מנחם בראון נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית

פסק-דין בתיק ע"א 10776/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10776/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"א 10776/06 והמשיב שכנגד: מנחם בראון נ ג ד המשיבים בע"א 10776/06 והמערערים שכנגד: 1. קופת חולים של ההסתדרות הכללית 2. ד"ר אילנה לייטר 3. המוסד לביטוח לאומי (פורמלי) ערר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.11.06 בת.א. 3215/01 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' בן-עמי תאריך הישיבה: כ"ט באדר התשס"ט (25.3.2009) בשם המערער בע"א 10776/06 והמשיב שכנגד: עו"ד עמוס גבעון בשם המשיבים בע"א 10776/06 והמערערים שכנגד: עו"ד אריה כרמלי ועו"ד אלעד לירז פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק אזרחי 3215/01, מיום 9.11.2006, בגדרו נקבע כי המשיבות 2-1 (קופת חולים של ההסתדרות הכללית וד"ר אילנה לייטר להלן: המשיבות), הן גם המערערת שכנגד, התרשלו באבחון גידול בראשו של המערער הוא המשיב שכנגד (להלן: המערער). המערער מלין על כך שחרף זאת קבע בית המשפט המחוזי כי על המשיבות לפצותו אך בגין חלק מנזקיו ואף לא הכיר בחלקם, ואילו המשיבות מלינות על עצם קביעת האחריות ולחילופין על שיעור החבות שנקבע, ועל שומת הנזק. תשתית העובדות 2. ביום 24.11.1999 התגלה בראשו של המערער גידול באונה המצחית השמאלית אשר הוסר בהליך ניתוחי ביום 1.12.1999. עקב הגידול נגרמו למערער נזקים ובהם פגיעה עצבית במוח אשר לה השלכות נוירולוגיות ופסיכיאטריות. למרבה הצער, לאחר הניתוח ובעקבותיו נוצר אף דימום בהמיספרה הימנית במוחו של המערער אשר גרם לשיתוק מסוים בפלג גופו השמאלי. 3. בתקופה הרלוונטית טופל המערער על ידי שתי רופאות שהועסקו על ידי קופת החולים של ההסתדרות הכללית (היא המשיבה 1). עד לשנת 1998 טופל הוא על ידי ד"ר גוטליב והחל מחודש נובמבר 1998 טופל על ידי ד"ר לייטר (היא המשיבה 2). אין חולק כי משלב מסוים החל המתלונן להתלונן על תסמינים שונים אשר כיום ניתן לייחסם לגידול שנמצא בראשו. לטענת המערער החלו תלונותיו עוד בשנת 1994, ואולם התיעוד הראשון לתלונה המתאימה לתסמינים אלו הינו מיום 18.3.1997, אז התלונן בפני ד"ר גוטליב על סחרחורת וחולשה כללית. ד"ר גוטליב הפנתה אותו לביצוע בדיקות שונות (SMAC ופרופיל סוכר) אך לא הפנתה אותו לבדיקה נוירולוגית. יצוין כי אין תיעוד בדבר ביצוע בדיקות אלו או תוצאותיהן. כחודש לאחר מכן התלונן שוב המערער בפני ד"ר גוטליב על תסמינים של עייפות, חולשה והפרעות בשינה הנמשכים מזה כשנתיים. היא הפנתה אותו שוב לביצוע בדיקות דם ופרופיל סוכר וכן בדיקות נוספות ובהן בדיקה פסיכיאטרית. אף במועד זה לא הופנה המערער לאבחון נוירולוגי ואף כאן אין רישום בדבר ביצוע הבדיקות בפועל. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 24.9.1998, התלונן שוב המערער בפני ד"ר גוטליב כי מזה כשנתיים חש הוא חולשה, בעיקר בבקרים, וכי הדבר מלווה בהרגשה רעה, כאב בשרירים, בחילות, הרגשה של רעד וכאבי ראש. עוד צוין כי המערער פנה לטיפול אצל הומיאופת. ד"ר גוטליב הפנתה אותו לביצוע בדיקות של מעקב לחץ דם ולבדיקת ECG. בנוסף המליצה לו על התייעצות פסיכולוגית לה סרב בתוקף. 4. בשלב זה החליט המערער להחליף את ד"ר גוטליב ופנה לטיפול אצל ד"ר לייטר. בביקורו הראשון אצלה התלונן על תחושה של "רצפה בורחת" שחוזרת על עצמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. ד"ר לייטר הפנתה אותו למספר בדיקות אך לא לאבחון נוירולוגי. מספר שבועות לאחר מכן שב המערער להתלונן על תחושה זו והופנה לבדיקות קרדיולוגיות. תלונות המערער נמשכו והוא הופנה לביצוע בדיקות נוספות שאין מקום לפרטן. 5. ביום 11.11.1999 התלונן המערער על חולשה וכן על ירידה בראייה דו צדדית. בשלב זה הפנתה אותו ד"ר לייטר בדחיפות לרופא עיניים. רופא העיניים הפנה את המערער בין היתר לביצוע בדיקת CT אשר נערכה ביום 23.11.1999. בבדיקה זו נתגלה החשד לגידול באונה המצחית השמאלית במוחו של המערער וזה הופנה לבדיקת MRI אשר אישרה את קיומו של הגידול. ביום 1.12.1999 הוסר הגידול ונתגלה כגידול מסוג “oligodendroglioma”. כאמור, מספר שעות לאחר הניתוח התגלה אצל המערער דימום תוך מוחי בהמיספרה הימנית שגרם לשיתוק בגפיו השמאליות. 6. ביום 8.5.2001 הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד המשיבה 1, בגדרה נטען כי עקב התרשלות הרופאות שטיפלו בו אובחן הגידול באיחור רב באופן שגרם או החמיר את נזקיו. כן נטען כי הרשומות הרפואיות שנוהלו בביקוריו אצל הרופאות לוקות בחסר, באופן היוצר נזק ראייתי אשר די בו כדי להוביל לקבלת טענותיו. התביעה נסמכה על חוות דעת רפואיות מטעם פרופסור יעקב ורדי, נוירולוג (להלן: פרופסור ורדי); ד"ר איב ביטון, ברפואה פנימית; וד"ר שלום ליטמן בתחום הפסיכיאטריה (להלן: ד"ר ליטמן). מטעם המשיבות הוגשו חוות דעת מטעם פרופסור אלדד מלמד בתחום הנוירולוגיה (להלן: פרופסור מלמד) ופרופסור אבנר אליצור בתחום הפסיכיאטריה (להלן: פרופסור אליצור). כמו כן העידה המשיבה 2, ד"ר לייטר על טיפולה במערער. יוער, כי בית המשפט המחוזי הורה על הוצאת תצהירה של ד"ר גוטליב מהתיק לאחר שזו לא התייצבה לעדות. בנוסף מונה פרופסור עמוס קורצ'ין, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה לענין קביעת נזקיו של המערער. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. ביום 9.11.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' בן-עמי). 8. באשר לשאלת ההתרשלות, קבע בית המשפט כי נפלה התרשלות בטיפול אשר קיבל המערער מד"ר גוטליב וכי התרשלות זו הובילה לכך שהגידול בראשו התגלה במועד מאוחר משניתן היה לגלותו. זאת נקבע, בהתבסס על חוות דעת ועדות המומחים ועל ליקויים שנפלו ברישומים שערכה ד"ר גוטליב באשר לתלונות המערער ואשר עלו כדי נזק ראייתי שהוביל להעברת נטל השכנוע בענין זה לכתפי המשיבות. יחד עם זאת, דחה בית המשפט את טענות המערער לענין כך שתדירות ביקוריו אצל ד"ר גוטליב היתה גבוהה בהרבה מהמתועד וחלקם לא תועדו או אף הושמטו מהתיק הרפואי, עקב התרשמותו השלילית בענין מגרסאותיהם של המערער ושל אשתו אשר סתרו זו את זו. יצוין, כי קביעה זו ניתנה, חרף הוצאת תצהירה של ד"ר גוטליב מהתיק לאחר שזו לא העידה במשפט, משנקבע כי הימנעותה מלהעיד נבעה מנסיבות רפואיות ולפיכך אין בכך כדי לפסול את הרישומים הרפואיים שניהלה. בהתחשב באלו, קבע בית המשפט את המועד בו היה על ד"ר גוטליב להפנות את המערער לבדיקה נוירולוגית על בסיס המועד בו תועדו לראשונה תלונותיו על תסמינים שהיה בהם לעורר חשד לגידול, היינו, חודש מרץ 1997. כמו כן נקבע כי קיימת היתה בנסיבות הענין חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין הרופאות ובין המערער. להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט קבע גם כי אף בטיפולה של ד"ר לייטר נפלו פגמים מסוימים, בעיקר בכך שלא ביררה עם המערער האם תסמינים שונים עליהם דיווח בעבר עדיין נמשכים, ובכך לא נקטה בכל אמצעי הבירור והמעקב הנדרשים מרופא סביר. 9. עיקר הדיון סב על שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות הרופאות, ולמעשה האיחור בביצוע הניתוח שנבע מהתרשלות זו, לבין הנזקים מהם סובל המערער. ראשית, נקבע כי אין לקבל את טענת המשיבות כי לא הוכח שביצוע הבדיקות במועד זה היה מגלה כלל את קיום הגידול. זאת, משנקבע כי מחדלן הוא שמנע את ביצוע הבדיקות במועד, ולפיכך לא יוכלו הן להיבנות מהספק שנוצר, ויש להניח כי הבדיקות היו מגלות את קיומו. 10. מכאן, פנה בית המשפט לבחון האם היה בביצוע הניתוח בשנת 1997 כדי למנוע או להקטין את נזקיו של המערער. בענין זה הפריד בית המשפט בין הנזקים שמקורם בהמיספרה השמאלית של המוח ואשר נבעו באופן ישיר מקיומו של הגידול והליך הסרתו (להלן: נזקי הגידול) ובין הנזקים בהמיספרה הימנית של המוח שמקורם באותו דימום שהתרחש לאחר הניתוח (להלן: נזקי הדימום). 11. לענין נזקי הגידול, קבע בית המשפט כי אינו מקבל את עמדת המומחה מטעם המשיבות, פרופסור מלמד, כי לא היה בעיכוב כדי להגדיל את הנזק וכי ישנו ספק האם בכלל עדיפה הוצאה מוקדמת של הגידול בנסיבות המקרה כאשר זה לא גרם לתסמינים נוירולוגיים ממשיים אצל המערער. זאת, משהתרשם כי אף על פי הספרות המקצועית אליה הפנה המומחה, דרך הטיפול העיקרית בגידול ממין זה לאחר הגילוי הינה בניתוח. לענין קצב התפשטות הגידול נקבע כי אף שלא ניתן לקבוע מהו הקצב המדויק נראה, כי במועד ההתרשלות, היינו 1997, היה הגידול כבר קיים במוחו של המערער מזה שנים והיה צפוי לו נזק כלשהו עקב הימצאותו והצורך בניתוח להסרתו. יחד עם זאת וחרף כך שלא ניתן לכאורה לבודד את הנזק עליו אחראיות המשיבות קבע בית המשפט כי מדובר בסיטואציה של "סיבתיות עמומה" בה ניתן ללכת על דרך של קביעת פיצוי חלקי על בסיס הסתברותי. בהתחשב במכלול הנתונים ובהם הקצב המשוער בו התפתח הגידול והאיחור הקצר יחסית באיתורו, קבע בית המשפט כי הינו מעריך את תרומת הרשלנות לנזקים אלו על 20%. 12. לענין נזקי הדימום נקבע כי עצם הפעולה הניתוחית יכלה לגרום לדימום זה אף אם הניתוח היה מבוצע מוקדם יותר וכי המערער לא עמד בנטל להראות כי היה בעיכוב שחל בביצוע הניתוח כדי להגדיל סיכון זה. זאת, חרף עדותו של המומחה מטעמו, פרופסור ורדי, אשר הציע את האפשרות כי הדבר נבע בשל תופעת "ואקום" הקשורה לגודל הניתוח שהוסר. לפיכך, נקבע כי אין מתקיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין נזקים אלו. 13. משקבע בית המשפט את האחריות כאמור עבר לבחון את שאלת הנזקים עצמם. בענין הנכות הנוירולוגית התבסס בעיקר על חוות דעתו של פרופסור ורדי אותה מצא כמבוססת ביותר, ובהתחשב בדברים האמורים, היינו, בידוד נזקי הגידול בלבד ושיעור האחריות שנקבע, מצא בית המשפט כי המשיבות אחראיות ל-4% מנכותו זו של המערער. בתחום הפסיכיאטרי נשען בית המשפט על חוות דעתו של ד"ר ליטמן אשר קבע נכות פסיכיאטרית של 30% אשר 6% ממנה יוחסו לרשלנות המשיבות. באופן משוקלל נקבע כי שיעור הנכות הכללי שנגרם למערער כתוצאה מהרשלנות הינו 9.75%. 14. לענין ראשי הנזק השונים להם טען המערער קבע בית המשפט את הקביעות הבאות: בענין הפסד השתכרות נקבע כי המערער, אשר הינו יועץ מס עצמאי, לא הוכיח כי נגרם לו אובדן הכנסות עקב הרשלנות, ולפיכך נדחתה טענתו זו. כמו כן נדחו טענותיו לגבי הידרשותו לעזרה סיעודית ועזרת הזולת לעתיד, אם כי נקבע שיש להניח כי נזקק הוא בעבר לעזרה סיעודית כלשהי הגם שלא הביא ראיות בענין. נדחו אף טענותיו לגבי הוצאות ניידות. לגבי הוצאות רפואיות נקבע, כי המבקש לא הביא כל ראיה כי הוא זקוק לשירותים רפואיים שאינם מכוסים בסל הבריאות ולפיכך יחושב הפיצוי תוך התחשבות רק בעלויות הנדרשות ממבוטח כהשתתפות בעלויות הבדיקות והתרופות. לגבי כאב וסבל נקבע כי זכאי הוא לפיצוי בהתחשב בשיעור האחריות שנקבע. בסיכום הדברים, העמיד בית המשפט המחוזי על דרך האומדן את נזקיו של המערער בסכום של 600,000 ש"ח כאשר מסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי והטבות המס שקיבל. כן נפסקו לו הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דינו בסך של 50,000 ש"ח. 15. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 25.4.2007 ניתן פסק דין משלים בגדרו הורה בית המשפט המחוזי למשיבה 1 לשפות את המוסד לביטוח לאומי על מלוא סכום הגמלאות שזה שילם וישלם למערער בסך 194,071 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית כחוק. טענות המערער ותגובת המשיבות לערעור 16. המערער שוטח טענות במספר מישורים כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי. מישור ראשון של טענות נוגע למועד בו קבע בית המשפט כי נדרש היה להפנותו לבדיקות נוירולוגיות, כאשר לשיטת המערער היה מקום לקבוע מועד זה עוד לשנת 1994, על כל ההשלכות שיש לכך על משך העיכוב בגילוי הגידול. מישור נוסף של טענות נוגע להיקף האחריות שיש לייחס למשיבות על נזקיו של המערער, לרבות לענין נזקי הדימום. לבסוף טוען המבקש טענות שונות אף לגבי קביעות בית המשפט המחוזי באשר לראשי הנזק השונים, לגבי ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ולגבי ההוצאות שנפסקו. 17. באשר למועד ההתרשלות טוען המערער כי משנפסל תצהירה של ד"ר גוטליב, היה על בית המשפט המחוזי לפסול גם את הרשומות הרפואיות שניהלה ולקבל את הגרסה, שלו ושל אשתו כי רישומיה של ד"ר גוטליב היו חסרים ביותר ולא שיקפו נאמנה את המועד בו החל הוא להתלונן על תסמינים נוירולוגיים ואת תדירות הביקורים. לפיכך, היה מקום לשיטתו לקבוע, כי עוד בשנת 1994 היה על ד"ר גוטליב להפנותו לאבחון נוירולוגי. זאת, גם בהתחשב בכך שעל פי הנטען ובניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא היה נימוק רפואי להימנעות ד"ר גוטליב מלהעיד, כך שהיה מקום להניח כי עדותה היתה מועילה למערער. טענה זו הינה כמובן בעלת השלכה לענין היקף האחריות של המשיבות על נזקי המערער, כאשר ברי לשיטתו, שתוספת של כשלוש שנים נוספות לעיכוב שנקבע בביצוע הניתוח, משמעה כי חלק ניכר יותר מנזקיו, אם לא הנזקים במלואם, הינם תולדה של הרשלנות. כמו כן טוען הוא כי בית המשפט המחוזי נהג בחוסר איזון דיוני כאשר האריך מיוזמתו את המועדים להגשת סיכומים על ידי המשיבה 1 חרף בקשות המערער כי יינתן פסק דין. עוד נטען כי היה מקום לקבוע במפורש כי גם ד"ר לייטר התרשלה בטיפול במערער ונושאת באחריות. 18. המישור השני של הטענות נוגע כאמור להיקף האחריות שנקבע למשיבות על נזקיו של המערער. לשיטת המערער היה מקום לקבוע כי העיכוב בגילוי הגידול הוא שהיה אחראי לרוב או כל נזקיו וזאת הן לאור חוות דעת המומחים והן לאור הספרות המקצועית, כאשר עולה בבירור כי ככל שהגידול גדול יותר כך נזקיו הישירים והסיכונים בהוצאתו גדולים יותר. יתרה מכך, לשיטתו ההלכה הינה כי מרגע שנקבעה התרשלות של מוסד רפואי, עליו הנטל להראות כי אינו אחראי למלוא הנזק שנגרם. לשיטתו התרשלותן של ד"ר גוטליב, ושל ד"ר לייטר היא שמנעה את היכולת לדעת במדויק מהו היקף הנזק שנגרם לו עקב האיחור באבחון ומשנטל זה אינו ניתן, מטבע הדברים, להרמה, משמעות הדבר היא כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי מלוא הנזק הינו באחריות המשיבות ולא רק 20% ממנו. ודוק, לשיטתו עולה מעמדות המומחים ומהספרות המקצועית כי גם הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח מתגברים ככל שהגידול הינו גדול יותר, ולפיכך שגה בית המשפט המחוזי גם כשהפריד בין נזקי הגידול לנזקי הדימום, מה גם שבעדות המומחה מטעמו, פרופסור ורדי, קשר הוא את הדימום במפורש לגודל הגידול, אשר גרם לתופעת וואקום לאחר הוצאתו. 19. באשר לקביעות בית המשפט בענין ראשי הנזק השונים טען המערער כי שגה בית המשפט כשדחה את טענותיו לענין פגיעה בהכנסותיו מקום שהוכח כי צמצם את היקף שעות העבודה שלו, תפקודו ירד, והוא נאלץ להגדיל את הוצאות העסקת שכירים ואף להגדיל את חלקו של שותפו. כן טוען הוא כי שגה בית המשפט כשנמנע מלקבוע פיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת ובגין הוצאות ניידות. עוד נטען כי לא נקבע פיצוי מספיק בגין כאב וסבל ובגין הוצאות רפואיות. לענין ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי נטען כי שגה בית המשפט כשהורה על ניכוי מלוא התגמולים כאשר היה מקום לנכות רק את החלק היחסי בהתאם לשיעור האחריות שנקבע כי נושאות בו המשיבות. לבסוף נטען גם כי היה מקום לקבוע הוצאות משפט לטובתו בשיעור 20% מגובה הפיצוי וכן שכר טרחה עונשי לאור הטענה הלא נכונה לכאורה כי ד"ר גוטליב לא העידה מחמת מצבה הרפואי. 20. המשיבות הגישו כאמור ערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טרם אדרש לטענותיהן במסגרת זו, אציין את תגובתן לערעור שהגיש המערער. עיקר טענתן הינה כי אין לקבל את טענותיו של המערער באשר לקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנוגעות לשיעור הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבות ובין נזקיו. לשיטתן, לאור הנתונים שעמדו בפני בית המשפט באשר לקצב הצמיחה של הגידול, היינו, מילימטרים ספורים בשנה, אין מקום להתערב בקביעה כי תרומת העיכוב שחל עקב התרשלות המשיבות אינה עולה על 20% מנזקי הגידול. באשר לנזקי הדימום נטען כי לא הוכח שנזקים אלו נבעו כלל מהעיכוב בביצוע הניתוח. כך גם לגבי טענותיו של המערער בענין ראשי הנזק השונים נטען, כי נדחו הן לגופן על ידי בית המשפט המחוזי ורובן לא בוססו כלל בראיות. לענין שיעור ניכוי התגמולים שקיבל המערער נטען כי לאור פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי לא ניתן לקבל את טענותיו בענין זה באשר קבלתן תוביל לפיצוי יתר. טענות המשיבות בערעור שכנגד 21. בערעור שכנגד שהגישו המשיבות טענו הן כי לא היה מקום כלל לקבוע התרשלות של ד"ר גוטליב או ד"ר לייטר. לשיטתן, בחינה של התשתית העובדתית מעלה כי תלונות המערער היו ספוראדיות, כלליות ובתדירות נמוכה באופן שאינו מצביע לכיוון נוירולוגי, וודאי שלא טרם ביצוע אבחנות אחרות. טענה זו נסמכת גם על חוות דעת פרופסור מלמד שהעיד כי בגידולים ממין זה מבצע המוח "פיצוי" באופן שבמקרים רבים אין תסמינים נוירולוגים. בנסיבות אלו לטענתן לא היה מקום לאבחון נוירולוגי טרם התגבשו תסמינים מובהקים יותר דוגמת הפגיעה בראייה, אז אכן אותר הגידול. הקביעה כי כבר לאחר תלונותיו הראשונות, וחרף כלליותן, נדרש היה לשלוח את המערער לאבחון נוירולוגי, אינה סבירה, ועלולה לגרום להעמסת יתר על הרופאים המומחים. עוד נטען כי לא היה מקום לקבוע כי לו היו בפני ד"ר לייטר רישומיה של ד"ר גוטליב, היה הדבר מעורר בה חשד לקיומו של גידול, שהרי גם משהגיעו הרישומים לידיה לאחר זמן מה, לא זו היתה מסקנתה. לחילופין נטען כי אף במידה והתרשלו הרופאות, היה מקום לקבוע את מועד ההתרשלות רק לתחילת שנת 1999, לאחר שנתקבלו תוצאות הבירור הקרדיולוגי. זאת, בין היתר לאור התנהלותו של המערער אשר נמנע מביצוע חלק מהבדיקות להן הופנה ואף ניתק מיוזמתו את ביקוריו אצל ד"ר גוטליב לתקופות ארוכות באופן שמנע מעקב אפקטיבי אחר תסמיניו. התנהגות זו של המערער היה בה לשיטתן אף כדי אשם תורם בנזקיו בגין התקופה בה נמנע מלגשת לאבחון רפואי והימנעותו מביצוע הבדיקות אליהן הופנה. 22. באשר לשיעור הנכות שנקבע למערער נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשאימץ במלואה את חוות דעת ד"ר ליטמן, המומחה מטעם המערער, לענין נכותו הפסיכיאטרית וקבע אותה בשיעור של 30% תוך התעלמות מוחלטת ובלתי מנומקת מחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבות, פרופסור אליצור. לענין שיעור הפיצוי הכולל נטען כי מופרז הוא, אף במידה ונותרות מסקנות בית המשפט המחוזי על כנן. זאת, בהתחשב בכך שרוב טענותיו של המערער לענין הנזקים שנגרמו לו, למעט כאב וסבל, נדחו לגופן, ובשיעור האחריות שנקבע כי המשיבות חבות בו. 23. יצוין כי המערער בתגובתו לערעור שכנגד הסתמך על טענותיו בערעור שהגיש ועל נימוקי בית המשפט המחוזי בפסק דינו. דיון 24. ראשית אדרש לטענות הצדדים הנוגעות לקביעת האחריות הנזיקית והיקפה לרבות לענין האחריות לנזקים השונים שנגרמו למערער. לאחר מכן אבחן טענותיהם באשר לראשי הנזק השונים ולשיעור הפיצוי שנקבע. אקדים ואומר כבר כעת כי לו תתקבל דעתי, נותיר את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, פיצוי כולל בסך של 600,000 ש"ח, על כנה, אף שמגיע אני לתוצאה זו בדרך אחרת. אחריות המשיבות 25. בשאלת קביעת האחריות הנזיקית והיקפה, עולות בפנינו מספר טענות עיקריות מטעם הצדדים. 26. השאלה הראשונה הינה האם היתה בהתנהלות הרופאות (ד"ר גוטליב וד"ר לייטר) משום התרשלות, ואם כך הוא, מהו המועד בו היה ניתן לגלות את קיומו של הגידול אלמלא התרשלותן. לא מצאתי בענין זה כי יש בטענות מי מהצדדים כדי לשכנע כי נדרשת התערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. אין חולק באשר לחובת רופא להפנות מטופל לביצוע בדיקות הנדרשות על פי התסמינים להם טוען המטופל ואשר יש בהן כדי לשלול או לאתר את הבעיה ממנה הוא סובל, וזאת גם כאשר אין חשד קונקרטי באשר למחלה מסוימת דווקא (השוו למשל, ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2004) (להלן: ענין מאיר); ע"א 9656/03 מרציאנו נ' זינגר (לא פורסם, 11.4.2005) (להלן: ענין מרציאנו); ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 22.6.2005)). לפיכך מתמצית הטענה שבפני בשאלה מתי היה בתלונות המערער כדי להצביע על עצם הצורך בבדיקות נוירולוגיות. בענין זה עמדו בפני בית המשפט המחוזי חוות דעת מומחים מטעם שני הצדדים כאשר על פי חוות דעת מומחי המערער היה בתסמינים שהציג כבר מתחילתם כדי לחייב את הבדיקות האמורות ואילו חוות דעת מומחי המשיבות חולקות על כך. בית המשפט המחוזי העדיף בענין זה את חוות דעת מומחי המערער, בין היתר לאור מסקנתו כי הרישומים הרפואיים שנערכו על ידי ד"ר גוטליב לקו בקיצור יתר של תלונותיו ללא פירוט מתי החלו התלונות, אבחנה כלשהי, או חשדותיה באשר למקורן. כידוע, הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו, ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית נ' מזרחי (לא פורסם, 2.2.06); ע"א 3923/06 סקו-סיסטם בע"מ נ' סופרקום בע"מ (לא פורסם 1.11.07)). אף כאשר בחר בית המשפט המחוזי להעדיף חוות דעת מומחה אחד על פני האחרת לא יטה בית המשפט העליון להתערב בקביעתו זו (ראו ע"א 2027/96 מרדכי נ' בית חולים ביקור חולים, פ"ד נד(2) 849, 854 (2000); ע"א 4158/99 דדון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 20.5.02)). איני רואה מקום לחרוג מכך בנסיבות מקרה זה. 27. איני רואה מקום להתערב אף בשאלת המועד בו קבע בית המשפט כי ניתן היה לגלות את קיומו של הגידול. טענות המערער כי יש לייחס את הרשלנות למועד מוקדם יותר, 1994, נשענות בעיקרן על גרסתו שלו וגרסת אשתו באשר לביקוריו אצל ד"ר גוטליב, כאשר לטענתו חלק מהביקורים לא תועדו כלל ואף חסרים חלק מהרישומים הרפואיים שכן בוצעו. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי אינו נותן אמון בגרסאות אלו באשר אינן מתיישבות עם ההיגיון או הראיות הקיימות ואף סותרות זו את זו, ולפיכך בחר להסתמך על הרישומים הרפואיים שנוהלו על ידי ד"ר גוטליב לענין מועד התלונות, חרף הליקויים שנפלו בהן. אין מקום להתערב בקביעות אלו. בית המשפט המחוזי מצא כי ניתן הסבר נאות לכך שד"ר גוטליב לא העידה. טענות המערער בענין הינן טענות בעלמא אשר הבסיס להן אינו ברור ואינו מגובה בראיות. אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו. אין עם זאת מקום לקבל גם את טענות המשיבות בענין זה. באשר לטענתן החלופית כי מועד התרשלות הרופאות, ככל שהיתה, הינו אך בשנת 1999, המדובר כאמור בטענה בה הכריע בית המשפט המחוזי על בסיס התרשמותו מעדויות המומחים ואיני סבור כי קיימת הצדקה להתערב בה. לא ראיתי אף בטענות באשר להתנהלות המערער כדי לשנות ממסקנה זו. אומנם, לא ניתן לשלול את האפשרות כי לו היו נמשכות תלונותיו של המערער בפני ד"ר גוטליב, היה בכך כדי להוביל לגילוי הגידול במועד מוקדם מזה בו נתגלה בפועל. ואולם, השאלה שעלינו לשאול הינה האם יש בהתנהגותו של המערער בפני עצמה כדי אשם תורם. בנסיבות הענין לא נראה כי כך הוא. המערער התלונן מספר פעמים בפני ד"ר גוטליב על תסמיניו וזו לא התריעה בפניו על האפשרות כי מדובר בגידול או אף כי נדרש מעקב צמוד אחר המשך הופעת התסמינים. ספק בעיני האם בעצם אי הגעתו אליה לשוב ולהתלונן על אותם תסמינים עצמם יש משום אשם תורם מצידו. התנהלותו של המערער נבעה אף היא מהתרשלותה של ד"ר גוטליב, ואין המשיבות יכולות להיבנות ממנה. יצוין, כי לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בשאלה האם היה אף בטיפולה של ד"ר לייטר משום התרשלות, אך מעבר לנדרש אציין כי איני רואה מקום להתערב אף בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בענין זה. 28. סיכומו של דבר, איני רואה מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי לענין עצם ההתרשלות או לענין מועדה. 29. כעת, אגש לבחינת סוגיית היקף האחריות שקבע בית המשפט המחוזי. סוגיה זו נחלקת למעשה לשתי שאלות. האחת, נוגעת לקביעתו כי יש להפריד בין נזקי הגידול ונזקי הדימום ולקבוע את אחריות המשיבות רק באשר לראשונים. השנייה נוגעת לשיעור האחריות שנקבע ביחס לנזקי הגידול. אקדים ואומר כי אף שלא ראיתי מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי לענין ההבחנה בין נזקי הגידול ונזקי הדימום, דומני כי באשר לשאלת היקף האחריות שיוחסה למשיבות על נזקי הדימום קבע בית המשפט שיעור מצומצם יתר על המידה. נזקי הדימום 30. באשר לשאלה הראשונה, היינו האם היה מקום להפריד בין נזקי הגידול ונזקי הדימום אציין כי חרף ניסיון המערער לציירה כשאלה משפטית, המדובר בפועל בטענה הנוגעת לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהסתמך על חוות דעת המומחים שהעידו בפניו. במה דברים אמורים? טענותיו של המערער בענין זה נחלקות למעשה לשתיים. הטענה האחת הינה כי עדויות המומחים העלו שנזקי הדימום אף הם הינם תוצאה ישירה של גודל הגידול, טענה הנסמכת בעיקרה על עדותו של פרופסור ורדי אשר תלה לכאורה את הנזק בתופעת "וואקום" המחריפה ככל שהגידול גדול יותר וכן על אמירות שונות של המומחים באשר לכך שנזקי הוצאתו של גידול גדלים ככל שהוא גדול יותר. הטענה השנייה הינה כי התרשלותן של המשיבות היא שמנעה את הידיעה מה היה גודל הגידול בזמן שטופל המערער על ידי ד"ר גוטליב ולפיכך אין מנוס מהקביעה כי כל נזקיו הינם באחריותן ולו בשל דוקטרינת "הנזק הראייתי". כפי שאפרט להלן, כורכות טענות אלו לטעמי זו בזו באופן שדחיית טענתו העובדתית של המערער מובילה למעשה גם לדחיית טענתו באשר לדוקטרינת "הנזק הראייתי". 31. המונח "נזק ראייתי" חובק בתוכו מספר דוקטרינות שהוצעו בפסיקה ובספרות האקדמית ואשר מקיפות צעדים שונים החל מהראיה ב"נזק הראייתי" כעילה להעברת נטל ההוכחה לכתפי המעוול וכלה בהכרה ב"נזק ראייתי" כראש נזק נפרד בר פיצוי (ראו למשל ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (לא פורסם, 5.6.2007); ענין מאיר הנ"ל; ענין מרציאנו הנ"ל; ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל (לא פורסם, 14.12.2006) (להלן: ענין גולן)). בענין שבפנינו נראה כי כוונת המערער לאותם מקרים בהם הכירה הפסיקה כי כאשר ניזוק אדם ובשל התרשלות המעוול נוצר אף נזק ראייתי, היינו, נמנעה ממנו היכולת להוכיח אלמנטים שונים באשר לעוולה, יכול ויהיה בנזק הראייתי שנגרם כדי להעביר את "נטל ההוכחה" על כתפי המעוול (ראו למשל בענין מאיר הנ"ל בפסקה 13 לפסק הדין, ורבים אחרים). ודוק, העברת נטל זה משמעה בחלק ניכר מהמקרים כי נקבעת למעשה אחריות המעוול לנזקי הניזוק באשר נטל זה מטבעו אינו ניתן להרמה (ראו למשל בענין גולן הנ"ל, בפסקה 16 לפסק דינו של חברי, השופט א' גרוניס). ואולם, בחינה של הפסיקה מעלה כי העברת הנטל אינה בגדר פעולה "אוטומטית" כל אימת שקיים נזק ראייתי כלשהו. על הניזוק הנטל להוכיח כי מוצדקת העברת הנטל בנסיבות הענין. לענייננו, תנאי בסיסי שעל הניזוק לעמוד בו הינו ההוכחה כי הנזק שנגרם לו הינו בגדר "תוצאה אפשרית" של התרשלות המעוול ולמצער כי ההתרשלות הגדילה את הסיכון לנזק זה (ראו למשל, ע"א 7375/02 בית חולים כרמל נ' מלול, פ"ד ס(1) 11, 31 (2005) (להלן: ענין מלול)). 32. האם מתקיים תנאי זה בענייננו? כאמור, שאלה זו הינה עובדתית באופייה. האם היה בהתרשלות המשיבות, אשר השליכה על גודל הגידול בשעת הניתוח, כדי להגדיל את הסיכון לדימום בהמיספרה הימנית של המוח. ודוק, יש להבחין ולדייק כי להוכחת טענה זו אין לטעמי די בטענה כי עצם העיכוב בביצוע הניתוח מגדילה את סיכוניו. למרבה הצער וכפי שלמדים אנו כענין של יום ביומו, כל ניתוח חובק בתוכו סיכונים מסיכונים רבים. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מדובר בניתוח סבוך של הסרת גידול ממוחו של אדם. לפיכך, הנטל על המערער הוא להראות כי הסיכון הקונקרטי, היינו, הסיכון לדימום בהמיספרה הימנית של המוח הוגבר בשל האיחור בביצוע הניתוח. בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי זה קבע, בהסתמך על חוות דעת ועדויות המומחים, כי לא כך הוא. למעשה ובהתחשב באמור לעיל רואים אנו כי העדות הישירה היחידה שניתנה בענין זה היתה מפיו של פרופסור ורדי. כל שנאמר על ידי יתר המומחים הינו כי יש בעצם ביצוע הניתוח במועד מאוחר יותר, כאשר ההנחה היא כי הגידול גדל בזמן שחלף, כדי להגדיל את סיכוני הוצאתו. כאמור, אמירות אלו הינן לטעמי כלליות מדי ואינן יכולות לשרת את המערער בענין הנזק הקונקרטי הנטען. אף בחינת עדותו של פרופסור מלמד מעלה כי כשזה דיבר על סיכון מוגבר לדימום, מיקד הוא את דבריו לדימום באזור הניתוח ולא בהמיספרה הנגדית. לפיכך כל שנותר כאמור הינה התיאוריה שהעלה פרופסור ורדי כי הדימום יכול היה להיגרם עקב תופעת "ואקום" אשר הושפעה מגודל הגידול. בית המשפט המחוזי מצא כי טענה זו הועלתה אך בסוף עדותו של פרופסור ורדי ולאחר שזה הסכים בתחילה כי הדימום נבע מסיכוני הניתוח עצמו ולפיכך לא השתכנע ממנה ובחר שלא לקבלה. אין מקום להתערב בקביעה זו. משכך, לא עמד המערער בנטל להראות כי התרשלות המשיבות היא שגרמה לנזקי הדימום או אף היוותה בגדר גורם פוטנציאלי לנזקים אלו באופן שמצדיק את העברת נטל ההוכחה לכתפיהן. התוצאה היא שאין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי אין להשית על המשיבות את האחריות על נזקים אלו. נזקי הגידול 33. טענות המערער בענין נזקי הגידול מעוררות למעשה היבט מסוים מהשאלה הכללית של "סיבתיות עמומה" שהועלתה כבר לא אחת בפסיקת בית המשפט זה. יוער, כי סוגיה זו של "סיבתיות עמומה" מצויה היום בדיון בפני בית משפט זה בגדר דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' מלול. ואולם, כפי שיבואר להלן בענין שבפנינו אין הצדדים חולקים על עצם השימוש בדוקטרינה זו אלא אך על תוצאותיה בנסיבות הענין. לפיכך, אין מתעורר הצורך לדון בעצם אפשרות הפעלתה של הדוקטרינה ותנאיה, ואדון בסוגיות המתעוררות בענין שבפנינו בהסתמך על ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה (לסקירה כללית של הסוגיה על השלכותיה ראו למשל ענין מלול הנ"ל, כאמור מצוי ענין זה היום בדיון נוסף בפני הרכב מורחב בבית משפט זה). יובהר, כי אין כמובן בדברים האמורים להלן משום הבעת עמדה כלשהי באשר לסוגיה הכללית המצויה כאמור בדיון בימים אלו ממש. 34. הדיון שבפנינו מצומצם כאמור לשאלת תוצאתה של אותה "סיבתיות עמומה", היינו, האם משמעה של הקביעה כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה שיעור התרומה של התרשלות המשיבות לנזקו של המערער, הינה כי יש לקבוע את אחריותן למלוא נזקי הגידול, או שמא יש לקבוע שיעור זה על דרך אומדנה כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בענין זה דעתי היא, כי אף שיש לדחות את טענתו העיקרית של המערער, כי המשיבות אחראיות בגין מלוא נזקיו, לגופו של ענין, שיעור האחריות שנקבע נראה נמוך מן הראוי. 35. הפסיקה הבחינה בסוגיית ה"סיבתיות העמומה" בין שלוש קבוצות מקרים. האחת הינה כאשר בשל אותה "עמימות" אין הניזוק יכול להוכיח על פי הכללים הראייתיים הרגילים, היינו מאזן הסתברויות, כי הנתבע גרם לו נזק כלשהו. הקבוצה השנייה הינה במקרים בהם קיימות מספר התנהגויות עוולתיות אשר אין הניזוק יכול לבודד מי מהן היא שגרמה לנזק. הקבוצה השלישית, נוגעת למקרים בהם העמימות עניינה גודל הנזק, היינו, ידוע כי ההתנהגות העוולתית גרמה לנזק בחלקו, אך אין אנו יודעים לתחום במדויק מה תרומתה של ההתנהגות העוולתית לנזק ביחס לגורמים האחרים, מצב המכונה לעיתים גם "החמרת מצב קיים" (ראו ענין גולן הנ"ל בפסקאות 5-3 לפסק דינו של כבוד הנשיא א' ברק). המקרה שבפנינו נח כמובן בגדר הקבוצה השלישית, כלומר יודעים אנו, על פי קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, כי ההתנהגות העוולתית, וליתר דיוק האיחור בביצוע הניתוח שנבע מאותה התנהגות עוולתית, גרמה לחלק מסוים מנזקו של המערער אך איננו יודעים לאבחן במדויק מהו חלק זה. 36. בנסיבות אלו של קבוצת המקרים השלישית קבעה הפסיקה כי אף שניתן לקבוע אחריות נזיקית לנתבע חרף זאת שלא הוכחה היא במאזן הסתברויות (וקביעה זו אינה עומדת כאמור במחלוקת בדיון שבפנינו), אין להשית עליו את האחריות על מלוא הנזקים, אלא נדרש לקבוע מהו השיעור מן הנזק בו תיוחס אחריות. הגיונו של כלל זה בכך שתכלית דיני הנזיקין אינה בהענשת המעוול כי אם פיצוי התובע באופן שיעמידו, ככל האפשר, במצב בו היה לולא העוולה (השוו, ענין גולן הנ"ל בפסקה 24 לפסק דינו של חברי, השופט א' גרוניס). קביעת שיעור זה יכולה אף להתבסס על אומדנה שתיגזר מהנתונים שנפרסו בפני בית המשפט, כפי שאכן נעשה בענייננו (השוו, ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נד(2) 38 (2000); ענין מרציאנו הנ"ל; ענין גולן הנ"ל). יוער, להשלמת התמונה, כי רובם של המקרים עליהם מבקש המערער לבסס את טענותיו אינם באים בגדר קבוצת מקרים זו אלא מדובר במקרים בהם נקבע כי לולא קיום העוולה יתכן והיה נמנע הנזק כולו (היינו קבוצת המקרים הראשונה). לפיכך, לא ניתן להקיש מהם לענייננו אנו. 37. לגופו של ענין, קבע בית המשפט המחוזי את אומדנו על בסיס התרשמותו מחוות דעת המומחים ועדותם לענין אופי הגידול ממנו סבל המערער, קצב צמיחתו, ושיעור ההחמרה בנזקי הגידול עקב האיחור בביצוע הניתוח. בענין זה דומני כאמור כי היה מקום להעמדת שיעור האחריות על אחוז גבוה יותר משנקבע. ודוק, אין מדובר בסוגיה זה בקבלת עמדתו של מומחה זה או אחר. כפי שמציין אף בית המשפט המחוזי, אין בחוות דעת המומחים או בספרות המקצועית עליה הסתמכו כדי ליתן תשובה מספקת לשאלת קצב התפשטות סוג הגידול ממנו סבל המערער וכל שיש בפנינו הינה הערכה כי מדובר בקצב "איטי" ככלל. יתר על כן, אין גם וודאות כי השפעת הגידול נגזרת באופן מדויק וליניארי מגודלו מאחר ויתכן כי התפשטות הגידול תוביל לפגיעה באזור ספציפי במוח שמשמעותה חריפה. בנסיבות אלו ובהתחשב באי הוודאות האופפת מטבע הדברים את הסוגיה, דומה כי שיעור האחריות שנקבע, היינו 20%, הינו בגדר צמצום יתר על המידה והיה מקום לקביעת שיעור אחריות משמעותי יותר. יחד עם זאת, כפי שציינתי בפתח דברי, סבור אני כי בחינת הענין בכללותו, לרבות בענין קביעות בית המשפט המחוזי באשר לראשי הנזק אליהן אדרש להלן, מובילה למסקנה ששיעור הפיצוי הכולל שהשית בית המשפט המחוזי הינו ראוי ואין מקום להתערב בו. משכך וכפי שעוד אפרט להלן, איני רואה צורך לקבוע במדויק את שיעור האחריות, קביעה שבנסיבות הענין תהה אף היא אך בגדר השערה. 38. לא נותרו עוד אלא טענות הצדדים באשר לקביעות בית המשפט המחוזי בנוגע לשיעור הנכות ולראשי הנזק השונים. 39. באשר לשיעור הנכות טוענות המשיבות כאמור כי שגה בית המשפט המחוזי כשהסתמך באופן בלבדי על חוות דעתו של ד"ר ליטמן, המומחה מטעם המערער, לענין נכותו הפסיכיאטרית תוך שאינו מתייחס כלל לחוות דעתו הנגדית של פרופסור אליצור ולשיעור הנכות, הנמוך יותר, שנקבע שם. כפי שצוין כבר לעיל, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית כאשר זו מכריעה בין חוות דעת ועדויות המומחים שהעידו בפניה. לא ראיתי בענין זה כי קיימת הצדקה לחרוג מכך. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי חוות הדעת של פרופסור אליצור היתה מונחת בפניו, כפי שמצוין בפתח פסק הדין, וחרף זאת בחר הוא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר ליטמן. יתר על כן, אימוץ חוות הדעת נעשה בצורה מפורטת ותוך התייחסות לנימוקיה ומסקנותיה. יתכן אכן כי ראוי היה שבית המשפט המחוזי יתייחס ביתר פירוט אף לחוות הדעת הנגדית ויבהיר את נימוקיו להעדיף את הראשונה, אך בנסיבות הענין לא שוכנעתי כי נפל פגם בשיקול דעתו המצדיק את התערבותנו. 40. בענין ראשי הנזק השונים מסקנתי שונה ודומני כי נדרשת התייחסותנו. באשר לראש הנזק של הפסד השתכרות, אף שאין בכוונתי להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי באשר לנתונים שהציג המערער, דומה כי היה מן הראוי ליתן משקל לסיכוי כי נכותו תוביל לפגיעה אפשרית בכושר השתכרותו העתידית ולו במעט. מובן, כי מטבע הדברים אף בשאלה זו נתונים אנו בחוסר וודאות באשר לשיעורה המדויק של הפגיעה הפוטנציאלית, אך יחד עם זאת דומני כי ראוי היה ליתן לה משקל בהערכה הכללית של נזקיו. גם באשר לראש הנזק של כאב וסבל דומני כי יש מקום להבהרה. מחד, אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי התייחסות לאותה תקופה בת שנתיים ומחצה שבה סבל המערער מהתסמינים עליהם התלונן, תקופה שהיתה נחסכת הימנו לו היה הגידול מתגלה במועד ואשר יש ליתן לה כמובן משקל בשאלת נזקיו. מנגד, דומה כי הסכום שקבע בית המשפט המחוזי כפיצוי כולל, חורג מן הראוי כשהוא נשען בעיקרו על ראש נזק זה ובהתחשב בשיעור האחריות שיוחס למשיבות. באשר לראשי הנזק הנוספים לא מצאתי בטענות הצדדים משום עילה להתערבותנו. סיכום ומסקנות 41. בדומה למקרים רבים בהם עסקינן בסוגיות של רשלנות רפואית, אין מנוס מהמסקנה כי באשר לחלק מן העניינים רב הנסתר על הגלוי ובתי המשפט נאלצים לעשות כמיטב יכולתם כדי לברור את הנתונים המצויים בפניהם ולהגיע לתוצאה הצודקת ביותר האפשרית בנסיבות הענין. כאמור, סבור אני כי במבט כולל על הענין שבפנינו על כל היבטיו, בהתחשב בדברים שצוינו באשר לשיעור האחריות שראוי לייחס למשיבות ולהערכתי השונה באשר לנזקיו השונים של המערער, התוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט המחוזי, היינו, פיצוי כולל בסך 600,000 ש"ח, הינה ראויה ואין מקום להתערב בה. מנימוקים אלו, אציע לחברי כי נותיר את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנה. להשלמת התמונה אוסיף, כי לאור פסק הדין המשלים (מיום 25.4.2007) בו נקבע כי המשיבה 1 תשיב למוסד לביטוח לאומי את מלוא סכום הגמלאות ששילם וישלם למערער, דומה כי נכונה טענת המשיבות כי ניכוי חלקי של הגמלאות מסכום הפיצוי הכולל שנקבע, יגרום לפיצוי עודף. לפיכך נדחות טענות המערער בענין זה. בנסיבות הענין ובהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, איני סבור כי יש לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט ג'ובראן, לפיה דין הערעור להידחות. משהפיצוי הכולל שנפסק שנפסק הינו ראוי ואינו מצדיק התערבות לשינויו. אין, אפוא, צורך בנקיטת עמדה בנושא החלת עקרון "הסיבתיות העמומה", המצוי בעת זו בבחינה שיפוטית עקרונית בבית משפט זה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן ולהערת חברתי השופטת פרוקצ'יה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ב בתשרי התש"ע (30.9.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06107760_H11.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il