נאפז מחמד עבד אלמהדי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 107/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 107/08 ע"פ 164/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 107/08 והמשיב בע"פ 164/08: נאפז מחמד עבד אלמהדי ע'ית נ ג ד המשיבה בע"פ 107/08 והמערערת בע"פ 164/08: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט בירושלים מיום 9.10.07 ומיום 22.11.07 בת"פ 138/03 שניתנו על ידי כבוד השופטת מ' מזרחי תאריך הישיבה: ד' בטבת התש"ע (21.12.2009) בשם המערער בע"פ 107/08 והמשיב בע"פ 164/08: עו"ד מנחם בלום בשם המשיבה בע"פ 107/08 והמערערת בע"פ 164/08: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.10.2007 בת"פ 138/03 (כבוד השופטת מ' מזרחי). השתלשלות ההליכים עד כה כתב האישום 1. כנגד המערער בע"פ 107/08 (להלן: המערער) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו עבירות של הריגה, על פי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, על פי סעיפים 333, ו-335 לחוק העונשין; היזק בזדון בחומר נפץ על פי סעיפים 452, ו- 454 לחוק העונשין וירי באזור מגורים, על פי סעיף 340 א' לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום בתקופה הרלוונטית לאישום התנהל סכסוך בין משפחת המערער למשפחות אחרות, וביניהן משפחת אבו סנינה, לגבי בעלות על קרקע בשכונת עזריה בירושלים. משפחת אבו סנינה, אשר טענה לבעלות במקרקעין, החלה בונה על המקרקעין בניין. ביום 1.4.00 הגיע המערער יחד עם עאדל ע'ית (להלן: רמאדן) ברכב מסוג אאודי, לסביבת הקרקע שבה אותה עת פועלים יצקו שכבת בטון לרצפת הבניין ומשאבת בטון עמדה במקום. עאדל ג'ת נהג ברכב והמערער ישב במושב האחורי מאחורי הנהג. אחרי רכבם נסעה מכונית נהוגה בידי זידאן בראקה טלאל אלעג'לוני. המערער שלף אקדח וירה מתוך הרכב לא פחות מחמישה כדורים לעבר פועלים שעמדו על משאבת הבטון ועסקו ביציקה, ולכל עבר. הירי גרם לפציעת זידאן ברקאה טלאל אלעג'לוני (להלן: המנוח), ולאחר מכן למותו. עוד נטען בכתב האישום, כי כתוצאה מהיריות שירה המערער חדר קליע לשוק רגלו השמאלית של מוחמד בן עומר פרעון, נער בן 15 שנים. עוד עולה מכתב האישום, כי קליע חדר לשמשה האחורית של רכב מסוג פורד סיירה שעמד במקום. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. ביום 9.10.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בגדרה הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום ונקבע כי הוא זה אשר ירה במהלך אירוע העבירה, ולא רמדאן, כפי שנטען על ידו. מסקנה זו בוססה על מספר אדנים. ראשית, נקבע כי העדים שנסעו ברכב בו ישב המנוח הם העדים שראו טוב יותר מהאחרים את אירוע הירי בשל מיקומם אותה עת בסמוך לרכב בו נסע המערער. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי הדעת נותנת שלעדים אלה גם היה עניין מיוחד לדייק בתיאור זהות היורה, כדי שהאדם הנכון ישא את עונשו, וזאת בשל קרבת המשפחה שלהם למנוח. בנוסף, עדויותיהם נתנו תמונה דומה של הירי. אף צוין כי עדותו של אחד הנוסעים הייתה בהירה במיוחד, והיא מבססת מאוד את הקביעה כי המערער, שישב במושב האחורי ברכב, הסתובב וירה לכיוון רכבו של המנוח, לאחר שירה לכיוון הבניין החדש. בנוסף, מחקירת עדים אלו לא עלה כי יש להם קשרי ידידות מיוחדים עם נהג הרכב, אשר יכולים להסביר רצונם לטפול אשמת שווא על המערער דווקא. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי שורת ראיות מסוגים שונים - עדויות של עדי ראיה, ואפילו הודיה של המערער מחוץ לבית המשפט, שעדות עליה באה מפי חברו של המערער - תומכות בטענה כי המערער הוא שירה ופגע במנוח ותומכות גם בטענה שהמערער הוא היחיד שירה. כמו כן, ניתן להתרשם כי כל עדי הראיה האובייקטיביים לכאורה, שגרסתם אינה עולה בקנה אחד עם גרסת התביעה, היו רחוקים יותר או עמדו במקום שלא ניתן היה להיטיב לראות ממנו. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי יש עדיפות ראייתית ברורה לדברי העדים התומכים בגרסת התביעה. שלישית, בית המשפט המחוזי מצא חיזוק נוסף לביסוס אשמתו של המערער בראיה הנסיבתית שעניינה סולחה שנערכה בין משפחת המנוח, ובין משפחת עי'ת, שהיא משפחתם של שני הנוסעים ברכב, המערער ורמדאן. הסולחה הניבה הסכם עטווה, שם נכתב בין השאר "בשל האירוע המצער שממנו מת הבחור זידאן ברקה חליל אלעג'לוני על ידי נאפז עבד ע'ית [המערער]". בית המשפט המחוזי ציין כי העטווה מלמדת כי בני המשפחה של המעורבים עצמם – בני משפחת המערער ורמדאן גם יחד – הגיעו למסקנה כי היורה היה המערער. לא הובאה ראיה כלשהי המלמדת כי דעתו של המערער לא הייתה נוחה מהעטווה. נהפוך הוא: על פי התנהגותו ודבריו, העטווה הייתה מקובלת גם עליו, ומדבריו שלו עלה כי יודע הוא שבעטווה ננקב שמו כיורה. רביעית, נקבע כי יש מקום לייחס משקל רב לעובדה הבאה: בהקשר לחלוקת התפקידים בין המערער לבין רמדאן בכל הנוגע לאחריות מול משפחת המנוח, טוען המערער שהוסכם ביניהם כי הוא יקבל על עצמו את מעשה הירי ורמאדן ישא בפיצוי הכספי. ברם, קובע בית המשפט המחוזי, כי לא באה הוכחה שרמאדן – ולא המערער – הוא אשר נשא בפיצוי, ובעטווה הדבר לא מצוין. מכאן שיש לתת משקל בהערכת הראיות לעובדה שדווקא המערער, גם על פי גרסתו, הוא שקיבל על עצמו בהסכם הנטען את מעשה הירי, והסברו שהדבר אינו תואם את המציאות ונבע מאינטרסים אחרים שנשמרו לו אינו משכנע. מכאן קובע בית המשפט המחוזי כי אין כל הסבר משכנע לכך שחלוקת התפקידים בין השניים לאחר הירי הייתה שונה מזו שהתרחשה בפועל. חמישית, עובדה נוספת התומכת נסיבתית בגרסה שהמערער ביצע את הירי היא העובדה שאינה נתונה במחלוקת, לפיה המערער ישב בכלא הרשות הפלסטינית בשל כך במשך עשרה חודשים. בנוסף, המערער הרחיק עצמו מירושלים לאחר אירוע הפגיעה במנוח למשך תקופה ארוכה, ועד שנעצר ברמאללה עברו כשלוש שנים. מעדות המערער עלה שבתחילת תקופה זו שהה, כאמור, בבית הסוהר של הרשות. גם כאן רלבנטי השיקול שהוזכר לעיל – מדוע הסכים המערער ל"עונש" כה חמור, שאף כלל בית סוהר בנוסף לגלות, וזאת אף כי "עונש" זה לא הגיע לו כלל, לשיטתו. שישית, בית המשפט המחוזי קבע כי שיקול נוסף בהכרעת דינו הוא קשיי המהימנות שעוררה גרסת המערער בחקירתו. המערער הרחיק עצמו תחילה מכל מעורבות וסיפר לחוקר המשטרה כי כלל לא היה באירוע, ורק יותר מאוחר, בעימות עם רמדאן, שינה גרסתו. גם קודם לאותו עימות השתנתה הגרסה מפעם לפעם, והמערער הודה כי שיקר. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי, כי התמונה שפרש המערער בבית המשפט הייתה חלקית ביותר. אם אמנם ראה המערער את רמדאן יורה, מדוע לא בא תיאור מצב זה בעדותו, ובכלל זה אין תיאור כיצד ירה רמדאן: האם הסתובב לאחור, האם הוציא יד מהחלון, מה קרה אז עם ההגה? מדוע הוא עצמו – המערער - לא עצר את הירי או לא אמר דבר? בהעדר כל פירוט עובדתי, קבע בית המשפט המחוזי, אין בעדות של המערער סימני אמינות. שביעית, בית המשפט המחוזי קבע כי אין בטענות המערער כדי לנטוע ספק סביר באשמתו, וזאת בין היתר לאור המסקנות הבאות: (א) נקבע כי אין בסתירות בעדויות אשר עליהם מבוססת ההרשעה כדי למנוע קביעת ממצאים כנגד המערער. (ב) אין ראיה של ממש אשר תבסס פעולת יורה נוסף במקום האירוע מלבד המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור הראיות המהימנות, לפיהן דווקא המערער ירה מתוך הרכב, אין בידו לקבוע כממצא עובדתי שהיו יורים נוספים במקום פרט למערער, ובפרט אין בידו לקבוע כי יש להביא בחשבון יריות נוספות לעניין הפגיעה במנוח ובקטין. כמו כן, מחוות הדעת של מומחה מטעם התביעה, שלא נסתרה, עלה כי במקום האירוע נמצאו חמישה תרמילים, וכי תרמילים אלו נורו מכלי נשק אחד. עוד עלה כי קליע ופיסת מעטפת קליע, שגם הם נמצאו במקום, נורו מנשק אחד, ואף אפשר שנורו מאותו נשק ממנו נורו התרמילים. כמו כן, העדים שמדבריהם ניתן ללמוד לכאורה על הימצאות יורים נוספים מבלי שהם ציינו שראו יורים כאלה - היו מרוחקים מזירת האירוע ושדה הראייה שלהם היה מוגבל. עמד על כך בית המשפט המחוזי: "הגם שאין בחומר הראיות ראיה מדעית המלמדת כי הירי בא מאקדח שהחזיק המערער, חומר הראיות כולל ראיה לפיה התרמילים שנמצאו בזירת האירוע נורו כולם מכלי נשק אחד. בעניין זה העיד הקצין אבי קופמן. על פי עדות עד זה, קיבל גם קליע ופיסת קליע שיכולה להיות להם התאמה לכלי הנשק שממנו נורו התרמילים. דברי קופמן משתלבים היטב עם טענת המאשימה שהמערער הוא היחיד שירה" (ג) נקבע כי על אף שעדים שונים העידו שהמערער ירה לכיוון משאבת הבטון, אין בכך כדי לערער את הממצא כי המערער ירה גם אל עבר רכבו של המנוח, אשר היה באותה עת בכיוון אחר, כפי שציין בית המשפט המחוזי: "לעיל כבר הפניתי לראיות אחרות, מהן עולה כי המערער ירה לכיוונים שונים ... עלה בבירור שהיריות לא הופנו רק למשאבה. אכן, נשאלת השאלה מדוע ראה המערער צורך לירות לכיוון הטרנזיט, שלא עמדה בכיוון המשאבה, כאשר כל רצונו היה, כמסתבר מהנסיבות שאינן במחלוקת, למנוע את הבנייה. התשובה לשאלה זו היא, להערכתי, פשוטה - הירי לכל הכיוונים משתלב היטב עם הרצון להשבית את ה"שמחה" במקום, דהיינו לגרום צרות למבצעי הבנייה. הדעת נותנת שהקהל שהצטופף במקום לצפות ביציקה, נתפס בעיני המערער ובעיני רמדאן, מטבע העניין, כתומך בבנייה או לפחות כבלתי מתנגד לה. ניתן גם להעריך כי פעולת המערער הייתה מיועדת לעורר רושם גדול, שמגמתו פגיעה בבנייה וביציקה ועצירתם, ויריות לכל הכיוונים משיגות יעד זה". (ד) נקבע כי אין ממש בטענות המערער כי מסלול הקליע בגופו של המנוח אינו מתיישב עם הטענה כי המנוח נפגע מירי של מי שישב במכונית שבה ישב המערער. (ה) נקבע כי אין ממש בטענות המערער למחדלי חקירה של המשטרה, כפי שציין בית המשפט המחוזי: "הטענות שמעלה ב"כ המערער בעניין המחדלים ... הן בבחינת "ירי לכל הכיוונים", מאחר שהן מעלות אפשרויות חקירה רבות בליווי ההנחה שהיתה חובה על המשטרה לבצען. כאמור, גם טענות מעין אלה יש לבסס בדרך כלל באמצעות מומחים. בהעדר תמיכה כזו, דין הטענות להידחות ... לסיכום, טענת מחדלי החקירה לא הוכחה, ואין בה, כפי שהוצגה, כדי לנטוע ספק סביר לעניין ביצוע הירי הפוגע ע"י המערער". 3. לאחר שהוכח כי המערער הוא אשר ירה במנוח, בחן בית המשפט המחוזי את היסוד הנפשי שיש ליחס למערער. נקבע כי התקיימו דרישות המצב הנפשי להרשעה בעבירת ההריגה שבוצעה כנגד המנוח. בית המשפט המחוזי קבע כי כל אדם בר דעת מבין כי ירי מאקדח לכל עבר יכול לגרום לתוצאת של מוות, וכי ירי לעבר מקום בו מסתובבים בני אדם לא מעטים עלול לגרום לפגיעה באדם, גם כשאינו מכוון לפגוע באחד מהם. עדויות רבות מלמדות כי אנשים רבים היו במקום הרלבנטי ולכן ביצוע ירי במקום שכזה מלמדת על הלך הנפש של המערער, ומכאן גם אם אין לומר כי המערער חפץ בתוצאת המוות של המנוח, די לצורך הרשעתו בהריגה בכך שהוא ירה לכל עבר ללא אבחנה, כמבססת את היסוד הנפשי של פזיזות הדרוש להרשעה בהריגה. 4. בסיכומו של דבר הורשע המערער בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וביום 25.11.2007 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר בגדרו הוטלו על המערער שבע שנות מאסר בפועל, בניכוי חודשי מאסרו ברשות הפלסטינאית ובניכוי ימי מעצרו בארץ, וכן שנתיים מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא פעל מתוך שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאה הקשה של המוות, ונכון יותר לסווג את פעולותיו כנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. נקבע כי מדובר במי שנסחף על ידי כעסו ולא שקל את פעולותיו כנדרש. בנוסף למערער אין עבר פלילי, ונראה, שהאירוע אינו אופייני לאורח חייו וניתן לתארו כמעידה רגעית. מאידך, קבע בית המשפט המחוזי, כי פועלת לחובת המערער התוצאה הקשה של קלות דעתו בעת האירוע, הכוללת לא רק הריגה, אלא גם פגיעה בקטין. יתר על כן, המנוח הותיר אלמנה וחמישה ילדים קטנים שהיו תלויים בו לפרנסתם. לפיכך ובאיזון בין כלל השיקולים גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונש, כפי שפורט לעיל. 5. מכאן הערעורים שלפנינו. ערעורו של המערער בע"פ 107/08 מופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד גזר הדין. המערערת בע"פ 164/08 (להלן: המשיבה) מפנה את ערעורה כנגד גזר הדין. טענות הצדדים 6. המערער טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו מוטעה ומגמתי ומסתמך בעיקרו על עדות יחידה של העד עאמר עבאסי, וכל עדות או ראיה אשר סתרה עדות זו נפסלה, לטענתו, על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת מתוך מגמה להרשיעו. הוא טוען כי הוא לא זה אשר ביצע את הירי, אולם מהודעת הערעור, ומהדיון שנערך לפנינו נראה כי טענתו המרכזית מתמקדת בכיוון הירי. לטענתו, לא ניתן לבסס ממצא כי הירי היה מכוון אל עבר המכונית בה נסע המנוח, ולגרסתו הירי היה מכוון רק אל עבר משאבת הבטון. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הירי בוצע לכל עבר, וגם לכיוון מכוניתו של המנוח, על כן יש מקום לזכותו או לכל היותר להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות, מכיוון שלא ניתן ליחס לו את היסוד הנפשי של עבירת ההריגה. כמו כן, לטענתו, אם יתברר כי הירי היה רק לכיוון משאבת הבטון, אזי שלא ניתן להאשימו בפגיעה במוחמד פרעון. עוד הוא טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לסתירות אשר נתגלו בעדויות אשר על בסיסם הורשע, וכן לא ניתן משקל ראוי לחשש מפני תיאום עדויות בין העדים ממשפחת עבאסי. יתר על כן, לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא היו יורים נוספים באירוע, ולטענתו ניתן לבסס ממצא, בהסתמך על עדויות רבות, כי ייתכן ובאירוע היה מספר יורים. בנוסף טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא התקיימו מחדלי חקירה אשר יש בהם לגרום לעיוות דין. לטענתו לא נבדקו לעמוק מסלולי ירי אפשריים, וכן זירת העבירה ובנוסף לא שוחזר האירוע בצורה ראויה ביחד עם העדים. לחילופין הוא טוען כי העונש אשר נגזר עליו הינו חמור לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה, ויש לגזור את עונשו בהתאם לרף הענישה אשר היה נהוג בזמן ביצוע העבירות. 7. לעניין ההרשעה המשיבה סומכת את ידה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה הערעור נסב כולו על שאלות של עובדה ומהימנות, אשר אינן מצדיקות התערבות בהכרעתו המבוססת והמנומקת של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את הראיות בצורה יסודית ומדוקדקת. 8. בערעורה על קולת העונש טענה המשיבה כי שגה בית המשפט המחוזי אשר גזר על המערער עונש שאיננו הולם את חומרת מעשיו. לטענתה גזירת העונש צריכה להיעשות לאור העובדה כי מצבו הנפשי של המערער בעת הירי מלמד על אדישות מוחלטת לפגיעה בחיי אדם. לטענתה המערער הצטייד באקדח מבעוד מועד ומבלי היסוס פתח בירי באזור הומה בבני אדם, על כן יש להחמיר באופן משמעותי בעונשו. דיון ערעור על הכרעת הדין 9. טענות המערער נסובו בעיקרם כנגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009) (להלן: פרשת גואטה); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ראו ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009); ע"פ 6395/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983) ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). כפי שציין בית משפט זה: "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורטא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק עד-אין-נבדק על ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963)). מעיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נראה כי בדיקת הראיות נעשתה בקפידה רבה, והמערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את התערבותנו בפסק דינו המנומק והמבוסס של בית המשפט המחוזי אשר שמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי (ראו ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2008)). מכל מקום, טענות המערער גם לגופן אינן חדשות, והן נדונו על ידי בית המשפט המחוזי ונדחו אחת לאחת בצורה מבוססת ומנומקת בהכרעת הדין. 10. טענתו המרכזית של המערער מתמקדת בממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי לעניין כיוון הירי, וזאת בעיקר בהסתמך, לשיטתו, על עדותו של העד עאמר עבאסי. לטענת המערער קיימת נפקות משפטית משמעותית לממצא בדבר כיוון הירי, שכן אם לא תתקבל הגרסה כי הוא ירה לכל עבר, אזי לכל היותר ניתן יהיה להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. על כן, אדון ראשית בטענתו זו ובהמשך דבריי אדון בטענותיו הנוספות של המערער. כיוון הירי והמחשבה הפלילית 11. המצב העובדתי, שנראה שאין עליו מחלוקת, הוא שרכבו של המנוח נסע אחרי הרכב בו נסע המערער, ואשר ממנו התבצעו היריות. מכאן שהמערער רואה חשיבות רבה בשאלה לאיזה כיוון היה הירי, הווה אומר, האם הירי היה רק לכיוון משאבת הבטון או שמא הירי היה לכל עבר וגם לכיוון המכונית בו נסע המערער. אין בידי לקבל את טיעונו של המערער, וזאת מכיוון שלא מצאתי נימוק להתערב במסקנות ובממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. 12. עדויות התביעה המרכזיות היו של בני משפחת עבאסי- סמיר, חאסן, עאמר ופיראס, אשר היו יחד עם המנוח בתוך הרכב. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בדבר כיוון הירי על סמך עדויותיהם של עאמר ופיראס. כך מתאר בית המשפט המחוזי את עדותו של עאמר: "עאמר עבאסי – העיד כי ישב בטרנזיט במושב השורה השלישית, בצד שמאחורי הנהג ולפניו ישב פיראס . לדבריו, היו שניים באאודי, והיורה "הסתובב, הוציא את הגוף שלו מהחלון. הוא ירה על אנשים, אחר כך ירה והסתובב והוציא את הגוף שלו מהחלון ... וירה ... ירה על המכונית שלנו" ... על פי דברי עאמר, המנוח נורה ע"י שני כדורים, תחילה בשבתו ברכב, והכדור השני פגע בו לאחר שהוא פתח את הדלת וירד לרחוב. לעניין כיוון הירי, עלה מדברי עאמר בבירור כי היורה ירה לכל הכיוונים, ולא רק על הפועלים שיצקו את הבטון וכי המנוח נורה כאשר היורה הסתובב וירה לעברם (שם). מדבריו עלתה חלוקה לשני שלבים סמוכים לחלוטין אחד לשני: "הוא ירה על אנשים אחר כך ירה והסתובב והוציא את החצי גוף שלו מהחלון וירה" ... "הוא ירה על הבית החדש שהיו עליו אנשים [ואחר כך] אז הוא ירה לאחור" (עמ' 17). על פי העדות, הנהג באאודי היה רמדאן. זה שירה לא היה הנהג אלא מי שישב מאחורי הנהג" (הדגשה של ס' ג''). בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו הבהירה של עאמר בנושא מקור הירי מבטלת קשיים שהתעוררו בעניין זה בעקבות עדויות אחרות. כמו כן, נקבע כי שיש להעדיף עדות זו בעניין כיוון הירי גם לאור עדותו של פיראס, כפי שציין בית המשפט המחוזי: "גם פיראס בן סמיר עבאסי נסע באותו רכב, במושב השני, והעלה בעדותו תיאור דומה. תחילה נפגע דודו בפיו, "נוצר חור בזכוכית של החלון", ואחר כך הדוד ירד מחוץ לרכב וקיבל עוד כדור: "הוא הסתובב מאחור ואז הוא קיבל עוד כדור". פיראס סיפר שזה שישב באאודי מאחורי הנהג, הוא שירה הרבה כדורים, ולא רק על המשאבה: "הוא ירה לכל הכיוונים" (שם, עמ' 72). גם הוא ראה כי ראשו של היורה יצא מהחלון. העד ישב ברכב הטרנזיט מאחורי דודו. הוא ראה שהיורה הוא זה שישב במושב האחורי, אך לא ידע את שמו: "זה שמאחור ירה. אני לא יודע את השם שלו" (שם, עמ' 52). 'הוא ירה לכל הכיוונים' (עמ' 72). העד הוסיף כי הילד שנפגע עמד מאחורי המשאבה, ומדבריו עלה כי הכדור שירה היורה שבאאודי עבר מתחת למשאבה ופגע בילד (עמ' 76). עוד הבהיר העד פיראס כי בעת הירי האאודי עמדה על הכביש באלכסון. עובדה זו מקילה על קבלת הטענה שהיה ביכולת היושבים בטרנזיט לראות את אשר קרה באאודי, ובכלל זה להבחין בנאשם שירה כשהוא במושב האחורי. את רמדאן (או עדאל) הכיר העד לפני אירוע זה. גם עד זה שמר על עקביותו חרף חקירה נגדית נחרצת" (הדגשה שלי ס ג''). לצד עדויות אלו, אשר מחזקות את הטענה כי הירי לא התבצע רק לעבר משאבת הבטון, עומדות עדויות אחרות אשר "מכבידות" – לשיטתו של המערער – על גרסה זו, והמערער נתלה בהם במאמצו להוכיח כי הירי התבצע רק לכיוון משאבת הבטון. סמיר אמר בעדותו כי "הם היו יורים לכיוון בית משפחת אבו סנינה וגם על משאבת הבטון. איך בא אלינו הירי אני לא יודע" (הדגשה שלי - ס' ג'', פרוטוקול מיום 19.10.2003). חאסן אמר בעדותו כי "הוא [המערער] הוציא חצי גוף מהחלון כשהגב מוטה החוצה וירה מהחלון לכיוון המשאבה" (הדגשה שלי - ס' ג'', פרוטוקול מיום 19.10.2003), והוא חזר מספר פעמים על כך שהירי התבצע לכיוון המשאבה. על אף עדויות אלו קבע בית המשפט המחוזי כי הירי בוצע גם לכיוון משאבת הבטון וגם לכיוון הרכב בו נסע המנוח, וזאת על סמך עדויותיהם של עאמר ופיראס, וכך ציין בית המשפט המחוזי: "מסיבות שיפורטו להלן, הגעתי למסקנה שיש להעדיף עדות זו [של עאמר] בעניין כיוון הירי. כפי שיפורט להלן, גם מדברי אחיו פיראס, עלה כי כיוון הירי לא היה למשאבה דווקא. העד עמאר עבאסי שמר על עקביות תוכן עדותו גם במהלך חקירה נגדית עיקשת והבהיר כי עקב אחר מה שהתרחש ממקום מושבו ברכב, בהסתכלו לפנים ... מכל מקום, אני רואה לנכון להדגיש, כי אני מעדיפה, ולא רק בנושא המרחק, את עדותו של עאמר עבאסי על עדויות עדים אחרים. אכן, עאמר ישב בטרנזיט במושב האחורי (כשלפניו שני מושבים). ברם, אין כל סיבה לקבוע ששדה הראיה שלו לא היה טוב. העד עאמר היה עקבי בדבריו המפורטים בעדותו, זאת אף כי נאמר לו בחקירה שוב ושוב – מבלי שהדבר היה מדויק – כי בני משפחתו אמרו דברים אחרים ממה שסיפר ... כמו כן, מדברי עאמר עלה בבירור כי היה בידו לראות מי ירה ... דבר זה משתלב עם הפירוט שבעדותו, ממנה עלתה תמונה בהירה וכוללת לגבי זהות היורה ופשר הפגיעה בטרנזיט: היורה הוא זה שישב בכסא האחורי, אשר ירה תחילה על בניין שעליו עמדו פועלים ואחר כך לכיוון הטרנזיט. העד גם הבהיר כי היורה "ירה בצורה לא מכוונת, ירה על כולם" ... עדותו של עאמר, אפוא, נותנת תמונה שלמה ומפורטת על האירוע. אוסיף, כי מצאתי שעד זה אמין וניתן לסמוך על דבריו, לא רק בשל העקביות וסיפוק הפרטים, אלא גם בשל כך שהוא לא הסתיר "חולשות" שבידיעתו או בגרסתו" (הדגשה שלי - ס' ג''). 13. ממכלול הדברים ולאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא מצאתי בטענות של המערער כל בסיס להתערבות בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לא נראה כי זהו אחד מאותם מקרים בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית. התערבותנו תהיה רק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת, ולא כך הוא בענייננו (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924). כמו כן, חשוב להדגיש כי "השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת המערער מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205, 233 (2002) (להלן: פרשת נור); ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.12.2009)). נראה שבענייננו התשובה לכך חיובית. כמו כן יפים לעניין זה דברי השופט ש"ז חשין: "...מטיבו של המין האנושי שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי... לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו" (ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1218, 1224(1955)). נראה כי במקרה הנדון לא התגלו סתירות מהותיות אשר יש בהם לשמוט את הקרקע תחת ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו. ממכלול העדויות, וכפי שציין בית המשפט המחוזי נראה כי ניתן לקבוע ממצאים מרשיעים ברורים כנגד המערער (ראו פרשת נור, עמ' 223; יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1616 (2003) (להלן: קדמי)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור האדנים הנוספים עליהם בוססה הרשעתו של המערער, כפי שפורט קודם לכן. 14. קו הטיעון המרכזי של המערער גורס כי לקביעה בדבר כיוון הירי קיימת נפקות משפטית משמעותית בדבר מצבו הנפשי של המערער. לטענתו אם יקבע כי הירי בוצע אך ורק לכיוון משאבת הבטון ניתן יהיה להרשיעו רק בעבירה של גרם מוות ברשלנות, מכיוון שלא ניתן ליחס לו מצב נפשי הדרוש להרשעה בעבירה של הריגה. אם כן, השאלה העיקרית עניינה התגבשות "המחשבה הפלילית", קרי היסוד הנפשי של עבירת הריגה. ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירה של גרם מוות ברשלנות מצויה ביסוד הנפשי. בעוד שבעבירה של גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות (סעיף 21 לחוק העונשין) הרי שבעבירת ההריגה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית. מחשבה פלילית מוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין: מחשבה פלילית 20. (א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2) פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת   התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. מכאן, המחשבה הפלילית משמיעה דרישה משולשת - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. כאשר עסקינן בעבירת ההריגה משמעותו של רכיב אחרון זה הינה כי נדרשת מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למות הקרבן" וכן נדרש יסוד חפצי של אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו (ע"פ 8250/05 מדינת ישראל נ' שלום, פס' 16 לפסק הדין (טרם פורסם, 3.10.2006); ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145 (1999)). עמדו על היסוד הנפשי הדרוש בעבירה תוצאתית, רבין וואקי: "בעבירות אשר היסוד העובדתי שלהן כולל גם רכיב תוצאתי ... יש להוכיח – נוסף על המישור ההכרתי – גם יחס רגשי של שאיפה (או יחס חפצי) של העושה לגבי התרחשות התוצאה ... סעיפים 20(א)(1) ו- 20(א)(2) לחוק מגדירים את צורותיה השונות של המחשבה הפלילית במישור החפצי: 'כוונה' ו'פזיזות', כאשר פזיזות מתבטאת באחת משתיים: 'אדישות' או 'קלות דעת'. ויודגש כי ההבחנה בין שלוש צורות אלה באה לידי ביטוי רק ביחס הרצוני כלפי התוצאות. באשר למישור ההכרתי של העושה כלפי טיב ההתנהגות וקיום הנסיבות, מישור זה עשוי להתבטא רק במודעות או באי-מודעות ... את 'קלות הדעת' כלפי התוצאה ניתן להדגים באמצעות עבירת ההריגה, שהינה עבירה תוצאתית, שאינה מזכירה בהגדרתה יסוד נפשי כלשהו ... בפסיקה שלאחר תיקון מס' 39 לחוק, שעסקה בעבירת ההריגה נקבע, כי בעבירת ההריגה רשאית התביעה להסתפק ביסוד נפשי של קלות דעת, קרי: מודעות של העושה לכל רכיבי היסוד העובדתי (לרבות לאפשרות הגרימה של תוצאה הקטלנית של מוות), וכן קלות דעת של העושה לתוצאה של מוות" (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 307, 310 (2008)). בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה הנדון התקיימו דרישות המצב הנפשי להרשעה בעבירת ההריגה: "בעניין דנן יש לומר כי כל אדם בר דעת מבין כי ירי מאקדח בקרבת מקום יכול לגרום לתוצאת מוות בפוגעו באדם אחר, וכי ירי לעבר מקום בו מסתובבים בני אדם לא מעטים עלול לגרום לפגיעה באדם, גם כשאינו מכוון לפגוע באחד מהם. עדויות רבות מלמדות כי אנשים רבים היו במקום הרלבנטי ... הנאשם כפר בכך שהוא ירה, אבל לא הכחיש שהיו במקום אנשים לא מעטים. טענת ב"כ הנאשם, שעל פי הראיות הנאשם ירה רק על המשאבה, כאמור, אינה מדויקת. הראיות מלמדות, כאמור, שהנאשם ירה לכל הכיוונים (ראו עדות עאמר ופיראס עבאסי). יתר על כן, אין מדובר בירי כלפי מעלה, אלא, וזאת גם על פי הגרסה שב"כ הנאשם מבקש שאקבל (ירי לכיוון המשאבה), בירי נמוך. בירי כזה, כפי שהוסבר בעניין דנינו, ניתן להיפגע גם מנתז של קליע או מנתז של גוף קשיח שבו יפגע הקליע. יתר על כן, המשאבה עמדה בסמוך למבנה שאת בנייתו חפצו הנאשם ורמדאן למנוע, וכל בר דעת מבין כי כדור הנורה לכיוון המשאבה יכול להמשיך בדרכו ולהגיע לאדם שבקרבת המבנה. אין מחלוקת כי הרצפה שנוצקה לא היתה גבוהה ביחס לכביש. עובדה היא שהירי הגיע לקטין (אותה עת) פרעון, שעמד על המדרכה מאחורי המשאבה. לעיל צוינה האפשרות הסבירה, שהכדור עבר מתחת לגוף המשאבה, באזור הגלגלים, וכך פגעה ברגלו של הקטין כשעמד על המדרכה ליד הבית הנבנה, ובוודאי לא הוכח, שאת המשאבה יש לראות כקיר רחב ואטום הבולם כל ירי לעברו. מכל מקום, הנאשם, כאמור, ירה לכל הכיוונים, ובין השאר לכיוון הרכב בו ישב המנוח, ירי שאינו גבוה, ובאופן ששיקולי היגיון של כל בר-דעת מבססים את ההבנה כי אדם הנמצא בסביבה יכול להיפגע, להחבל, ואף להיהרג" (הדגשות שלי ס ג''). כאמור לטעמי אין מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות בכל הנוגע לכיוון הירי, על כן מסכים אני כי הוכח במקרה זה היסוד הנפשי הנדרש לגיבושה של עבירת הריגה. "חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי בעבירה אותה ביצע, לרבות לאפשרות להתרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לצמוח ממעשיו" (ע"פ 4752/08 שולמן נ' מדינת ישראל, פס' 8 לפסק הדין (טרם פורסם, 3.4.2009); ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408, 416 (2004)). וכן, "מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו – תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה – רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (5) 506, 524 (2003)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף בכל הקשור לכלי נשק (ע"פ 1971/82 מירו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 145 (1998)), כי הרי ברור הוא שאדם הלוקח כלי נשק ויורה בו מספר יריות לאזור המצויים בו אנשים מודע בפועל כי כתוצאה מן הירי יתכן ויפגע אדם בצורה קטלנית, אף אין לא הייתה בכוונתו לפגוע באדם זה או אחר. במקרה שכזה מתקיימת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה, וביחס ליסוד החפצי מתקיימת לכל הפחות קלות דעת. על כן נראה כי בכל מקרה ניתן ליחס למערער במקרה הנדון את היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה. 15. יתר על כן, פסקי הדין אליהם הפנה בא כוח המערער אינם מועילים לו כלל וכלל. בע"פ 498/89 מדינת ישראל נ' יפרח, פ"ד מה(1) 384 (1990) נאמר במפורש כי "כל בר-בי-רב יודע, וכך ידע זאת בוודאי גם המערער, שירייה מנשק חם טומנת בחובה סיכון ברור, באשר בכל מקרה של פגיעה מירייה באדם נשקפת לנפגע סכנה לחייו או לשלמות גופו. יש, על-כן, להימנע משימוש בנשק חם כשהשימוש בו אינו נחוץ. וכשנעשה בו שימוש, מן הראוי שהשימוש יהיה זהיר, כהולם את הנסיבות, על-מנת למנוע נזק מיותר לאדם או לרכוש". דברים דומים נאמרו גם בע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.12.1995)):"המערער לא התכוון אמנם לפגוע באיש, אולם הוא נהג בפזיזות. שכן, יש לומר כי שעה שירה מספר יריות לכוונם של בני אדם ולעבר בתים מיושבים, ממרחק כה קצר, היה המערער ער, כבר דעת, לסכנת החיים שבירי כזה... המערער לא סתר את המסקנה הלכאורית האמורה בדבר מצבו הנפשי, המתבטא באי-אכפתיות, בשעת הירי". מן האמור עולה כי עצם השימוש המודע והמכוון בנשק קטלני בסביבה בה נמצאים אנשים רבים מקימה את היסוד הנפשי הדורש להרשעה בעבירת ההריגה. טענות נוספות 16. כאמור המערער העלה בפנינו טענות נוספת כגון אי מתן משקל ראוי לסתירות אשר נתגלו בעדויות אשר על בסיסם הורשע, וכן טען כי לא ניתן משקל ראוי לחשש מפני תיאום עדויות בין העדים ממשפחת עבאסי. בנוסף, לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא היו יורים נוספים באירוע. בנוסף טען כי התקיימו מחדלי חקירה אשר יש בהם לגרום לעיוות דין. טענות אלו נדונו על ידי בית המשפט המחוזי ונדחו בצורה מבוססת ומנומקת. לעניין הטענה בדבר יורים נוספים קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי כי לא היו עוד יורים במקום האירוע: "סוגיה אחרת, שכבר עלתה בדברים הקודמים, היא האם נורו יריות גם על ידי אחרים. שאלה זו משמעותית, מהטעם שאין ראיה מדעית הקושרת את היריות שירה הנאשם ליריות שפגעו במנוח, מאחר שהאקדח בו נורו היריות הפוגעות לא נמצא. מאידך, אין ראיה של ממש אשר תבסס פעולת יורה נוסף במקום. לראיות בהקשר זה אתייחס להלן. על כן, ולאור הראיות המהימנות, לפיהן דווקא הנאשם ירה מתוך הרכב, אין בידי לקבוע כממצא עובדתי שהיו יורים נוספים במקום פרט לנאשם, ובפרט אין בידי לקבוע כי יש להביא בחשבון יריות נוספות לעניין הפגיעה במנוח ובקטין פרעון". כאמור, גם שאר הטענות נדונו בצורה עניינית על ידי בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי בהודעת הערעור הצדקה ממשית להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. ספק סביר 17. בערעור זה חשוב להדגיש פעם נוספת את אחת ממושכלות היסוד של המשפט הפלילי. עקרון יסוד הוא במשפטנו כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (ראו סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). השאלה היא שאלה של סבירות הספק, לא כל ספק הינו סביר. "שם התואר שניתוסף לשם העצם "ספק" אינו בגדר סרח עודף מילולי מיותר; הוא בא לסייג ולהקנות לספק תכונה מוגדרת. קיומה של התכונה האמורה נבחן לפי אמות המידה הרציונאליות המקובלות עלינו. בביטוי "סביר" טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 652 (1993) (להלן: פרשת דמיאניוק)). "מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי אינה אפוא של ודאות מוחלטת, אלא של שכנוע מעל ספק סביר. ספק זה מתגבש כאשר 'ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית'" (ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 20.4.2009) (להלן: פרשת קסטרו). ראו גם ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד (4) 653, 661 (2000); מיכה לינדרשטראוס על הספק הסביר – סוגיות נבחרות (2009); עמונאל גרוס ומיכל עורקבי "מעבר לספק סביר" קרית המשפט א 229 (2001); יניב ואקי "סבירותו של הספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש", הפרקליט מט(2) 463 (2007)). אכן בכל משפט ניתן לעורר צל צלו של ספק, אולם אם יזכה בית המשפט את העומד לדין בכל עת שיתעורר ספק שכזה, לא יוכל בית המשפט למלא את תפקידו תוך הגשמת האינטרס הציבורי. רק במקרה של ספר סביר מחויב בית המשפט לזכות את המערער (ראו ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 16.1.2006)). במקרה שלפנינו לא מתעורר כל ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוי על אדנים מוצקים, כפי שפורט קודם לכן, וחומר הראיות לא מעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. "אכן, יכול שיוותרו סימני שאלה או 'חורים ראייתיים' מסוימים לאחר עיבוד מכלול ראיות התביעה, ולעיתים אין בידינו לשחזר למלוא פרטיו את האירוע שבמוקד כתב האישום. ועדיין, אין משמעותם של אלה כי נוצר בהכרח ספק סביר באשמה. ספק סביר ספק ממשי הוא ולא די בהעלאת השערות או אפשרויות תיאורטיות גרידא" (פרשת קסטרו, פס' 11). ערעור על גזר הדין 18. מעשיו של המערער חמורים ביותר. מדובר במי שלקח כלי נשק קטלני לידיו והחל לירות ללא אבחנה במקום בו היו אנשים רבים, וכתוצאה ממעשיו קיפח אדם את חייו ואדם אחר נפגע. על מעשים מסוג זה יש להגיב ביד קשה ובענישה משמעותית ומרתיעה ביותר. יחד עם זאת הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). מבלי להמעיט בחומרת מעשיו של המערער, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות של ערכאת ערעור בעונש. אכן לצד החומרה הרבה שיש בעבירות שביצע המערער, ישנם שיקולים לקולא כפי שפירט בית המשפט המחוזי, ובראשם העובדה כי למערער אין עבר פלילי, ונראה, שהאירוע אינו אופייני לאורח חייו וניתן לתארו כמעידה רגעית. על כן, לצד האינטרס הציבורי בענישה מרתיעה כנגד המערער אשר קיפח את חייו של אדם ופצע אדם אחר, וזאת תוך כדי שימוש בכלי נשק קטלני באזור הומה אדם, עדיין יש לזכור כי הענישה במדינת ישראל היא אינדיבידואלית. איש בחטאו ישא. כפי שציין בית משפט זה: "זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנמוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים" (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 174-175(1989); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.5.2009). לאור האמור לא מצאתי כי העונש אשר נגזר על המערער סוטה סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, ועל כן לא ראיתי לנכון, בשבתנו כערכאת ערעור, להתערב בעונש זה, על אף טענותיה כבדות המשקל של המשיבה. סוף דבר 19. מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעורים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י' בשבט התש"ע (3.2.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08001070_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il