שוקי טל נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10752/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10752/06 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר המערער: שוקי טל נ ג ד המשיבות: 1. מגדל חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.11.2006 ב-ת"א 1214/96, שניתן על ידי כב' השופט ש' ברוך ז"ל בשם המערער: עו"ד א' אלבינצר בשם המשיבות: עו"ד י' דביר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ש' ברוך ז"ל), בגדרו נדחתה תביעת המערער לפיצויים בגין תאונת דרכים. בפסק הדין נתקבלה טענת המשיבה 1 (להלן: מגדל), לפיה המערער נהג ברכב, בו אירעה התאונה, לאחר שרישיונו נפסל על-ידי בית משפט לתעבורה, ובתקופת הפסילה. כיוון שכך – נשלל הכיסוי הביטוחי למאורע. כן נקבע כי החלטה שיפוטית במסגרת הליכים שיזם המערער, כתריסר שנים לאחר פסילת רישיונו, לפיה – בהסכמת המדינה – בוטל רכיב הפסילה בגזר הדין של בית המשפט לתעבורה – אין בה כדי לשנות מן המסקנה שהמערער אכן נהג בתקופת פסילה. המערער משיג לפנינו על קביעות אלה. נעמוד תחילה על עיקרי הנתונים הצריכים לעניין. תביעת הפיצויים של המערער וההליכים הקשורים בה 2. בתאריך 24.10.1996 הגיש המערער תביעת פיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975 (להלן: חוק הפלת"ד) כנגד מגדל. בתביעתו טען המערער כי כמעט שבע שנים קודם לכן, בתאריך 1.11.1989, הוא היה מעורב בתאונת דרכים (להלן: התאונה), שגרמה לו, לטענתו, לנזקים רבים. עוד הוא גרס כי מגדל, כמי שהוציאה פוליסת ביטוח חובה לרכב בו נהג המערער – חבה בפיצויו. 3. בתחילת הדיונים, אשר מטעמים שונים נמשכו זמן רב, הודיעה מגדל כי היא מכחישה כי למערער היה כיסוי ביטוחי, וזאת מכיוון שלא הוצג בפניה רישיון נהיגה בר תוקף. לאחר זמן הציג המערער אישור מרשות הרישוי ברחובות, הכתוב בכתב יד וממוען לבא-כוח המערער דאז, לפיו המערער הוא בעל רישיון: "משנת 1975 ועד בכלל" (מזכר רשות הרישוי). בעקבות הדברים הללו הודיעה מגדל כי אין כי היא חולקת עוד על קיום הכיסוי הביטוחי. ברם בהמשך, בשנת 1999, עתרה מגדל לאפשר לה לחזור בה מהודאתה הנ"ל, משגילתה, לשיטתה, מידע המלמד על כך שמזכר רשות הרישוי איננו ממצה ומדויק, וכי למעשה במועד התאונה היה המערער נטול רישיון נהיגה. לבקשתה צירפה מגדל תעודת עובד ציבור של גב' רונית צין, ראש מדור נהיגה באגף הרישוי, המלמדת על הנתונים הבאים: המערער הורשע על פי הנטען בתאריך 5.7.1988 בבית המשפט לתעבורה בעבירה של נהיגה באור אדום, ונדון לחמישה חודשי פסילה ולקנס כספי של 400 ש"ח (ת"ת 8-414241-3; להלן: תיק התעבורה). ברם המערער לא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו כנדרש על פי דין, ועל כן – בהתאם לתקנה מסוימת שחלה באותו זמן – משחלף מועד פקיעתו המקורית של רישיון הנהיגה של המערער, בתאריך 15.9.1989, נמנע משרד הרישוי מלחדש את רישיון הנהיגה לתקופה של חמישה חודשים, היא תקופת הפסילה. הרישיון הונפק מחדש בתאריך 4.3.1990 ואגרת הרישוי שולמה בעדו בתאריך 16.3.1990. על כן, מגדל טענה כי במועד תאונת הדרכים – 1.11.1989 – לא היה למערער רישיון בר תוקף. כיוון שכך, הרי הוא מי שנהג ללא רישיון, במובן סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד, והפועל היוצא מכך שהוא איננו זכאי לפיצויים על פי החוק האמור, ובהתאם – גם מכוח פוליסת הביטוח. 4. המערער גרס מנגד כי לא היה ער לכך שהתנהל נגדו תיק התעבורה, טען כי הוא לא זומן ולא נכח בדיונים שהתקיימו בתיק זה, והוסיף כי ממילא לא ידע שרישיונו נפסל בגדרי אותו תיק. 5. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' אזר ז"ל), בהחלטתו מתאריך 8.12.1999, התיר למגדל לחזור בה מהודאתה בכיסוי הביטוחי, והורה לה להגיש כתב הגנה מתוקן, כפי שעשתה. 6. בעקבות גילוי הנתונים שנזכרו בבקשת מגדל לחזור בה מהודאתה, הגיש המערער – מבלי לעדכן את מגדל – בקשה לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב לביטול פסק הדין בתיק התעבורה, וזאת בטענה (שגובתה בתצהיר המערער) לפיה הוא לא ידע על פסק הדין ולא זומן לדיון בתיק. בית משפט השלום לתעבורה החליט לדחות את הבקשה, והמערער הגיש ערעור על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי (ע"פ 70188/00). בדיון בערעור הודיעו המערער ובא-כוח המדינה לבית המשפט כי הגיעו להסכמה, לפיה יבוטל עונש הפסילה בפועל בגזר הדין בתיק התעבורה, בעוד שהקנס הכספי – יישאר על כנו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שטופמן) נתנה תוקף של פסק דין להסכמה האמורה (להלן: פסק הדין המבטל). מצויד בפסק הדין המבטל, שב המערער לבית המשפט שדן בתביעתו, וטען כי משבוטל רכיב הפסילה בגזר הדין בתיק התעבורה – הרי שבכל מקרה אין מגדל יכולה עוד לטעון לנהיגת המערער בתקופת פסילה, ולהיעדר כיסוי ביטוחי כנגזר מכך. על יסוד טענה זו – נאות בית המשפט המחוזי הנכבד להמשיך בשמיעת הראיות בתיק. 7. בכך לא תמו נפתוליו של ההליך. מגדל פנתה לפרקליטות, והמציאה לה ראיות לכאורה לכך שהמערער דווקא נכח בדיון בעניינו בתיק התעבורה, משמע שתצהירו התומך בבקשת ביטול פסק הדין, ואשר הוביל להסכמת הפרקליטות למתן פסק הדין המבטל – היה תצהיר שקרי. המדינה אכן הגישה נגד המערער כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב בגין שיבוש הליכי משפט, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והגשת תצהיר שקרי (ת"פ 2788/01). עד לסיום ההליכים הפליליים כנגד המערער, עוכב הטיפול בתביעתו של המערער, כמו גם בבקשה שהגישה המדינה לביטול פסק הדין המבטל. בשנת 2003 החליטה המדינה לחזור בה מכתב האישום, והמערער זוכה עקב כך מן העבירות שיוחסו לו (להלן: פסק הדין הפלילי). המדינה עמדה עם זאת על בקשתה בבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין המבטל, אולם בקשתה נדחתה בנימוק שבנסיבות העניין, משנסוגה בה המדינה מן ההליך הפלילי כנגד המערער, אין מקום עוד לבקשת הביטול (החלטת כב' השופטת י' שטופמן מתאריך 2.5.2005). 8. משנסתיים ההליך הפלילי כנגד המערער, חודשה שמיעת הראיות בתביעתו של המערער, שבסיומה הגישו הצדדים את סיכומיהם, אשר התמקדו בשאלת תוקף רישיונו של המערער ביום התאונה. אף שתיק התעבורה בוער זה מכבר, נוכח חלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד הגשת התביעה, עלה בידי מגדל להציג מסמכים שונים הנוגעים לתיק התעבורה, והמלמדים לכאורה על כך שהמערער לא היה בעל רישיון תקף במועד התאונה. שתיים מן הראיות המרכזיות היו תעודות עובד ציבור של גב' צין, שנזכרה לעיל, ושל המזכירה הראשית בבית המשפט לתעבורה, גב' חנה סרגוסי, שנחקרו שתיהן אף בבית המשפט. מתעודות עובד הציבור ומעדויות השתיים עלה כי המערער הורשע בתיק התעבורה בנוכחותו, בתאריך 5.7.1988, ונגזרו עליו עונש פסילה וקנס בן 400 ש"ח; המערער ביקש לעכב את ביצוע תשלום הקנס עד לתאריך 1.8.1988; שילם את הקנס באותו מועד, אך לא הפקיד את הרישיון, ומניין השלילה בת חמישה החודשים החל להימנות מיום לאחר פקיעת רישיונו, בתאריך 16.9.1989, קרי – כחודש ומחצה בלבד לפני התאונה. המערער, מצדו, ביקש למצוא סתירות ופירכות בראיות מגדל בסוגיית תוקף הרישיון, ובפרט בתעודות עובד הציבור ובעדויות של גב' רונית צין וגב' חנה סרגוסי. הראיה העיקרית עליה נסמך המערער היה מזכר משרד הרישוי, לפיו הוא בעל רישיון: "משנת 1975 ועד בכלל". הצדדים טענו בסיכומיהם, בקיצור יחסי, אף בסוגיית נזקיו של המערער – נזקים, אשר המערער העריכם בכשבעה מיליון ש"ח. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 9. פסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי הנכבד עסק כולו בשאלת החבות, תוך הפרדתה לשלוש שאלות משנה: (א) האם במועד התאונה, 1.11.1989, החזיק המערער ברשיון נהיגה תקף. (ב) ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה: האם המערער היה מודע בזמן התאונה לכך שאיננו מחזיק ברישיון תקף. (ג) ככל שהמערער נהג במועד התאונה ביודעו כי אין לו רישיון תקף, האם יש בפסק הדין המבטל את עונש פסילת הרישיון, שהוטל על המערער, כדי להביא לקביעה רטרואקטיבית, לפיה רישיון הנהיגה של המערער לא נפסל, כך שלא נשלל הכיסוי הביטוחי למאורע. 10. בית המשפט המחוזי קבע, בסוגיית המשנה הראשונה, כי במועד התאונה המערער לא החזיק ברישיון נהיגה תקף. קביעה זו נסמכה על שורה ארוכה של ראיות שהוצגו בפניו, וחרף העובדה שתיק התעבורה המקורי – בוער כאמור. בפסק הדין נקבע כי בתאריך 5.7.1988 נשלל רישיונו של המערער לתקופה של חמישה חודשים. רישיונו של המערער לא הופקד בתיק בית המשפט לתעבורה, וכיוון שכך החל מירוץ הפסילה, בן חמשת החודשים, להימנות מן המועד המקורי בו היה אמור לפוג תוקף רישיונו של המערער, תאריך 15.9.1989. זאת, בהתאם להוראת תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: תקנות התעבורה), תקנה שבוטלה בינתיים, ואשר הורתה כי אם רישיונו של נהג נפסל, אך הוא לא הפקידו ולא הגיש תצהיר כי רישיונו אבד, אזי: "יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרישיון" (הווה אומר: תאריך 16.9.1989). הסדר דומה קבוע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)) המורה כדלקמן: "(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין – (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה" את רשיון הנהיגה של המערער ניתן היה לחדש איפוא רק בחודש פברואר 1990, לכל המוקדם, כך שבמועד התאונה, בתאריך 1.11.1989 – לא היה למערער רשיון נהיגה תקף. בית המשפט הוסיף שביטולה של תקנה 557(ד) הנ"ל בשנת 2003 איננו משפיע על זכויות המערער, שהרי מדובר בהוראה פרוצדורלית גרידא וממילא הפקודה קובעת הסדר דומה כאמור. אשר לנתונים שהציג המערער, כך קבע בית המשפט, אין בהם כדי לסתור את ראיות מגדל, ועל כן נקבע כי הכף נוטה לקביעה שלפיה למערער לא היה רישיון נהיגה תקף בעת התרחשותה של התאונה. 11. עתה נפנה בית המשפט המחוזי לסוגיית המשנה השנייה, היא ידיעתו של המערער על דבר הפסילה. בית המשפט קבע כי בלא ידיעה – אין הכיסוי הביטוחי נשלל, נוכח תכליתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד. ברם בית המשפט קבע שהמערער היה מודע לקיומו של ההליך בתיק התעבורה, ובפרט – לגזר הדין מתאריך 5.7.1988. בית המשפט נסמך, בין היתר, על המסמכים החלופיים לתיק התעבורה, שבוער, והם: "תמצית אירועי התיק בתיק המשוחזר" ו-"ספר יסוד – שלילות", כפי שאלה תוארו גם בתעודת עובד הציבור, ובעדותה של גב' סרגוסי. כל אלו לימדו על כך שהמערער אכן נכח במעמד גזר הדין, ואף שילם את הקנס שהושת עליו. לעומת זאת לא נאות בית המשפט לקבל את טענות המערער, לפיהן הוא מעולם לא עבר את העבירה, מושא תיק התעבורה, לא זומן לדיון בתיק זה, לא שילם את הקנס, והחזיק ברישיון תקף (שאותו לא השכיל להציג) אף לאחר תאריך 16.9.1989, מועד פקיעתו המקורי של רישיונו הקודם. כל האינדיקציות הראייתיות מצביעות, כך נקבע, על מודעותו של המערער לפסילת רישיונו, ולכך שבמועד התאונה ידע כי הוא נוהג ללא רישיון. 12. נותרה סוגיית המשנה השלישית, והיא: נפקות ביטולו של עונש הפסילה, בפסק הדין המבטל. המערער גרס בעניין זה כי פסק הדין המבטל משמיט את הבסיס מתחת לכל טענה אפשרית בדבר היעדר כיסוי ביטוחי, ובמיוחד כך לאחר שהמדינה חזרה בה מן האישומים בהליך הפלילי נגד המערער. המערער נסמך בעניין זה בעיקר על פסק הדין ב-רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן פ"ד נז(1) 503 (2003) (להלן: עניין דהן), שם נקבע בעניינו של נהג, שנפגע בתאונה לאחר שבפסק דין רישיונו נפסל, אך לאחר מכן בוטל פסק הדין שפסל את רישיונו בנימוק של "סיכון כפול" – כי נוכח האמור אין לראותו כמי שנהג ללא רישיון, לעניין סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. בית המשפט המחוזי לא קיבל עמדה זו של המערער, וקבע כי יש לאבחן את עניינו של המערער מזה שנידון בעניין דהן. פסק הדין בעניינו של המערער בתיק התעבורה, כך נקבע, ניתן בסמכות. העובדה שהמדינה הסכימה בחלוף כתריסר שנים לבטל את רכיב הפסילה, נוכח בקשת המערער, שנסמכה על טענתו כי לא היה מודע כלל לתיק ולא נכח בדיון – איננה גורעת מתוקפו של פסק הדין באותו זמן. בפרט כך כאשר לא בוטלה הרשעתו של המערער, כי אם רכיב הפסילה (ולא רכיב הקנס) בגזר הדין, וכאשר הביטול איננו נובע מאיתור של אי-חוקיות בהליך, אלא מהסכמה של הצדדים לבטל את רכיב הפסילה בגזר הדין. בנסיבות אלה, נקבע, הרי שביטולו המאוחר של עונש הפסילה איננו גורע מן הרלבנטיות לתכלית ההרתעתית שביסוד סעיף 7(3) לחוק, ולהצדקה לראות במערער כמי שנהג בתקופת פסילה. 13. נוכח מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בשלוש שאלות המשנה שהעמיד – נדחתה תביעת המערער. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 14. טענתו המרכזית של המערער היא כי בבסיס הקביעות העובדתיות שבפסק הדין, מושא הערעור, עומדת טעות: הוא מצביע על מספר הקשרים בפסק הדין בהם צוין כי רישיונו של המערער "הופקד" בתאריך 16.9.1989. ברם אותו יום, מטעים המערער, הוא יום שבת, שאז ברי כי לא ניתן היה להפקיד את הרישיון. המערער מסכים כי נתון זה לא הוצג בפני בית המשפט המחוזי, אולם הוא סבור שמשנתברר נתון זה עתה – הרי שקביעה חשובה בפסק הדין מתבררת כשגויה, והדבר ממוטט את כל המארג העובדתי שבפסק הדין כמגדל קלפים. כן גורס המערער כי המסמכים השונים שהוצגו במהלך הדיון הצדיקו מסקנה לפיה היה לו רישיון בר-תוקף במועד התרחשותה של התאונה. 15. המערער גורס עוד, בין היתר, כי יש להחיל את ההלכה שפסק הדין בעניין דהן בנסיבות דנן, וכי נוכח פסק הדין המבטל, אשר ביטל את רכיב הפסילה בגזר הדין בתיק התעבורה – היה מקום לקבוע שהמערער איננו בבחינת מי שנהג ללא רישיון, ודאי כך נוכח נסיגת המדינה מן ההליך הפלילי נגד המערער. 16. המשיבות סומכות את ידיהן על פסק הדין, מושא הערעור. הן טוענות כי הערעור מכוון רובו ככולו כלפי ממצאים עובדתיים של בית המשפט הנכבד קמא, שבהם לא תיטה ערכאת הערעור להתערב. לעניין תאריך ה"הפקדה" של הרישיון, 16.9.1989, טוענות המשיבות כי אין חולק על כך שהמערער לא הפקיד את רישיונו פיזית באותו יום, אלא שמדובר ב"הפקדה קונסטרוקטיבית": כעולה מן הראיות הרבות, ואף מעדותה המפורשת של גב' סרגוסי, משנמנע המערער מלהפקיד את רישיונו כדין בעקבות גזר הדין בתיק התעבורה, שניתן בתאריך 5.7.1988, הרי בהתאם לדין שחל באותו מועד, מניין ימי הפסילה החל מן היום שלמחרת מועד פקיעת רישיונו של המערער (15.9.1989), הווה אומר: תאריך 16.9.1989. המשיבות גורסות איפוא כי אין מדובר ב"טעות" כלשהי של בית המשפט המחוזי הנכבד, ובכל מקרה מארג הראיות מלמד על כך שהמערער אכן נעדר רישיון במועד התאונה, כפי שנקבע בפסק הדין. כן סבורות המשיבות כי אבחנת המקרה דנן מעניין דהן נעשתה כדין. דיון והכרעה 17. בפתח הדיון בטענות הצדדים אזכיר את ההקשר המשפטי העומד בבסיס המחלוקת – הוראת סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. סעיף 7 לחוק הפלת"ד קובע רשימת נפגעים שאינם זכאים לפי אותו חוק, ובכלל אלו נכלל: "(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". משמעותה המעשית של הוראת חוק זו היא מרחיקת לכת: מי שנוהג ללא רשיון חשוף כאמור לכך שהוא ייאלץ לשאת בנזקיו שלו ואף של ניזוקים אחרים, וזאת בנוסף לכך שהוא מבצע עבירה פלילית (ראו: סעיף 67 לפקודה). הוראת חוק זו מגלמת העדפה של תכלית הרתעתית, או עונשית, על פני תכליתו הסוציאלית של החוק, ומקורה בתובנה לפיה: "אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים, את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר" (ראו: רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926, 932 (2002); צוטט בהסכמה ב-דנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639, 652-651 (2004)). ההשלכות הדרמטיות של נהיגה ללא רישיון מקימות לרשויות אף חובת יידוע בדבר פסילת הרישיון, וכפי שנקבע: "על הפוסל את רישיונו של אדם לפעול על מנת להביא לידיעתו של אותו אדם כי רישיונו – נפסל, וזאת נוכח המשמעויות מרחיקות הלכת של פסילת הרישיון, כמו גם הרצון המובן להביא לכך שפסולי רישיון – יימנעו מלנהוג ולסכן את הציבור" (ראו: ע"א 7602/06 עזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה, בפיסקה 30 לפסקי דיני (לא פורסם, 11.10.11); כן ראו: רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992); ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (לא פורסם, 20.6.2007)). 18. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, מבחינה עובדתית, כי המערער נמנה עם אלו שרישיונם נפסל, ואף שהוא ידע בפועל על הפסילה, שכן הוא נכח במעמד בו בית המשפט הורה על פסילת הרישיון. על אף כל זאת – הוא החליט לנהוג. מכאן הסיק בית המשפט הנכבד שהמערער איננו זכאי לפיצוי מכוח חוק הפלת"ד, ופוליסת הביטוח שהוציאה מגדל – איננה חלה על המערער. נבחן עתה את השגותיו של המערער על קביעות אלה. 19. ראשית נברר את השגותיו של המערער על קביעות בית המשפט המחוזי לפיהן רישיונו של המערער נפסל והוא ידע על כך (להוציא טענתו בעניין היות תאריך ה"הפקדה" יום שבת בשבוע, בה נדון בהמשך). 20. השגות אלה של המערער דינן להידחות, כבר מן הטעם שהמערער איננו מציג כל טעם מבורר לסטייה מן הכלל לפיו ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה, שקבעה הערכאה הדיונית. בפרט כך כאשר בית המשפט המחוזי הנכבד הקדיש דיון מקיף וממצה בפסק דינו לשאלת פסילת הרישיון, בחן ביסודיות את המסמכים הרבים, הקריפטיים בחלקם, ניתח את עדויות העדים הרלבנטיים, וקבע את שקבע. אם לא די באמור לעיל, הרי שהשגותיו של המערער הועלו באופן כללי ביותר. טענתו הקונקרטית היחידה היא שמזכר רשות הרישוי (לפיו הוא בעל רישיון: "משנת 1975 ועד בכלל") די בו לשלול את כל המסמכים האחרים, המלמדים שרישיונו של המערער נפסל. טענה זו איננה בעלת משקל. כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, ובצדק, הרי שהגרסה לפיה המערער נהג חרף פסילת רישיונו מגובה כמעט באופן מוחלט על ידי המסמכים והנתונים הראייתיים שבתיק. נסבר את האוזן ונציין רק אחדים מן המסמכים והנתונים האמורים, שהביאו למסקנה האמורה: (א) פלט "תמצית אירועי התיק בתיק משוחזר", שהופק ממחשבי בית משפט השלום לתעבורה (ת/15): המסמך האמור מציין, בין היתר, את מספר תיק התעבורה; מועד ביצוע העבירה (5.2.1988); מועד הדיון ומתן גזר הדין (5.7.1988); את עובדת תשלומו של הקנס ומועד התשלום (1.8.1988), ואת הנתון המקודד: "נוכחות ג"ד: 2" – שגב' סרגוסי הבהירה שהוא הקוד לכך שהנאשם נכח בעת מתן גזר הדין. (ב) תעודת עובד ציבור של גב' רונית צין (נ/27), המאששת את הנתונים האמורים, ומוסיפה כי שלילת הפסילה (הווה אומר: חידוש הרישיון) נרשמה באגף הרישוי בתאריך 18.2.1990, הווה אומר: חמישה חודשים לאחר מועד פקיעת רישיונו של המערער, בתאריך 15.9.1989, וכשלושה חודשים וחצי לאחר התאונה. (ג) תעודת עובד ציבור של גב' חנה סרגוסי (נספח 36 לתצהיר המערער), אליו נספח פלט תמצית אירועי התיק המשוחזר, כמו גם עמוד רלבנטי מ"ספר יסוד – שלילות" שבבית המשפט לתעבורה, המאששים כולם את הנתונים הנזכרים לעיל. (ד) הסבריה המפורטים והסדורים של גב' סרגוסי בחקירתה בבית המשפט בעמ' 54-35 לפרוטוקול הדיון מתאריך 29.5.2003, שבניגוד לטענות המערער, מלמדים היטב על כך שיש יסוד לקביעה, במאזן ההסתברויות, כי המערער אכן נהג ללא רישיון. (ה) עדותו הבלתי עקבית של המערער בחקירתו, בעיקר בסוגיית מקום הימצאו של הרישיון שהוא טען לקיומו במועד התאונה (ישיבה מתאריך 14.4.2004). 21. בנסיבות אלה ודאי לא ניתן לקבוע שקביעותיו וממצאיו של בית המשפט המחוזי הנכבד הם כאלה שאינם עומדים במבחני ההיגיון והשכל הישר, הוא התנאי הרלבנטי כאן להתערבות בית משפט זה בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית פ"ד נז(5) 35 (2003)). 22. בשולי הדברים יוער, כי בחירתה של המדינה לחזור בה מכתב האישום כנגד המערער – נעדרת כל נפקות לענייננו. המדינה הגיעה אמנם למסקנה כי תתקשה לשכנע, בהתאם לנטל ההוכחה הקבוע בפלילים, שהמערער השיג את פסק הדין המבטל בתואנת שווא, 15 שנים לאחר שניתן גזר הדין בתיק התעבורה, ולאחר שתיק זה בוער. ברם החלטתה זו של המדינה, וזיכויו של המערער עקב כך, אינם מהווים ראייה בגדרי התביעה האזרחית לכך שהמערער לא ידע ב"זמן אמת" על קיומו של תיק התעבורה (עיינו: פסק דיני ב-ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; 2.4.2012)). 23. עתה נפנה לטענתו החדשה של המערער: כי מועד ה"הפקדה" של רישיונו הוא תאריך 16.9.1989, וכי עתה התברר לו שהמדובר ביום שבת בשבוע, כך שברור שלא ייתכן שההפקדה אכן בוצעה באותו יום. כאמור, "טעות" זו, שהמערער מוצא בפסק הדין – ממוטטת, לשיטתו, את פסק הדין כולו. 24. אף דין טענה זו להידחות. קושי רב יש בכך שהמערער לא העלה טענה זו בבית המשפט המחוזי, אף שקשה לומר כי המדובר בנתון שלא היה ביכולתו לעמוד עליו במועד מוקדם יותר, בדרך של עלעול בלוח השנה. לו היה המערער מעלה טענה זו, יכולים היו הצדדים לטעון לנפקותה, להידרש לשאלה האם בהפקדה בפועל או ב"הפקדה קונסטרוקטיבית" עסקינן (סוגיה שהם דנים בה עתה בסיכומיהם), ובית המשפט המחוזי היה יכול לבחון ענין זה בפסק דינו. הפניית קריאה לערכאת הערעור, שהיא שתברר את משמעות הנתון האמור – מוקשית. 25. בכל מקרה, ולגוף הדברים, טענת המערער איננה מעלה קושי שיש בו כדי לקעקע את יסודותיו של פסק הדין, מושא הערעור. ברור שהמערער לא הפקיד בפועל את רישיונו בתאריך 16.9.1989. המערער הרי טען שלא ידע כלל על תיק התעבורה, בעוד שמגדל טענה כי המערער ידע על תיק התעבורה, אך נמנע מלהפקיד את רישיונו, והמשיך לנהוג. התאריך 16.9.1989 מופיע באחדים מן המסמכים, שהובאו בידי נציגי מזכירות בית המשפט לתעבורה ומשרד התחבורה – כמועד ה"הפקדה", לא משום שבמועד זה הפקיד המערער את רישיונו בפועל, אלא משום שהמדובר ביום אחד לאחר מועד פקיעתו של רישיונו הקודם, תאריך 15.9.1989. ניכר, והדברים עולים מן העדויות בתיק (בפרט – של גב' סרגוסי) כי זהו פועל יוצא של הוראת תקנה 557 לתקנות התעבורה תקנה 557(א) לתקנות קובעת כי מי שהודע לו על פסילת רישיונו חייב להפקיד את הרישיון; תקנה 557(ב) מוסיפה שמי שרישיונו אבד – יצהיר על כך, ומירוץ הפסילה יתחיל מיום המצאת ההצהרה, ותקנה 557(ד) (שבוטלה בינתיים) קבעה שאם לא ניתנה הצהרה כאמור, והרישיון פקע ולא חודש – מירוץ הפסילה יתחיל: "מן היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרישיון" (כן ראו: סעיף 42(ג)(1) לפקודה, לפיו בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במנין התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לפי דין, ועיינו: רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 492 (2000)). תאריך ה"הפקדה" הנרשם במחשב לצד שמו של בעל רישיון שנפסל, בהתבסס על דינים אלו, הוא איפוא פועל יוצא של התאריך שבו: "או שהרישיון שלו פקע, או שהפקיד אותו" (עמ' 39, ש' 6 לעדותה של גב' סרגוסי. כן ראו עדותה של גב' סרגוסי בעמ' 38 לפרוטוקול, ועדותה של גב' צין, בעמ' 26-25 לפרוטוקול מתאריך 30.10.2005). מסתבר איפוא בענייננו כי המערער נמנע מלהפקיד את רישיונו בעקבות גזר הדין בתיק התעבורה, שניתן בנוכחותו, גורמי הרישוי לא פעלו בנמרצות כדי לאכוף על המערער לעשות כן, ומשפקע הרישיון – הוא לא חודש, משך חמישה חודשים, תוך שתאריך ההפקדה הקונסטרוקטיבי נרשם כיום 16.9.1989. העובדה שמדובר ביום שבת נעדרת איפוא כל נפקות. בהקשר זה ראוי לציין כי בית המשפט המחוזי לא קבע פוזיטיבית שהמערער הפקיד את רישיונו בתאריך 16.9.1989, אלא קבע רק כי זה התאריך שבו מצוין בכמה מסמכים שבו הרישיון "הופקד" (לדוגמה, בעמ' 18 לפסק הדין, שרק ממנו מצטט המערער בסיכומיו). בית המשפט המחוזי הנכבד היה ער היטב לכך שהמערער לא הפקיד בפועל את רישיונו, וכי: "מירוץ הפסילה, בן חמשת החודשים, החל להימנות מהמועד בו מלכתחילה נקבע כי יפוג תוקפו של הרשיון, כלומר החל מ-15/9/89" (עמ' 13 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי אף לא ביקש ללמוד מן ה"הפקדה" האמורה, שהמערער ידע על קיומו של תיק התעבורה ופעל בהתאם לגזר הדין, כי אם נקב במועד האמור ככזה שממנו ואילך ודאי שיש לראות במערער כמי שנהג ללא רישיון, לרבות במועד התאונה. מסקנתו של בית המשפט בדבר ידיעתו של המערער על דבר הפסילה נלמדה ממגוון טעמים מבוססים אחרים, כפי שהובהר לעיל. 26. מן האמור עד הנה עולה בבירור כי המערער נהג ללא רישיון, ביודעו היטב כי הוא עושה כן. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את העובדה כי המערער הגיש את תביעתו כשבע שנים לאחר פסילת הרישיון והתרחשות התאונה. לא מן הנמנע כי הוא עשה כן מתוך תקווה (שהתממשה) כי תיק התעבורה יבוער ולא ישמש כראיה לחובתו. עם זאת "טביעות האצבע" של אותו תיק תעבורה נותרו, מגדל איתרה אותן בעבודת נמלים, ומשסיימה את מלאכתה – ניצבו בפני בית המשפט ראיות לכך שטענת המערער לאי-ידיעתו על פסילת רישיונו – לא היתה מבוססת. המערער המשיך לעמוד על טענתו, נעדרת התימוכין הממשיים, חרף הראיות שנערמו לחובתו, וחרף תהיותיו של בית המשפט המחוזי במהלך הדיונים על ההצדקה להתנהלותו זו של המערער. עתה מנסה המערער לנהל עוד קרב מאסף, ולחפש בפסק הדין, מושא הערעור, רבב שאין בו. 27. מפלטו האפשרי האחרון של המערער הוא בפסק הדין המבטל. כאמור, משנחשף דבר קיומו של תיק התעבורה, מיהר המערער לבית המשפט לתעבורה בתל אביב וביקש את ביטולה של ההרשעה בנימוק – שניתן עתה לקבוע כי איננו נכון – כי לא ידע על קיומו של אותו תיק. המדינה הסכימה, כאמור, לביטול רכיב הפסילה, המערער הסתפק בכך, בסוברו כי יהיה בכך כדי לקומם את תביעתו נגד מגדל ובית המשפט שלערעור נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין. האם יש בכך כדי להפוך את המערער למי שלמעשה נהג ברישיון, אחת-עשרה שנים קודם לביטול רכיב הפסילה? תשובתי לכך היא בשלילה. 28. המערער מנסה להיבנות בנושא זה מפסק הדין בעניין דהן, ולגזור גזירה שווה לעניינו. לא ניתן לעשות כן. באותה פרשה עמד הנשיא א' ברק (אליו הצטרפו, בהסתייגות מסוימת, חברי, השופט (כתארו אז) א' ריבלין, והשופט י' טירקל) על הכלל לפיו: "מי שלוקח את החוק לידיו (תרתי משמע) ונוהג אף שהוא מצוי בפסילה, מוצדק וראוי הוא לשלול ממנו את הפיצויים על-פי החוק" (שם, בעמ' 513). בענין דהן נפסק עוד כי העובדה שפסק דין שבגדרו נפסל רישיונו של הנהג מבוטל – אין משמעה שבאופן אוטומטי רואים לפתע את מי שנהג בתקופת פסילה כאילו נהג כאשר רישיון בכיסו, לעניין חוק הפלת"ד. כפי שהודגש בעניין דהן: כל מקרה ונסיבותיו, כל פסק דין שבוטל, פגמיו ותוצאותיו (שם, בעמ' 514). לעניין זה אין דומה הרשעה הבטלה מעיקרה לשינוי בגזר הדין מטעמים אחרים. נסיבותיו של עניין דהן, כך נמצא, היו: "מיוחדות, במובן זה שאין עוד חולק כי עונש הפסילה שהוטל על המשיב היה שלא כדין, שעה שהוא כבר הורשע באותה העבירה ונענש בגינה" (שם, בעמ' 513). בנסיבות אותו מקרה, נמצא כי את פסק הדין המבטל את ההרשעה יש להחיל לא רק באופן פרוספקטיבי אלא גם רטרואקטיבית, על מנת שלא להעניש את הנהג פעמיים – הן בהרשעתו ב"סיכון כפול", הן בשלילת זכאותו לפיצויים. המקרה שבפנינו שונה באופן מובהק. כפי שהטעים בית המשפט המחוזי הנכבד, פסק הדין בתיק התעבורה לא בוטל משום שבית המשפט מצא כי הוא ניתן בחוסר סמכות, אלא משום שהמערער – בלא ליידע את מגדל – עתר לביטול רכיב הפסילה (נוכח סברתו כי יהיה בכך כדי להחזיר את תביעתו האזרחית למסלולה). המדינה – מפאת אי-הכרת מלוא הפרטים, כך נראה – הסכימה לכך, ובית המשפט אישר את הסכמת הצדדים. זאת ועוד – פסק הדין המרשיע לא בוטל במלואו. הרשעתו של המערער נותרה על כנה, וכך גם חיובו בקנס (שאותו שילם), וכל שנמחק היה רכיב הפסילה. עם זאת במקרה זה לא היתה כל קביעה שיפוטית שלפיה בהרשעת המערער בתיק התעבורה נפל פגם, ודאי לא מהותי היורד לשורשם של דברים. כל שיש בפנינו הוא תיקון חלקי של גזר הדין בתיק התעבורה, תריסר שנים לאחר נתינתו, מבלי שכוחו יהיה יפה גם לאחור. נסיבות מקרה זה אינן דומות איפוא לאלו שעלו שבעניין דהן, אלא קרובות הרבה יותר לאלו שבעניין מובסיסיאן (רע"א 4288/04 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עזבון המנוחה לובה מובסיסיאן ז"ל (לא פורסם, 31.10.2007)), שנפסק מפי חברי, המשנה לנשיא (בדימ'), השופט א' ריבלין. שם נהג שהיה מעורב בתאונת דרכים בתקופת פסילה, עתר בהצלחה לבית המשפט לתעבורה לאחר שנים בבקשה לבטל את רכיב הפסילה בגזר הדין שבגדרו נפסל רישיונו, אך ורק על מנת שיוכל להעביר את נטל הפיצוי לכתפי חברת הביטוח. בעניין מובסיסיאן נמצא כי אין בנסיבות אותו מקרה הצדקה ליתן פועל רטרואקטיבי לפסק הדין המבטל את רכיב הפסילה ולראות בנהג כמי שנהג ברישיון במועד התאונה. ראו גם: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 522 (2012). זה המצב אף בענייננו, שכן בפועל – במועד התאונה – המערער אכן נהג ברכב כשלא היה בידיו רישיון תקף לנהוג בו. סוף דבר 29. המערער לא הציג כל טעם מבורר להתערב בקביעתו המבוססת היטב של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה תאונת הדרכים בה היה מעורב אירעה בתקופה שהוא היה נעדר רישיון בר-תוקף (לאחר שזה נפסל בגזר הדין בתיק התעבורה, שהמערער נכח בעת השמעתו). הצלחתו של המערער להביא לביטול רכיב הפסילה בגזר הדין שנים לאחר מכן, בהסכמת המדינה (מבלי לידע את מגדל בהליך זה) ועל יסוד טענות שניתן לקבוע, במאזן ההסתברויות כי אינן נכונות – לא יכולה לשנות בדיעבד את מעמדו של המערער כמי שנהג במועד הקובע ללא רישיון, לצרכי סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. בהתאם – אין הוא בבחינת זכאי במשמעות החוק האמור. 30. נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחברי כי נדחה את הערעור. נוכח מצבו הנטען של המערער – אציע שלא נשית עליו הוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א המשנה-לנשיא (בדימ') א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיא (בדימ') הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ח' בתמוז התשע"ב (‏28.6.2012). ה נ ש י א המשנה–לנשיא (בדימ') ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06107520_K09.doc יא+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il