עיריית גבעתיים נ. התחדשות אורבנית ייזום ונדל"ן

החלטה בתיק בש"ם 1070/13 בבית המשפט העליון בש"ם 1070/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: עיריית גבעתיים נ ג ד המשיבה: התחדשות אורבנית ייזום ונדל"ן ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט ג' שני מיום 30.1.13 בעע"ם 367/13 בשם המערערת: עו"ד תמר לרנר בשם המשיבה: עו"ד משה מגן פסק-דין לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (עע"ם 367/13- א') מיום 30.1.2013. במסגרתה, נדחתה בקשת המערערת לסילוק ההליך על הסף של ערעור המשיבה שנסב על פסק הדין שבו נדחתה בקשת המשיבה לאישור תובענה ייצוגית. ברקע לדברים, החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (ת"צ 6465-12-11, כבוד השופטת י' שיצר) מיום 4.12.2012 במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המשיבה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית. ביום 15.1.2013 הגישה המשיבה ערעור על החלטה זו לבית משפט זה. המערערת הגישה בקשה לסילוק הערעור הראשי על הסף מחמת איחור בהגשתו, בהסתמכה על תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי-דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט) הקובעת כי הגשת ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים תהיה בתוך 30 ימים. ביום 30.1.2013 דחה הרשם את הבקשה וקבע כי המועד להגשת הערעור הוא עד תום 45 ימים. זאת, נוכח תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), לפיה "מועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה [...]" ונוכח תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגית, התש"ע-2010 (להלן: תקנות התובענות הייצוגיות) הקובעת כי בכל עניין של סדר דין הנוגע לבקשה לאישור תובענה ייצוגית יחול סדר הדין האזרחי. מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו שבה המערערת וטוענת כי תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגית אינה חלה במקרה דנן. זאת, מהטעם שתוקפה של תקנה זו פג ביום 31.12.2012 והיא לא הייתה בתוקף ביום הגשת הערעור. לטעמה, מצב דברים זה היה ידוע למשיבה מראש והיה עליה לכלכל את צעדיה בהתאם. לחילופין, טוענת המערערת כי תקנה 19 לתקנות התובענות הייצוגית חלה רק על בתי המשפט לעניינים מנהליים ואינה כוללת בחובה הליכים בפני בית משפט זה. זאת, משום שתקנה 19(ב) לתקנות התובענות הייצוגיות קובעת כי "[...] על תובענה ייצוגית לפני בית המשפט לעניינים מנהליים לא יחולו תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים" (ההדגשה שלי - ס' ג''). מנגד, טוענת המשיבה כי המועד להגשת ערעור הוא בתוך 45 ימים. לטענתה, כיוון שפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים ניתן טרם פגה תקנה 19 יש להחילה בעניינם. זאת, משום שזכות הערעור קמה עם מועד מתן פסק הדין. באשר לטענה בדבר פרשנות תקנת 19(ב) לתקנות התובענות הייצוגיות, טוענת המשיבה כי יש לדחות את פרשנות המערערת בשל היותה לא סבירה. לאחר שעיינתי בהחלטת הרשם ובטענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להדחות. השאלה העומדת לפתחנו היא מהו הדין הפרוצדוראלי שיש להחיל מקום בו בעת מתן פסק הדין חלה הוראה פרוצדוראלית אחת וביום הגשת הערעור בפועל חלה הוראה אחרת. ברקע לדברים יוזכר, כי בשונה מהדין המהותי, הדין הפרוצדוראלי החל על הצדדים הוא הדין במועד התקיימות ההליך. זאת, מאחר שלצדדים אין זכות להסתמך על כך שיעמדו לרשותם זכויות פרוצדוראליות אלו או אחרות, וכדי להביא ליעילות ואחידות של ההליכים המשפטיים (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, מו (2) 765 (1992)). בתוך כך, יוזכר כי הפרוצדורה, הנדמית לא פעם כטפלה לדין המהותי, יכולה לחרוץ גורלות, ועליה להיות מוסדרת באופן שיגן במידה המירבית על יכולתם של בעלי דין לעמוד על זכויותיהם המהותיות מחד, ועל האינטרס הציבורי שביעילות ההליכים וסיומם מאידך. מטעם זה אף פורשו כזכויות חוקתיות, זכויות פרוצדוראליות מרכזיות, דוגמת זכות הערעור המעוגנת בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה (ראו: חמי בן ונון וטל חבקין הערעור האזרחי 44 (מהדורה שלישית, 2012)). הקושי המתעורר בהליך הנוכחי, כאמור, הוא שהדין הפרוצדוראלי השתנה במהלך חיי ההליך. משכך, נדרשים אנו בדרך של פרשנות להכריע אילו מבין הכללים יחול על המקרה. יוזכר, כי הפרוצדורה הנדונה עניינה במניין הימים להגשת ערעור בזכות, זכות אשר, כאמור, עוגנה בחוק יסוד: השפיטה, ומבטיחה כי לכל אדם תהיה האפשרות שעניינו יבחן על ידי שתי ערכאות שיפוטיות. חשיבותה ומעמדה של זכות הערעור הודגש פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353; ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , נד (2) 241 (2000)). לא די בקביעה כי זכות זו היא "מהותית" ועל כן מעמדה ייחודי (ראו: רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל (5.3.2003)) אלא יש לאפשר לקיימה בחיי המעשה ולוודא כי היא נשמרת. מכאן, בבואו של בית משפט זה לבחון מקרה בו פרשנות אפשרית אחת מממשת את זכות הערעור של צד פלוני בעוד הפרשנות השנייה מייתרת אותה, ובאין אינטרסים כבדי משקל אחרים, עליו לבחור באפשרות אשר תפתח את דלתות הערכאה בפניו ותממש את הזכות החוקתית בחיי המעשה. במילים אחרות, מקום בו מתחרות שתי חלופות פרוצדוראליות, יש לבכר את החלופה המצמצמת במידה פחותה את הזכות החוקתית לערעור (לעניין השפעתה זכות הערעור על מבחני הכניסה בשערה של ערכאת הערעור ראו: ע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן ז"ל נ' בנק הפועלים בע''מ (29.1.2013), שם הוטעם כי הזכות היא שעניינו של הפרט ידון בפני שתי ערכאות שיפוטיות). יפים לעניין זה דברי השופט זמיר בפרשם שלם: "החשיבות של זכות הערעור, בדומה לחשיבות של זכות יסוד, די בה כדי להטות את הכף לצורך פרשנות: כיוון שאין זה ברור מלשון החוק אם הערעור על החלטת הרשם לפי סעיף 27(ב) מוקנה כזכות או מותנה ברשות, יש טעם להעדיף פירוש המקיים את זכות הערעור" (בג"ץ 1520/95 שלם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(3) 232 (1994), פסקה 3). על כן, בהתייחס למעמדה של זכות הערעור, נכתב: "במישור תחולתה בזמן – אם ביום מתן פסק הדין של הערכאה הראשונה עמדה לרשותו של בעל דין זכות ערעור המוקנית לו בחוק, זכות זו תיוותר בעינה גם אם לאחר מכן בוטלה הזכות בחוק" (בן ונון וחבקין, עמוד 33). במקרה שלפניי, שתי פרשנויות עומדות זו מול זו. האחת, פרשנותה של המשיבה, מבכרת את התקנה שהייתה בתוקף ביום מתן פסק הדין – תקנה 19 לתקנות התובענות הייצוגיות, המחילה את הוראות סדר הדין האזרחי, המעניק זכות ערעור תוך 45 ימים. השנייה, זו של המערערת, טוענת כי יש ליישם את הסעיף החל ביום הגשת הערעור, סעיף 33 לתקנות בתי המשפט, הקובע כי זה יוגש תוך 30 ימים. כפי שציינתי, בבואנו להכריע בין שתי פרשנויות, יש לבחור באפשרות המקיימת את זכות הערעור. במקרה זה, לא מצאתי טעמים של ממש המצדיקים לחרוג מן הכלל האמור (ויצוין כי כבר נפסק שאף מקום בו איפשר המחוקק שני הליכים של ערעור בזכות, אין לצמצמה על דרך הפסיקה, ומקל וחומר נכונים הדברים כאשר מדובר בזכות ערעור ראשונה, וראו רע"א 1853/12 אבניאל נ' פולק (28.2.2013), שם אף עמד השופט צ' זילברטל על החשיבות של קיומה של זכות ערעור בתוך מערכת בתי המשפט). על כן, יש לבכר את הפרשנות המרחיבה, שעל פיה חלה תקנה 19לתקנות התובענות הייצוגיות על הערעור הראשי. לצד זאת, אין לקבל את טענתה החלופית של המערערת בדבר פרשנות תקנה 19(ב) לתקנות התובענות הייצוגיות, לפיה תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים יחולו רק בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בדונו בעניינים הקשורים לתובענה ייצוגית. לטעמי, הפרשנות הסבירה לסעיף זה, הינה כי כוונת המחוקק הייתה שלא להחיל את תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים בכל עניין הקשור לתובענה ייצוגית, הן שנידון בפני בית המשפט לעניינים מנהליים והן בפני בית המשפט שלערעור. זאת, עקב שונותם של הליכי התובענה הייצוגית המצריכים הסדר מיוחד. ודוק, בפרשנות זאת יש כדי להלום את העקרון הקבוע בסעיף 462 לתקנות סדר הדין האזרחי ובתקנה 28 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים המחילה את פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, שעל פיו יש יכולה ערכאת הערעור להיכנס בנעליה של הערכאה הדיונית ולתת כל החלטה או סעד שהייתה מוסמכת הערכאה הדיונית לתת. אמנם במקרה הנוכחי אין עסקינן בסמכותה של ערכאת הערעור, אלא בסדרי הדין החלים עליה, אך נראה שגם במקרה זה יש לבכר פרשנות המייצרת דין אחיד וברור, ומחילה את אותם הכללים הפרוצדוראליים על שתי הערכאות, על פני פרשנות המייצרת מורכבות פרוצדוראלית שלא לצורך. סוף דבר, הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסכום של 2,500 ש"ח. ניתן היום, ו' בניסן התשע"ג (‏17.3.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13010700_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il