בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 108/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערים: 1.
יהושע רוצנצוויג
2.
ישראלה רוצנצוויג
נגד
המשיבים: 1. אהרון חיים
2.
נעמי חיים
ערעור
פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
ברחובות בת.א. 732/96, ת.א. 1465/96
ות.א.
466/96, מיום 26.12.99 שניתן על ידי
כבוד
השופטת ש' שטמר
בשם
המערערים: מר רויזנצוויג יהושע (המערער מס' 1)
בשם
המשיב מס' 1: בעצמו
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום ברחובות
(השופטת ש' שטמר) מיום 26.12.99, החלטה בה דחה בית המשפט את בקשת המערערים, כי
יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א 732/96, ת.א. 1465/96 ות.א 466/96.
1. בין הצדדים מתנהלים, מאז שנת 1996, שלושה
הליכים שאוחדו. שניים מהם הוגשו על ידי המערערים והשלישי - על ידי המשיבים. ביום
3.2.99 התקיים קדם משפט בשלושת התיקים. בסיומו של קדם משפט זה (שהמערער מס' 1,
המייצג את עצמו ואת המערערת מס' 2, נכח בו, אם כי התייצב באיחור) קבע בית המשפט
את סדרי הגשת תצהירי העדות הראשית וכן קבע מועדים להוכחות ב - 2.1.00 וב - 5.1.00
(מועדים אלו הוקדמו, בשלב מאוחר יותר, ל - 26.12.99 ול - 29.12.99). המערערים לא
השלימו עם החלטות אלו ולכן הגישו בקשות שונות לשינויין או להבהרתן. בקשות אלו נדחו
(ב - 1.3.99, ב - 7.3.99 וב28.6.99- - בהחלטה זו חוייבו המערערים בתשלום הוצאות
לאוצר המדינה בסך 500 ש"ח). המערערים שבו ופנו בבקשה רביעית בנושא, וזו נדחתה
בהחלטה מיום 12.10.99, בה חוייבו המערערים בתשלום סך של 2,500 ש"ח לאוצר
המדינה. בהחלטתו זו ציין בית המשפט, כי "משלא הגישו התובעים בקשה לערער על
איזו מן ההחלטות, ומשהובהר כי תוכן ההחלטה לא ישתנה - אין לראות בהתנהגות התובעים
אלא דוקאנאות והטרדה, שמקומן לא יכירן בניהול הליכי משפט.". נוכח החלטה זו
(שהתקבלה אצל המערערים ביום 7.11.99) הגישו המערערים (ביום 6.12.99) בקשה להארכת
מועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם, בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 12.10.99,
ובקשה לדחיית המועדים שנקבעו להוכחות עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת רשות
הערעור. ביום 19.12.99 הגישו המערערים בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון להוכחות
(שנקבע, כאמור, ליום 26.12.99), הפעם מן הטעם שבאותו מועד נקבע מועד לדיון בבוררות
שהמערער הוא צד לה. בית המשפט דחה בקשה זו באותו יום "לאור ההסטוריה של
הבקשות שמטרתן להביא לדחית מועדי הדיון". לשם השלמת התמונה יצויין עוד, כי
ביום 5.12.99 דחה בית המשפט בקשה נוספת שהגישו המבקשים - למתן צו עיון במסמכים.
זאת משום שהוגשה באיחור ניכר, לאחר שהסתיים קדם המשפט, משום שהמערערים לא הגישו
תצהירי עדות ראשית במועד ומשום ש"היענות לה עלולה לגרום לתקלה מיותרת בשמיעת
המשפט". באותו מועד דחה בית המשפט גם את בקשת המערערים להארכת מועד להגשת
תצהירי עדות ראשית מטעמם וכן דחה את בקשת המשיבים למחיקת כתב תביעה ולמתן פסק דין,
נוכח העובדה שהמערערים לא הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם במועד.
2. ביום 26.12.99 (מועד שנקבע, כאמור, להוכחות)
התייצב המערער בבית המשפט וביקש, כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו.
ככל שניתן להבין מן הפרוטוקול סקר תחילה את כל מהלכי הדיון בעניינו, אולם מנדרש
למקד את טיעונו, טען, כי ההחלטה מיום 5.12.99 (בדבר דחיית הבקשה למתן צו עיון במסמכים)
ניתנה בלא שניתנה למערערים ההזדמנות להשיב לתשובת המשיבים - הזדמנות שבית המשפט
עצמו הורה על נתינתה וכי ההחלטה שלא להיעתר לבקשת המערערים להגשת תצהירים מטעמם
ניתנה אף בלא שנתבקשה תגובת הצד שכנגד, וכך, טענו המערערים, עשה עצמו בית המשפט צד
להליך. עוד הלינו המערערים על שבית המשפט דחה את בקשותיהם השונות לדחיית מועד
הדיון שנקבע ליום 26.12.99.
3. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו ציין,
כי, מנקודת ראותו, נחזית הבקשה כנסיון נוסף להשהות את הדיון, לאחר שכל הנסיונות
הקודמים לא צלחו. בהחלטתו פירט בית המשפט את ההחלטות השונות שקיבל בבקשותיהם של
המערערים וקבע, כי כל ההחלטות שהתקבלו בעניינם התקבלו לגופו של עניין ולא לגופם של
בעלי דין. מן הטעמים הללו דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בו במקום ביקש המערער את
דחיית המשך הדיון עד לדיון בערעור הפסלות שבכוונתו היה להגיש, ולחלופין ביקש את
דחיית הדיון מחמת מחלת השפעת שתקפה אותו. בית המשפט נעתר לבקשה, חרף התנגדות
המשיבים, אך חייב את המערערים בהוצאות הישיבה בסך 1,000 ש"ח. הואיל והמועד
הבא שנקבע להוכחות היה יום 29.12.99, הורה בית המשפט, כי המערערים יגישו את ערעור
הפסלות (אם ירצו בכך) עד ה - 28.12.99. אולם למחרת היום ביטל בית המשפט את החלטתו
זו, בהתחשב בבקשה נוספת שהגיש המערער ממיטת חוליו. לפיכך נדחה גם מועד הדיון שהיה
קבוע ליום 29.12.99 ובמקומו נקבע מועד חדש ליום 27.1.00.
4. מונח בפני ערעורם של המערערים על סירובו של
בית המשפט לפסול עצמו. כמו-כן מונחת בפני בקשתם להורות על הפסקת הדיון בבית משפט
השלום עד להכרעה בערעור. בערעור שבפני מרחיבים המערערים אף מעבר לפירוט ההליכים
שהובא להן ומציינים הליכים והחלטות נוספים, שתחילתם ב - 1998 וסיומם בספטמבר 1999.
לשיטתם של המערערים, ניתנו החלטות אלו שלא כדין, ופגעו בזכויותיהם. עוד הם טוענים
נגד חיובם בהוצאות לאוצר המדינה. לשיטתם מצביעים כל אלה על משוא הפנים שגיבש בית
המשפט כלפיהם ומצדיקים את פסילתו מלהמשיך ולדון בעניינם. לעניין זה מצביעים
המערערים גם על החלטתו של בית המשפט לחייבם להגיש ערעור פסלות תוך יומיים, חרף
מחלתו של המערער וחרף העובדה שעל פי דין עומדים לרשותם עשרה ימים לעשות כן.
5. המשיבים מתנגדים לקבלת הערעור. לטענתם, נהג
בית המשפט במערערים באופן ענייני, אם לא סלחני והם אלה שחרגו מן המידה ושבו וניסו
לקעקע את ההחלטות שהתקבלו בקדם המשפט על דעתם.
6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפני הגעתי לכלל
מסקנה שדין הערעור להידחות. עיקר טענותיהם של המערערים מופנה להחלטות דיוניות
שונות שהתקבלו בעניינם במהלך השנים. אפילו נתעלם מן השיהוי הרב המונע העלאת טענות
אלו, רובן ככולן, כיום (וראו, לענין זה תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד1984- וכן ע"א 5397/97 אליהוד יערי, עו"ד נ' יצחק
אינדיג, עו"ד), הרי, כפי שנפסק לא פעם, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא
באמצעות הגשת בקשות רשות ערעור - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף
ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין (וראו, לדוגמא: ע"א
7724/96 טודרוס נ' טודרוס, לא פורסם, ע"א 7186/98 שלמה מלול
נ' אלברט ג'אן, לא פורסם). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות -
ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (וראו, לדוגמא: ע"א
220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס
(ישראל) בע"מ, טרם פורסם; ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות',
עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ לא פורסם). המערערים הגישו
בקשות רשות ערעור על מקצת מן ההחלטות המשמשות אותן בבקשת הפסלות ובערעור הפסלות -
ובמסגרת זו יישמעו כל טענותיהם לעניין זה. אכן, ההליכים בין הצדדים רצופים בקשות,
בקשות שכנגד והחלטות הדוחות את מקצתן ומקבלות את יתרתן. אפשר שבראייתם של
המערערים (אשר אינם מיוצגים על ידי עורך דין ואשר הגישו בעצמם את כל הבקשות במסגרת
שלוש התביעות) נוצר חשש, כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינם מצביעות על
קיום משוא פנים כלפיהם, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו
מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינם של המערערים, בין אם הן צודקות
ובין אם הן מוטעות (ולעניין זה אין אני נצרך), אינן מעוררות את אותה אפשרות ממשית
לקיום משוא פנים כלפי המערערים (וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת
ישראל, פ"ד לו (1) 247, 250), היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט
"גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם
בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')... מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי)
יביא לשינוי העמדה.". (בג"צ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת
החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח (3) 573, 605(. ומטעם
זה, דין הערעור להידחות.
הערעור נדחה איפוא, ממילא מתייתר הצורך לדון
בהפסקת הדיון בבית משפט השלום.
ניתן היום, ט"ז בשבט התש"ס
(23.1.2000).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00001080.A02/דז/