פלוני (קטין) נ. מ"י

פסק-דין בתיק ע"פ 10691/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10691/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: פלוני (קטין) נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 30.11.2003 בת.פ. 512/03 שניתנה על ידי כבוד השופטת ורדה מרוז תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשס"ד (14.12.2003) בשם המערער: עו"ד נגה שביט בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין לפני ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ו' מרוז) שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 512/03. 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499א(1) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן חוק העונשין)) ועבירה של גרימת חבלה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין). המערער הודה במסגרת הסדר טיעון. הדיון נדחה לשם הגשת תסקיר ושמיעת טיעונים לעונש. כאשר הוגש התסקיר, ביקש שירות המבחן דחייה נוספת על רקע היכרותו הקצרה עם המערער ורצון לבחון עד תום את האפשרות השיקומית. הבקשה התקבלה. לאחר כשלושה חודשים, התבקשה דחייה נוספת מנימוקים דומים. המשיבה התנגדה לבקשה זו. בית המשפט החליט לערוך דיון בבקשת הדחייה ואף בקש מהצדדים שיתכוננו לטיעונים לעונש, בלי להביע עמדה לגופו של עניין. בדיון העידו המתלונן, בהסכמת הסניגור, ועובדות סוציאליות מטעם שירות המבחן. הבקשה לדחייה נדחתה. במסגרת החלטה מפורטת זו, קבע בית המשפט כי עליו להכריע האם יש להעדיף את ההליך השיקומי על פני ענישה שתגשים את שיקול ההרתעה ושיקול הגמול. עוד נקבע כי במקרה כזה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי של הנאשם, כיוון שכל ניסיונות השיקום שנעשו בעבר כשלו. כן נקבע כי יש לקחת בחשבון את הקרבן, חומרתה המפליגה של העבירה ותוצאותיה הקשות. לבסוף, נקבע כי בנסיבות אלה "יש להעדיף את הדרך העונשית, אשר ייתכן כי באמצעותה, יעמוד הנאשם [הוא המערער] על חומרת מעשיו". התיק נקבע לשמיעת טיעונים לעונש. 2. בעקבות זאת, הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. נטען כי בית המשפט גבש עמדתו באשר לעונש הראוי למערער, וזאת טרם שמיעת הטיעונים לעונש. אמנם המערער הסכים להעדת המתלונן במסגרת הדיון בבקשת הדחייה לצורך הכנת תסקיר משלים, אולם ההנחה הייתה שבית המשפט יידרש לעדות המתלונן רק בעת גזירת הדין. המשיבה טענה כי אין לפסול את בית המשפט. לטענתה, הנימוקים שהעלה בית המשפט בהחלטתו בססו את המסקנה כי אין לאפשר המשך ההליך השיקומי. בנוסף, העדויות שהושמעו היו במסגרת טיעונים לעונש, לאחר שהמערער הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות (ביום 30.11.2003). נדחתה הטענה לפיה היה עליו להתעלם מעדות המתלונן ונפסק כי סדר הראיות לקביעת העונש, אשר קבוע בחוק, לא קובע כל מועד מיוחד להצגת תסקיר מבחן, ולכן אין משמעות למועד הגשת התסקיר או למועד הדיון בו. עוד נקבע כי בהחלטה נשוא הבקשה לפסילה, נזקק בית המשפט לשאלה אם יש להפסיק את ההליך השיקומי בו החל הנאשם ולגזור את דינו או שמא יש לאפשר המשך הליך זה. בית המשפט, במסגרת שיקוליו, נדרש לנסיבותיו האישיות של המערער אל מול חומרת העבירה ותוצאותיה. קביעת בית המשפט לפיה ראוי להשית עונש הולם אינה מהווה גיבוש דעה באשר למידת העונש. כך, קבע בית המשפט כי אין בהתבטאויותיו, לפיהן יש להפסיק את ההליך הטיפולי ולעבור לשלב הטיעונים לעונש משום עילה לפסילה. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני. המערער חוזר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא. בית המשפט, כך נטען, גבש עמדתו, טרם שמיעת הטיעונים לעונש, כי נסיבותיו האישיות של המערער נדחות מפני האינטרס הציבורי. הדיון במסגרת הבקשה לדחייה לשם הגשת תסקיר משלים הוא שלב ביניים, ובמסגרתו, בית המשפט אינו יכול להגיע להחלטה אליה הגיע. הגם שהמערער הסכים לשמיעת עדות המתלונן, אין לתת לה משקל במסגרת הבקשה בה ניתנה ההחלטה. אשר על כן, לטענתו, נוצרו נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. המשיבה טוענת מנגד כי בנסיבות העניין לא מתקיימת עילה לפסלות. לשיטתה, בית המשפט פיצל את גזר הדין לשני חלקים. בשלב הראשון, החליט באשר לפן השיקומי ובשלב השני יידרש לקביעת מידת העונש. 5. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. המבחן לפסילת שופט מקצועי הוא חשש ממשי למשוא פנים (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 375). אין די בתחושותיו הסובייקטיביות של המערער, אלא יש צורך בגיבוש תשתית עובדתית המוכיחה משוא פנים. כך, כלל הוא כי התבטאות של בית משפט תצדיק פסילתו רק כאשר עולה כי בית המשפט גבש עמדה נחרצת, עמדה השוללת אפשרות סבירה של ניהול המשפט על יסוד הראיות והטענות הרלוונטיות (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3) 608). במקרה הנדון, ברי כי בית המשפט גיבש עמדה נחרצת לגבי שיקומו של המערער, ואף החליט שלא להתחשב בהליך השיקומי במסגרת ההליכים למתן גזר הדין. על כך אין כל חולק. תימוכין לכך ניתן למצוא אף בהחלטת בית המשפט בבקשת הפסלות. כך, בית המשפט קבע נחרצות כי ההליך השיקומי נכשל ביחס למערער וכי לאור חומרת העבירה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המערער. בכך הביע עמדה ברורה באשר לסוגיית הענישה. 6. טענתה העיקרית של המשיבה היא כי מדובר בחלוקה לגיטימית של גזר הדין: הפן השיקומי לחוד, וההכרעה הסופית בגזר הדין לחוד. אין בידי לקבל טענה זו. הצדדים נדרשו בטיעוניהם לבקשה לדחייה לצורך הכנת תסקיר משלים. הדיון לא נועד, והצדדים לא כוונו עצמם לעניין הכרעה בעונש הראוי. יתר על כן, לחלוקת גזר הדין לשלבים בהתאם לשיקולי ענישה אין כל תימוכין בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 (להלן החוק). ההליכים למתן גזר הדין קבועים בסעיפים 193-187 לחוק. סעיף 192 לחוק קובע: "נסתיימו ההליכים האמורים בסעיפים 187 עד 191, רשאים התובע ואחריו הסניגור והנאשם להשמיע את טענותיהם לעניין העונש." סעיף 193 לחוק קובע: "בתום הטענות לענין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם; בית המשפט יקרא את גזר הדין בפומבי יחתום עליו ויסמנו בתאריך קריאתו." הנה כי כן, הוראות החוק מסדירות את דרכי הפרוצדורה להגשת ראיות ושמיעת טיעונים טרם מתן גזר הדין, ותסקיר מבחן בכללם (ראו סעיף 191 לחוק). רק לאחר ששמע בית המשפט את מלוא הטיעונים לעונש, ייגזר דינו של נאשם. מעל לצורך, אעיר כי פיצול הענישה בדרך בה נעשה עלול לפגום בסיכוי לגזור על נאשם גזר דין צודק בהתחשב באיזון הראוי בין מכלול שיקולי הענישה. 7. אף אין בידי לקבל את הטענה כי ההכרעה בבקשה שעמדה בפני בית המשפט הניבה ממילא הכרעה בעניין השיקומי. היה על בית המשפט להידרש לעניין דחיית המועד לשם הגשת תסקיר משלים. הא ותו לא. למרות שהאינטרס בקיום הליך יעיל והרצון לשפוט משפט צדק עמדו ביסוד החלטת בית המשפט, הסוגיה לא הצריכה דחיית הפן השיקומי. ראוי היה לדחות החלטה זו למועד מתן גזר הדין, לאחר שמיעת מכלול העדויות בנושא. 8. מכל האמור לעיל עולה כי בית המשפט גבש עמדה נחרצת באשר לפן השיקומי בגזר הדין שיושת על המערער, וזאת טרם ניהול ההליך ומיצוי הדין, וטרם שמיעת העדויות והראיות הרלוונטיות להחלטה זו. אשר על כן, בנסיבות העניין יש לפסול את בית המשפט מלדון בתיק. ודוק: במקרה שלפנינו אין מדובר בהחלטת ביניים של בית המשפט, אשר אינה מקימה עילת פסלות (השוו: ע"פ 1318/91 ענבטאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 152; ע"א 4552/00 אטשטיין נ' גמזו (לא פורסם)). מדובר בהחלטה ממנה עולה בבירור כי עמדת בית המשפט, באשר לשיקול מרכזי לגזר הדין, גובשה. 9. מודע אני לקיומה של אפשרות שהמתלונן ייאלץ להעיד בשנית ולקשיים הנפשיים והפיזיים הכרוכים בעדות זו. יש להצר על כך, אולם, בנסיבות העניין אין מנוס מתוצאה זו. הערעור מתקבל. ניתן היום, כ"ב בכסלו התשס"ד (17.12.2003). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03106910_A02.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il