דרור יעיש נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 10721/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10721/04 ע"פ 10670/04 ע"פ 11088/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 10721/04: דרור יעיש המערער בע"פ 10670/04: עבאס אזברגה המערערת בע"פ 11088/04: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה בע"פ 10721/04 ובע"פ 10670/04: מדינת ישראל המשיבים בע"פ 11088/04: 1. דרור יעיש 2. עבאס אזברגה ערעורים על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 29.2.04 בת.פ. 966/99, שניתנו על ידי כבוד הנשיא (בדימוס) ג' גלעדי, סגן הנשיא ב' אזולאי והשופט ח' עמר בשם המערער בע"פ 10721/04 עו"ד ששי גז; עו"ד קובי בן-שעיה והמשיב בע"פ 11088/04: בשם המערער בע"פ 10670/04 עו"ד שמואל זילברמן והמשיב בע"פ 11088/04: בשם המערערת בע"פ 11088/04 עו"ד אריה פטר והמשיבה בע"פ 10721/04 ובע"פ 11088/04: פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו שלושה ערעורים: האחד, ע"פ 11088/04 אשר הוגש מטעם מדינת ישראל (להלן: המשיבה) ושניים נוספים, אשר הוגשו מטעמם של המערער 1 בע"פ 10721/04 והמערער 2 בע"פ 10670/04 (להלן: המערערים) על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא בדימוס ג' גלעדי, סגן הנשיא ב' אזולאי והשופט ח' עמר) אשר הרשיע את המערערים בעבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), הפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק והדחה בחקירה לפי סעיף 245 (א) לחוק, וגזר עליהם מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. עובדות המקרה 1. כנגד המערערים הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בו יוחסו להם שלושה אישומים, שעניינם אינוס, הפרת אמונים, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. בכתב האישום נטען, כי ביום 16/6/99 לאחר חצות הלילה, הוזעקו שני המערערים, אשר שימשו כשוטרים במשטרת ישראל ועבדו בערד כשוטרי סיור, לאזור המלונות שליד ים המלח, בשל חשד, שהתבצע שם אירוע פלילי, כלפי עובדת זרה מרוסיה (להלן: המתלוננת). שני המערערים נסעו בניידת משטרה לאזור המלונות, ולאחר בדיקה קצרה התברר להם, שלא היה כל אירוע פלילי. לאחר זאת, הציעו המערערים למתלוננת להסיעה בטרמפ לערד. המתלוננת נענתה להצעתם. במהלך הנסיעה, נהג המערער 1 בניידת, המערער 2 ישב לצידו והמתלוננת ישבה במושב האחורי של הניידת. על פי כתב האישום, במהלך הנסיעה, פנה המערער 1 למתלוננת ושאל אותה האם תהיה מוכנה לעשות לו עיסוי. לאחר שהמתלוננת השיבה בשלילה להצעה זו, אמר לה המערער 1, כי יש בעיה עם כרטיס העובד שלה, אשר אותו החזיק אצלו, המערערים איימו עליה שלא יחזירוה הביתה אם לא תקיים איתם יחסי מין. בהמשך, כך נטען, עצר המערער 1 את הניידת, עבר למושב האחורי, והמערער 2 תפס את מקומו ליד ההגה והמשיך בנהיגה. במצב דברים זה, על פי כתב האישום, הסיר המערער 1 את חולצתה של המתלוננת, הושיב אותה על רגליו והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה. משהגיעו לערד, ירד המערער 1 מהמכונית סמוך לתחנת המשטרה. המערער 2 המשיך להסיע את המתלוננת, כאשר היא סבורה שהוא מסיע אותה למקום מגוריה, לשם אמרה לו שצריכה הייתה להגיע. אולם, במקום לנסוע לביתה, הסיע המערער 2 את המתלוננת לאזור שומם בערד ודרש כי תקיים עימו יחסי מין. לאחר שקיימו יחסי מין מלאים בניידת המשטרה, הסיעה אותה המערער 2 למקום מגוריה והם נפרדו. לאחר מספר חודשים, ביום 6/10/99, בהיותם בתפקיד, הגיעו שני המערערים ושוטר נוסף שלא היה בתפקיד, בשם יגאל לוי לביתה של המתלוננת בערד. משהבחינה המתלוננת במערער 2, אשר עמד בסמוך לכניסה למקום מגוריה, טרקה את דלת הכניסה של דירתה והמערערים עזבו את המקום. לאחר זאת, ביום 7/10/99, סיפרה המתלוננת למעבידה (להלן: המעביד) על מעשי המערערים והתלוננה בפני מפקד תחנת המשטרה בערד על המקרה. בהמשך לכך, ביצעה משטרת ערד תרגיל בעקבותיו זיהתה המתלוננת את שני המערערים כמי שאנסו אותה. בעקבות זיהוי זה, הטיח המעביד בפני המערערים את תלונת המתלוננת והודיע על כוונתו להגיש כנגדם תלונה. בתגובה לכך, ביקשו המערערים מהמעביד שיפנה למתלוננת כדי שתכתוב מכתב ובו תעיד, כי לא היו דברים מעולם, המעביד פנה למתלוננת וביקש שתחזור בה בכתב מתלונתה, וזו אכן עשתה כן. בגין מעשם זה, הואשמו המערערים בעבירה של הדחה בחקירה ובשיבוש מהלכי משפט. הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי 2. על יסוד הראיות אשר הובאו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי את ממצאיו והרשיע את המערערים בעבירות בהן הואשמו. בעבירה של הפרת האמונים, לפי סעיף 284 לחוק, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערערים, לאור העובדה שהודו בביצוע עבירה זו בתחילת המשפט, שכן הם קיימו יחסי מין במהלך ביצוע תפקידם כשוטרים. בנוגע לעבירת האינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק, אשר היוותה את האישום העיקרי, הרשעתו של בית-המשפט המחוזי התבססה בעיקר על הקביעה, כי גרסת המתלוננת הנה הגרסה האמיתית. בית-המשפט פסק, כי בעניין זה, לא מדובר במקרה של מתלוננת, אשר רצה למשטרה מיד לאחר המקרה והתלוננה, אלא נהפוך הוא, מדובר במתלוננת שבחרה להתרחק מהמשטרה ככל שניתן, שכן הבינה שככל שנושא זה יפורסם יותר, כך מעמדה כעובדת זרה בישראל עלול להיפגע יותר. לכן, מלכתחילה, כל מה שעשתה המתלוננת היה לספר לאחראית עליה בעבודה על המקרה, וגם אז, ביקשה ממנה שלא תספר על כך לאיש. יתרה מזו, בית-המשפט קבע, כי כאשר העידה המתלוננת בבית-המשפט, היה זה בשלב שבו רצתה לעזוב את ישראל ולחזור לרוסיה, ובנסיבות אלה, לא היה למתלוננת מניע להחמיר את מצב המערערים, מעבר לעובדות האמיתיות הקשורות במעשה. בנוסף, ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו על ראיות נוספות, כגון עדותה של האחראית על המתלוננת בעבודה, אשר שמעה ממנה את פרטי המקרה, והינה נטולת כל עניין במשפט זה ובתוצאותיו. בנוסף, התחשב בית-המשפט בעדותו של השוטר הנוסף, יגאל לוי, אשר דבריו היוו תימוכין לדברי המתלוננת, ובמספר עדויות נוספות, וביניהן עדותו של מעבידה של המתלוננת, אשר שמע את הסיפור ממנה כמקור ראשון לאחר שתיחקר אותה, שמע את גרסתה של האחראית על המתלוננת ובנוסף אף שוחח עם המערערים. על עדותו זו של המעביד קבע בית-המשפט, כי היא מחזקת את גרסת המתלוננת ומחלישה את גרסת המערערים. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי העובדה שהמערערים ביקשו מן המעביד שיעזור לחלץ אותם, מהווה חיזוק לגרסת המתלוננת. שהרי, אם גרסת המערערים הייתה הנכונה, היינו שהמתלוננת יזמה את כל יחסי המין, והמערערים לא ביצעו כל פשע, לא היו הם צריכים להיות כה מודאגים. לפיכך, הסיק בית-המשפט המחוזי, כי המערערים הרגישו עצמם אשמים במקרה זה, ועל כן גם בכו וביקשו עזרה מהמעביד, כשהבינו שבשל חולשה רגעית, בה לא כבשו את יצריהם, ישלמו מחיר גבוה. בנוגע לעבירה השלישית בה הורשעו המערערים, העוסקת בהדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק, קבע בית-המשפט המחוזי, כי פניית המערערים למעביד, בידיעה שהוא מעבידה של המתלוננת, בבקשה שיעזור להם, מהווה ניסיון להשפיע על המתלוננת, בעקיפין, שלא להגיש תלונה כנגדם. המעביד איננו המתלונן בתיק זה, אולם המערערים הבינו, כי העובדה שהמתלוננת היא עובדת זרה, מעידה על כך שהיא נתונה להשפעת מעבידה, יותר מאשר עובדת ישראלית רגילה, ואם יסכים המעביד לשתף פעולה איתם, יוכלו באמצעותו, למנוע ממנה להגיש תלונה. לפיכך, כאמור, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערערים בכל האישומים שיוחסו להם, ולאחר ששקל שיקולים שונים, כגון תסקירי שירות המבחן בעניינם שיקולים הנוגעים לנסיבות האישיות והמשפחתיות, וחלוף הזמן, גזר עליהם מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים ומאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, כאשר התנאי הוא אם יעברו, במשך 3 שנים מיום שחרורם ממאסרם הנ"ל, כל עבירה שהיא פשע. מכאן הערעור שבפנינו, אשר בו מערער כל אחד מהמערערים על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. מנגד, מערערת המשיבה על הימנעות בית-המשפט המחוזי מהרשעת שני המערערים בעבירה של אינוס בחבורה לפי סעיפים 345(א)(1) ו- 345(ב)(5) לחוק, וכמו-כן, על קולת העונש. טענות המערערים 3. באשר להכרעת הדין בעניין עבירת האינוס, טוען בא-כוח המערער 1, כי היא מבוססת על עדות יחידה של המתלוננת, ולפיכך יש לבודקה בזהירות יתרה. במיוחד, טוען בא-כוח המערער 1, אמורים הדברים כאשר מדובר בעדות יחידה של עדה מעוניינת, הנגועה בדבר או אפילו עדות כבושה. בנוסף, טוען בא-כוח המערער 1, כי בניגוד לפסיקת בית-המשפט, קיום יחסי המין עם המתלוננת נעשה מרצונה החופשי ומבחירתה, גם אם עקב תפיסתה הלא נכונה את המצב ומעמד המשטרה בארץ. כמו-כן, לדברי בא-כוח המערער 1, גרסתה של המתלוננת רצופה ומלאה בסתירות ותמיהות בנוגע לאופן התנהלות העניינים, כמו גם אופי המעשים. בנוסף, לטענת בא-כוח המערער 1, המתלוננת לא צפתה לאן יובילו הדברים לאחר שסיפרה גרסאות שקריות וסותרות לאחראית עליה ולמעבידה, ומשהתגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו, לא יכולה הייתה כבר למנוע או לעצור את כל הליך זה והשלכותיו, ולחזור בה, חרף הנזק שנגרם למערערים. בנוגע לעבירת ההדחה ושיבוש הליכי החקירה, טוען בא-כוח המערער 1, כי יש לזכותם גם מעבירה זו, וזאת משום שהמעביד הוא זה אשר יזם את הפגישה עמם, והוא זה אשר העלה את רעיון כתיבת המכתב על-ידי המתלוננת. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער 1, כי גם במידה ואכן פנו המערערים בעצמם אל המעביד בבקשה זו, הרי שעומדת להם ההגנה של סעיף 248 לחוק, המעניקה הגנה לנאשם אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת. לחילופין, בנוגע לגזר-הדין טוען בא-כוח המערער 1, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בהשיתו עונש כה מופלג בחומרתו על המערער 1. זאת, במיוחד לאור נסיבותיו האישיות של המערער 1, אשר שירת במשטרה לשביעות רצון מפקדיו במשך שנים רבות, לאור היותו נשוי ואב לילד, ולאור היותו המטפל העיקרי באביו המשותק. כמו-כן , טוען בא-כוחו של המערער 1, כי לאור חלוף הזמן ולאור העובדה שהתנהגות זו הינה חריגה ויוצאת דופן עבור המערער 1, מן הראוי להקל משמעותית בעונש אשר הוטל עליו. 4. בא-כוח המערער 2 טוען, כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, שגרסתה של המתלוננת הינה אמינה, שגויה היא. לטענתו גרסה זו הינה שקרית, בלתי אמינה על פניה ומופרכת מיסודה. בנוסף, טוען בא-כוח המערער 2, כי המתלוננת לא התנדבה להתלונן כנגד המערערים, אלא היה צריך לשאוב ממנה במאמצים את גרסתה, אשר הינה שקרית כאמור. לפיכך, לאור טענות אלו, כמו גם לאור טענות נוספות אותן מפרט הוא בערעורו, מבקש בא-כוח המערער 2 לקבל את ערעורו על הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי. לעניין חומרת העונש, טוען בא-כוח המערער 2, כי מאז הפרשה המערער 2 שרוי בדיכאון וחרדה ומקבל טיפול רפואי. לטענתו, היה על בית-המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות, שירותו המסור את המדינה, העובדה שהאירוע התרחש לפני שש שנים ושהמערער 2 נשוי ואב לשבעה. בנוסף, אשתו של המערער 2 איננה עובדת. טענות המשיבה 5. המשיבה מערערת הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר-הדין. לטענת בא-כוח המשיבה, על בית-המשפט המחוזי היה להרשיע את שני המערערים גם בעבירה של אינוס בחבורה לפי סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(5) לחוק. זאת, משום שלטענתו, החלפת הנהגים בין שני המערערים במהלך הנסיעה עם המתלוננת ומעברו של המערער 1 למושב האחורי, מלמדת על חבירתם של שני המערערים לצורך ביצוע עבירת האונס, תוך שיתוף פעולה מלא ביניהם בין מראש ובין במהלך הנסיעה. בנוסף, מערער בא-כוח המשיבה על קולת העונש שהטיל בית-המשפט המחוזי על המערערים. לטענתו, העונש שהושת, אינו משרת את תכליות הענישה, וזאת לאור השיקולים לקולה, שעיקרם בחלוף הזמן ובנסיבות האישיות של המערערים. לטענת בא-כוח המשיבה, ניצול מעמדם של המערערים כשוטרים חמור ביותר, ואף שקול להפעלת אלימות, וזאת בעיקר בהתחשב בעובדה שהמתלוננת הינה עובדת זרה, אשר לא הייתה ערה לזכויותיה במדינת ישראל. ולא שקלה כלל אפשרות להתנגד לשני המערערים המשמשים כשוטרים. לפיכך, לטענת בא-כוח המשיבה התחשבותו של בית-המשפט המחוזי בעובדה שהמעשים בוצעו שלא באלימות, בבואו לגזור על המערערים את עונשם, איננה מוצדקת. בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי יש לתת משקל גבוה יותר לחומרת עבירת ההדחה בחקירה בה הורשעו המערערים, המצדיקה עונש נפרד וחמור, ואף לתת משקל להשלכות פרשת המערערים וחומרתה, אשר מהווה פגיעה קשה באמינותה של משטרת ישראל ותדמיתה בעיני הציבור. דיון הערעור על הכרעת הדין 6. בית-המשפט המחוזי, לאור התרשמותו מן העדויות השונות שהובאו בפניו, כמו גם מעדות המתלוננת עצמה, הגיע למסקנה, כאמור, כי עדותה בניגוד לאלו של המערערים, היא האמינה. לפיכך, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערערים בפסק-דין מנומק, אשר תיאר את הראיות בצורה מפורטת ובחן אותן, ביחס לאמור בפרטי כתב-האישום. בפסק-דין זה, נמצאו המערערים אשמים מעל לכל ספק סביר. בערעורם, טוענים, בין היתר, באי-כוח המערערים כאמור, כי התשובה לשאלת הסכמת המתלוננת הייתה חיובית. כמו-כן, לדברי באי-כוח המערערים גרסת המתלוננת רצופה סתירות, בנוגע לאופן התנהלות העניינים, כמו גם אופי המעשים. בנוסף, טוענים באי-כוח המערערים, כי המתלוננת הינה עדה מעוניינת או שעדותה עדות כבושה. כמו-כן, טוענים הם כי יש לזכותם מעבירת שיבוש הליכי החקירה. טענות אלה אין בידי לקבל. המתלוננת העידה בפני בית-המשפט המחוזי, עובר להכנותיה לחזור לרוסיה. כל רצונה של המתלוננת, לאורך הפרשה כולה, היה למנוע מעצמה להסתבך בעניינים אשר יהיו בעיתיים, עקב חששה שמא סיבוך שכזה יגרום לפיטוריה או להפסקת עבודתה, אשר עבור הזכות לקבל אישור חוקי לעבוד, היא שילמה סכומי כסף רבים, השאירה את ילדתה ברוסיה ועקרה זמנית למדינת ישראל. לעניין זה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הסיבה שבשלה התעכבה מעט עם הגשת התלונה במשטרה, הינה כי: "רק כאשר הנאשם 2 המשיך בניסיונותיו, להתקרב למתלוננת וכאשר הוא צרף חבר נוסף, בביקורו האחרון את המתלוננת, הבינה המתלוננת, שאם לא תשים קץ לדבר, ניסיונות הנאשם 2 לא יפסקו, ועל כן היא סיפרה על הדבר לאליאונורה ואליאונורה עירבה את מרדכי רווה, שיזם פניה למשטרה. התנהגות זו של המתלוננת, מראה בבירור, כי היא ביקשה רק לשים קץ לנסיונות המתמשכים של הנאשם 2 להתקרב אליה ולא היה לה עניין, לבוא חשבון עם הנאשמים, על מעשי העבר. עובדה זו, מוסיפה למשקל המהימנות של המתלוננת. [...] יתרה מזו, כאשר העידה המתלוננת במשפט זה, היה זה בשלב שבו רצתה לעזוב את ישראל ולחזור לרוסיה. הפרקליטות החזיקה בדרכונה של המתלוננת, עד לסיום עדותה. על כן בשלב מתן עדותה, בוודאי לא היה למתלוננת עניין רב, בהרשעת הנאשמים, או בענישתם, או בנקמה בהם, שכן מיד עם סיום עדותה, היא עמדה לעזוב את ישראל, ככל הנראה, לבלי שוב. בנסיבות אלה, בוודאי לא היה מניע למתלוננת, להחמיר את מצבם של הנאשמים, מעבר לעובדות האמיתיות הקשורות במעשה." מחומר הראיות, אשר כלל עדויות שונות, כגון עדויותיהם של המעביד של המתלוננת; הממונה האחראית עליה; מזכירתו של המעביד והשוטר הנוסף יגאל לוי נראה, כי המערערים הבינו את מלוא משמעויות התנהגותם וחומרתה, וזאת במיוחד עקב היותם אנשי משטרה, המכירים ובקיאים בחוק ומופקדים על השמירה עליו. הרי, מדובר בשני אנשי מרות, לבושים במדי שוטרים, אשר הסיעו את המתלוננת לביתה, כשכרטיס העובד שלה בידיהם. זאת במיוחד משום, שכאשר הציע למתלוננת המערער 1 כי תעשה לו מסאג', היא סירבה ואף המערער 2 אשר ישב עימם בניידת המשטרתית, שמע זאת. על כך קבע, ובצדק, בית-המשפט המחוזי, כי די בכך על מנת להראות כי שני המערערים ידעו, שהמתלוננת איננה מסכימה למעשים המיניים. לזאת יש להוסיף, כי בית-המשפט המחוזי קבע במפורש, כי עדות המערערים בבית-המשפט, לא הייתה מהימנה בעיניו ואין לתת אמון בגרסתם, וכי עדות המתלוננת הייתה כנה ואמיתית: "המתלוננת עשתה עלי רושם מהימן. היא נחקרה בחקירות נגדיות ארוכות ומתישות, על ידי שני עורכי דין מנוסים בתחום הפלילי וגירסתה לא התמוטטה ולא הופרכה. לא רק זאת, אלא שנמצאו מספר ראיות חיזוק, לגירסת המתלוננת." יצוין, כי על כל העדויות והראיות הללו פירטה הערכאה הראשונה בפסק-דינה והלכה ידועה היא, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר בחנה את הממצאים בעצמה. זאת, למעט במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבותה זו או במקרים בהם הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה ממש לא נראית הגיונית בעליל (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 205; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פד"י מ(2) 564; ע"פ 5781/01 טארק אעמר נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)). שהרי, כידוע, לערכאה הראשונה קיים יתרון על פני ערכאות הערעור, שכן היא זו אשר התרשמה בצורה ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המופיעים בפניה ומגרסאותיהם, כמו גם משלל הראיות השונות. בענייננו, המסכת העובדתית שנקבעה על ידי בית-המשפט המחוזי, נראית לי הגיונית ונכונה. לפיכך, נראה, כי יש לדחות את ערעוריהם של המערערים. במקביל, מערערת המשיבה בפנינו על הכרעת הדין בנוגע לעבירת האינוס בה הורשעו המערערים. לטענת המשיבה, מן הראוי היה להרשיע את המערערים לפי סעיף 345(א)(1), בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק, בגין אירוע האינוס הראשון המתואר בכתב האישום. זאת, בנוסף להרשעתו של המערער 2 שנקבעה לו בגין האירוע השני, אשר התרחש באותו הערב נשוא ערעורים אלו. משמע, מבקשת המשיבה שלא להסתפק בהרשעת המערערים בעבירת האינוס שנקבעה, אלא להרשיע את כל אחד מן המערערים בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, הקבועות בסעיף 345(ב)(5) לחוק, קרי - "בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם". בכדי להוכיח את התקיימותן של הנסיבות המחמירות המתוארות בסעיף 345(ב)(5) לחוק, יש להראות כי לפחות שני אנשים חברו יחד לשם ביצועה של עבירת המין, בידי אחד או אחדים מהם. בנוסף, נדרשת נוכחותם של החוברים לביצוע העבירה בזירת העבירה יחדיו. בענייננו, השאלות המתעוררות הינן האם חברו המערערים לשם ביצוע עבירת המין, ובנוסף, האם אכן בוצעה העבירה בנוכחות אדם אחר או אחרים? (ראו לעניין זה בע"פ 7503/02, 7502 ולרי בוגצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 652) מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי לגבי המסכת העובדתית עולה, כי האירוע, אשר בעקבותיו הוזעקו המערערים, היה ניסיונות המתלוננת להשיג טרמפ לכיוון ערד, כאשר בעשותה זאת, הציעו לה נהגי משאיות שחלפו במקום הצעות מגונות ואחד מהם אף ניסה לקחתה לתוך משאיתו. עובד מלון "מוריה פלאזה", שראה התרחשות זו, חשש שמדובר במעשה פלילי כלפי המתלוננת והזעיק את המשטרה. כאשר הגיעו שני המערערים בניידת המשטרה לאזור המלונות, הסבירה להם המתלוננת שהיא עובדת כחדרנית במלון "היאט", והראתה להם את כרטיס העובד שלה. לאחר שביררו זאת במלון עצמו ביחד עם המתלוננת, הציעו המערערים למתלוננת להסיעה בטרמפ לערד. לאחר שנענתה להצעה זו, נמצאה המתלוננת פיזית ברכב עם שני המערערים יחדיו, כאשר בתחילה, עקב כל ההתנהלות שסבבה את כרטיס העובד שלה, אשר היה בידיהם, חשה כי היא איננה נמצאת במצב בו יכולה הייתה לצאת מהניידת הנוסעת בה הייתה מצויה עם המערערים. בנוסף, המעשים המיניים שהתקיימו בינה לבין המערער 1, נעשו בנוכחותו המלאה של המערער 2, אשר בעת נהיגתו בניידת, לא יכול היה שלא להבחין במתרחש ברכב, מרחק סנטימטרים ספורים ממנו, במושב הקדמי. יתרה מזאת, סביר להניח, כי עצם החלפת מקומות עם המערער 1 מעידה על כך כי היה מודע לאשר עתיד להתרחש. בזאת, יש בכדי לספק את אלמנט ה'נוכחות' בעבור הרשעתו בנסיבות מחמירות של המערער 1. סיטואציה זו מקבילה ואולי אף חמורה ממצב בו מצויים שני אנשים, אשר הסכימו לבצע עבירות מין ואונס בקורבן, ועשו זאת בעוד אחד מביניהם מבצע את זממו בעוד האחר יושב ליד הדלת, מחוץ לחדר. מצב זה הוגדר בצורה נחרצת על-ידי הפסיקה כאינוס בחבורה (ראו לעניין זה בע"פ 7503/02, 7502 ולרי בוגצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 652). כמו-כן ברור, כי עצם נוכחותם של שני המערערים יחדיו בניידת המשטרתית יחד עם המתלוננת, במצב בו יחסי הכוחות מוטים לטובתם מבחינת מעמדם, כוחם ושליטתם בסיטואציה, ובין היתר גם עקב יתרונם המספרי על המתלוננת, גרם להם לתחושה של חיזוק אחד כלפי השני, ביחס לכל התנהלותם כלפי המתלוננת. בהתאם לכך, נקבע בע"פ 7503/02, 7502 ולרי בוגצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 652, כי: "חבירה יחד של מספר אנשים לשם ביצוע העבירה, ונוכחות של האחד בשעת מעשהו של השני, עלולה, במקרים רבים, לעודד ולחזק את ידיו של מבצע העבירה, וכן לשלול מן הקורבן כל סיכוי להימלט על נפשו או להתנגד באופן אפקטיבי לביצוע העבירות כלפיו." ואכן, כך היה גם בענייננו לגבי המערער 1 ולפיכך ראוי כי ערעורה של המשיבה, בכל הנוגע להרשעתו באינוס על-פי הנסיבות המחמירות הנ"ל, אכן יתקבל. בנוגע למערער 2, נראה, כי הצדק הוא עם טענות המשיבה וכי בנסיבות העניין יש להרשיעו כמבצע בצוותא לעניין האינוס, אשר ביצע המערער 1. בע"פ 5673/04, זורה פלגשווילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נקבע לגבי מקרה דומה, כי: "תרומתו של גרוטס להתרחשות האירוע היתה ממשית וברורה. הוא הסיע את המתלוננת אל מקום האירוע, וממנו, ונכח בחדר במהלך ביצוע המעשים המיניים בה, לאחר שאבי הציע לו "תבוא יהיה בסדר. אל תעשה שום דבר אבל תהיה איתנו". בכך ניתן בוודאי לראותו כשותף עקיף אשר תרם תרומה חיצונית לעבירות שבוצעו. אנו נוטים לחשוב כי בנסיבות העניין יתכן שאף ניתן לראות בו מבצע בצוותא על פי המבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה ולפיהם מבצע בצוותא הוא מי שמילא תפקיד בתכנון העבירה ובהתהוותה, אף אם אינו שותף לביצוע כל רכיבי ההתנהגות הפלילית (ראו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 239, 250; ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב פ"ד נו(5) 580; ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל נה(4) 501)." בענייננו, התחלף המערער 2 במקומות עם המערער 1, לבקשתו, ואז הסיע אותו ואת המתלוננת בניידת, כאשר במהלך נסיעה זו, במושב האחורי, ביצע המערער 1 במתלוננת את זממו, וזאת כאשר המערער 2, הנוהג ברכב, רואה את כל פרטי ההתרחשות, ממשיך לנהוג, אינו מזדעזע ואינו עוצר את חברו. נהפוך הוא, המערער 2 אך העיד, כי הלהיב אותו לראות את המערער 1 והמתלוננת במצב דברים זה, ואף אונס את המתלוננת גם כן בעצמו, בהמשך אותו הליל. ובעניין שותף לביצוע, נקבע בע"פ 3977 ,3601/01 משה זגורי נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם), כי: "מקום שעבירה עליה נותן נאשם את הדין, היתה חלק מהקשר הפלילי והתכנון המקורי, חבים עליה כל השותפים, גם אלה שלא ביצעו אותה ממש, מכוח סעיף 29 לחוק העונשין. דין דומה חל על עבירה שמבצע אחד השותפים, ואשר לא היתה חלק מהקשר הפלילי, אך השותפים היו מודעים לאפשרות עשייתה. האפשרות הנוספת היא זו שבה עוסק סעיף 34א לחוק, היינו, אחריות לעבירה שונה או נוספת לזו שהיתה מטרת הקשר, שהנאשם עצמו לא היה מודע לה, אך "אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה"." לאור האמור, ולאור העובדה שאין נדרש תכנון מוקדם לדברים, אלא תכנון ספונטאני הינו גם אפשרי (לעניין זה ראו אצל י. קדמי, על הדין בפלילים, מהדורה תשנ"ד 1994, חלק ראשון, עמ' 167) יש מקום לקבל את ערעורה של המשיבה בכל הנוגע למערער 2 ולהרשיעו כמבצע בצוותא בעבירת האינוס הראשונה לפי סעיף 345(ב)(5) לחוק. לגבי עבירת ההדחה ושיבוש החקירה, טוענים באי-כוח המערערים, כאמור, כי בכל הנוגע לעבירת ההדחה, יש לזכות את המערערים מהרשעתם בה, שכן גם אם פנו אל המעביד בבקשה שיעזור להם, הרי שעדיין עומדת להם הגנת סעיף 248 לחוק, הקובע כך: 248. "הגנה באישום על מניעת הודעה או עדות או על חזרה מהודעה או מעדות לפי סעיפים 245(א) או 246(א) תהיה לנאשם הגנה, אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר." אולם, בענייננו, הגנה זו איננה יכולה לעזור בכל מקרה למערערים, שכן עדותה של המתלוננת במשטרה, כמו גם תוכן הדברים עליהם העידה, ואשר מהם חזרה במכתבה, לאחר שיחתה עם מעבידה, היו כאמור הגרסה הנכונה של השתלשלות העניינים, ולפיכך דברי אמת הם. מכאן, שהגנת סעיף זה איננה עומדת למערערים, אשר לא רק שלא ניסו למנוע דבר שקר, אלא נהפוך הוא, ניסו לגרום לדבר שקר בעצמם, על ידי ניסיונם לגרום למתלוננת לחזור בה מתלונתה בתואנה, כי דבריה לא היו נכונים. לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי אכן התקיימו, במקרה דנן, כל יסודות העבירות בהן הואשמו המערערים. על כן, נחה דעתי, כי בדין נקבע, שהמערערים ביצעו את העבירות אשר יוחסו להם, ולפיכך לא נותר לי, אלא לאשר את קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, ולהותיר את הרשעותיהם על כנן, בתוספת הרשעתם בעבירה של אינוס בחבורה, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(5) לחוק. סיכומו של דבר, דין הערעורים של המערערים על הכרעת הדין להידחות, ודין ערעורה של המשיבה על הכרעת הדין, להתקבל כאמור לעיל. חומרת העונש 7. טענתם החלופית של המערערים נסבה על חומרת העונש שהוטל עליהם. בית-המשפט המחוזי גזר על המערערים עונש של מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בין יתר השיקולים לחומרת העונש, התחשב בית-המשפט המחוזי במעשיהם החמורים, בצוותא, כלפי עובדת זרה, אשר איננה מבינה את השפה ונמצאת בעמדת נחיתות ביחס אליהם מכל הבחינות. כמו-כן, המעשה נעשה בעת מילוי תפקידם ובלובשם מדים בניידת המשטרתית, ובהמשך אף ביצעו עבירה נוספת, בבחינת חטא על פשע, כאשר ניסו לשבש את הליכי החקירה. בין יתר השיקולים לקולת העונש, נשקל חלוף הזמן, היעדר כל עבר פלילי מצידם, תסקיר שירות המבחן אשר הוגש בעניינם ונסיבותיהם האישיות, כמו גם העובדה, כי המעשה נעשה ללא כל אלימות מצידם. לאחר ששקלתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את ערעורם של המערערים גם על חומרת העונש ולקבל את ערעורה של המשיבה לגבי קולתו ולהלן אסביר. המערערים פעלו והפרו את החוק במודע, וזאת במיוחד עקב היותם אנשי משטרה המכירים ובקיאים בחוק ומופקדים על השמירה עליו. בתור שכאלו, מעשיהם מקבל נופך חמור הרבה יותר, ועל כן יש להחמיר בענישתם הן לשם שיקולי הרתעה, והן על מנת להחזיר לציבור את האמון במשטרת ישראל ועובדיה ולהראות, כי יש מי ששומר ומפקח על השומרים, כאשר אלו פועלים בניגוד מוחלט למהות תפקידם. לאור כל זאת, העונש אותו יש להטיל על המערערים, ראוי שיהיה חמור דיו, כך שישקף ויהלום את נסיבות העבירות שביצעו, כמו גם את אופיין וחומרתן. הלכה היא, כי שיקול מרכזי ראוי העומד לנגד עיננו בעבירות מין, הוא האינטרס הציבורי וניתן לראות לכך אסמכתאות רבות בפסיקה. כך, למשל בע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם) נקבע: "אכן, מכלול הנסיבות האמורות מצדיק החמרה בעונשו של המערער לצורך השגת מטרות הגמול וההרתעה במשולב. המסר המתבקש מהחמרה זו הוא כי החברה לא תשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של קרבנות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלה, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים אשר יבודדו את עבריין המין לתקופה ארוכה מחיים בחברה כאדם חופשי." לענייננו יפים גם הדברים שנאמרו בע"פ 5208/99 טומאס שורני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "מקובלת עלינו עמדתו של ב"כ התביעה, לפיה: גם כאשר מדובר במערער בעל אישיות חיובית כזו של המערער, על בית המשפט להעדיף בעבירות מסוג זה את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים העומדים בבסיס ההרשעה על פני נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות הנזק הטמון בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל." [כמו-כן, ראו גם ע"פ 8001/00, 7657 מחג'נה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם); ע"פ 1867/00, מדינת ישראל נ' אבי גוטמן, פ"ד נד(3), 145, בעמ' 157-158; ע"פ 5874/00, ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 249 בעמ' 254-255.] על שיקול זה להתבטא אם כן, גם בגזר-הדין אשר בענייננו, כמו גם על העובדה, כי המערערים ביצעו מספר עבירות נפרדות ובכך הוסיפו חטא על פשע. לסיכום, הנסיבות אשר בהן ביצעו המערערים את פשעם חמורות ביותר, תוך ניצול כוחם ומרותם, כאשר הם אלו אשר אמורים לשמור על מילוי החוק. ביצוע מעשי האינוס במתלוננת, תוך כדי ניצול מעמדם כשוטרים במדינת ישראל, אשר אמונים על אכיפת שלטון החוק, למען הציבור הסומך עליהם, על כל היבטיו, הינו קיצוני בחומרתו. המערערים הוזעקו למקום על מנת להגן על המתלוננת אשר נקלעה לבעיה, על מנת לנסות לפתור אירוע הנחשד כפלילי, ולא ליצור שכזה בעצמם, בבחינת בא לברך ויצא מקלל. לאור כל זאת, נראה לי, כי מן הראוי להחמיר בעונשם של המערערים. כך מן הדין ומן הצדק. לפיכך, דין הערעור על חומרת העונש - להידחות, ודין הערעור על קולת העונש - להתקבל. ראוי לציין, כי אלמלא הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות, לא הייתי מהסס להחמיר בעונשם במידה ניכרת, אולם רק בהתחשב בזמן שחלף וכן בכלל, לפיו בית המשפט שלערעור אינו ממצה את העונש שהיה גוזר בערכאה ראשונה, אמליץ לחבריי לגזור על המערערים עונש של 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי יוותר על כנו. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: מסכימה אני עם המסקנות אליהן הגיע חברי השופט ג'ובראן, ואף אני סבורה כי דין הערעור מטעם המערערים להידחות ואילו דין ערעור המדינה להתקבל כפי שקבע. בהתאם לכך מצטרפת אני גם לתוצאה של ההחמרה בעונש. המעשה שהמערערים הורשעו בביצועו הוא חמור ובזוי, הם לא היססו לנצל לרעה את מעמדם ומדיהם כלפי עובדת זרה שנזקקה להגנתם בשעת מצוקה. השניים מעלו מעילה חמורה בתפקידם, שעה שניצלו את האמון שניתן בהם כדי לפגוע בגופה ובכבודה של המתלוננת, שהיתה בעיניהם טרף קל. אלמלא הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות, והתמשכות ההליכים, הייתי אף אני רואה להטיל על המערערים-המשיבים בערעור המדינה, עונש כבד במידה ניכרת מזה שהחלטנו לגזור עליהם. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' גובראן. ניתן היום, ה' בחשון תשס"ו (7.11.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04107210_H04./רנ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il