פסק-דין בתיק עש"ם 10728/02
בבית המשפט העליון בירושלים
עש"ם
10728/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
עלי אסדי
נ ג ד
המשיבה:
נציבות שירות המדינה
ערעור על גזר דינו של בית הדין
למשמעת של עובדי המדינה מיום 21.11.02 בתיק בד"מ 90/01 שניתן על ידי כבוד
השופטים: עו"ד י' תלרז, גב' י' מילגרום ומר ע' ח' זיידן
תאריך הישיבה:
י' באדר א' התשס"ג (12.2.2003)
בשם המערער:
עו"ד זכי כמאל
בשם המשיבה:
עו"ד אלון אינפלד
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטתו של בית הדין למשמעת של
עובדי המדינה, לדחות את בקשת המערער לתשלום הוצאות הגנתו בהליך המשמעתי שהתנהל
נגדו.
העובדות:
1. ביום 23.4.2001 הוגשה
נגד המערער, ששימש במועד הרלוונטי ממונה על החינוך הערבי במשרד החינוך, תובענה
המייחסת לו ביצוע עבירה של הטרדה מינית, באירוע אשר התרחש, לפי הנטען, בשנת 1996.
על פי האמור בכתב התובענה, במועד כלשהו בשנת 1996, בשעה שנסעו יחד ברכבה של
המתלוננת, הניח המערער את ידו על כתפיה של המתלוננת, ליטף את כתפיה ואת זרועות
ידיה. המתלוננת התנגדה למעשים והסירה את ידו מעליה, אך המערער שב ושם את ידו, ניסה
לקרבה אליו בכוח וקירב את פניה לפניו. המתלוננת, בתגובה, סטרה לו ואיימה שתצעק, אם
לא יחדל, כך שכל השכונה תשמע על המעשים. בביצוע מעשים אלה, סברה התביעה כי המערער
עבר עבירת משמעת בכך שהפר את הוראות פיסקה 43.422 לתקש"יר, בנוסחה הקודם, בטרם
כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ולפיכך הועמד לדין על
הפרת סעיפים 17 (2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 בשילוב עם
הוראת סעיף 4(1) להודעה על החלת החוק על עובדי הוראה.
2. בפתח הדיון העלה
סניגורו של המערער טענת התיישנות ומספר טענות מקדמיות הנוגעות לפגמים שונים אשר
נפלו בכתב התובענה. הטענות נדחו על ידי בית הדין, ועתירה שהוגשה לבג"ץ על
החלטת בית הדין נדחתה על הסף. במסגרת פרשת התביעה נשמעו מספר עדויות והוצגו מסמכים
שונים. בין העדויות שנשמעו הייתה גם עדות של המתלוננת ועדות של אחותה, לה סיפרה
המתלוננת על האירועים רק סמוך להגשת התובענה. כן נשמעו עדויות נוספות של עובדים
שהכירו את המתלוננת ואת המערער. בסיום פרשת התביעה העלה בא-כוחו של המערער טענת
"אין להשיב לאשמה". בית הדין בחן את הראיות שהובאו על ידי התביעה וקבע,
בהחלטה מיום 22.8.2002, כי האשמה לא הוכחה אף לכאורה, ולפיכך, זיכה את המערער מן
העבירות שיוחסו לו. את החלטתו שאין להשיב על האשמה ביסס בית הדין בעיקר על ניתוח
עדותה של המתלוננת. הוא קבע כי העדות הייתה רצופה סתירות והעלתה תהיות רבות באשר
לסבירותה ואמינותה. בית הדין ציין כי יש להתחשב בעובדה שעדות המתלוננת נכבשה זמן
רב. בית הדין הוסיף שאין בעצם כבישת העדות כדי לפגום בהכרח באמינותה, במיוחד
בעבירות מין, בהן במקרים רבים כבישת העדות נובעת מתוך מבוכה וקושי לחשוף את
המעשים. אולם, בית הדין התרשם שהמתלוננת היא אישה חזקה שעמדה על דעתה ונלחמה על
מעמדה במערכת בה עבדה. היא לא הפגינה, לדעת בית הדין, חשש מן המערער, שהיה ידיד
קרוב של משפחתה. בית הדין הוסיף כי העובדה שהמתלוננת לא חשפה את האירוע בפני
אחיותיה, עימן היא מתגוררת, מעוררת תהיות. בית הדין דחה את הסבריה של אחות
המתלוננת אשר העידה כי אחותה היא אישה מופנמת שאינה משתפת את אחיותיה בכאביה. בית
הדין קבע כי המתלוננת החליטה להגיש תלונתה נגד המערער סמוך לאחר שהחלו דיונים
במשרד החינוך בנוגע לרמת תפקודה המקצועי. במשרד הצטברו שורה של תלונות מגורמים
שונים עימם היא עמדה בקשר. בנוסף, המתלוננת סירבה להשתתף בישיבות שכינס המערער,
והוא, בתגובה, הודיע להנהלת משרד החינוך כי אם היא לא תשתתף בישיבות, ראוי יהיה
לנהל נגדה הליך משמעתי ואף להביא להפסקת עבודתה. על רקע זה קבע בית הדין כי
הנסיבות בהן הוגשה התלונה מעוררות תהיות של ממש באשר לאמינותה.
בית הדין קבע עוד כי
מתעוררות תהיות נוספות באשר למעשה ההטרדה המינית המתואר בתלונה. כך, מצא בית הדין
סתירות בין התיאורים שמסרה המתלוננת לממונה על קידום מעמד האישה ובין העדות שמסרה
בפני בית הדין, הן לעניין תיאור המעשה המיני והן לעניין המועד בו אירע המעשה. עוד
התייחס בית הדין לעובדה שהמתלוננת סיפרה על כך שהיא מנהלת יומן אישי מפורט מאוד,
בו מתוארים אירועים אישיים, אך היא הודתה כי לא מצאה בו כל תיעוד של המעשה המיני;
וכן, ייחס בית הדין חשיבות לעובדה שהמתלוננת התקשתה לזכור לאיזו מטרה נסעה עם
המערער ברכבה ומהיכן חזרו למקום בו בוצע המעשה. בית הדין התקשה עוד לקבל את גרסתה
של המערערת, במיוחד נוכח העובדה שהיא טענה שלא קדמו למעשה מילות חיבה או חיזור
כלשהו, וכי לטענתה בוצע המעשה סמוך לביתו של הנאשם, אשר מוקף בבתים סמוכים של
שכנים שיכלו לראות את האירוע ולשמוע את מחאותיה.
3. בעקבות זיכויו של
המערער מן העבירות שיוחסו לו, הגיש בא-כוחו בקשה לתשלום הוצאות הגנה, בהתאם לסעיף
36 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק שירות המדינה
(משמעת), או החוק) ובקשתו הייתה לסכום של 200,000
ש"ח. בית הדין דחה את הבקשה. בהחלטתו קבע בית הדין כי נוכח הוראת סעיף 36
והפרשנות שניתנה לו בפסיקה, ובשים לב להיקף הראיות שעמד בפני התביעה במקרה זה, אין
לומר שלא היה יסוד להגשת התובענה. בית הדין ציין כי בפני התביעה עמדה תלונתה של
המתלוננת, אשר הצביעה לכאורה על ביצוע מעשה מגונה. עוד קבע בית הדין כי תובע סביר
יכול היה להסביר את כבישת התלונה בעדתה הדתית של המתלוננת, הסביבה בה התגוררה
והמרקם המשפחתי שליווה את חייה. בית הדין הוסיף כי זיכויו של המערער נבע
מהתפתחויות שאירעו במהלך הבירור השיפוטי, ובהן, התרשמותו של בית הדין מן העדים,
הצגת מוצגים חדשים על ידי ההגנה והימצאותן של סתירות בין העדויות שנמסרו בבית
המשפט והעדויות שעמדו בפני התביעה טרם תחילת המשפט. בכל אלה היה כדי לקבוע כי
התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי, אך אין בכך כדי לקבוע כי כל תובע
סביר היה צריך לצפות מראש את הזיכוי. על כן, קבע בית הדין כי אין מקום להיעתר
לבקשה לתשלום הוצאות ההגנה בעילה המנויה בסעיף 36 הנ"ל, המתייחס למצב בו "לא
היה יסוד להגשת התובענה".
בית הדין בחן בנוסף
האם יש להיעתר לבקשה לתשלום הוצאות ההגנה מן הטעם הקבוע בסעיף 80(א) לחוק העונשין,
התשל"ז-1977, כאשר קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". לשם כך
הסתמך בית הדין על הפרשנות שניתנה לסעיף 36 בעש"מ 85/01 אלי יריב ואח'
נ' נציב שירות המדינה (טרם פורסם; להלן: יריב ויפת),
לפיה, נוכח ההיסטוריה החקיקתית והתכלית המשותפת לשני הסעיפים, ראוי לפרש את סעיף
36 כמאפשר פסיקת הוצאות גם כאשר קיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בית הדין קבע
כי לא נמצאו בעניין שלפנינו נסיבות מיוחדות כאלה. הוא ציין כי מקרה זה אינו שונה
ממקרים אחרים בהם מתנהלים הליכים משמעתיים נגד עובדי מדינה בכירים וכי נוכח
הגבולות הצרים והפרשנות המצמצמת שיש לתת לסעיף 36 לחוק, אין מקום להיעתר לבקשה.
4. על ההחלטה שלא לפסוק
למערער תשלום הוצאות משפט הוגש הערעור שלפניי. בא-כוח המערער חזר וטען כי לא היה
יסוד להגשת התובענה, וכי עיון בהודעותיה השונות של המתלוננת, ובכלל זה, העובדה
שהיא לא הצביעה על המועד או המקום בו אירע המעשה וכן כבישת העדות במשך מספר שנים,
מובילים למסקנה כי בפני רשויות התביעה לא עמדה תשתית ראייתית לכאורית היכולה לבסס
הגשת תובענה נגד המערער. עוד טען בא-כוח המערער כי נוכח הכחשתו התקיפה של מרשו את
המעשה המיוחס לו, לא הייתה לתביעה כל סיבה להעדיף את עדות המתלוננת על פני עדותו.
הוא הוסיף כי התוצאה המתחייבת מזיכויו המוחלט, אף ללא כל צורך להביא את ראיות
ההגנה, היא כי לא היה יסוד מלכתחילה להגשת התובענה ולכן, יש לשלם את הוצאותיו.
לחלופין טען המערער כי יש מקום להיענות לבקשה בהתבסס על העילה לפיה קיימות נסיבות
אחרות המצדיקות זאת. ניתן לסכם את טיעונו של בא-כוח המערער בנקודה זו בכך שהוא
סבור כי גרסתה של המתלוננת הייתה שקרית וכל מטרתה הייתה להעליל על המערער כדי
להרתיעו מהגשת תלונה נגדה; ולכן, נוכח זיכויו המוחלט ובהתאם לפרשנות שניתנה לעילה
זו בפסיקה, יש להעמידו במצב בו עמד עת הוגשה נגדו התובענה, ובכלל זה, לשלם את
הוצאות הגנתו גם עבור העתירה שהוגשה לבג"ץ בראשית ההליך.
מנגד, טען בא-כוח
המשיב בתשובתו לפניי כי בחומר הראיות שעמד בפני התביעה היה יסוד להגשת התובענה וכי
בעניינים מעין אלה יש הסבר לעדות הכבושה, כפי שאף צוין בהחלטת בית הדין. התביעה
הייתה מודעת לחלוף הזמן, אך נוכח העובדה שהמתלוננת עמדה על גרסתה אל מול גרסת
המערער, ראתה התביעה לנכון להגיש את האישום. בא-כוח המשיב הוסיף כי רק במסגרת
החקירה הנגדית נחלשה מאוד עדות המתלוננת ומשקלה ירד, אך היא לא הוזמה. על כן, אין
לומר שלא היה מקום להגיש את התובענה.
דיון
5. סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת), קובע
לאמור:
" הוצאות הגנה
ראה בית הדין שלא היה
יסוד להגשת התובענה, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לעובד את הוצאות הגנתו
בסכום שיקבע בית הדין".
פרשנותו של סעיף זה נדונה בהרחבה
בפרשת יריב ויפת, שם נקבע כי פרט לעילה המנויה בסעיף, המבוססת על כך שלא
היה יסוד להגשת התובענה, ראוי להחיל לעניין ההוצאות את העילה הנוספת הקבועה בסעיף
80(א) לחוק העונשין, ולפיה, ניתן לפסוק הוצאות גם אם היה יסוד לאשמה מלכתחילה, אך
קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את התשלום כאמור. בעניין יריב ויפת חזרתי
על דברים שנאמרו כבר לא אחת בבית משפט זה, כי לא בנקל יתערב בית המשפט שלערעור
בהחלטת הערכאה הדיונית בשאלת התקיימות העילה של היעדר יסוד להגשת התובענה. זאת,
כיוון שלערכאה הדיונית יש יתרון בקביעת שאלת ההוצאות הואיל ויש לה הזדמנות להתרשם
מחומר הראיות באופן בלתי אמצעי. לפיכך, הכלל הוא כי רק במקרים בהם קיים נימוק מיוחד
יתערב בית המשפט שלערעור בהחלטת הערכאה הראשונה בשאלת ההוצאות (ראו, לעניין זה: יריב ויפת, פסקה
6 לפסק הדין; ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל,
פ"ד נו (3) 73, 109, להלן: דבש). נשאלת, אפוא, השאלה האם המקרה
שלפנינו מצדיק התערבות בהחלטת בית הדין שלא להיעתר לבקשה לתשלום הוצאות, בכל אחת
מן העילות האמורות.
6. לאחר עיון בחומר
הראיות ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו אינו מן המקרים המצדיקים
את התערבות ערכאת הערעור לפסיקת הוצאות. העילה הראשונה הקבועה בסעיף 36 לחוק, לפיה
ישולמו הוצאות ההגנה אם יוכח כי "לא היה יסוד להגשת התובענה", אינה
מתקיימת בעניין שלפנינו. בית משפט זה עמד בעבר על ההבחנה בין זיכוי וקביעת בית
המשפט כי "אין להשיב לאשמה"; ובין ההחלטה לפיה "לא היה יסוד
לאשמה" או יסוד להגשת התובענה (ראו, למשל: ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי
נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (2) 650, 654, יריב ויפת, פסקה
6 לפסק הדין; דבש, עמ' 88). בניגוד לטענת בא-כוח המערער, אין בעובדה
שהמערער זוכה לאחר פרשת התביעה כדי לקבוע שלא היה יסוד לאשמה. הקביעה כי אין להשיב
לאשמה מתרחשת לאחר שבית המשפט שומע את ראיות התביעה ונגלה לפניו מערך ראיותיה. אכן,
ישנם מצבים בהם לא יתעורר כל צורך בפרשת ההגנה, הואיל ואירועים שקרו במהלך פרשת
התביעה שינו את מערך הראיות והובילו למסקנה שהתביעה לא תוכל לעמוד בנטל ההוכחה
הנדרש. אין הדבר משול בהכרח למצב בו מלכתחילה, עיון בראיות התביעה "על
פניהן", מוביל למסקנה לפיה תובע סביר היה מסיק כי הזיכוי צפוי מראש ואין
בכוחן של הראיות כדי לבסס הרשעה (ראו דבש, עמ' 89 ). כך היה גם בעניין
שלפנינו. לפני התביעה עמדה תלונתה של המתלוננת, ממנה עלו חשדות לביצוע מעשה מגונה.
עדות זו הייתה הראיה המרכזית להגשת התובענה, אך נלוו לה עדויות נוספות, בהן עדותה
של אחות המתלוננת ועדויותיהם של עובדים בפניהם שטחה המתלוננת את סיפורה. בשלב
ההכרעה בשאלה האם יש להגיש כתב אישום, עמדה, במידה רבה, גרסתה של המתלוננת אל מול
גרסת ההכחשה של המערער, ולכן, ראתה התביעה לנכון להעביר את ההכרעה לבית המשפט.
בנסיבות אלה, אין לומר שלא היה מקום מכל וכל להגיש את התובענה בשל היעדר יסוד
ראייתי. אמנם, המתלוננת כבשה את תלונתה זמן רב, אך, ככלל, אין לומר שעצם העובדה
שהעדות נכבשה יש בה כדי לשלול את אמינותה עד כי יש למנוע בהכרח את הגשת התובענה.
כפי שציין בית הדין, פעמים רבות, ובמיוחד בעבירות מין, ישנו הסבר מניח את הדעת
לכבישת התלונה. בנסיבות כאלה, משך הזמן שחלף בין האירוע ובין הגשת התלונה חייב
לעמוד, כתמרור אזהרה, בפני התובע. עליו לשקול האם יש במשך הזמן כדי להשליך על
המניעים להגשת התלונה או על האפשרות להוכיח את התלונה, נוכח הקושי לזכור באופן
מדויק פרטים מהאירוע או להציג ראיות רלוונטיות שעשויות להשתנות או להיעלם בחלוף
הזמן. בעניין שלפנינו משך הזמן היווה שיקול רלוונטי, הן בעת הגשת התובענה והן
לעניין זיכויו של הנאשם. עם זאת, כפי שציין בית הדין, היו הסברים לכבישת התלונה,
ובהם סביבתה החברתית של המתלוננת והעובדה שהמערער היה ידיד קרוב של המשפחה. אוסיף
עוד כי שקלתי אם לא היה בחלוף הזמן מאז האירוע המיוחס ועד מועד הגשת התלונה משום
נימוק מספיק להימנע מהגשת התובענה; אך עניין זה מסור לשיקול הדעת של התביעה, ואם
סברה כי על פניה יש נימוקים המספקים הסברים להשהיית התלונה, אין לומר כי הגשת
התובענה הייתה מופרכת וחסרת יסוד רק בשל חלוף הזמן. פרט לכבישת העדות, שהייתה,
כאמור, שיקול אחד בין שיקולים שונים, עדותה של המתלוננת במשפט נחלשה, והובילה
בסופו של דבר לזיכויו של המערער, בשל ראיות וטענות שעלו במסגרת החקירה הנגדית
וניהול פרשת התביעה, וספק אם ניתן היה לצפותן מראש.
7. מקובלת עליי מסקנת
בית הדין גם ביחס לעילה השנייה, הקובעת כי ניתן להורות על תשלום הוצאות אם היו
"נסיבות אחרות המצדיקות זאת". עילה זו, שאינה נכללת במפורש בחוק, היא
מטבע הדברים חלשה יותר. עמדתי על כך בפרשת יריב ויפת, שם ציינתי
כי מאחר שאין מדובר בעילה שהמחוקק קבע במפורש, ונוכח העובדה שלא נקבעה תקרה
לפסיקתן של ההוצאות, ובשל העובדה שאין הגדרה ברורה מתי יתקיימו הנסיבות יוצאות
הדופן המצדיקות החזר הוצאות, יש לעשות בה שימוש מצומצם (שם, פסקה
11 לפסק הדין). לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו הוא מסוג המקרים המעוררים את הצורך
לעשות שימוש בעילה זאת. כפי שציינתי בפרשת יריב ויפת, "נסיבות
אחרות" עשויות להתקיים במגוון של מקרים. כך, למשל, לזיכוי מוחלט תהיה השפעה
מכרעת על ההחלטה יותר מאשר לזיכוי שהוא מחמת הספק. שיקולים רלוונטיים נוספים
טמונים בהתנהגות גורמי החקירה, התנהגות הנאשם בחקירה או בנסיבות הגשת התלונה.
בניגוד להכרעה ביחס לעילה הראשונה, המעוגנת במבחן אובייקטיבי הנוגע לתשתית
הראייתית, הרי העילה המתבססת על נסיבות אחרות מחייבת בחינת מכלול הנסיבות הקשורות
בתיק.
רשימת השיקולים
שהובאה בפסיקה שדנה בעילה זאת אינה רשימה סגורה (ראו, לדוגמא: דבש, עמ'
92-90; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא
(1) 481, 499-498). על בית המשפט לבחון, בכל מקרה לגופו, האם היו שיקולים המצדיקים
את תשלום ההוצאות ומה משקלם של שיקולים אלה אל מול האינטרס הציבורי שלא להרתיע
מפני העמדה לדין. על בית המשפט לבחון שיקולים אלה נוכח תכליתו החקיקתית של סעיף 36
מחד גיסא, וההתחשבות בשיקולי התביעה, בתקציביה ובעבודתה, מאידך גיסא. בחינת
שיקולים אלה ואיזונם במקרה שלפנינו מובילה למסקנה שיש לקבל את הכרעת בית הדין שלא לאשר
את תשלום ההוצאות. בעניינו של המערער אין לומר כי עצם הגשת התובענה נבעה מרדיפת
המערער או מתוך התנכלות. בפני התביעה עמדה התלונה שהמתלוננת עמדה עליה, ועד לתום
ההליכים עדותה לא הופרכה ואף לא ניתן היה להפריכה באופן אובייקטיבי. אשר על כן, אף
על פי שהמערער זוכה זיכוי מוחלט איני רואה להתערב בהחלטתו של בית הדין למשמעת שלא
לפסוק לו את הוצאות משפטו.
על יסוד טעמים אלה, דין הערעור
להידחות.
ניתן היום,
כ"ט באדר א' התשס"ג (3.3.2003).
ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02107280_N02.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il