חב' נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ איזור נ. פול פי

בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 8659/99 ע"פ 107/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערת: חב' נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ, נ ג ד המשיבים: 1. פול פיינרו 2. עו"ד דניאל אזוגי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.12.99 בה"פ 11295/99 ובבש"א 61813/99 מיום 1.11.99 שניתן על ידי כבוד השופטת רות שטנברג אליעז בשם המערערת: עו"ד דוד גולן בשם המשיב 1: עו"ד ד"ר אברהם ציון פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1) לפנינו ערעורים משולבים שהגישה המערערת על שתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת ר. אליעז) בה.פ. 11295/99; האחת - מיום 1.11.99 בה חוייבה המערערת לשלם למשיב 1 את יתרת סכום הכסף הנדרש להשלמת הסך 400,000 ש"ח מעבר למה שישולם לו על ידי הנאמן הוא משיב 2. (להלן - "ההחלטה הראשונה"). והשניה - מיום 8.12.99 שעניינה הליך על פי פקודת בזיון בית המשפט ואשר במסגרתה חוייבה המערערת לשלם בתוך 48 שעות את הסכום שחוייבה בו בהחלטה הראשונה שאם לא כן תישא בתשלום קנס בשיעור 7,000 ש"ח מדי יום של איחור. (להלן - "ההחלטה השניה"). 2) להבנת מהות ההחלטות שניתנו והערעורים שהוגשו בעקבותיהם, ראוי להבהיר בקצרה את הרקע העובדתי העומד ביסוד הליך זה: המשיב 1 (להלן - "המשיב") הוא מהנדס בנין ועובד כקבלן שלד. המערערת הינה חברה היוזמת הקמה של פרויקט בנייה בשטח המרינה באשקלון. חב' ס.ב.ד. בע"מ שהחלה בבניית הפרוייקט נקלעה לקשיים כספיים ואז פנתה המערערת למשיב שישלים את הבנייה. על פי ההסדר בין המערערת למשיב, הראשונה מכרה לו 5 דירות והוא אמור היה למשכנן ולהעביר את כספי המשכנתא לחשבון המערערת כדי שהיא תשלם מתוכם את שכרו בהתאם ללוח תשלומים. בשלב ראשון מישכן המשיב שתי דירות ובגינן קיבל שתי הלוואות. מאוחר יותר הוסכם בין הצדדים הללו כי המשיב ימשכן שתי דירות נוספות ויקבל הלוואה נוספת. לגבי הלואה נוספת זו נחתם בין הצדדים הסכם מים 21.9.99 בו אישרה המערערת כלפי המשיב כי הסך 800,000 ש"ח אשר ינתן לה מהבנק יועבר מיידית לחשבון נאמנות אצל עו"ד אזוגי. היא מוסיפה וקובעת בהסכם כי: "אנו מורים באופן בלתי חוזר לעו"ד אזוגי להעביר אליכם את הסכומים, הראשון בסך 400,000 ש"ח מיידית עם קבלת המשכנתאות כאמור, והיתרה על פי התקדמות העבודה לפי שנקבע בלוח התשלומים המצורף להסכם המסגרת ובאישור המפקח מטעם הבנק ואישור מנהל הפרוייקט." על הסכם זה חתמו המערערת והמשיב, וכן ניתן אישור מטעמו של עו"ד אזוגי, המשיב מס' 2 שזו לשונו: "אני מתחייב כי אפעל בהתאם לאמור לעיל וכי לאחר העברת הסכום של 400,000 ש"ח, תועבר היתרה שתימצא בחשבון הנאמנות על פי התקדמות העבודה ולוח התשלומים שנקבע בהסכם המסגרת." (להלן - "הסכם הנאמנות"). 3) המחלוקת נשוא הליך זה נוגעת לסכום הראשון של 400,000 ש"ח אשר המערערת ועו"ד אזוגי התחייבו להעביר למשיב מיד עם קבלת כספי ההלוואות. ביום 21.10.99 פנה המשיב לבית משפט קמא בהמרצת פתיחה ובה ביקש סעד של מתן הוראות לנאמן עו"ד אזוגי להעביר מיידית לידיו סך של 587,691 ש"ח (המורכב מהסך 400,000 ש"ח נשוא הסכם הנאמנות וסכום נוסף שהמשיב טען לו מכח התחשבנות קודמת), המצויים בחזקתו על פי הסכם הנאמנות שנחתם בין הצדדים. לטענת המשיב, באותה תובענה, סירב עו"ד אזוגי להעביר אליו את הסכום הראשון שהוא התחייב להעבירו בהתנותו את ההעברה בכך שהמשיב יסכים לניכוי סכומים שונים ממנו, ועל רקע זה נתגלעה מחלוקת ביניהם שלא יושבה. התוצאה היתה כי הכספים לא הועברו למשיב - בין הסך 400,000 ש"ח נשוא הסכם הנאמנות ובין הסכום הנוסף הקשור בהתחשבנות קודמת. בעקבות הליך דיוני בתובענה בין המשיב לבין עו"ד אזוגי נתן בית משפט קמא את החלטתו הראשונה וקבע בה את הקביעות הבאות: 1) המערערת העבירה לעו"ד אזוגי את הסך 400,000 ש"ח בתוקף תפקידו כנאמן מכח הסכם הנאמנות. 2) עו"ד אזוגי לא עמד בהתחייבותו מכח הסכם הנאמנות להעביר את הסך האמור לידי המשיב. 3) התנאי שהציב עו"ד אזוגי להעברת הכספים למשיב הקשור בהסכמה לנכות ממנו סכומים שונים לא היה במקומו שכן עניינו בסכומים שהמשיב קיבל על חשבון עבודתו קודם לחתימת הסכם הנאמנות ולכן הם אינם רלבנטיים לענין הסכום שהיתה חובה להעבירו. 4) על עו"ד אזוגי לשלם למשיב תוך 24 שעות סך של 187,691 ש"ח בתוספת כל הפירות שהצטברו בקופת הנאמנות וכן על המערערת להשלים את הסכום עד 400,000 ש"ח על פי התחייבותה בהסכם הנאמנות וזאת תוך 48 שעות ממועד המצאת ההחלטה לידיה. הסכום שעו"ד אזוגי חוייב לשלמו שיקף את מלוא הכספים שהיו אותה עת בקופת הנאמנות. 4) לאחר מתן ההחלטה הראשונה, העביר עו"ד אזוגי למשיב את הסך 187,691 ש"ח, אולם היתרה להשלמת הסך 400,000 ש"ח שהמערערת חוייבה לשלמו לא הועבר. בעקבות זאת, הוגשה על ידי המשיב כנגד המערערת ומנהלה בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט ובה נתבקש בית המשפט לכוף עליהם לבצע את ההחלטה הראשונה לענין העברת יתרת הכספים כאמור. בקשה זו נתקבלה ובית המשפט קבע כי אם המערערת לא תעמוד בחיובה על פי ההחלטה הראשונה בתוך 48 שעות כי אז תישא בקנס יומי של 7,000 ש"ח לכל יום איחור. 5) מהות הערעורים המערערת קובלת בפנינו הן על ההחלטה הראשונה אשר מכוחה הוטל עליה החיוב הכספי כלפי המשיב להשלמת הסך 400,000 ש"ח והן על ההחלטה השניה אשר כפפה אותה לסנקציה בגין אי תשלום כאמור במסגרת הליך בזיון בית משפט. טענותיה העיקריות הן: אשר להחלטה הראשונה: א) המערערת חוייבה בתשלום סכומי כסף למשיב אף שבתובענה נשוא ההחלטה הראשונה לא נתבקש כל סעד כנגדה אלא כל שנתבקש הוא סעד של מתן הוראות כלפי עו"ד אזוגי כנאמן. בהחלטה הראשונה היתה, על כן, חריגה ברורה מתחומי הסעד שנתבקש, ואי לכך היא אינה יכולה לעמוד ככל שהיא נוגעת למערערת. ב) בנגזר מהטענה הראשונה, לא ניתן למערערת יומה בבית המשפט לטעון ולבסס את העדר חבותה גם לגופו של ענין, ויש בכך כדי לסתור עקרונות בסיסיים של צדק טבעי. ג) לגופם של דברים, המערערת העבירה את הסך 400,000 ש"ח לידי הנאמן על מנת שישלמם למשיב ובכך יצאה ידי חובתה ואין לבוא אליה בתביעה נוספת לענין זה. המחלוקת, במידה וקיימת מוגבלת ליחסים בין המשיב לעו"ד אזוגי ואין לערבה בכך, ומכל מקום, אם בכלל, היה ראוי לברר את מכלול השאלות הכרוכות במערכת היחסים המשולבת בין כל הצדדים בתביעה מיוחדת לצורך כך, ולא במסגרת תובענה למתן הוראות שלא כרכה את המערערת כלל. אשר להחלטה השניה: 1) מאחר שההחלטה בהליך בזיון בית משפט נסמכת על ההחלטה הראשונה, הרי מאחר שדין ההחלטה הראשונה להתבטל ככל שהיא נוגעת למערערת, ממילא דין הליך בזיון בית המשפט כנגד המערערת להתבטל יחד עמה. 2) לעצם הענין, מאחר שמדובר בחיוב כספי, היה מקום, אם בכלל, להיזקק להליכי הוצאה לפועל המיועדים לאכיפת חיובים כספיים ולא לפתוח בהליכי בזיון בית משפט המיועדים למטרות אכיפה אחרות. 3) החלטת האכיפה במסגרת הליך בזיון בית המשפט אינה יעילה מאחר שככל שמדובר בכספי הנאמנות, הרי שאלה הועברו לנאמן, וככל שמדובר בכספים אחרים של המערערת - העברתם בלתי אפשרית ללא הסכמת הבנק המלווה את הפרוייקט - הסכמה שלא ניתנה. לאור כל אלה, מבקשת המערערת לבטל את שתי ההחלטות נשוא הערעורים שבפנינו. נטען בתשובה על ידי המשיב: א) ההחלטות נשוא הערעורים אינן בבחינת "פסק-דין" ולפיכך היה על המערערת להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות בגינן. משכך, דין הערעורים להידחות על הסף. ב) לגופם של דברים, עו"ד אזוגי פעל בשליחותה של המערערת לענין העברת כספי הנאמנות. משכך, אין המערערת מופטרת מחבותה כלפי המשיב בהעברת הכספים לידי שלוחה, ואם זה מעל בתפקידו ולא העבירם ליעד הראוי, עדין נותרת המערערת חייבת בתורת "שולחת" לשלם את יתרת הסכום עד 400,000 ש"ח למשיב. ג) למערערת ניתן יומה בבית המשפט עובר למתן ההחלטה הראשונה ונציגה היה נוכח באולם בית המשפט בעת הדיון שקדם לה. ד) אשר להליך בזיון בית משפט - לא היתה מניעה, בין על פי ההלכה המשפטית הקימת ובין נוכח התשתית העובדתית שהוכחה, לקבוע את אשר קבע בית משפט קמא, והנסיון לתלות את האפקטיביות של הצו בהסכמת הבנק המלווה אין לה מקום. (6) ההכרעה נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין על רקע טיעוניהם של הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי יש לקבל את הערעורים שהוגשו ולבטל את החלטות בית המשפט קמא ככל שהן נוגעות לחיובה של המערערת לשלם סכומי כסף למשיב להשלמת הסך 400,000 ש"ח והוא הדין באשר לצו לאכיפת החיוב הזה שניתן במסגרת הליך בזיון בית המשפט. אלה עיקרי הטעמים לכך: 1) לענין טענת הסף לפיה היה על המערערת להגיש בקשת רשות ערעור להבדיל מערעור על ההחלטה הראשונה של בית משפט קמא, אומר זאת: המערערת היתה זכאית להגיש ערעור על ההחלטה הראשונה וזאת מאחר שיש לראות החלטה זו כקביעה סופית בכל הקשור לסוגיית העברת הסכום הראשון בסך 400,000 ש"ח לידיו של המשיב, וככזו היא מהווה פסק דין חלקי לגבי מגזר זה של המחלוקת בין הצדדים. סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד1984- מקנה זכות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערכאה ראשונה ותקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- מסמיכה את בית המשפט ליתן בכל שלב משלבי המשפט פסק דין חלקי לגבי הסעד הנדרש כולו או מקצתו. בסיס האבחנה בין פסק דין או פסק דין חלקי לבין החלטה אחרת נעוץ בשאלה האם ההכרעה במחלוקת נשוא אותו ענין הינה סופית או שמא נותרו בהקשר אליה שאלות פתוחות לבירור נוסף ולהכרעה. וכך, "החלטה, שנטען לגביה כי היא פסק דין חלקי, תיחשב לכזו רק כאשר הדיון במחלוקת נשוא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה, ובעלת קיום עצמאי משלה." (דברי הנשיא שמגר ברע"א 300/89 ולקו נ. חברה לפיתוח חוף אילת, פד"י מה(4) 497, 510). ראה גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7 עמ' 773; ע"א 6058/93 מנדלבליט נ. מנדלבליט, פד"י נא(4) 354, 363.) בענייננו, הכריעה ההחלטה הראשונה באופן סופי בדבר זכותו של המשיב לסך 400,000 ש"ח וקבעה את דבר חובת הנאמן והמערערת להעביר כל אחד סכומי כסף אשר בשילובם יביאו לתשלום הסך האמור לידי המשיב. החלטה זו מבחינת בית משפט קמא הינה סופית בכל הנוגע למיגזר זה של הסעד המבוקש, וככזה מדובר לפנינו בפסק דין חלקי המכריע באופן סופי בזכות המשיב לחלק זה של הסעד המבוקש. לאור זאת, לפנינו פסק דין חלקי שהערעור עליו הינו בזכות, וכדין נהגה המערערת כאשר הגישה את ערעורה כפי שעשתה. מעבר לנדרש יש לציין כי לערעור האזרחי על ההחלטה הראשונה צורף גם ערעור פלילי על ההחלטה השניה שעניינה הליך בזיון בית המשפט. הערעור על החלטה זו הינו ערעור פלילי בזכות כאמור בסעיף 8(1) לפקודת בזיון בית המשפט, ומכאן שלענין זה לא יכולה להיות שאלה כי למערערת עמדה זכות ערעור על ההחלטה השניה של בית משפט קמא. ההחלטה השניה נסמכת כולה על אי ביצועה של ההחלטה הראשונה בידי המערערת. בנסיבות אלה סביר להניח כי הערעור בזכות על ההחלטה השניה מצריך מצידו היזקקות לשאלת תוקפה של ההחלטה הראשונה המהווה נושא להליך על פי פקודת בזיון בית המשפט. בנסיבות אלה, גם אלמלא עמדה למערערת זכות ערעור על ההחלטה הראשונה בתורת פסק דין חלקי, היה מקום ליתן רשות ערעור לגביה כדי לאפשר את בחינתה, בהיותה חלק בלתי נפרד, עצם מעצמיה של ההחלטה השניה אשר לגביה עומדת למערערת ממילא זכות ערעור מוקנית. עומדת, איפוא, למערערת זכות ערעור על שתי ההחלטות כאחד. 2) לגופם של דברים: א) הצדק עם המערערת בטענתה היסודית כי בהחלטתו הראשונה חרג בית משפט קמא מהסעד המבוקש כאשר חייב אותה לשלם למשיב את יתרת הכספים הנדרשים להשלמת הסך 400,000 ש"ח מעבר לסכומים שישולמו לו על ידי עו"ד אזוגי. הבוחן את עיקריה של התובענה למתן הוראות יבחין על נקלה כי כל כולה מכוונת לקבלת סעד כנגד הנאמן עו"ד אזוגי וכנגדו בלבד. המערערת צורפה אמנם כמשיבה לבקשה, אולם לא נתבקש כל סעד שהוא כנגדה, ומעמדה הוא, על כן, פורמלי בלבד. לא רק שהתובענה אינה מופנית כלל אל המערערת אלא בית משפט קמא עצמו לא התייחס אליה כאל צד מהותי לענין, וכאשר ביקש תגובה בכתב לאמור בתובענה היפנה את בקשתו לעו"ד אזוגי בלבד. יתר על כן, בפרוטוקול הדיון עובר למתן ההחלטה הראשונה, לא נכתב כי היה ייצוג כלשהו למערערת בדיון, ועל העובדה שנכח נציג מטעמה באולם בית המשפט שמענו רק מפי בא כוח המשיב בסיכומי טענותיו בפנינו. יוצא, איפוא: התובענה למתן הוראות לנאמן כלל אינה מעלה טענת חיוב כלשהו כלפי המערערת; ובית המשפט גם לא התייחס למערערת כמושא אפשרי לחיוב כזה עד לשלב מתן החלטתו. מושכלות ראשונים הם כי בית המשפט לא יפסוק לטובת תובע סעד אשר לא נתבקש, ובכלל זה סעד אשר לא נתבקש כלפי בעל הדין המערער. (השווה ע"א 359/79 אלחנני נ. רפאל, פד"י לה(1) 701, 715; ע"א 67/84 בכר נ. בכר, פד"י לח(3) 764, 769; ע"א 5260/90 עין חצבה נ. מועצה אזורית ערבה תיכונה, תק על 95(2) 1057 (6); זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' 7 עמ' 162.) אכן, יש ובית המשפט מוסמך לזכות תובע בסעד אותו לא ביקש והוא - אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד שנתבקש. (השווה ע"א 67/84, שם). אולם בכל מקרה, לא יוענק סעד כנגד נתבע אשר כלפיו כלל לא נתבקש סעד כזה וכאשר לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טיעוניו ולהתייחס לאפשרות כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר. במקרה שלפנינו מדובר בסעד אשר כלל לא נתבקש כלפי המערערת, ולכן היא לא נדרשה להגיב לאפשרות כי יוטל עליה חיוב כלשהו. קולה לא נשמע בטרם פסק בית המשפט קמא כי עליה לשלם סכומי כסף למשיב לאחר שהעבירה את הסך 400,000 ש"ח ליד עו"ד אזוגי. מצב דברים זה שקול כהטלת חיוב על המערערת בלא שניתן לה יומה בבית המשפט לטעון את טעוניה, וברי כי הכרעה מעין זו אינה יכולה לעמוד. ב) עשויה, אכן, לעלות השאלה כיצד יש לסווג מהבחינה המשפטית את טיבה של מערכת היחסים בין המערערת, המשיב ועו"ד אזוגי, ובהקשר לכך עשוי לעלות הצורך לברר האם בכך שהמערערת העבירה לעו"ד אזוגי את הסך 400,000 ש"ח היא יצאה ידי חובתה כלפי המשיב לענין סכום זה או שמא היא נותרה חייבת למשיב תשלום סכום זה גם אם עו"ד אזוגי לא עמד בחובתו כנאמן להעביר סכום זה או חלקו לידי המשיב, שאזי קנויה לזה האחרון זכות תביעה ישירה בגין חיוב זה לא רק כלפי הנאמן על הפרת התחייבותו אלא גם כלפי המערערת. בחינה זו עשויה לחייב ניתוח משמעותו המשפטית של הסכם הנאמנות על רקע דיני השליחות ודיני הנאמנות תוך הגדרת מעמדו המשפטי של כל אחד מהצדדים ואיבחון משפטי של מסגרת החובות והזכויות של הגורמים השונים הפועלים במערכת זו. בחינת מערכת יחסים זו, חשובה ככל שתהא לצורך הכרעה כוללת במחלוקת, אינה יכולה להתברר במסגרת תובענה למתן הוראות לנאמן כאשר המערערת כלל אינה מתייצבת בה כצד פעיל. ואמנם, מערכת זו לא נבחנה, ובמידת הצורך, יש לבחון אותה במסגרת הליך נפרד הבנוי וערוך במיוחד לצורך כך. פועל יוצא מדברים אלה הוא כי קביעת בית משפט קמא בהחלטתו הראשונה בה הטיל חיוב כספי על המערערת אינה יכולה לעמוד ככל שהיא נוגעת לחיוב זה. ג) ומכאן, ולהחלטה השניה של בית משפט קמא בה ניתן צו אכיפה כנגד המערערת על פי פקודת בזיון בית משפט והוטל עליה קנס יומי למקרה של הפרת הצו. לכך יש לומר: 1) הליך בזיון בית המשפט נסמך על ההנחה כי ההחלטה הראשונה, ככל שהיא נוגעת למערערת, הינה תקפה וכי החיוב שהוטל עליה תקף, וקיים. משנתקבלה טענתה של המערערת כי חיובה במסגרת ההחלטה הראשונה אינו יכול לעמוד, ממילא הליך בזיון בית המשפט לאכיפתו של חיוב שבוטל גם הוא אינו יכול לעמוד. מטרת צו על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הינה אכיפתית ולא ענישתית. עניינו בכפיית המפר לקיים את הצו בעתיד ולא לענוש אותו על התנהגותו בעבר. (דברי השופט ברק בע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ. סלמאן, פד"י לג(3) 101, 105). משמצאנו כי החלטת החיוב כלפי המערערת אינה יכולה לעמוד, שוב אין מקום לכפיית אכיפתה בהליך בזיון בית משפט והטעם לצו הזה ניטל. טעם זה די בו כדי לקבל את הערעור גם באשר לצווים שניתנו כנגד המערערת בהחלטה השניה, וראוי לבטלם. 2) מעבר לצורך יצויין כי גם אלמלא קיומו של הטעם הראשון ספק אם היה מקום להיזקק במקרה זה להליכי בזיון בית משפט וזאת באשר מדובר בחיוב כספי אשר ניתן לאכיפה בדרך הרגילה באמצעות לשכות ההוצאה לפועל הערוכות לכך. הנטייה הרווחת היא שלא להיזקק להליכי בזיון בית משפט כאשר קיימת דרך אחרת לאכיפת ביצוע הוראה שיפוטית. (ראה למשל רע"פ 7148/98 עזרא נ. זלזניאק, חק-על 99(2) עמ' 1271(4), (6) והמובאות שם; גולדשטיין, "יחסי גומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי משפט - עקרון הדרך החמורה פחות", משפטים טז(תשמ"ו) 176, 183, 188; הרנון, בזיון בית המשפט, עמ' 275). טעם זה כשלעצמו עשוי היה להצדיק את התערבותנו בהחלטה השניה של בית משפט קמא, וטענת המשיב כי דחיפות מיוחדת עקב קשייו הכספיים הצדיקה העדפת הליכי בזיון בית משפט על פני הליכי הוצאה לפועל אינה מושתתת על בסיס איתן. (7) סיכומו של דבר: אני מציעה לקבל את שני הערעורים ולבטל את החלטות בית משפט קמא ככל שהן נוגעות לחיובים הכספיים שהוטלו על המערערת. אין בהוראה זו כדי למנוע מבעלי הדין מליזום הליך תביעה במטרה לבחון את מערכת היחסים הכוללת בין כל הצדדים ובתוך כך גם את שאלת מעמדה המשפטי של המערערת בהקשר להסכם הנאמנות, ובין השאר גם לענין הסך 400,000 ש"ח אשר נדון בפרשה זו. המשיב יחוייב בהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. ניתן היום, ג' באייר תש"ס (8.5.00). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00001070.R02