אחמד ג'בארין נ. נוגה חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10758/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10758/08 ע"א 11061/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערערים בע"א 10758/08 והמשיבים בע"א 11061/08: 1. אחמד ג'בארין 2. רפעת ג'בארין 2. סועד ג'בארין נ ג ד המשיבות בע"א 10758/08 והמערערות בע"א 11061/08: 1. נוגה חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.10.08 בתיק א' 583/02 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ג' גינת תאריך הישיבה: ט"ו באב התש"ע (26.7.10) בשם המערערים בע"א 10758/08 והמשיבים בע"א 11061/08: עו"ד פנחס זלצר, עו"ד גליה זלצר ליפשיץ בשם המשיבות בע"א 10758/08 והמערערות בע"א 11061/08: עו"ד משה עבדי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחים בפנינו ערעור וערעור נגדי שאוחדו. המערערים בע"א 10758/08 שהינם משיבים בע"א 11061/08 יכונו המערערים (להלן: "המערערים"). המשיבות בע"א 10758/08 שהינן המערערות בע"א 11061/08 יכונו המשיבות (להלן: "המשיבות"). המערערים הגישו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי החוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ולהטבת נזק לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' גינת) דחה את טענת המשיבות וקבע שמדובר בתאונת דרכים ולא בתאונת עבודה וחייב אותן על פי חוק הפלת"ד לשלם למערערים פיצוי בסך 5,285,021 ₪, לאחר ניכוי תשלומי המוסד לביטוח הלאומי והתשלומים התכופים. הערעור מטעם המערערים מופנה נגד רכיבי הנזק שנפסקו. מערער 1 (להלן: "המערער") הינו יליד 29/1/81. הוא נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 22/3/02. נכותו הצמיתה הינה בשיעור 100%. הוא נותר משותק ברגליו ובאופן חלקי בידיו וסבל משברים ונזק נוירולוגי קשה. המערערים 2 ו -3 הינם הוריו. המשיבות הגישו ערעור מטעמן נגד קביעת בית המשפט לפיה לא מדובר בתאונת עבודה וכן ערערו על רכיבי הנזק השונים וביקשו להפחיתם. טענות הצדדים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי תאונת עבודה 2. לטענת המשיבות, לא ניתן משקל ראוי לראיות המוכיחות כי מדובר בנסיעה של המערער למקום העבודה של אביו, שם עבד. מנגד המערערים תומכים במסקנת בית המשפט המחוזי בעניין זה. היוון 3. בית המשפט המחוזי קבע את שיעור הפיצוי על פי מקדם היוון של 3%. לטענת המערערים לנוכח התדרדרות הריבית והאינפלציה, אחוז ההיוון ההיסטורי (3%) אינו רלוונטי יותר ויש בו פגיעה ריאלית ומשמעותית בפיצוי המגיע לנפגע. לשיטתם, יש לקבוע מקדם היוון בהתאם למצב הנהוג במשק. נכון למועד הטיעון, הריבית עמדה על שיעור של 2.5%, ונטען שהנגיד עומד להפחיתה בשיעור של כ – 0.5%. להשקפת המערערים יש בשינוי אחוז ההיוון כמבוקש על ידם, כדי "לשנות את פני המשפט מיסודו ולהביא לתוצאה צודקת המקיימת את עקרונות משפט הנזיקין בארץ". להוכחת הטיעון האמור צירפו המערערים לערעור מסמך של חטיבת המחקר בבנק ישראל, הדן בהתפתחויות הכלכליות במשק בחודשים האחרונים. מנגד טוענות המשיבות כי טענה זו הינה בגדר הרחבת חזית. המערערים כלל לא טענו בבית המשפט המחוזי כי יש לשנות את אחוז ההיוון ותחת זאת הם הציגו ראיה להוכחת העניין לראשונה בפני ערכאת הערעור במסווה של ידיעה שיפוטית. לגישת המשיבות, פרסומי בנק ישראל שצורפו לערעור אינם יכולים להיחשב לידיעה שיפוטית. לאמור: משלא הונחה חוות דעת כלכלית, לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת הטענה האמורה. תוחלת חיים 4. בית משפט המחוזי קבע כי תוחלת החיים של המערער קוצרה ב – 20% ביחס לכלל האוכלוסייה. זאת על סמך חוות דעתה של פרופ' מ' שוכינה, מומחית לרפואה פיסיקלית ושיקום, אשר מונתה על ידי בית המשפט. לטענת המערערים, אין לראות ברופא כמומחה לקביעת תוחלת חיים ועל כן שגה בית המשפט בהסתמכותו על חוות דעתה של המומחית. חוות דעתה הינה תיאורטית, וניתנה מבלי שהנתונים הספציפיים של המערער קיבלו משקל. לא ניתן גם משקל לאסכולות רפואיות שונות ולמחקרים אחרונים לפיהם חלה התקדמות ברפואה ועל כן עשוי לחול שיפור נוסף בחלוף השנים ביחס לתוחלת החיים הצפויה. לחילופין נטען, כי אף לפי קיצור תוחלת חיים של 20%, יש להפחית 10 שנים עד לגיל 68 ולא 62 כפי שנפסק. מנגד סבורות המשיבות כי קביעת המומחית מטעם בית המשפט מבוססת על נסיונה ומעוגנת בספרות מקצועית עניפה ועדכנית. המאמרים עליהם מסתמכים המערערים נדחו על ידי המומחית תוך מתן הסבר משכנע ולפיכך אין להתערב בנפסק. בנוגע לטענה החלופית של המערערים נטען כי החישוב המוצע על ידם הינו בפועל קיצור בתוך קיצור - קרי חישוב 20% מתוחלת החיים שנותרה. חישוב זה אינו מתיישב עם חישוב המומחית מטעם בית המשפט ותשובותיה לשאלות ההבהרה בעניין זה. הפסד השתכרות 5. לטענת המערערים, טעה בית המשפט המחוזי משלא חישב את הפסדי העבר מיום התאונה ולחילופין מ- 3 חודשים לאחר התאונה. לא היה מקום להניח שהמערער שקיבל דמי אבטלה משך 3 חודשים יוותר מובטל מעבר ל – 6 חודשים. בנוסף נפלה טעות בקביעה שבסיס השכר יעמוד על 4,567 ₪ לחודש, פחות משכרו הממוצע בשנת 2001 שעמד על 5,617 ₪ נומינלי. לא היה מקום לקבע את השכר האמור למשך 7 שנים מבלי לקחת בחשבון כל העלאה. לטענת המשיבות, בית המשפט עשה חסד עם המערער בכך שחישב את הפסד שכרו בעבר החל משישה חודשים לאחר התאונה ולא מעבר לכך, נוכח היותו מובטל. המשיבות טוענות כי לא הובאה כל ראיה בדבר האפשרות להעלאת השכר. בערעור מטעם המשיבות הוצג תחשיב לפיו יש להקטין את הסכום הן בגין העבר והן בשל העתיד. נטען שיש ליתן משקל להיותו של המערער חסר תעודת בגרות העובד בתחום שאינו דורש הכשרה מיוחדת, ולהיעדר כל ראייה המלמדת על רצון לקידום מצידו. עוד נטען כי נפלה טעות במנגנון ההצמדה שאינו משקף את השכר הממוצע במשק. נטען על ידי המשיבות, כי הנכות התפקודית של המערער אינה בשיעור של 100% וכי ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת לבעלי מוגבלות להשתלב במקומות עבודה מסוימים. הפסדי פנסיה 6. לטענת המערער שגה בית המשפט משנמנע לנכות מהפיצוי בגין הפסד השכר את חלקו בהפרשות לביטוח פנסיוני. מנגד טוענות המשיבות כי העניין הועלה רק בסיכומים ולא בהודעת הערעור ודי בכך כדי לדחותו. מעבר לזאת, הואיל ותוחלת החיים של המערער קוצרה לגיל 62 ממילא הוא אינו צפוי לפרוש לגמלאות ולכן אין מקום להביא בחשבון חיסכון כלשהו בתקופת הפנסיה. עזרת הזולת 7. בית המשפט פסק סך של 637,404 ₪ בגין הוצאות העבר ו – 3,748,462 ₪ בגין הוצאות העתיד הכרוכות בעזרת הזולת. באשר לתקופה של 8 חודשים במהלכה היה המערער באשפוז, נטען כי היה מקום לפצות את כל בני המשפחה ששהו יומם וליל בתורנות ליד מיטתו בסכום של 80,000 ₪. קרי, 10,000 ₪ לכל חודש. הודגש כי המערער 2 הפסיק לעבוד על מנת לשהות לצד בנו. ביחס לתקופה בעבר בה היה משוחרר מבית החולים – 71 חודשים, נטען, כי שגה בית המשפט משהעמיד את הפיצוי לעבר בסכום הנמוך ביותר מ – 50% מהסכום אותו פסק לעתיד. עוד נטען על ידי המערערים כי לא ניתן משקל לנתונים המיוחדים של המערער ולעובדה שבני משפחתו ייאלצו לעזור לו במשך כל חייו מעבר לטיפול הסיעודי שניתן לו כיום. לעומת זאת, לגישת המשיבות הסכום שנפסק הינו גבוה. נטען על ידן כי בכל מקרה אין להוסיף ריבית על הסכום שנפסק בהיותו סכום גלובלי. לא היה מקום, על פי קו זה, לפסוק כל סכום נוסף בגין עזרת בני משפחה ודי בסכום שנפסק עבור המטפל החיצוני. שני הצדדים ניסו לאבחן את מצבו של המערער מהנפסק בעניין אקסלרד ברכיב עזרת הזולת (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, חברה לביטוח, פ"ד נד (4) 450), עליו ביסס בית משפט המחוזי את תחשיבו. המערערים טענו כי יש לפסוק על פי שיעור הפיצוי שנפסק שם, ואילו המשיבות טוענות כי המצב הנדון באקסלרד חמור יותר ממצבו של המערער. דיור 8. בית משפט המחוזי פסק 60,000 ₪ עבור התאמת הדיור הזמני לצורכי המערער ובגין דיור קבע נפסק סך של 175,000 ₪. באשר לדיור הזמני נטען על ידי המערערים כי בפועל ההוצאות הסתכמו בשיעור של 65,000 ₪. אי לכך, היה מקום לפסוק את הסכום האמור בתוספת ריבית והצמדה. באשר לדיור הקבע, טעה בית משפט, לגישת המערערים, עת קבע את התחשיב על סמך תוספת של חדר אחד למטפל ומרפסת מקורה. בנוסף, יש מקום לבנות מעברים רחבים, פתחים רחבים, חדר רחצה וחדר שירותים מרווח בדירה בקומת קרקע וללא מעלית כפי שקבעה המומחית מטעם בית המשפט. משכך היה נכון לפסוק פיצוי בסך 85,000$. המשיבות הגישו ערעור וטענו שיש להפחית את הסכום האמור שכלל לא הוכח. נטען כי יש להפחית את הסכום שנפסק לדיור קבוע בסך 175,000 ₪ משום שאלמלא התאונה, המערער לא היה עתיד לשלם עבור בניית הבית, כפי שנהוג במשפחתו ביחס ליתר אחיו. טיפולים רפואיים 9. טיפולים פיזיותראפיים והידרותרפיים - בית משפט המחוזי פסק ביחס לעבר סך של 20,000 ₪ וביחס לעתיד סך של 269,489 ₪. לטענת המערערים היה מקום לפסוק פיצוי על פי המתכונת שקבעה המומחית מטעם בית המשפט ולא היה מקום ליתן משקל לכך שהמערער הפסיק את הטיפולים במשך שנתיים מחוסר תקציב. לטענתם, הטענות הוכחו בדף ריכוז המשערכת, הגם שלא הוגשו קבלות. עוד נטען, כי נפלה טעות בתחשיב בית המשפט בקובעו כי עלות טיפול היא 150 ₪ בעוד עלות טיפול בפועל הינה 250 ₪. בנוסף היה מקום לפסוק 20,000 ₪ בגין הטיפולים שהמערער קיבל ברומניה ביולי 2003. טיפול פסיכולוגי ושיקום מיני - בית המשפט פסק 300,000 ₪. לטענת המערער, רק הטיפול המיני על פי חוות הדעת של מר רוני אלוני מסתכם בסך של 263,250 ₪. טיפול פסיכולוגי לפי עלות של 370 ₪ לטיפול מגיע לסכום כולל של 200,000 ₪. מנגד המשיבות סבורות כי יש לדחות את הטענה הואיל והסכום שנפסק מבוסס על ראיות שהגיש המערער בעצמו. לעומת זאת, ריכוז המשערכת אינו בגדר ראיה קבילה. בערעור המשיבות נטען כי יש להפחית מהסכום שנפסק. עוד נטען כי קיימת סתירה בין הסכום שנטען בערעור לבין זה שנטען בסיכומי המערערים. באשר להוצאות העבר לא הוגשו ראיות קבילות והפיצוי שנפסק הינו מעל ומעבר להוצאות שהוכחו. באשר לטיפול הפסיכולוגי ושיקום מיני. טיפולים אלו כלולים בסכום של 300,000 ₪ שנפסק בגין טיפולים רפואיים. בערעור המשיבות נטען, כי החל מיום 1.1.2010 חל שנוי של ממש בכל הנוגע לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בגין טיפולים רפואיים הכלולים בסל הבריאות. בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית (לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט – 2009 המתקן את פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פוליסת ביטוח החובה אינה כוללת עוד כיסוי בשל שירותי בריאות הכלולים בתוספת השנייה או בצו לפי סעיף 8 (ז) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (תרופות בסל הבריאות), התשנ"ד – 1994. קרי, החל מיום 1.1.2010 לא ניתן לפסוק לנפגע תאונת דרכים פיצוי עבור שירותי בריאות הכלולים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. הסיבה לכך היא שאלה אינם מכוסים יותר במסגרת ביטוח החובה אותו רכש המערער. על כן עמדת המשיבות היא שיש להפחית את שיעור הפיצוי בהתאם. מנגד טוענים המערערים כי טענה זו כלל לא נטענה בערעור, אלא רק בסיכומים ומבלי שביקשו לתקן את הערעור. בכל מקרה, אין בסיס לטענה שהמצב המשפטי השתנה בעניין האמור, באופן הרלוונטי לטענת המשיבות. ציוד שיקומי ואביזרי נכים 10. לטענת המערערים, טעה בית המשפט בפוסקו סכום כולל של 325,753 ₪ ברכיב זה של הנזק הואיל ולא נלקחו בחשבון עלויות רכישה והחלפה בחלק מהציוד השיקומי הנדרש, כפי שפורט על ידם בהרחבה (למשל בגין עלויות מיטה, כסא גלגלים ועמידון). תרופות ובדיקות תקופתיות 11. לטענת המערער, נפסק לו סכום מזערי בסך 25,000 ₪, כאשר הוכח כי ההוצאה החודשית בגין פריט זה עומדת על סך 800-900 ₪ לחודש. ניידות 12. עלות רכישת הרכב - לטענת המערערים, שגה בית המשפט בפוסקו סך של 40,000 ₪ שעה שהוכח כי עלות הרכב עליו המליצה המומחית עומד על 173,701 ₪. לשיטתם, שגה בית המשפט בקובעו שסביר להניח שהמערער היה רוכש בשלב כלשהו רכב, שכן רכישת הרכב המסוים מסוג "ואן" הינה תוצאה ישירה של הפגיעה בתאונה. באשר להוצאות ניידות ואחזקת הרכב בעבר טעה בית המשפט, לפי המערערים, עת קבע פיצוי של 3,000 ₪ בהיותו של רכיב זה כלול בפיצוי בגין אביזרי עזר. מדובר בהוצאה של 1,325 ₪ לחודש, כפי שעולה מחוות דעת המומחה בעניין. מיזוג אוויר, כביסה ויבוש 13. לטענת המערערים, טעה בית משפט משקבע כי רכיבים אלו של הנזק לא הוכחו. בפועל, נושאים אלו עולים מחוות הדעת של המומחית בבואה להגדיר את הבעיה הרפואית ולקבוע את שיעור הפגיעה. ביחס למיזוג אוויר הוצג על ידי המערערים תחשיב, שלא נתקבל על ידי בית המשפט. חופשה שנתית 14. נטען שלא היה מקום לקבוע כי לא הוגשו ראיות להוכחת נתון זה. היה מקום לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות גבוהות יותר עבור חופשות שנתיות. פיצוי עבור מערערים 2 ו – 3 15. בערעור נטען כי היה מקום לפסוק פיצוי ראוי למערערים 2 – 3 בעבור העזרה והליווי שנתנו לבנם ואף יספקו לו בעתיד. כאמור, אביו של המערער הפסיק לעבוד פרק זמן ממושך על מנת לטפל בבנו ושהה לצדו לילות כימים. שכר טרחת עו"ד 16. נטען כי מן הראוי לקבוע ששכר הטרחה בשיעור של 13% שנפסק יחול על מלוא סכום הנזקים שנפסקו ולא מהסכום שנפסק לאחר ניכוי המל"ל. צוין שהמערער נדרש להוכיח את מלוא נזקיו ושכר הטרחה נפסק רק בגין חלק מהסכום שהוכח. דיון 17. על מנת להכריע בערעור מעין זה, חשוב להידרש לכללים שנפסקו על ידי חברי, השופט א' ריבלין בעניין רז (בע"א 8022/00 רז נ' צור (19.3.06)): "בערעורים שבפנינו משיגים הצדדים על כל היבטיה ורכיביה של פסיקת בית המשפט המחוזי. אין אבן שלא נהפכה, אין ראש נזק שבעלי הדין לא ביקשו אותנו להתערב בקביעת בית המשפט קמא לגביו – מי למעלה ומי למטה. בחירה זו של בעלי הדין, להשיג על כל צעד ושעל, מתבלטת בערעורים הנוגעים לגובה הנזק בתיקי נזיקין. בחירה זו, לא אחת, מתעלמת מן ההלכות המושרשות בדבר אמות המידה להתערבות ערכאת הערעור בכגון דא. "הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (בע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25). אכן, לעולם עשוי בית המשפט של ערעור לסבור כי ראוי היה לפסוק בראשי הנזק השונים יותר או פחות. ואולם סברה זו לחוד, עילת התערבות לחוד. מטיבו של הנושא, שיקול הדעת בו הוא תכופות רחב ביותר, ובשל כך נפרס ברגיל גם מתחם רחב של סבירות. דברים אלה אין בהם כל חדש – בית משפט זה חזר ופסק כי נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא לשים את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק. "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 337, 345). פסיקה מושרשת זו הגיונה עמה, וראוי כי בעלי הדין יתנו לה משקל ויבורו את העיקר מן הטפל (ראו גם, למשל, ע"א 971/03 בגא נ' מלול (טרם פורסם))". הצדדים בפנינו תקפו את מרבית קביעות בית המשפט על רכיבי הנזק השונים, תוך התייחסות לעלותו של כל אביזר ואביזר. אכן, דין פרוטה כדין מאה ויש לכך חשיבות מבחינת המערער נוכח מצבו הרפואי הקשה. ברם, בבואנו לבחון את התיק שבפנינו עלינו לבחון האם קיימת עילה משפטית להתערבותה של ערכאת הערעור. דרך ההתערבות הערעורית על שיעור הפיצוי בתביעה לפי חוק הפלת"ד נגזרת משני נימוקים. האחד – לרוב, ודווקא בסכומים הנכבדים יותר, עסקינן באומדנה – לעיתים יותר לעיתים פחות. הנתונים משקפים הערכה שמטבעה אינה מדויקת. ודוק, אף אם הערכאה המבררת עורכת תחשיב אריתמטי, אין בכך כדי להוציא את מימד האומדנה מהמלאכה. שיטת התחשיב הינה רצויה כדי למנוע מצב בו התוצאה תהא אינטואיטיבית גרידא עד כדי שרירותית. הביקורת הערעורית תבחן את התוצאה בראייה זו. השני, בסופו של שיקול מגיע בית המשפט לסכום כולל. התוצאה הכוללת מהווה תשובה לשאלה האם הפיצוי צודק בנסיבות המקרה. לכן, ערכאת הערעור תיטה להעניק משקל, ואף משקל רב, לסבירות השורה התחתונה בתחשיב. היה ונפסק סכום סביר מוטב להשאירו על כנו, מלחזור לרכיבי התחשיב ולערוך איזונים למיניהם. כמובן, ייתכנו יוצאים מן הכלל, אך סבירות התוצאה הסופית תופסת את עין הביקורת של ערכאת הערעור. זאת במיוחד, אם הסטיות בדרך לכאן או לכאן אינן משמעותיות ומקזזות זו את זו. בראייה זו, סבורני כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו מפורט, מנומק וקובע תחשיב נזק סביר בהתחשב בפרמטרים שנקבעו בתיק זה. כפי שציין חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין, אין זה מתפקיד ערכאת הערעור לעשות חישובים אחרים במקומה של הערכאה המבררת ולהעמיד את הסכומים על דיוקם. בעניין זה קיים שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית ונגזר מכך שקיים שיקול דעת מצומצם יותר לערכאת הערעור. מכאן אין צורך להתייחס לכלל הטענות בדבר רכיבי הנזק השונים, אלא לעיקר. כלל חשוב נוסף הוא, שבכל תיק אין לשופט אלא את אשר רואות עיניו. בהקשר לתביעה שמתנהלת לפי חוק הפלת"ד, המשמעות של הכלל היא שבית המשפט מכמת את הנזק במקרה המסוים על פי הראיות שהוגשו לפניו, לרבות חוות דעת המומחה אשר מונה על ידי בית משפט, על מעמדו המיוחד לפי מבנה החוק. לאור האמור, אין צורך להידרש לבחינת התחשיב של כל אביזר עזר, ציוד רפואי ותרופות. על בסיס חומר הראיות שהוכח בפניו קבע בית המשפט המחוזי את תחשיבי הנזק. מעבר לסכומים שנקבעו בגין אביזרי עזר, ציוד רפואי ותרופות, נפסק סכום גלובלי בסך 100,000 ₪ לאור האפשרות שצרכי המערער ישתנו בעתיד. בהתחשב בהיקף הנזק למערער וצרכיו המיוחדים נקט בית משפט המחוזי בגישה ראויה. טענות המערערים והמשיבות בסוגיה זו מקזזות אלו את אלו ומהוות נימוק לדחיית הערעורים בסוגיה. לכן אין מקום, בנסיבות המקרה, להידרש למשמעות המשפטית של תיקוני החקיקה ביחס להיקף הטיפולים, שכן המחלוקת בדבר היקף הסכום הינה מצומצמת. אף אם יש להפחית ברכיב מסוים במסגרת הטפולים התקופתיים - יש עדיין ליתן משקל לטענות המשיבות בדבר סכום החיוב. במובן זה הטענות של הצד האחד מהוות מענה הולם לצד שכנגד. דברים אלו יפים גם לחישוב החופשות, התרופות, המיזוג, מכונת הכביסה והייבוש, הניידות וסוגיית הדיור. כהערה כללית לגבי טענות המערערים, יצוין כי נפסק סכום של כחצי מליון ₪, על דרך האומדנה, כסכום נוסף בגין רכיבי הנזק של דיור, ניידות, טיפולים רפואיים, אביזרי עזר ועזרת הזולת. תוספת זו מהווה משוכה נוספת בפני טענת המערערים כי בית המשפט המחוזי קימץ את ידו. יתר על כן, חשוב להדגיש כי חלק מהטענות תוקפות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על סמך התרשמות ישירה של בית המשפט המחוזי מהראיות שהוצגו. באשר לעזרת הזולת כל צד תוקף את הסכומים שנקבעו, אך בפועל שילוב הטענות ממקם את הסכום שנפסק כסביר במידה שאינה מחייבת התערבות על ידי ערכאה זו. הקביעות בדבר הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד מעוגנות בחומר הראיות שהוצג בפני בית משפט המחוזי. יש לזכור כי פסיקת בית משפט המחוזי באשר לרכיבי הדיור נשענת על הראיות לרבות חוות הדעת שהוגשו בפניו. לא מצאתי איפוא כי נפלה טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בעניין זה. באשר לשכר הטרחה אוסיף כי קיימת חשיבות רבה בסוגיה זו להתרשמות ערכאת הערעור מהאופן בו כל צד ניהל את ההליך. טענות המערערים כי היה מקום לקבוע את הפיצוי מהסכום שהוכח ולא מהסכום ממנו נוכה תגמול מל"ל הינו נימוק רלוונטי, אך יש לשקלל אותו עם נתונים רבים נוספים ובכך יש יתרון לערכאה המבררת. 18. באשר לרכיב ההיוון, המערערים טענו כי יש לקבוע מקדם היוון על פי המצב הכלכלי במשק ולא מקדם היוון היסטורי של 3%. לשיטתם יש בכך כדי "לשנות את פני המשפט ביסודו". דווקא בשל החשיבות הרבה שמייחסים המערערים לטענה זו, ניתן היה לצפות שעניין זה יעלה בפני הערכאה המבררת. אולם, המערערים בחרו להעלות את הטענה לראשונה בפני ערכאת הערעור. יתרה מזו, אפילו בסיכומיהם בפני בית המשפט המחוזי בוצע על ידם תחשיב לפי מקדם היוון של 3%. בסיכומי התגובה מטעמם כתבו המערערים שמדובר בסעד כללי שניתן לפסוק בו גם ללא עתירה מיוחדת. קרי, מבחינתם מדובר בעניין שניתן לתיקון על נקלה. טענה זו אינה מתיישבת עם עמדת המערערים שמדובר בסוגיה שבכוחה לשנות את פני המשפט מיסודו. כך או כך, ברי כי טענה נכבדה מעין זו דורשת הנחת תשתית עובדתית ראויה - שלא הוצגה בפני ערכאה זו או בפני הערכאה קמא. בנסיבות אלו, פטור אני מלהביע עמדה מעבר לכך. 19. בקביעה בדבר תוחלת החיים, התבסס בית המשפט על חוות הדעת של המומחית מטעמו. הנושא רגיש, כאוב ומטבעו ספקולטיבי. אמנם, אין הדבר אומר שהעלאת הנושא אינה לגיטימית, אך באותה מידה אין לומר כי אין ערך לחוות דעתם של המומחים לדבר. הרפואה נאלצת להתמודד ולהביע עמדה גם באשר להערכות מעין אלו, על סמך ניסיונה וידיעתה שנובעים גם ממחקרים. נדמה שככלל, נדרשים מחקרים נוספים, במיוחד ביחס לאוכלוסיית המדינה. אולם, אין בכך כדי לאיין את המשקל של המלאכה שבוצעה עד כה גם ביחס לאוכלוסייה הישראלית. כאן. גיבשה המומחית את עמדתה בחוות דעת מנומקת ומלומדת. כמובן, יתכן וניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, אך לא הונח בסיס למסקנה לפיה נפלה טעות משפטית המחייבת התערבות על ידי ערכאה זו. באופן אירוני, חלוף הזמן בתחום זה עשוי להעשיר את יכולתו של המומחה להעריך את המקרה הקונקרטי. הניסיון של העשורים האחרונים אף תומך במסקנה זו. באשר לאופן חישוב תוחלת החיים, בית המשפט המחוזי נתן מענה לטענות המערערים. צוין, כי המומחית חזרה על המחקרים המקובלים עליה, לפיהם קיצור תוחלת החיים הוא בשיעור של 20%. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות בפסיקה שיטות שונות לחישוב תוחלת החיים. ברם, כל עוד המומחית פעלה לפי אחת השיטות המקובלות אין לשלול דרך חישוב זו. לפיכך מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי. 20. באשר לערעור מטעם המשיבות בסוגיית תאונת העבודה - המערער נסע בזמן התאונה ברכב שהיה שייך לאביו, שהינו קבלן בנייה. טענת המערער בבית המשפט המחוזי הייתה שהוא היה מובטל אותה עת ונסע כטרמפיסט לתל אביב כדי לבקר במקום עבודתו הקודם. המשיבות טענו כי הוא עבד באותה התקופה אצל אביו והם היו בדרכם לאתר בנייה בקריית אונו. בערעור המשיבות נטען, כי בית המשפט התעלם משורה של ראיות המובילות למסקנה הפוכה, כך למשל מעדות לפיה המערער עבד אצל אביו במשך 14 חודשים רצופים. לשיטתן הוכח, כי ביום התאונה המערער היה בדרכו לאתר הבנייה בקריית אונו יחד עם בני משפחתו שעבדו במקום. בית המשפט המחוזי קבע כי העדויות השונות מובילות למסקנה כי המערער הגיע לאתר הבנייה לפרקים ולא על בסיס יומיומי. ניתן משקל לעדות הלקוח בעבורו נעשו עבודות הבנייה בקריית אונו, מר אהרון עוז, לפיה גם בימים שהמערער היה מגיע למקום העבודה הוא היה לוקח את הרכב וחוזר רק בסוף יום העבודה. מכאן קבע בית המשפט: "בנסיבות אלה לא השתכנעתי כי התובע עבד אצל אביו וממילא לא היה בעת התאונה בדרכו לעבודה" (עמוד 3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). מדובר איפוא בממצא עובדתי המעוגן בחומר הראיות. לערכאה המבררת יתרון בהחלטה האם ליתן משקל מכריע לראיות מסוימות על פני ראיות אחרות. דוגמא טובה לכך היא מקום בו בית המשפט המברר נדרש לבחון את יחסי העבודה בין המערער לאביו, על כל המורכבות שבעניין. אין מקום לסטות מהכלל בדבר אי התערבות בממצא עובדתי שהינו תולדה של התרשמות מהעדים על ידי הערכאה אשר ראתה ושמעה אותם. 21. הייתי מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ושכל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ח בטבת תשע"א (4.1.11). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08107580_Z05.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il