מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל נ. משרד החינוך

פסק-דין בתיק בג"ץ 10749/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 10749/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר העותר: מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל נ ג ד המשיבים: 1. משרד החינוך 2. מרכז החינוך העצמאי 3. המרכז לפלורליזם יהודי - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ו' בתשרי התש"ע (24.9.2009) בשם העותר: עו"ד עדיאל גלס בשם המשיב 1: עו"ד שוש שמואלי בשם המשיב 2: עו"ד מנחם ינובסקי בשם המשיב 3: עו"ד רעות מיכאלי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר להורות למשרד החינוך לקבוע כללים לתקצוב הסעות לתלמידיו, אשר יתחשבו באופיו הייחודי ולחילופין להורות למשרד החינוך להפעיל את כלל "המוסד הקרוב ביותר" לגביו בשוויוניות מלאה להפעלתו בחינוך הרשמי. כמו-כן מבקש העותר להורות למשרד החינוך לבדוק מחדש את הפעלת מערכת ה- GIS (Geographic information system) לעניין קביעת הזכאות להסעות, עקב כשלים ותקלות שהתגלו בהפעלתה. ולבסוף, מבקש העותר להורות למשרד החינוך להקים לאלתר ועדת חריגים לדיון בערעורי תלמידיו שנמצאו לא זכאים להסעות ויקבע קריטריונים ונהלים לעבודתה. העובדות הצריכות לעניין 2. עד לסוף שנת 2003 מימן משרד החינוך לתלמידי העותר והמשיב 2 את מלוא עלות ההסעות עבור תלמידיו, בהתאם לרשימות שהגיש, ללא החלת כלל המוסד הקרוב ביותר ובמימון מלא ולא חלקי, בדומה לחינוך הרשמי. 3. בשנת 2003 נדרש מבקר המדינה לסוגיית ההסעות של העותר והמשיב 2. או-אז קבע מבקר המדינה, כי: "אמות המידה לקביעת הזכאות להשתתפות בהוצאות על הסעות ושיעורי ההשתתפות של המשרד בהוצאות אלה אמורים להיות זהים בחינוך הרשמי ובחינוך המוכר שאינו רשמי. אולם מאחר שהרשויות המקומיות אינן משתתפות בדרך כלל בהוצאות של שתי הרשתות על הסעות, המשרד מעביר לחינוך העצמאי סכומים נוספים שנועדו להשלים את הפער בין עלות ההסעות לבין השתתפות המשרד לפי הקריטריונים. הדבר נעשה אף שלא התקבלה במשרד החלטה מסודרת... במשך שנים העביר משרד החינוך את סכומי ההשתתפות בהוצאות ההסעה של מרכז החינוך העצמאי, בהתאם לדרישות התשלום שהגישה לו הרשת, בלא שבדק את נכונותן ובלא שאכף את כל הקריטריונים שנקבעו בחוזרי המנכ"ל לעניין זה" (דו"ח מבקר המדינה 54ב מיום 5.5.2004 עמ' 115). 4. מאמצע שנת הלימודים התשס"ו (תחילת 2006) שינה משרד החינוך את מתכונת העברת הכספים לעותר ולמשיב 2. הגם שבשלב זה טרם הוחל על העותר והמשיב 2 "כלל המוסד הקרוב ביותר" שחל במוסדות החינוך הרשמי, מדידת המרחק בין בית התלמיד למוסד החינוכי, לצורך הבדיקה האם המרחק עולה על 2 ו- 3 ק"מ, כנדרש בחוזר המנכ"ל, נעשתה מעתה לפי מדידת המרחק במערכת ה- GIS. 5. יתרה מכך, החל משנת 2006 לא הועבר לעותר מימון מלא אלא חלקי, בדומה למימון החלקי שהעבירה המדינה לגבי תלמידי החינוך הרשמי, תוך שינוי בשיעורי ההשתתפות עקב פיזור בתי הספר גיאוגרפית: השתתפות במימון הסעת תלמיד בתוך היישוב גדולה ב- 40% מהשתתפות בעלות ההסעה בחינוך הרשמי ברשויות המקומיות, אשר הינה 50% מעלות ההסעה המאושרת, ומימון הסעת תלמיד למוסד מחוץ ליישובו הינה בשיעור זהה לשיעור ההשתתפות בעלות ההסעה בחינוך הרשמי במועצות האזוריות (כיום 85%). 6. בעקבות דיונים במשרד החינוך ומשרד המשפטים, החליטה שרת החינוך גב' יולי תמיר, כי בשנת הלימודים התשס"ז תשתתף המדינה בעלות הסעות ברשתות על-פי אמות המידה החלות על ההסעות במערכת החינוך הרשמית, לרבות כלל המוסד הקרוב ביותר, תוך מתן אפשרות לתלמיד לבחור במוסד הנפרד (בנים/בנות) הקרוב לביתו. 7. עם זאת, הוחלט על מתן "רשת הגנה", לפיה לשנת הלימודים התשס"ז, במקרה שהחלת אמות המידה האמורות תוביל לכך ששיעור ההשתתפות של המדינה יהיה נמוך מהיקף ההשתתפות המקביל בשנת הלימודים הקודמת, לא יפחת היקף השתתפותה מ- 90% מהשתתפותה בשנה הקודמת. "רשת הגנה" זו ניתנה על-מנת לאפשר תקופת היערכות לשינוי בכלל הזכאות להסעות, משמדובר בקבוצות תלמידים גדולות (כ- 22,000 תלמידים אצל העותר וכ- 75,000 תלמידים אצל המשיב 2), ביניהם בני משפחות המצויות במצב סוציו-אקונומי נמוך ונוכח העובדה, שתלמידים ברשתות כבר נרשמו למוסדות מרוחקים מביתם טרם ידעו על השינוי, ראתה המדינה לנכון לקבוע הדרגתיות בהפחתת מימון ההסעות המתקבלת מיישום לאמות המידה החדשות. 8. יתרה מכך, שרת החינוך מינתה ועדה לבחינת אמות המידה הנהוגות להשתתפות משרד החינוך בהסעות תלמידים לבתי הספר. הועדה הגישה המלצותיה למנכ"ל משרד החינוך ביום 19.2.07. לאחר מכן נתנה הועדה זכות טיעון לשתי הרשתות, בעל-פה ובכתב. 9. לאחר בחינת הנושא על-ידי הועדה, סברה היא, כי כל עוד נוהגת מדיניות "כלל המוסד הקרוב ביותר" במערכת החינוך הרשמי, על המדינה להחילה גם על התאגידים. הועדה ציינה, כי גם בחינוך הרשמי פועלות מסגרות בהדגשים מגוונים (לימודי סביבה, מדעים, אומנות, בתי ספר קהילתיים וכדומה) וכי קבלת הפיצול המבוקש על-ידי התאגידים תביא, בשים לב לעקרון השוויון, לביטול כלל המוסד הקרוב, תוך השלכת רוחב כספית גדולה ופריצת המסגרת התקציבית וכן פגיעה אנושה במדיניות האינטגרציה. מאידך, סברה הועדה, כי יש לאפשר לתלמידי שתי הרשתות לבחור בית ספר נפרד (בנים/בנות) ולבחור באיזו משתי הרשתות ילמדו וכי אין לשלול זכאותם להסעה על רקע היות בתי הספר של הרשתות בתי ספר על אזוריים. 10. הועדה מצאה, כי יישום עקרון השוויון בתחום הסעות תלמידי רשתות החינוך החרדיות, עשוי להוביל להפחתה משמעותית למדי בסכום השתתפות המדינה בהסעות ולכן לבקשת נציגי הרשתות, המליצה הועדה לבצע את ההפחתה בהדרגה ולפרוס אותה על-פני שלוש שנים (כולל תשס"ו) על-מנת לאפשר להורי התלמידים להיערך לקראת השינוי. 11. מנכ"ל משרד החינוך אימץ את המלצותיה אלה של הועדה. 12. הנהגת "כלל המוסד הקרוב ביותר" על התאגידים נעשתה בהדרגתיות: בשנת הלימודים התשס"ו לא הופחת דבר והחלת הכלל נדחתה לשנת הלימודים התשס"ז; בשנת הלימודים התשס"ז הוחל הכלל ונקבע, כי אם החלת הכלל תוביל לכך ששיעור ההשתתפות של המדינה יהיה נמוך מהיקף ההשתתפות במקביל בשנת הלימודים הקודמת, לא יפחת היקף השתתפותה מ- 90% מהשתתפותה בשנה הקודמת; בשנת הלימודים התשס"ח נקבעה "רצפה" של 80% במתכונת דומה, וניתנה תוספת של 7% בגין גידול טבעי. בשנת הלימודים התשס"ט הוחל הכלל באופן מלא. 13. משרד החינוך דיווח מעת לעת לבית-המשפט על התקדמות עבודת הועדה, אשר טיפלה בעניינן של שתי הרשתות ושמעה את שתיהן. כן דיווח המשרד על הטיפול בהבראת מרכז החינוך העצמאי עד לגיבוש הסכם עמו בעניין זה, אשר כלל גם תניות בעניין נהלי העבודה של הגוף, ביקורת ופיקוח תקציבי וכו'. 14. ביום 21.1.08 הועברה לעותר ולמשיב 2 רשימת התלמידים שנמצאו זכאים להשתתפות במימון הסעתם בשנת הלימודים התשס"ז. שתי הרשתות התבקשו להעביר הערותיהן לרשימה בתוך שבועיים, לצורך הכנת מסד הנתונים הסופי הנחוץ לקביעת הזכאות למימון ההסעה והעותר העביר הערותיו לה. 15. הרשתות שבו והציגו טענותיהם בעניין אופן קביעת הזכאות להסעה ואופן התקצוב, אולם ביום 19.5.08 לאחר ישיבה נוספת בנושא אצל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ) לדיון בטענות החוזרות, הוחלט לא לשנות מהחלת הכללים. בעקבות זאת העביר משרד החינוך לעותר ולמשיב 2 את רשימת הזכאים להסעה בשנת הלימודים תשס"ח, להערותיהם. באוגוסט 2008 העביר העותר תיקונים לכתובות המוסדות ואלה הוזנו למערכת. 16. ביום 3.6.08 ניתן פסק-הדין בבג"צ 4990/06 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי, במסגרתו ביקשה העותרת שם, בין היתר, כי העברת כספים למימון הסעות תלמידי מרכז החינוך העצמאי תותנה בהחלת "כלל המוסד הקרוב ביותר", בדומה לחינוך הרשמי. בית-משפט זה הורה על מחיקת העתירה על יסוד התחייבויות משרד החינוך להחיל את כלל המוסד הקרוב ביותר על מוסדות החינוך של המשיב 2, ולשלם למשיב 2 החזר בגין הסעה רק בגין תלמידים שמערכת ה- GIS תמצא, כי מוסד הלימודים הקרוב למקום מגוריהם, השייך לרשת המשיב 2, מתאים למגדרו של התלמיד ומצוי במרחק המחייב הסעתם לבית הספר. יצוין, כי כך פסק בית-משפט זה, על אף שהמשיב 2 טען, כי מערכת ה- GIS אינה ישימה למוסדות החינוך שלו, משום שלא מוגדרים בה אזורי רישום, בדומה למערכת החינוך הרשמי. 17. ביום 18.9.08 פנה העותר אל מנהל אגף מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, מר יהודה פינסקי, ואל סגניתו, גב' שוש איפרגן, ושטח טענותיו בעניין השתתפות משרד החינוך. מנהל האגף פנה אל חשב המשרד והודיעו, כי הטענות מצריכות בדיקה יסודית והציע לשלם מקדמות על יסוד התקצוב שניתן טרם החלת כלל המוסד הקרוב ביותר באמצעות מערכת ה- GIS. חשב המשרד לא נעתר להצעה. 18. ביום 12.2.09 התקיים דיון בהשתתפות נציגי משרד החינוך ונציגי המשיב 2, בו סוכם לערוך מיפוי ישובי ובין ישובי, מענה לטענה בדבר העדר אזורי רישום בחינוך החרדי. כן סוכם, כי יוקם צוות לבדיקת ערעורים נקודתיים וכי תיערך בדיקה מקצועית של התעריפים. לבסוף סוכם, כי במקרה בו בית הספר הקרוב אינו יכול לקלוט עוד ילדים, תקבע הזכאות בהתאם לבית הספר הקרוב הבא ותיבדק על-ידי ועדה מקצועית ובעתיד ככל שיושלם המיפוי – תקבע הזכאות בהתאם למיפוי שייקבע. טרם נתקיימה ישיבה דומה עם נציגי העותר. טענות העותר – מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל 19. עיקר טענת העותר הוא, כי על משרד החינוך לקבוע כללים לתקצוב הסעות לתלמידיו שיתחשבו באופיו הייחודי, כמקובל במגזרים ייחודיים בחינוך הרשמי. לטענתו, משרד החינוך מתעלם מייחודיות החינוך החרדי, אשר בו זרמים ותתי זרמים וכי נוכח ייחודיות זו ובשים-לב לזכות ההורים לבחור את החינוך המתאים לילדיהם, יש לאפשר להורים לבחור את המוסד המתאים להם מבין מוסדות הרשת. לטעמו, כלל המוסד הקרוב ביותר אינו מתאים לעותר משום שהמוסדות נבנים בפיזור אקראי והתכלית של אינטגרציה אינה רלוואנטית. לחילופין טוען העותר, מדוע משרד החינוך לא יפעיל את כלל "בית הספר הקרוב ביותר" לגבי העותר בשוויוניות מלאה להפעלת כלל זה בחינוך הרשמי? כמו-כן טוען העותר, מדוע לא תיבדק מחדש הפעלת מערכת ה- GIS (Geographic information system) לעניין קביעת הזכאות להסעות שמבצע העותר, נוכח הכשלים והתקלות שהתגלו בהפעלת המערכת. המערכת נשענת על כתובות התלמידים במרשם האוכלוסין, הנמסרות על-ידי הוריהם וכתובות המוסדות כפי שדווחו ברישיונות המוסדות ונמסרו על-ידי הרשויות המקומיות. העותר טוען כנגד פסילת זכאות בגין פער של עשרות מטרים בלבד. כמו-כן, טוען הוא, כי המערכת אינה מתחשבת בתנאים הפיזיים שמאפשרים הליכה ברגל לבית הספר. לטענתו, הכלל אינו תמיד מעשי, שכן לעיתים המוסד הקרוב ביותר אינו יכול לקבל את התלמיד בשל מגבלת מספר התלמידים שנקבעה על-ידי משרד הבריאות או משום שאין מלמדים בו את שכבת הגיל הרלוואנטית לתלמיד. עוד טוען העותר, מדוע משרד החינוך לא יקים לאלתר, כמובטח על ידו, ועדת חריגים לדיון בערעורים של תלמידי העותר שנפסלה זכאותם להסעות ויקבע קריטריונים ונהלים לעבודת הוועדה. טענות המשיב 1 – משרד החינוך 20. מנגד, טוען המשיב 1, משרד החינוך (להלן: משרד החינוך או המשיב 1), כי הטענה בדבר התעלמות מייחודיות החינוך החרדי מוצגת בשיהוי רב, שכן הסוגיה הועלתה עוד בשנת 2006 במסגרת עבודת הועדה, שבדקה את סוגיית החלת כלל המוסד הקרוב והעותר נשמע בפני הועדה בעל-פה ובכתב. לטענתה, העותר אף היה מודע להדרגה בת השלוש שנים שנקבעה על-מנת לאפשר לרשתות להיערך לשינוי באמת המידה לקביעת זכאות להסעות. לגופו של עניין, טוען המשיב 1, כי המדינה אינה מחויבת לשאת בנטל מימון ההסעות אל כל מוסד בו יבחרו ההורים מתקציב הציבור. ההורים רשאים לבחור מוסד רחוק יותר, אך אז יהא עליהם לשאת במימון ההסעה לשם, כך בחינוך הרשמי ובחרדי גם יחד. כמו-כן, טוען המשיב 1, כי אף בשיעור המימון מתוך עלות ההסעה נערכה התאמה מיוחדת לתאגידים עקב פיזור בתי הספר גיאוגרפית: ההשתתפות במימון הסעת תלמיד בתוך היישוב גדולה ב- 40% מהשתתפות בעלות ההסעה בחינוך הרשמי ברשויות המקומיות ומימון הסעת תלמיד למוסד מחוץ ליישובו הינה בשיעור זהה לשיעור ההשתתפות בעלות ההסעה בחינוך הרשמי במועצות האזוריות (כיום 85%). עוד טוען המשיב 1, כי הגם שיש להעדיף בניה שיש בה תכנון והתאמה לצרכי הקהל הרלוואנטי, מכל מקום כלל המוסד הקרוב ביותר מתחשב בפיזור המוסדות, שכן הוא מזכה בהסעה במקרים בהם מרחק בית התלמיד מהמוסד הקרוב ביותר עולה על המרחק הנקוב בחוזר מנכ"ל עקב אופן פיזור בתי הספר. עוד טוען המשיב 1, כי הוא נכון לבחון אפשרות לערוך מיפוי למוסדות העותר, כשם שהביע נכונות דומה כלפי מוסדות המשיב 2 ולשם כך על העותר לשתף פעולה עם המשיב בעניין זה. אשר לטענת העותר, לפיה ביישוב בו אין מוסד חינוכי, הרשות המקומית רשאית לבחור את העיר בה ילמדו תושביה בשונה מן החינוך החרדי – טוען המשיב 1 כי טענה זו אינה נכונה. שכן, בחירת היישוב נעשית במסגרת מיפוי בין ישובי מסודר שנערך מראש על-ידי משרד החינוך, בתיאום עם הרשויות, ובמסגרת המיפוי נבחר היישוב הקרוב ביותר. עוד טוען המשיב 1, כי במשרדו קיימת ועדת חריגים בנושא הסעות, אשר דנה בבקשות פרטניות לאשר השתתפות במימון הסעות, גם כאשר לא התקיים כלל המוסד הקרוב ביותר, או כאשר מערכת ה- GIS קבעה שהתלמיד אינו זכאי והוא מבקש לערער על המרחק שנקבע או על קביעת אי הזכאות. לאחרונה, טוען המשיב 1, הוסמכה גם ועדה מקבילה לדיון בבקשות כאלה שיוגשו על-ידי תלמידי הרשתות והעל יסודי במגזר החרדי (להלן: ועדת החריגים) ועל העותר להביא לבדיקת משרד החינוך מקרים פרטניים בהגשת ערר לועדת החריגים ובמסגרת זו ניתן יהיה לבחון את דבריו, כפי שנראה כי כך אכן עשה העותר. אשר למערכת ה- GIS, טוען המשיב 1, כי היא נבדקה יסודית ונמצאה רמת דיוק גבוהה בבדיקה. המערכת נסמכת על נתונים שהוזנו לה ביחס לכתובות התלמידים והמוסדות. בהנחה שהכתובות נכונות, ניסוי שנערך הראה, כי המערכת נותנת תוצאות מדויקות. אשר לטענת העותר, כי משרד החינוך לא אישר הסעה במסלולים מרוכזים, טוען המשיב 1, כי הסעה כזו אושרה וטענה זו באה על פתרונה. טענות המשיב 2 – מרכז החינוך העצמאי 21. המשיב 2, מרכז החינוך העצמאי (להלן: המשיב 2) טוען, כי קביעתו של המנכ"ל בהוראות הקובעות כי מי שמבקש לרשום את ילדו כתלמיד במסגרת שאינה בפיקוח ממלכתי "אינה מזכה בהשתתפות המשרד בהוצאות ההסעה" הינה הכרזת הפליה ומנוגדת לחוק. לטענת המשיב 2, תלמידים הנרשמים למוסדות העותר או למוסדות המשיב 2, לגביהם נקבע במפורש בחוק, כי יתוקצבו כמו תלמידי בתי הספר הרשמיים, לא ניתן לקבוע להם תקצוב פחות מזה הקבוע לבתי הספר הממלכתיים. לטענת המשיב 2, במערכת ה- GIS קיימים עיוותים ופגמים כל כך גדולים ומשמעותיים, שלא ניתן לפתור אותם בעררים פרטניים של התלמידים, אלא בבחינת המערכת עצמה. כמו-כן טוען המשיב 2, כי החוק אומנם קובע, כי התקצוב של העותר והמשיב 2 ייעשה "על פי קריטריונים אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל" ואולם אין הכוונה היא שהתקצוב ייעשה לפי עקרונות אלו בדייקנות אלא שככל שעקרונות אלו אינם ניתנים ליישום מדוקדק, יש לקיימם "בשינויים המתבקשים" ובלבד שעל פניהם יראו כשוויוניים. עוד טוען המשיב 2, כי תקצובו האחרון כלל תקצוב מלא של הסעות תלמידיו וכל פגיעה בתקצוב זה אינה עומדת בדרישת החוק לקבוע את התקציב הנוכחי על בסיס התקציב האחרון של המשיב 2. לטענת המשיב 2, החינוך החרדי היה ונשאר חינוך על-אזורי כפי שמשתמע גם מחוק חינוך ממלכתי. כל קביעה הבאה לשנות מצב זה ולראותו כעין-אזורי פוגעת במעמדו. החלת הכלל הקרוב ביותר לבית לפי בחינת התבנית, שהמשיב 1 מבקש להחיל על המשיב 2, משמעותה החלת כללי בתי הספר האזוריים ופגיעה במעמדו של החינוך החרדי. עוד טוען המשיב 2, כי על אף שהמשיב 1 הכיר בצדקת הטענות בעתירה, הנוגעות ליישום הזכאות לפי "היישוב הקרוב" ולא "בית הספר הקרוב", החל משנת הלימודים תשס"ט נתבקש החשב על-ידי ראש הענף למוסדות מוכרים בלתי רשמיים לשלם מקדמות על חשבון הזכאות. אולם עד היום לא שולמה אף פרוטה בטענה, כי "החשב לא נעתר להצעה". כך, עשרה חודשים לאחר תחילת שנת הלימודים, לא שולמו למשיב 2 לא תשלום ולא מקדמה ועליו לקיים את מתן שירותי ההסעה כדי לקיים את מערכת החינוך שלו. המשיב 2 טוען, כי טענת המשיב 1 כאילו הייתה קיימת העדפה בלתי שוויונית אשר ההוראות באו לתקן, אין לה בסיס עובדתי. לא רק שלא הייתה העדפה, אלא שגם כיום עדיין מקופחים העותר והמשיב 2 בתקצוב ההסעות לעומת החינוך הרשמי, לרבות השלמת חלק הרשויות המקומיות שאינה ניתנת לתלמידי מוסדות החינוך שלהן. המשיב 2 טוען, כי במוסדותיו נפסלו תלמידים מללמוד ברשות המקומית בה הם מתגוררים ונשלחו ללמוד ברשות מקומית אחרת בגין החלת כלל המוסד הקרוב. לטענת המשיב 2, הוא שלח למשיב 1 תשע מהדורות קודמות של קבצים עם דוגמאות פרטניות על כשלים מהותיים במערכת ה- GIS שגרמו להפחתת התקציב, אולם כל טענות המשיב 2 לא זכו לכל תגובה. עוד טוען המשיב 2, כי טענת המשיב 1 כאילו מערכת ה- GIS נבדקת בכל שנה ביסודיות ונמצאה ברמת דיוק גבוהה בבדיקה זו תמוהה, שכן בממצאי הערעורים שהוגשו למשיב 1 הוצגו מקרים בהם הוכחו, כי מדי שנת לימודים משתנים במערכת ה- GIS המרחקים בין בתי תלמידים לבין בתי הספר, למרות שלא חל שום שינוי לא בכתובת התלמידים ולא בבית הספר בו הם לומדים, כאשר המרחקים המשתנים הינם החל ממטרים בודדים ועד למרחקים של קילומטרים רבים. לבסוף טוען המשיב 2, כי הצדקנות וההתחסדות של המשיב 1, אשר מנסה להציג עצמו כמי שנכון לקיים את מערך ההסעות של העותר והמשיב 2 ולממן את המגיע להם, אינו יכול שלא לזכות בתגובה, שעד היום לא נמסרה ולא הגיעה לידי העותר והמשיב 2 רשימת התלמידים הזכאים להסעות בשנת הלימודים תשס"ט והמשיב 2 אמור היה לממן הוצאות אלה על-פי השערה וניחוש בדבר הזכאות של התלמידים המוסעים על ידו. טענות המשיב 3 – המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל 22. המשיב 3, המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (להלן: המשיב 2) טוען, כי אכן להורים נתון שיקול דעת נרחב בכל הנוגע לחינוך ילדיהם, אולם מכאן לא נובע כי על המדינה לממן הסעות של הילדים לכל בית ספר בו חשקו הוריהם, גם אם המדובר בבית ספר מרוחק, כאשר קיים בית ספר המשתייך לאותו זרם, קרוב יותר לבית התלמיד. מימון הסעות תלמידים על-ידי המדינה חייב להיעשות בכפוף להחלת כלל המוסד הקרוב ביותר. לטענת המשיב 3, יש להחיל על העותר את כלל המוסד הקרוב באופן מלא, ללא כל התאמות "לאופיו הייחודי", מלבד הסעות נפרדות לבנים ולבנות. בכלל זאת, אין לאפשר בחירה בין תתי זרמים של מוסדות המשתייכים לעותר, ובשם הפיצול לממן הסעת תלמידים לבית ספר מרוחק, אף שקיים בית ספר קרוב יותר, המשתייך לעותר. זאת, כשם שאין מממנים הסעות לתלמידים בחינוך הרשמי, הלומדים בבית ספר שאינו הקרוב ביותר לביתם, משום שהוריהם בחרו לשלוח אותם לבית ספר זה, המתאים יותר להשקפת עולמם. עוד טוען המשיב 3, כי אף אם יש מקרים בחינוך הרשמי בהם מממן המשיב 1 הסעות בניגוד לכלל המוסד הקרוב, יש לתקן מצב זה על-ידי החלת כלל המוסד הקרוב על המוסדות הרשמיים באופן מלא, ולא על-ידי הרחבת ההפליה באמצעות הקלות שיינתנו לעותר. לבסוף טוען המשיב 3, כי אם קיימים מקרים חריגים, המצדיקים לדעת העותר סטייה מכלל המוסד הקרוב, על הורי התלמיד המסוים לפנות בעניין לוועדת החריגים של המשיב 1, שתדון ותחליט במקרה בהתאם לנסיבותיו. דיון 23. השאלה המרכזית העומדת לדיון בעתירה שלפנינו הינה האם יש לקבוע כללים לתקצוב הסעות לתלמידי העותר שיתחשבו באופיו הייחודי, ולחילופין מדוע משרד החינוך לא יפעיל את כלל "בית הספר הקרוב ביותר" לגבי העותר בשוויוניות מלאה להפעלת כלל זה בחינוך הרשמי. מעמדם המיוחד של מוסד העותר והמשיב 2 24. במערכת החינוך היסודי קיימים מוסדות חינוך ממספר סוגים: האחד, מוסדות החינוך הרשמיים: לפי סעיף 1 לחוק חינוך חובה, התשי"ט-1949 (להלן: חוק חינוך חובה) - בתי ספר בבעלות המדינה ו/או הרשות המקומית, אשר שר החינוך הכריז עליהם ברשומות כמוסד חינוך רשמי (להלן: החינוך הרשמי). השני, מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים: לפי סעיף 1 לחוק לימוד חובה וסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג- 1953 - "כל מוסד אחר" ששר החינוך הכריז עליו כמוסד חינוך מוכר לצורך חוק לימוד חובה (להלן: החינוך המוכר). השלישי, מוסדות הפטור: לפי סעיף 5 לחוק לימוד חובה – מוסדות בהם לומדים ילדים ששר החינוך פטר אותם מן החובה ללמוד במוסד מוכר (להלן: מוסדות הפטור). הכלל הוא, כי המדינה אינה מחויבת להשתתף במימון מוסדות החינוך המוכר והפטור, בדומה לחובתה להשתתף במימון החינוך הרשמי. החריג לכלל זה קבוע בסעיף 3א(י) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), לפיו העותר והמשיב 2 יתוקצבו בתקציב משרד החינוך והתרבות למטרות חינוך בלבד, לפי אמות מידה שוות לשני התאגידים ועל-פי קריטריונים ענייניים, אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל. כלל המוסד הקרוב ביותר המסגרת הנורמטיבית 25. לטענת העותר, כאמור, אין משרד החינוך מתקצב את הסעות תלמידי העותר תוך שמירה על אופיו ומעמדו של החינוך החרדי, בניגוד לסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב). אדון בטענה זו להלן. סעיף 3א(ט) ו- 3א(י) לחוק יסודות התקציב קובע: "תמיכה במוסדות ציבור 3א. (ט) סעיף זה לא יחול על - (1) ... (2) הוצאות הממשלה לצורך תמיכה בתאגיד מרכז החינוך העצמאי; (3) הוצאות הממשלה לצורך תמיכה בתאגיד מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל. (י) (1) התאגידים האמורים בסעיף קטן (ט)(2) ו-(3), יתוקצבו בתקציב משרד החינוך והתרבות למטרות חינוך בלבד, לפי אמות מידה שוות לשני התאגידים ועל פי קריטריונים ענייניים אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל. (2) תאגיד מרכז החינוך העצמאי יתוקצב על בסיס תקציבו האחרון לפני תחילתו של חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשנ"ב-1992. (3) יישמרו אופיו ומעמדו של החינוך החרדי בתאגידים האמורים בסעיף קטן ט(2) ו-(3)." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] נראה, כי כשהחליטה המדינה להשתתף במימון הסעות תלמידי העותר והמשיב 2, כללי הזכאות להסעות שהחילה על תלמידי הרשתות תואמים את הוראת סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, הן מאחר והם מקיימים את דרישת השוויון כלפי החינוך הרשמי והן מאחר והם משמרים את ייחודו ואופיו של החינוך החרדי. בעניין זה קבע בית-משפט זה בבג"ץ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69, בעמ' 85, כי: "לכלל זה של היעדר חובת המדינה לשאת במימון הוצאותיהם של בתי-ספר מוכרים לא רשמיים נקבע חריג כבד והוא בסעיף 3א(ט) ו-3א(י) לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985. בהתאם להוראות-חוק אלו, יוצאים מן הכלל תאגיד מרכז החינוך העצמאי ותאגיד מרכז מעיין החינוך התורני בארץ-ישראל, ושני תאגידים אלה זכאים לקבל תמיכה מאוצר המדינה ("למטרות חינוך בלבד") "על פי קריטריונים עניניים אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל". משמע, מוסדות הרשתות זכאים, למטרות חינוך בלבד, לתקצוב על-פי אמות המידה המוחלות על מוסדות החינוך הרשמיים. 26. הגם שהחוק בישראל אינו מטיל חובה על משרד החינוך או על הרשויות המקומיות לממן את הסעות התלמידים לבית הספר, בחוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ז/8(ג), קובע סעיף 3.3 "הסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך רשמיים" (להלן: חוזר המנכ"ל), כי משרד החינוך ישתתף בהוצאות ההסעה של תלמידים במוסדות הרשמיים. בדרך-כלל, גם הרשויות המקומיות משתתפות במימון עלות ההסעות המאורגנות על-ידן. 27. בהתאם לתקנה 7(א) לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט-1959, כל רשות מקומית מגדירה ומחלקת את בתי הספר הממלכתיים וממלכתיים דתיים שבתחומה לאזורי רישום. לגבי יישובים בהם אין מוסד חינוך, נקבע מיפוי בין יישובי, במסגרתו נקבע לאיזה יישוב יופנו תלמידי כל יישוב בו אין מוסד חינוך, בהתאם לחוזר מנכ"ל תשס"ב ט/א "הנחיות והבהרות בנושא המיפוי הבין-יישובי (להלן: המיפוי הבין יישובי). 28. הכלל הוא, כי התלמיד זכאי לבחור בין מוסד חינוך ממלכתי לבין מוסד חינוך ממלכתי דתי הקרוב ביותר לאזור מגוריו, באזור הרישום בו הוא מתגורר ואם אין מוסד חינוך ביישוב בו הוא מתגורר, לפי המיפוי הבין יישובי (להלן: כלל המוסד הקרוב ביותר). סעיף 20 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 קובע, כי על תלמיד להירשם: "רישום תלמידים 20. לצורך מילוי החובה האמורה בסעיפים-קטנים (אא) ו-(ד) של סעיף 3 לחוק לימוד-חובה יירשם תלמיד - (1) במוסד-חינוך ממלכתי או במוסד-חינוך ממלכתי-דתי, הקרוב למקום-מגוריו; (2) אם מקום-מגוריו הוא בתחום-שיפוטה של רשות-חינוך מקומית שאין בו מוסד-חינוך רשמי - ברשות-החינוך המקומית; (3) אם עומד התלמיד לקבל את חינוך החובה שלו במוסד-חינוך מוכר שאינו מוסד-חינוך רשמי - באותו מוסד-חינוך מוכר." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] גם בסעיף 2.4(ג) לחוזר המנכ"ל נאמר, כי: "2.4(ג) מקום הלימודים על-פי שלב החינוך ומקום המגורים במסגרת החינוך הרשמי. (1) השתתפות המשרד מותנית בכך שהתלמיד לומר בבית הספר היסודי או בחטיבת הביניים על-פי אזור הרישום שלו או על-פי המיפוי הבין-יישובי. (2) השתתפות המשרד מותנית בכך שהתלמיד לומד בחטיבה העליונה או בבית-ספר ארבע-שנתי (ט'-י"ב) הקרוב ביותר למקום מגוריו והנמצא בתחום הרשות המקומית שבה הוא מתגורר או בחטיבה העליונה שהיא מסגרת המשך לחטיבת הביניים שבה למד. יודגש כי החטיבה העליונה מתחילה בכיתה י' לתלמידים שסיימו חטיבת ביניים (ז'-ט') ובכיתה ט' לתלמידים שסיימו בית-ספר יסודי (א'-ח'). בהתאם לכללים אלה תלמיד יכול להעדיף מסגרת חינוכית רצויה לו, קרי מסגרת חינוכית הנמצאת בפיקוח ממלכתי או ממלכתי-דתי בלבד. כל מסגרת אחרת אינה מזכה בהשתתפות המשרד בהוצאות ההסעה, ואם ההורים מעוניינים במסגרת אחרת מסיבה כלשהי עליהם לשאת בהוצאות ההסעה. (3) למען הסר ספק מודגש כי המשרד אינו מכיר לצורכי הסעות בדרישת הורים לחינוך ממלכתי-דתי תורני, שבו מונהגת הפרדה בין המינים." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] מהכלל האמור בחוזר המנכ"ל עולה, כי תלמיד יהיה זכאי למימון ההסעה לבית הספר במקרים בהם המרחק בין המוסד הקרוב ביותר לבין בית התלמיד עולה על 2 ק"מ לתלמידי כיתות א'-ד' ועל 3 ק"מ לתלמידי כיתות ה' ומעלה. 29. תקנה 7 לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט-1959 (להלן: התקנה ותקנות הרישום), היא שמעגנת את חובת רשות החינוך המקומית ליתן הסעות לתלמידים. וזו לשונה: "קביעת אזורים 7. (א) כל רשות חינוך מקומית תקבע, באישור מנהל המחוז, בשביל בתי-הספר היסודיים הממלכתיים והממלכתיים דתיים שבתחום שיפוטה אזורים, באופן שבכל אזור יהיה לפחות בית-ספר אחד שאינו מוסד לניסוי כאמור בסעיף 9 לחוק החינוך; אין חובה לקבוע אזורים חופפים בשביל בתי-הספר משתי המגמות. באשר לקביעת אזורים לבתי הספר הממלכתיים-דתיים יתייעץ מנהל המחוז עם המפקח על החינוך הדתי במחוז. (ב) קביעת אזורים בתחום השיפוט, כאמור בתקנת משנה (א), תהיה לפי כללים אלה: (1) המרחק בין בית-הספר לבין מקום מגורי התלמידים יהיה לא יותר משני קילומטרים, ואם היה התלמיד בכיתה ה' ומעלה - לא יותר משלושה קילומטרים; (2) ... (3) אם אין בידי רשות חינוך מקומית להעמיד את המרחק בין בית-הספר לבין מקום מגורי התלמידים כאמור בפיסקאות (1) ו-(2), רשאית היא לקבוע בתחום שיפוטה אזורים גדולים יותר, ובלבד שקיימת בהם תחבורה ציבורית לתלמידים הגרים בקצות האזורים, או שרשות חינוך מקומית תאפשר תחבורה כאמור; אין התחבורה הציבורית מספקת ומתאימה לילד פלוני - תקבע רשות החינוך המקומית הסדרי תחבורה נאותים אחרים עבורו;" [ההדגשה הוספה – ס.ג'] מתקנה 7 האמורה עולה, כי רשות החינוך המקומית מחויבת להסעות אך ורק כלפי תלמידים המתגוררים בקצוות אזורי הרישום, כאשר המרחק בין בית הספר לבין מקום מגורי התלמידים עולה על 2 ק"מ או 3 ק"מ לתלמיד מכתה ה' ומעלה וכאשר אין הסדרי תחבורה ציבורית המתאימים לילד פלוני. עוד עולה מהתקנה, כי מערכת ההסעות מבוססת על קביעת אזורי הרישום. במצב דברים זה, הרי שתלמיד אשר אינו לומד באזור הרישום אליו הוא משתייך אינו זכאי להסעה. 30. בדומה לתקנה 7(ב)(1) לתקנות הרישום, סעיף 2.4 לחוזר המנכ"ל מגדיר את אותם המרחקים, וזו לשון סעיף 2.4: "2.4 המרחק המזערי המצדיק השתתפות בהוצאות ההסעה א. המרחק המזערי בין מקום המגורים למוסד הקרוב ביותר המצדיק השתתפות בהוצאות ההסעה הוא: - לתלמידים מגן חובה ועד כיתה ד' (ועד בכלל): מ- 2 ק"מ. - לתלמידים מכיתה ה' ומעלה: מ- 3 ק"מ". הן מתקנה 7(ב) לתקנות הרישום והן מסעיף 2.4 לחוזר המנכ"ל עולה, כי במקרים בהם המוסד הקרוב ביותר למגורי התלמיד הינו רחוק מסף המרחקים האמור לעיל, יהיה התלמיד זכאי למימון הסעתו למוסד הלימוד. 31. יתרה מכך. מסעיף 2.4(ג)(2) לחוזר המנכ"ל עולה, כי הזכאות הינה ללימודים במוסד ממלכתי או ממלכתי דתי בלבד ואין זכאות למימון הסעה למוסדות מוכרים שאינם רשמיים, למעט הזכאות לשני התאגידים, העותר והמשיב 2. משמע, הורים שבוחרים לשלוח את ילדם למוסד מוכר שאינו רשמי או למוסד ייחודי רשמי המצוי מחוץ לאזור רישום כגון: אנתרופוסופי, דמוקרטי, לימודי אומנות, מדעים וכו', עליהם לשאת במימון הסעתו של התלמיד למוסד. בדומה לכך, כאשר מוסד החינוך הקרוב ביותר למגורי התלמידים הוא מוסד חינוך מעורב, אין המשרד משתתף במימון הסעה למוסד לימוד ממלכתי נפרד (בנים/בנות). לעומת זאת, כאשר מוסד החינוך הקרוב לבית התלמיד הינו מוסד נפרד (בנים/בנות) והתלמיד מעוניין ללמוד במוסד מעורב, יהיה זכאי התלמיד להסעה. 32. חוזר המנכ"ל כפוף מבחינה נורמטיבית לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט-1959 (להלן: תקנות הרישום) וביניהן לתקנה 7 האמורה. לפיכך, יש לפרש את התנאי, לפיו לומד התלמיד בבית הספר "הקרוב ביותר למקום מגוריו", כתנאי לפיו התלמיד לומר באזור הרישום אליו הוא משתייך, על-מנת שיהא זכאי להסעה. מכל מקום, אין לראות בתנאי זה כתנאי המייתר את התנאי העולה מתקנה 7, לפיו התלמיד לומד באזור הרישום אליו הוא משתייך. ברי, אפוא, כי כשם שאין מממנים הסעות לתלמידים בחינוך הרשמי, הלומדים בבית ספר שאינו הקרוב ביותר לביתם, משום שהוריהם בחרו לשלוח אותם לבית ספר זה המתאים להשקפת עולמם, כך גם לא ניתן לקבוע זכאות לתלמידי החינוך החרדי למימון הסעה לבית הספר המשתייך לתת- זרם ברשת, שאינו הקרוב ביותר לביתם. לאור התנאי העולה מהתקנה, לפיו רק תלמיד הלומד באזור הרישום אליו הוא משתייך זכאי להסעה, לא ניתן לקבל גם את פרשנות העותר, לפיה יש להחיל את הכלל של בית הספר הקרוב רק במקום בו הבחירה בין בית הספר היא בין בית ספר קרוב שנמצא במרחק שאינו מזכה בהשתתפות בהסעה לבין בית ספר מרוחק המזכה בהשתתפות בהסעה. יתרה מכך, כאמור, בדומה לתקנה, אף חוזר המנכ"ל נוקט לשון ברורה וחד-משמעית. משכך, אין לקבל את טענת העותר בעניין זה והיא נדחית. 33. נראה, כי החלת כלל המוסד הקרוב ביותר מתבקשת מעקרון השוויון בין החינוך החרדי לחינוך הרשמי, כפי שקבוע בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, שכן כשם שאין תלמידי החינוך הרשמי זכאים למימון הסעה לבית ספר מוכר שאינו רשמי או בית ספר רשמי בעל אוריינטציה ייחודית שאינו הקרוב ביותר לביתם, כי אם רק לבית הספר הממלכתי הקרוב לביתם, כך גם לא ניתן לקבוע זכאות לתלמידי החינוך החרדי למימון הסעה לבית הספר המשתייך לתת-זרם ברשת, כי אם לבית הספר של הרשת הקרוב ביותר לביתם. ברי, אפוא, כי לא ניתן לאפשר ללא גבול פיצול לתת זרמים, מעבר להכרה בפיצול לשתי הרשתות ובפיצול למוסדות נפרדים (בנים/בנות). חוק יסודות התקציב הכיר בפיצול לשתי הרשתות והעותר לא הראה בסיס בדין המתיר פיצול נוסף, בין בתי ספר בעלי אופי חרדי שמרני ובתי ספר בעלי אופי חרדי שמרני יותר, כטענתו. לפיכך, יש להחיל על העותר את כלל המוסד הקרוב ביותר באופן מלא, וללא כל התאמות לאופיו המיוחד כטענתו ובכלל זאת אין לאפשר בחירה בין תתי זרמים של מוסדות המשתייכים לעותר ואין לממן הסעת תלמידים לבית ספר מרוחק, אף שקיים בית ספר קרוב יותר, המשתייך לעותר. עוד יש לציין, כי משרד החינוך הבהיר, כאמור, כי הוא נכון לבחון אפשרות לערוך מיפוי למוסדות העותר, כשם שהביע נכונות דומה כלפי מוסדות המשיב 2 ולשם כך על העותר לשתף עמו פעולה בעניין זה. טענות במישור יישום הכללים – מערכת ה- GIS 34. טוען העותר, כאמור, כי בדיקת תוצאות שיבוץ התלמידים בהתבסס על מערכת ה- GIS מעלה תקלות רבות מאחר והיא יוצרת טעויות בקביעת זכאות להסעות. טענה זו דינה להידחות. קביעת הזכאות להסעה נעשית על-ידי מערכת ממוחשבת, המכונה G.I.S, על בסיס מערכת הכבישים והרחובות, נתוני המגורים של התלמידים הרשומים במרשם האוכלוסין והמרחק בין בית הספר בו לומד התלמיד לבין מקום מגוריו. כאמור, טוען משרד החינוך, כי מערכת ה- GIS נבדקה בדיקה יסודית ונמצאה ברמת דיוק גבוהה. המערכת נסמכת על הנתונים שהוזמו לה ביחס לכתובות התלמידים והמוסדות, אך בהנחה שהכתובות נכונות, ניסוי שנערך הראה, כי המערכת נותנת תוצאות מדויקות למדי. העותר עצמו מודה, כי ישנן טעויות בכתובות התלמידים והמוסדות הגורמות לטעויות בחישוב המרחק ובקביעת הזכאות. המערכת נשענת על כתובות התלמידים במרשם האוכלוסין, הנמסרות על-ידי הוריהם וכתובות המוסדות כפי שדווחו ברישיונות המוסדות ונמסרו על-ידי הרשויות המקומיות. תוכנם של נתונים אלה אינו באחריות משרד החינוך. העותר העביר תיקונים לכתובות המוסדות ואלה הוזנו למערכת. אשר לכתובות התלמידים, על הוריהם לתקן את הכתובות במרשם האוכלוסין. העותר מעלה בעתירתו את הטענה כנגד פסילת זכאות בגין פער של עשרות מטרים בלבד. ברם, לא ניתן להגמיש ולומר, כי פער של עשרות מטרים מן המרחק המזערי יזכה בהסעה, שכן אז אותה השאלה תעלה בנוגע לפער גדול יותר רק בעשרות מטרים נוספים וברי, כי אין לכך גבול. לפיכך, המרחק המזערי שנקבע הוא המחייב וכך גם מחייבת מדידת המרחק. עוד מוסיף וטוען העותר בהקשר זה, כי הכלל אינו תמיד מעשי, מאחר ולעתים המוסד הקרוב ביותר אינו יכול לקבל את התלמיד בשל מגבלת מספר התלמידים שנקבעה על-ידי משרד הבריאות או משום שאין מלמדים בו את שכבת הגיל הרלוואנטית לתלמיד. נראה, כי על העותר להציג טענות נקודתיות ומקרים פרטניים לועדת החריגים, אשר תבחן אותם ותיתן מענה פרטני. יש לציין, כי סעיפים 2.7(א) ו-(ב) לחוזר המנכ"ל קובעים, כי חובת ארגון ההסעות וביצוען חלה על הרשות המקומית שהתלמידים מתגוררים בתחומה. בכל מקרה, משרד החינוך אינו נוטל חלק בארגון ההסעות, אלא משתתף במימונן בלבד. השתתפות זו מותנית בקבלת אישור משרד החינוך לזכאות התלמיד להסעה על-פי אמות המידה האמורות, לאחר שהרשות המקומית פונה לקבל אישור ועדת ההסעות המחוזית לזכאות התלמיד להסעה. 35. ביום 22.9.09 הגיש משרד החינוך "הודעה משלימה" מטעמו, לפיה ועדת החריגים אכן דנה במאות רבות של השגות ותיקוני נתונים שהוגשו על-ידי העותר והמשיב 2, וקיבלה החלטות עקרוניות בהשגות שהונחו לפניה. בין היתר קיבלה הועדה את השגות העותר בדבר הסעת תלמידים אל כל מוסד בישוב הקרוב ביותר (ולאו דווקא המוסד הקרוב ביותר בתוך יישוב זה), ככל שהיה מוסד בתחום הישוב בו מתגוררים התלמידים המוסעים וכן הסעת תלמידים במקרים בהם הכיתה הרלוואנטית לתלמיד במוסד הקרוב אינה פעילה. כמו-כן, התקיימה פגישה בין הגב' שוש איפרגן, סגן מנהל אגף א' לחינוך המוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, לבין נציגי העותר והמשיב 2, לצורך יישום החלטותיה העקרוניות של ועדת הערר על המקרים הפרטניים, בעקבותיה הועברו תיקונים והנחיות למינהל התקשוב המבצע את חישוב הזכאות במערכת ה- GIS. המשיב 1 מציין, כי הבדיקה טרם הושלמה בעניין תלמידים שלטענת העותר והמשיב 2 המוסד הקרוב אליהם נתון בתפוסה מלאה. לבסוף יוער, כי אם קיימים מקרים חריגים, המצדיקים לדעת העותר סטייה מכלל המוסד הקרוב ביותר, על הורי התלמיד המסוים לפנות בעניין לוועדת החריגים של משרד החינוך, אשר תדון ותחליט בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו הוא. ממילא ברי, אפוא, כי אין בקיומם של מקרים חריגים כדי לערער על עצם קיומו של כלל המוסד הקרוב ביותר. סוף דבר 36. לסיום, ומכל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה. כמו-כן, אציע לחבריי לחייב את העותר בתשלום הוצאות משפט של המשיב 1 בלבד בסך של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ג בטבת התש"ע (30.12.2009). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08107490_H06.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il