יחיאל מרקוביץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10794/08 בבית המשפט העליון ע"פ 10794/08 בפני: כבוד השופט י' דנציגר המערער: יחיאל מרקוביץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.11.08 בע"פ 70826/08 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד' ברלינר תאריך הישיבה: ה בטבת התשס"ט (1.1.09) בשם המערער: עו"ד א' גולוב בשם המשיבה: עו"ד א' גלבפיש פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.11.08 בע"פ 70826/08 (כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד' ברלינר) אשר דחה את בקשתו של המערער להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני תעבורה בתל-אביב-יפו מיום 19.5.08 בת' 25868/08 (כבוד השופטת נ' פראג-לבוא). יצויין כי הערעור נפתח בדרך של בקשת רשות ערעור שאותה הגיש המבקש ואולם, מדובר בערעור בזכות. 1. ביום 19.5.08 הרשיע בית המשפט לענייני תעבורה בתל-אביב-יפו את המערער בעבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961, נהיגה ללא רישיון רכב תקף לפי סעיף 2 לפקודה האמורה ונהיגה ללא ביטוח תקף לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 וגזר עליו עונש של פסילת רישיון הנהיגה למשך שלוש שנים וקנס בסך 3,000 ₪. במסגרת פסק הדין ציין בית המשפט קמא כי המערער הוזמן לדיון כדין, לא התייצב ולא השיב בכתב לכתב האישום וכי הוא רואה בכך הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום. 2. ביום 25.6.08 הגיש המערער לבית המשפט לענייני תעבורה בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. במסגרת הבקשה טען המערער כי רישיונו אכן נפסל בעבר ואולם תקופת הפסילה הסתיימה ביום 10.3.08, חמישה ימים לפני המועד הרלוונטי לכתב האישום; כי פסק הדין ניתן על בסיס תשתית עובדתית שגויה הואיל ויש ברשותו רישיון נהיגה ותעודת ביטוח שהיו תקפים במועד העבירה וכי אגרת הרישוי לא שולמה הואיל ומדובר ברכב שנרכש פחות משנתיים לפני המועד הרלוונטי לכתב האישום ומשכך לא היה חייב בטסט ובשגגה סבר המערער כי הרכב פטור אף מאגרת הרישוי; כי במידה שלא יבוטל פסק הדין יגרם לו עיוות דין בעצם הרשעתו בעבירה חמורה יותר מזו שעבר בפועל ועוד. כן טען המערער כי לא התייצב לדיון בשל סיבה מוצדקת, שכן בסמוך למועד הדיון ננקטו כנגדו הליכי הוצאה לפועל והוא ומשפחתו פונו מביתם על ידי כונס נכסים מטעם בנק הפועלים. בקשתו של המערער לביטול פסק הדין נדחתה על ידי בית המשפט לענייני תעבורה בהחלטתו מיום 29.6.08. 3. ביום 9.11.08 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני תעבורה ובד בבד עם הגשת הערעור הגיש הוא בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. ביום 9.11.08 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי הטעמים שאותם ציין המערער בבקשה להארכת המועד, שהינם אותם הטעמים אשר צויינו בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה לבית המשפט לענייני תעבורה, אינם מצדיקים איחור כה משמעותי בהגשת הערעור. נקבע כי המערער המתין למעלה מארבעה חודשים בין בקשת הביטול לבין מועד הגשת הערעור ומשכך, אין מקום להיעתר לבקשה. מכאן הערעור שלפניי. 4. לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד א' גולוב – יש להורות על הארכת המועד להגשת הערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני תעבורה, הואיל ועל פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר בהליך פלילי, אין להתעלם ממכלול הנסיבות וההיבטים החברתיים והציבוריים הנלווים להליך. עוד טוען הוא כי אין דרישה בדין ל"טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור וכי יש ליתן משקל לנסיבות אישיות לרבות היעדר ייצוג משפטי, אי יכולת להגיש את הערעור במועד והנסיבות האישיות המאפיינות כל מקרה ומקרה, כמו גם סיכויי ההליך. לטענתו, הואיל ולא היה מיוצג לא ידע מהו המועד להגשת הערעור. 5. בנוסף, חוזר המערער על טענתו לפיה במועד מתן פסק הדין בעניינו הוא פונה מביתו בשל צו כינוס נכסים שהוציא כנגדו בנק הפועלים ואף אושפז בבית חולים לאחר מכן. יתר על כן, טוען הוא כי בעקבות גזר הדין שניתן נגדו, הוא נחשד בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, הוגש נגדו כתב אישום והוא שהה במעצר בית ולאחר מכן במעצר בית מלא מיום 19.8.08 ועד לזיכויו ביום 29.10.08. עוד טוען המערער כי סיכויי הערעור הינם טובים, שכן יש ברשותו רישיון נהיגה ותעודת ביטוח שהיו תקפים במועד העבירה וכי יש לשער כי בית המשפט לענייני תעבורה לא היה מחמיר עימו אם היו ידועות לו העובדות לאשורן. 6. לבסוף, טוען המערער כי הוא אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי וכי יגרם לו עיוות דין כתוצאה מדחיית הערעור. 7. לאור כל האמור לעיל, מבקש המערער להורות על הארכת המועד להגשת הודעת הערעור. 8. מנגד, טוענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד א' גלבפיש – כי היה על המערער להגיש את הערעור כערעור בזכות ולא כבקשת רשות ערעור, וזאת בהתאם להלכה שנקבעה ברע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 433 (2000). 9. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי אין מקום להיעתר לערעור הואיל והטעם העיקרי עליו מבסס המערער את ערעורו הינו כי לא היה מיוצג במועד מתן גזר הדין בבית המשפט לענייני תעבורה בתל-אביב-יפו ואילו טעם זה אינו יכול לעמוד שעה שהמערער יוצג בהליך אחר, שהתנהל באותה התקופה, על ידי עורכת דין. לטענתה, קיים קושי בכך שהמערער "נזכר" לבקש את הארכת המועד רק שלושה חודשים לאחר שבית המשפט לענייני תעבורה נתן את החלטתו בבקשת הביטול כאשר על בקשת ההארכה חתומה עורכת הדין שייצגה אותו בהליך הנוסף. 10. בנוסף, טוענת המשיבה כי בהליכים הנוגעים לעבירות מסוג העבירות בהן הורשע המערער, נודעת משמעות רבה למתן החלטה מהירה, באופן ששיקול היעילות גובר על שיקולים אחרים. בנוסף, טוענת היא כי תעודת הביטוח מעולם לא הוצגה וכי לאור הרישום הפלילי של המערער, רישיונו אכן נפסל במועד הרלוונטי לכתב האישום. ואולם, בהגינותו הרבה, הציג בא כוח המשיבה במסגרת הדיון שהתקיים לפניי מסמך שכותרתו "אישור על הפקדת רישיון נהיגה" ממנו עולה עונש הפסילה שהוטל על המערער הסתיים לפני המועד הרלוונטי לכתב האישום. 11. לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, במובן זה שיש להאריך את המועד להגשת ערעורו של המערער לבית המשפט המחוזי וזאת עד לשבעה ימים ממועד מתן החלטתי זו. 12. ראשית, צודקת המשיבה בטענתה לפיה דינה של בקשת רשות הערעור להתברר כערעור בזכות, שכן זה מכבר נקבע כי החלטה של בית המשפט שלא להאריך מועד להגשת ערעור היא בבחינת פסק דין במובנו של סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 ומשכך, קיימת זכות לערער על ההחלטה האמורה [רע"פ 8274/99 הנ"ל]. לפיכך, מאחר שבקשת רשות הערעור שאותה הגיש המערער ממילא התקבלה בבית משפט זה כערעור, דנתי בה כבערעור בזכות. 13. שנית, הכלל הקבוע בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי) קובע כי צד הרוצה לערער על פסק דין צריך לעשות זאת תוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין. ואולם, סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את בית המשפט לאפשר לצד להגיש ערעור גם לאחר התקופה האמורה, כאשר הסעיף אינו מפרט את השיקולים שיש לשקול טרם ההחלטה האם להאריך את המועד להגשת הערעור אם לאו [ראו למשל: ע"פ 947/85 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 617 (1987); ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.6.05)]. על פי ההלכה הפסוקה, השיקולים שאותם ישקול בית המשפט בבואו להחליט האם להאריך מועד להגשת ערעור פלילי הינם, בין היתר, התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור; האם המערער היה מיוצג במסגרת ההליכים נשוא פסק הדין שעליו מבקש הוא לערער אם לאו; הנסיבות האישיות שהביאו לאי הגשת הערעור במועדו ועוד [ראו למשל: בש"פ 1207/97 חמידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.6.97)]. 14. סבורני כי במקרה שלפניי, נסיבותיו האישיות החריגות של המערער כמו גם סיכויי הערעור מצדיקים מתן הארכה כאמור. אשר לנסיבותיו האישיות של המערער, הרי שבמועד מתן גזר הדין הוא היה בהליכי פינוי מביתו כתוצאה מכינוס נכסים ועובר להגשת הערעור הוא אושפז בבית חולים, נעצר עקב הליכים שננקטו כנגדו בתיק אחר ושוחרר למעצר בית ממנו שוחרר כליל כעשרה ימים לפני מועד הגשת הערעור בעקבות זיכויו. נדמה כי צירוף נסיבות חריג זה תומך בהארכת המועד להגשת הערעור. יתר על כן, מהמסמכים שאותם צירף המערער לכתב לערר כמו גם מהמסמך שכותרתו "אישור על הפקדת רישיון נהיגה" שאותה הגיש לעיוני בא כוח המשיבה, עולה כי לכאורה, המשיב סיים את עונש הפסילה שהושת עליו לפני המועדים הרלוונטיים לכתב האישום נשוא פסק דינו של בית המשפט לענייני תעבורה. בנסיבות אלה, נראה כי הערעור שאותו מבקש המערער להגיש לבית המשפט המחוזי אינו מופרך על פניו וכי קיים חשש שיגרם למערער עיוות דין באם לא יהיה באפשרותו להגיש את הערעור. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור. 15. אשר על כן, הערעור מתקבל. המערער יהא רשאי להגיש את הערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני תעבורה לבית המשפט המחוזי וזאת בתוך שבעה ימים ממועד החלטתי זו. ניתן היום, ח' בטבת התשס"ט (4.1.09). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08107940_W02.doc עא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il