פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10709/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10709/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 5.12.06 בת"פ 50007/06 שניתן על ידי כבוד השופט ז' כספי תאריך הישיבה: ג' בניסן תשס"ז (22.3.07) בשם המערער: עו"ד א' קינן בשם המשיבה: עו"ד ל' מ' בלומנפלד בשם שירות המבחן: גב' א' פרויד פסק-דין השופט ד' חשין: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ז' כספי) מיום 5.12.06 בת"פ 50007/06. המערער, יליד 1991, הורשע על פי עובדות כתב אישום מתוקן, שבהן הודה, בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והתפרעות, לפי סעיף 152 לחוק. על המערער הוטלו 45 ימי מאסר בפועל (בניכוי שלושת ימי מעצרו) לריצוי בעבודות שירות, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. הערעור מכוון נגד הרשעת המערער (מבלי לכפור במעשים) ונגד עונש המאסר. 2. העובדות שביסוד הרשעתו של המערער, כפי שמופיעות בכתב האישום המתוקן שבו הודה, הן אלה: שלמה קורקוס (להלן – קורקוס) קשר יחד עם אחרים להשליך צמיגים לכביש סואן, להבעירם ולחסום בכך נתיב תחבורה מרכזי בשעת העומס. זאת, במסגרת התנגדותם להחלטות הממשלה לפנות מאחזים ומבנים בעמונה ובחברון. לשם כך הוכנו צמיגים ליד כביש מספר 4, בסמוך לשלטי היציאה לקרית אונו ולגבעת שמואל (להלן – המקום). ביום 24.1.06, בסביבות השעה 18:30, הגיעו למקום קורקוס ואדם נוסף. קורקוס יצא מהרכב עם פלקטים, שאותם העביר לנקודה בה הוחבאו הצמיגים, וסימן לקבוצת צעירים להגיע למקום. בעקבות כך, הגיעו כשלושים אנשים נוספים, ביניהם המערער, כשאחד מהם נושא בידו ג'ריקן ובו חומר דליק. קורקוס קיבץ את האנשים והנחה אותם לפרוץ לכביש, כשחלקם ישאו צמיגים שיובערו וחלקם ישאו שלטים המביעים מחאה. כל זאת במטרה למנוע את תנועת כלי הרכב ובכוונה לסכן את בטיחותו של ציבור הנוסעים ולפגוע בשלומם של הנהגים בכביש. אנשים שונים, ביניהם המערער, פעלו כפי שהורה קורקוס. המערער עמד על הכביש והניח עליו צמיג בוער, בעת שכלי רכב נסעו על הכביש. כך עשו גם אחרים. כתב האישום המקורי הוגש נגד המערער וחמישה נאשמים בגירים, אך לאחר שהצדדים נדברו ביניהם והגיעו להסדרים, הוגש כתב אישום מתוקן נגד כל נאשם בנפרד. 3. ב"גמר הדין", פירט בית המשפט קמא את נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן לנוער שהוגש לו: משפחתו של המערער עלתה בשנת 1987, מטעמים ציוניים, והתיישבה בקיבוץ; הוריו של המערער משכילים, והמשפחה, המונה שש נפשות, מעורה מאוד בחיי הקהילה. המערער תואר בתסקיר כנער חיובי שהשתלב היטב בלימודים, אהוד על חבריו ושואף להישגים. הוא נטל אחריות על מעשיו, הביע עליהם חרטה, למד להתמודד עם תוצאותיהם והבטיח כי דברים כאלה לא יישנו. שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעתו של המערער, ולהטיל עליו התחייבות כספית גבוהה וביצוע שירות לתועלת הציבור בבית חולים. לאחר שעמד על נסיבותיו האישיות של המערער, מזה, ועל חומרת העבירות שביצע, מזה, ובהתייחסו לטענות הצדדים, לשיקולי הענישה השונים, כמו גם לפסיקה שהפנו אליה הצדדים, קבע בית המשפט כי אי אפשר להימנע מהרשעתו של המערער. בין היתר עמד על הצורך במיצוי הדין בדרך של הרשעה כשיקול חשוב ביותר כשמדובר בעבירות חמורות. כן הדגיש בית המשפט את הצורך בהרתעה, כולל של בני נוער, מפני עשיית מעשים חמורים על רקע אידיאולוגי ומתוך כוונה לכפות בכוח את דעתם. ב"סוג זה של עבירות", כך צוין בפסק הדין, המסר המשוגר על ידי בית המשפט מהווה שיקול מכריע בשאלת העונש. בהביאו בחשבון שיקול זה אל מול נסיבותיו האישיות של המערער, קבע בית המשפט כי העונש הראוי במקרה זה הוא מאסר בפועל, אם כי בהיקף קטן. לפיכך, כאמור, הטיל על המערער 45 ימי מאסר לריצוי בעבודות שירות. 4. ב"כ המערער טוען, כי בית המשפט קמא החמיר יתר על המידה עם המערער. לטענתו, לא ניתן משקל מספיק לגילו הצעיר של המערער, שמלאו לו חמש-עשרה בעת ביצוע המעשים. ב"כ המערער מטעים, כי שותפיו של המערער לכתב האישום (המקורי) בגירים כולם; חלקם גם בעלי עבר פלילי; הם שהפעילו על המערער לחץ להצטרף לאירוע, וספק גדול אם היה מגיע לסיטואציה שאליה הגיע לולא הדריכו אותו. הוא טוען על כן, כי בית המשפט לא נתן משקל יתר לכך ששאר הנאשמים נדונו למאסרים בעבודות שירות. ב"כ המערער טוען עוד, כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, שזו לו הסתבכות ראשונה עם החוק, מה גם שהודה והביע חרטה כנה. ועוד טוען ב"כ המערער, כי הרשעת המערער בשלב זה של חייו, והטלת עונש מאסר, תפגענה לא רק בשיקומו של המערער, אלא גם בעתידו הצבאי, שעה שהוא מבקש להתגייס לחיל קרבי ולתרום תרומה ממשית למדינה. ב"כ המערער סבור כי פסקי דין שונים שעליהם הסתמך בית המשפט עסקו במקרים חמורים יותר מזה של המערער. להבדיל מאלו, שב ומפנה ב"כ המערער לע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ביום 13.3.06, שבו אישר בית משפט זה את הימנעותו של בית המשפט המחוזי מהרשעת קטינים בעבירות דומות לאלו שביצע המערער, אף שהנאשמים שם ביצעו גם עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. ב"כ המערער מפנה שוב להמלצות שירות המבחן לנוער, והוא מבקש לאמצן, קרי: להימנע מהרשעת המערער, להסתפק בהטלת ביצוע שירות לתועלת הציבור ולאפשר למערער לפתוח דף חדש בחייו. לעומת כל אלה, סבורה ב"כ המשיבה כי יש לדחות את הערעור. לטענתה, מדובר בעבירות חמורות, והאיזון שערך בית המשפט בנסיבות העניין, עת הרשיע את המערער וגזר עליו 45 ימי מאסר לריצוי בעבודות שירות, איזון ראוי הוא, שאין עילה להתערב בו. 5. בתסקיר המשלים שהוגש לנו, ציין שירות המבחן את התרשמותו מהמערער כ"נער בעל בסיס ערכי חיובי נכון ומותאם, היודע להבחין בין מותר לאסור ואשר הבין לחלוטין את השלכות מעשהו". כן צוין בתסקיר, כי המערער שיתף פעולה עם שירות המבחן, "הפתיע אותנו בפתיחות, כנות ויושר דבריו", וביקש לשלם את חובו לחברה באמצעות מתן עזרה וסיוע בבית לוינשטיין, הקרוב למקום לימודיו. שירות המבחן ציין עוד, כי בביצוע העבירה נמשך המערער אחר הזמנתם של בגירים, לא ידע במה הדברים אמורים, וכאשר הבין, ביקש להתרחק מהמקום אך לא הספיק. סיכומו של דבר, חוזר השירות על המלצתו לבטל את הרשעת המערער, ולחייבו בביצוע עבודות התנדבות למען הזולת ב"בית לוינשטיין", וכן לחייבו בערבות עצמית גבוהה לצורך הרתעתו מביצוע עבירות דומות בעתיד. 6. שקלתי את טענות הצדדים, כמו גם את עמדת שירות המבחן, על רקע מכלול הנסיבות, ובאתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. 7. אי-הרשעה היא בבחינת חריג לכלל, לפיו משנקבע כי אדם עבר עבירה – דינו הרשעה. המטרה העיקרית הניצבת בבסיס אי-ההרשעה, בין בליווי צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור ובין בלעדיהם, הינה שיקום הנאשם. בשוקלו אימתי להחיל חריג זה, על בית המשפט להביא בחשבון, מעבר לשיקול השיקומי, גם שיקולי ענישה אחרים, בכללם הרתעה ואכיפה שוויונית, וכן את נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו ביתר פירוט, ע"פ 9040/06 פלונים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.2.07, פסקה 11 וההפניות שם). משעסקינן בנאשם קטין, מערכת השיקולים מקבלת דגשים שונים, כאשר השיקול השיקומי מקבל, ככלל, חשיבות יתר. עם זאת, קטינות אינה יוצרת חסינות מפני הרשעה. שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עשויים לגבור על השיקול השיקומי, בעיקר לגבי נאשם שביצע עבירות חמורות, והדברים אמורים גם ביחס לנאשמים קטינים, בעיקר נוכח העובדה המצערת כי גיל העבריינות הולך ויורד (וראו רע"פ 10538/03 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.3.04; ע"פ 9040/06 הנזכר לעיל, פסקה 12). השיקול השיקומי הינו אמנם גם אינטרס של הציבור (ולא רק של הנאשם עצמו) – ובמיוחד כך הדבר עת מדובר בנאשם קטין – אך עדיין מזדקרים מולו האינטרסים הציבוריים האחרים שהוזכרו לעיל. 8. ובענייננו: אין להקל ראש בעבירות שביצע המערער. העבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה הינה עבירה חמורה, שעונש מירבי של עשרים שנות מאסר בצדה. אך לא "כותרת העבירה" עיקר, אלא המעשה הקונקרטי שביצע הנאשם (השוו ע"פ 2206/06 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 9.11.06, פסקה 9). המערער שלפנינו הודה בכך שהניח צמיג בוער על הכביש, בעת שנסעו בו מכוניות. המערער לא היה היחיד לעשות כן באותו אירוע. יחד עמו פרצו אל הכביש הראשי גם אנשים אחרים והבעירו צמיגים, כשפעולותיהם נעשו במטרה למנוע את תנועת כלי הרכב ובכוונה לסכן את בטיחותו של ציבור הנוסעים או לפגוע בשלומם של הנהגים בכביש, כאמור בכתב האישום. לא ניתן להקל ראש במעשים אלו, שהיו עלולים להסתיים באסון. אמנם, אין להתעלם – ואף בית המשפט קמא לא התעלם – מהנסיבות העומדות לזכותו של המערער, אשר זו לו ההסתבכות הראשונה בפלילים. בראשן של נסיבות אלו מוצא אני את גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה. ברם, האיזון שערך בית המשפט קמא בין השיקולים השונים – איזון שהסתכם בהרשעת המערער ובהטלת מאסר קצר לריצוי בעבודות שירות – נראה לי סביר והולם בנסיבות העניין, ולא נמצא לי טעם להתערב בו. אוסיף, כי מעבר לחומרת עצם המעשים, הרי שהמניע האידיאולוגי שמאחוריהם, כפי שעמד על כך בית המשפט קמא, מעצים את התחושה כי יש צורך בהרתעה, בכלל זה הרתעת בני נוער, מפני ביצוע מעשים חמורים המסכנים חיי אדם לשם הגשמת השקפותיהם הפוליטיות (השוו ע"פ 5025/06 מדינת ישראל נ' פלונים, ניתן ביום 15.3.07, פסקה ו(4)). 9. בטרם סיום ראיתי להתייחס לטענת המערער, כי יש בהרשעה ובעונש שנגזר עליו כדי להוות מכשול בפני עתידו, בכלל, ובפני גיוסו לצה"ל, בפרט, וכי עלולים הם לסכל את גיוסו ליחידה קרבית. השיקול של המשך חיים תקינים ופיתוח הפוטנציאל האישי הינו רלוונטי, כמובן, והוא בא בגדרי יתר השיקולים הקשורים בשיקומו של העבריין הקטין. ואולם, אין הוא חזות הכל, מה עוד שהרשעת המערער וביצוע עונש של מאסר בעבודות שירות, אין בהם בהכרח כדי לסכל את אפשרות גיוסו לצה"ל (וראו בעניין זה ע"פ 2611/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 120, 123; ע"פ 5025/06 הנזכר לעיל, פסקה ה; ע"פ 9040/06 הנזכר לעיל, פסקה 15). חזקה על שלטונות צה"ל כי יביאו בחשבון ולא יתעלמו מנתוניו האישיים החיוביים של המערער, כביטויים בתסקירי שירות המבחן לנוער. 10. סיכומו של דבר, לא ראיתי מקום להתערב בהרשעת המערער, כמו גם בעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט ד' חשין. ניתן היום, י' בניסן תשס"ז (29.3.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06107090_F03.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il