידאן. בית המשפט המחוזי ראה בכך מעשה חמור ביותר ואף קבע במסגרת גזר הדין כי מוחמד עבר פחות עבירות במסגרת הפרשה, יחסית לשאדי. לפיכך, ונוכח קביעות אלה אשר אין להתערב בהן, אין ביכולתי לקבל את טענותיו של שאדי לפיהן היה על בית המשפט המחוזי לגזור עליו עונש פחות בחומרתו מהעונש שנגזר על מוחמד. בית המשפט המחוזי איבחן את שלושת המעורבים זה מזה, "דירג" את רמת המעורבות שלהם במעשים ואת מידת חומרתה ועל בסיס נתונים אלו גזר את עונשם של מוחמד ושל שאדי. 19. נוכח כל האמור לעיל, יש לדחות את הערעור ולהותיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי, ביחס לשני המערערים, על כנו. 20. המערער 1, מוחמד חאלדי, יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה ביום ד' ה-14.4.2010 לא יאוחר מהשעה 10:00. ש ו פ ט השופט א' גרוניס אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ח בניסן התש"ע (2.4.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10010800_W02.doc נג + נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il