אלמשרק חב' לביטוח בע"מ- רמאללה נ. מוחמד חג'וג'

פסק-דין בתיק ע"א 10687/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10687/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערערת: אלמשרק חברה לביטוח בע"מ - רמאללה נ ג ד המשיבים: 1. מוחמד חג'וג' 2. עזבון המנוח סמיר צאלחי 3. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 4. אלסנדוק אלפלסטיני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1652/98 שניתן ביום 18.10.2007 על ידי כב' השופט י' עדיאל תאריך הישיבה: י"ב בתשרי, התש"ע (30.09.09) בשם המערערת: עו"ד אוסמה סעדי; עו"ד עאמר יאסין בשם המשיב 1: עו"ד אסעד מזאוי; עו"ד ואליד זחאלקה בשם המשיבה 3: עו"ד אלון בלגה בשם המשיבה 4: עו"ד מוסא עותמאן פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל) לפיו נתקבלה תביעת המשיב 1 כנגד המערערת והמשיב 2 והם חויבו לשלם לו (ביחד ולחוד) פיצויים בסך כולל של 2,447,889 ₪ (לפני ניכויים שונים ובתוספת שכר טרחת עורך-דין) בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים בה היה מעורב. הערעור מופנה כנגד שלושה "פרקים" המרכיבים את פסק-הדין והם: פסק-דין חלקי והחלטה מיום 11.12.2005 בהם נקבעה אחריותה של המערערת (יחד עם המשיב 2) לנזקיו של המשיב 1, ופסק-דין סופי מיום 18.10.2007 בו נקבע גובה הפיצוי. רקע עובדתי וההליך בפני בית משפט קמא 1. ביום 11.12.1995, בעת ששהה בעיר חברון ובנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, נפגע המשיב 1, מוחמד חג'וג', יליד 1982 (להלן: מוחמד), ונגרמו לו חבלות קשות בכל חלקי גופו. הוא הובהל לבית החולים אלהאלי שבעיר וקיבל שם טיפול רפואי. כיום סובל מוחמד מנכויות שונות עליהן אעמוד בהמשך הדברים. ביום 9.11.1998 הגיש מוחמד לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד אלמשרק חברה לביטוח בע"מ (להלן: המערערת) ונגד עיזבונו של המנוח סמיר אסעד צאלחי (להלן: סמיר), המשיב 2 בערעור שבפנינו (להלן: המשיב 2), בה טען כי נזקי הגוף מהם הוא סובל נגרמו בשל מעורבותו כהולך רגל בתאונת דרכים אשר במהלכה נפגע מכלי רכב מסוג פיג'ו (נושא מספר רישוי 33-176-35) בו נהג סמיר. השימוש ברכב היה מבוטח במועד הרלוונטי אצל המערערת. כתב התביעה הופנה לחלופין גם נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (המשיבה 3 בערעור שבפנינו), וכן נגד אלסנדוק אלפלסטיני – קרן פלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (המשיבה 4 בערעור שבפנינו), ונטען כי היה והתביעה נגד המערערת והמשיב 2 תידחה, קמה לו עילה נגד מי משתי משיבות אלה. 2. בכתב ההגנה שהגישה לא חלקה המערערת על דבר קיומו של כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב אשר על-פי הנטען היה מעורב באירוע, אך היא הכחישה את גרסתו של מוחמד לפיה נזקיו נגרמו כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב אותו הרכב. לטענת המערערת נזקיו של מוחמד נגרמו לאמיתו של דבר במהלך תאונה הקשורה במלגזה במפעל לניילון בו עבד מוחמד בעבר, ואילו גרסתו באשר למעורבות רכב הפיג'ו בתאונה בה נפגע היא לטענתה גרסה שיקרית שלא נועדה אלא כדי להוציא ממנה תגמולי ביטוח במרמה. עוד טענה המערערת כי בנסיונו לזכות מידיה בתגמולי הביטוח, זוכה מוחמד לשיתוף פעולה מצד בני משפחתו של סמיר (שנפטר בינתיים בתאונה אחרת, אשר אירעה מספר חודשים לאחר התאונה בה נפגע מוחמד) ואלה מתאמים עימו את גרסאותיהם. נוכח כפירתה של המערערת בחבותה לנזקיו של מוחמד, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' עדיאל) על פיצול הדיון בתביעה כך שתחילה תידון שאלת אחריותם של הנתבעים (המערערת והמשיבים 2-4 בערעור שבפנינו) לנזקי מוחמד, ולאחר מכן, ככל שיימצא כי מי מהם נושא באחריות לנזקים אלה, תידון שאלת גובה הנזק. פסק דינו החלקי והחלטתו של בית משפט קמא 3. ב"פסק-דין חלקי והחלטה" מיום 11.12.2005, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל) על דחיית תביעתו של מוחמד נגד המשיבות 3 ו-4. לעומת זאת ובכל הנוגע לחבותם של המערערת והמשיב 2 קבע בית המשפט כי מוחמד עמד בנטל המוטל עליו לפי מאזן ההסתברויות, להוכיח את גרסתו. בית המשפט ציין בהקשר זה כי גרסתו של מוחמד בדבר אירוע התאונה במהלכה נפגע מן הרכב שהיה מבוטח אצל המערערת היתה עיקבית וקוהרנטית ונותרה על עומדה גם לאחר חקירתו הנגדית של בא-כוח המערערת. בית המשפט הוסיף וציין כי עדותו של מוחמד נתמכת באופן משמעותי בעדותו של מי שהיה עד ראייה לאירוע, זיאד סעאפין (להלן: זיאד), וכן בעדות של מי שהגיע למקום האירוע סמוך לאחר התאונה, אברהים צלאחי, אחיו של סמיר המנוח (להלן: אברהים). זיאד העיד כי ביום האירוע, בשעה שישב בסמוך לדלת חנותו, הבחין במכוניתו של סמיר אשר פגעה במוחמד וכי מיד לאחר מכן הבהיל את מוחמד לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי; אברהים בעדותו שלו, חיזק את דבריו של זיאד וציין כי לאחר שנמסר לו על דבר אירוע התאונה בה היה מעורב אחיו, סמיר, הגיע אל מקום ההתרחשות והבחין במוחמד כשהוא שוכב על הרצפה חבול ופצוע ובזיאד שהוביל אותו לבית החולים. בית המשפט קבע כי עדויותיהם של זיאד ואברהים באשר לאירועים שהתרחשו מהימנות בעיניו והוא דחה בהקשר זה את טענותיה של המערערת לפיהן קיימות סתירות מהותיות בעדויות השוללות את האפשרות להסתמך עליהן. בית המשפט הוסיף וקבע כי קיימות בתיק ראיות נוספות המחזקות אף הן את גרסתו של מוחמד ובהן – הודעתו של סמיר במשטרה באשר לנסיבות התרחשות התאונה (שהוגשה לבית המשפט באמצעות שוטר התנועה שגבה אותה); עדות אביו של מוחמד אשר העיד על כך ששמע מעדי ראייה על התרחשות התאונה בה היה מעורב בנו; עדות אשתו של סמיר, לילה צאלחי (להלן: לילה), אשר מסרה כי שמעה על נסיבות קרות התאונה מבעלה; וכן עדותם של שלושה נוספים שהעידו כי שמעו על אירוע התאונה ופעלו על-פי בקשתו של סמיר עת הלכו לבקש ממשפחתו של מוחמד "עטווה" בשמו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אף שמשקלן של ראיות אלו הינו נמוך בהיותן עדויות שמיעה, אין להתעלם מהן כליל בשים לב לכך שהמערערת לא התנגדה להגשתן ובאשר הן משתלבות במארג הכללי של הראיות ומחזקות את גרסתו של מוחמד. בית המשפט ציין כי בנסיבות העניין ונוכח פטירתו של סמיר ייתכן וניתן להתייחס להודעתו במשטרה כראיה לאמיתות תוכנה להבדיל מהיותה ראיה לעצם הגשת ההודעה וזאת כחריג לכלל האוסר עדות שמיעה והנוגע לאמרות נפטרים, אם כי משקלה נמוך בכל מקרה נוכח העובדה שלא ניתן לחקור את סמיר על האמור בהודעה. 4. בית משפט קמא ציין עוד כי המערערת נמנעה מלהציג ראיה כלשהי התומכת בגרסתה לעניין פגיעתו של מוחמד בתאונת מלגזה והוא עמד בהקשר זה על כך שלמערערת ניתנו מספר הזדמנויות להגיש ראיות להוכחת טענתה כי גרסתו של מוחמד היא גירסה "מפוברקת" שכל תכליתה לזכות בתגמולי ביטוח במרמה. אולם, כך נקבע, המערערת לא השכילה לנצל הזדמנויות אלה. המערערת לא הגישה תצהירי עדות כלשהם במועד שקצב לה בית משפט קמא ולמרות זאת ניתנה למערערת, בהחלטה מיום 10.2.2002, הזדמנות נוספת להגיש תצהירים מטעמה בתוך 30 ימים ממועד אותה החלטה. המערערת לא הגישה תצהירים מטעמה גם על-פי החלטה זו ורק ביום 20.3.2003, ולאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק, פנתה המערערת לבית המשפט בבקשה להתיר לה להגיש תצהירים של החוקרים שניהלו מטעמה חקירה בעניין נסיבות התרחשות התאונה ושממצאיה, כך טענה, מעלים כי מוחמד בדה את אירוע התאונה מליבו כדי לזכות בתגמולי הביטוח. בהחלטתו מיום 20.5.2003 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערת להגשת התצהירים וקבע: "לאור האיחור הרב בהגשת התצהירים, בהיעדר תצהיר התומך בבקשה ומסביר את פשר האיחור, בהתחשב בכך שחלק מהעדים כבר העידו ובהיעדר תגובה להתנגדות התובע [מוחמד] והנתבעת 3 [המשיבה 3], תוך התייחסות לשאלה האם הגשת תצהיר בשלב זה תפגע במהלך המשפט או תחייב העדה חוזרת של חלק מהעדים שהעידו, הבקשה נדחית". בקשה נוספת מטעם המערערת להגשת התצהירים האמורים נדחתה אף היא על-ידי בית המשפט המחוזי מטעמים דומים בהחלטה מיום 25.9.2003, ו"הודעה ובקשה" מטעם המערערת שהוגשה לבית המשפט ביום 22.10.2003, במסגרתה חזרה המערערת בשלישית על בקשתה להתיר לה להעיד את החוקרים מטעמה, נדחתה אף היא. עם זאת, התיר בית המשפט למערערת (ובהסכמת בא-כוחו של מוחמד) לעשות שימוש מסוים ומוגבל בחומרי החקירה שביצעה. כך הותר למערערת להציג במהלך חקירתם הנגדית של אברהים ושל לילה הודעות עליהם חתמו בנוכחות החוקרים מטעמה ובהן מסרו, כך על-פי הנטען, גרסה שונה באשר לאירוע שבו נגרמו למוחמד נזקיו. זאת, לצורך הוכחת אמיתות החתימה של אברהים ולילה על ההודעות האמורות. אך גם משעומתו אברהים ולילה עם הגרסה המפורטת בהודעותיהם, לא מצא בית המשפט לשנות ממסקנתו כי יש להעדיף את גרסתו של מוחמד על פני גרסתה של המערערת באשר לנסיבות שבהן נפגע מוחמד, והוא ציין בהקשר זה כי לאברהים וללילה היו הסברים בכל הנוגע לנסיבות חתימתם על ההודעות המתוארות ואלה מובילים אל המסקנה כי הגרסה שמסר מוחמד אינה גרסה שיקרית (כך, ציינו אברהים ולילה, בין היתר, כי במפגש עם החוקרים שלאחריו חתמו על ההודעות שהוצגו, הם כלל לא נשאלו על אירוע התאונה בה היה מעורב מוחמד, כי אם על התאונה שבה מצא סמיר את מותו, ועוד ציינו כי תוכנה של ההודעה שהוצגה להם אינו משקף את מה שחתמו עליו). 5. בית המשפט קבע, אפוא, כי המערערת לא הציגה כל גרסה נגדית לגרסתו של מוחמד אשר, כאמור, נמצאה על-ידו אמינה ונתמכת בראיות חיצוניות משמעותיות. אולם בית המשפט הוסיף וציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם לו היה מתיר למערערת להגיש את תצהיריה וגם לו היו נשמעים עדיה, לא היה בכך בכל מקרה משום גרסה העומדת בנטל הראייתי הנדרש להפרכת גרסתו של מוחמד. זאת, שכן על-פי קביעת בית המשפט ההשפעה המירבית שהיתה עשויה להיות לעדויות הנוספות שביקשה המערערת להגיש היא בערעור מהימנות עדותם של אברהים ולילה (שאת הודעותיהם הסותרות, לכאורה, השיגה המערערת באמצעות חוקריה). אולם, כך צויין, העדפת גרסתו של מוחמד על זו של המערערת אינה מבוססת על ראיות אלה בלבד, ואף לא בעיקר. נוכח הטעמים האמורים קבע בית המשפט המחוזי כממצא כי מוחמד נפגע בתאונת דרכים על-ידי רכב הפיג'ו בו נהג סמיר אשר את השימוש בו ביטחה המערערת, ומשכך חייב אותה ואת המשיב 2 ביחד ולחוד לפצות את מוחמד על נזקי הגוף שנגרמו לו. כפועל יוצא ממסקנה זו נדחתה, כאמור, התביעה החלופית שהופנתה נגד המשיבות 3 ו-4. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי לא היה מקום לכתחילה להגיש את התביעה נגד המשיבות 3 ו-4 שכן המערערת מעולם לא טענה כי אין כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב הפיג'ו או כי תנאי הפוליסה הופרו. על כן חייב בית המשפט המחוזי את מוחמד לשלם לכל אחת מן המשיבות 3 ו-4 הוצאות בסך 7,500 ₪. פסק-דינו של בית משפט קמא בסוגיית גובה הנזק 6. בפסק דינו מיום 18.10.2007 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל) את סכומי הפיצוי שעל המערערת והמשיב 2 לשלם למוחמד בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. קביעותיו של בית המשפט בהקשר זה נסמכו על חוות דעתם של ד"ר מיכאל לבני בתחום הכירורגיה האורתופדית ועל חוות דעתה של ד"ר אילנה פרבר בתחום הרפואה השיקומית, אותם מינה כמומחים מטעם בית המשפט במסגרת ההליך. בחוות דעתו קבע ד"ר לבני כי כתוצאה מן התאונה נגרמה למוחמד חבלת מעיכה של רגל ימין, וכי בשל חבלה זו – ומשנסיונות טיפוליים שכללו ניתוחים להצלת הרגל החבולה לא עלו יפה – לא היה מנוס מביצוע קטיעה מלאה של הרגל עד מעל הברך. כיום, על-פי חוות דעתו של ד"ר לבני, למוחמד גדם באורך של 25 ס"מ, סגור היטב, וכמו כן הוא סובל מצלקת גדולה בצד שמאל של הגב. ד"ר לבני העריך את נכותו הזמנית של מוחמד בגין הגדם, לתקופה שמיום 11.12.1995 ועד ליום 27.11.1998, בשיעור של 100%, ומאותו מועד ואילך העריך את נכותו הצמיתה בשיעור של 80%. עוד ציין ד"ר לבני בחוות דעתו כי אף שניתן להתקין לגדם תותבת, מוחמד יזדקק לתמיכה נוספת של מקל או קב לצורך הליכה. נכותו של מוחמד בגין הצלקת בגב הוערכה בחוות דעתו של ד"ר לבני בשיעור של 10% נוספים, ובהתאם הועמדה נכותו הרפואית המשוקללת על שיעור של 88%. ד"ר פרבר בחוות דעתה הסכימה עם קביעותיו של ד"ר לבני באשר לאחוזי הנכות מהם סובל מוחמד בעקבות התאונה ובאשר לצרכיו השיקומיים קבעה כי בהתחשב בכך שמוחמד הינו אדם צעיר, מן הראוי "להשקיע מאמץ ולנסות להעניק לו איכות חיים טובה יותר" על-ידי התאמת תותבת מודולארית, עם מנגנון ברך ועם בית גדם סיליקון בכף רגל יציבה. זאת למרות שהגדם הקצר מקשה על בניית בית גדם. עוד ציינה ד"ר פרבר בחוות דעתה כי לאחר התאמת התותבת יזדקק מוחמד לטיפול במסגרת שיקום יום כדי ללמוד להסתייע בתותבת לצורך ההליכה, בהיקף של 4-5 פעמים בשבוע בחודש הראשון, ובתדירות יורדת של פעמים-שלוש בשבוע למשך החודשיים שלושה הבאים. ד"ר פרבר הוסיפה וקבעה בחוות דעתה כי במידה שהשיקום לא יצליח מסיבה כלשהי, ייאלץ מוחמד להמשיך ולהסתייע בקביים אותם יש להחליף בתדירות של כל 5-6 שנים, וכי בבגרותו, בגיל 50-60 לערך, הוא עשוי להזדקק גם לכיסא גלגלים. ד"ר פרבר התייחסה בחוות דעתה גם לסוגיית הניידות של מוחמד בעקבות נכותו, ובעניין זה קבעה כי הוא אינו מסוגל להשתמש בתחבורה הציבורית וכי הוא זקוק לרכב פרטי. עוד התייחסה ד"ר פרבר בחוות דעתה לצורכי הדיור של מוחמד בעקבות התאונה וציינה כי בשל נכותו הוא זקוק לדירה הממוקמת בקומת קרקע או בבניין עם מעלית. ד"ר פרבר הוסיפה וציינה כי מוחמד עצמאי ברוב הפעולות השגרתיות להן הוא נדרש ביומיום, אם כי יזדקק לעזרה מסוג של השגחה במקלחת (בשל סכנת החלקה) וכן לעזרה בביצוע עבודות משק הבית השונות (קניות, נקיון ואחזקת הבית). 7. טרם שאמד את נזקיו של מוחמד בראשי הנזק השונים, התייחס בית המשפט המחוזי לשאלה האם יש להעריך את נזקיו על יסוד הנתונים הרלוונטיים למציאות הכלכלית והחברתית הנוהגת בישראל, או שמא יש לגזור את נזקיו מן הנתונים הרלוונטיים המשקפים את מציאות חייו של מי שמתגורר באיזור המצוי בשליטת הרשות הפלסטינית. שאלה זו התעוררה נוכח העובדה שבשעת התאונה היה מוחמד תושב העיר חברון אולם, בחלוף שנתיים ממועד התאונה, עברה משפחתו להתגורר בישראל. בהקשר זה קבע בית המשפט כי הכלל החולש על עקרונות הפיצוי בדיני הנזיקין בדבר השבת המצב לקדמותו מחייב בחינה של נתוני המחיה של הניזוקים בשעת היווצרות הנזק ואולם, בתוך כך יש לקחת בחשבון גם את האפשרות שהניזוק ישנה את מקום מגוריו ואף יהגר למדינה אחרת וככל שהסיכוי כי יעבור למקום אחר הוא סיכוי ממשי ולא היולי בלבד, יש לפסוק את הפיצויים המגיעים לניזוק על יסוד השינוי הצפוי ב"מרכז החיים". בהתבסס על גישה זו בחן בית המשפט את עניינו של מוחמד וקבע כי במידת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי ניתן לומר כי בעת התרחשות התאונה קיים היה סיכוי ממשי כי מרכז חייו של מוחמד יעבור לישראל. בעניין זה הוסיף בית המשפט והדגיש כי שינוי מרכז החיים אכן התבצע בפועל, והעובדה שמוחמד היה בשעת המעבר (שאירע כשנתיים לאחר התאונה) קטין בלבד ותלוי במשפחתו, מלמדת על כך שלמעבר לישראל אין שום קשר לתאונה וכי המוטיבציה שביסודו אינה קשורה להאדרת נזקיו מן התאונה. עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי גם טעמים שבאוטונומיה של מוחמד מחזקים את קביעתו לפיה יש להתמקד בנתונים "הישראליים" לצורך הערכת הפיצויים, וכלשונו: "אני סבור שאין להשלים עם מצב דברים שבו האוטונומיה של הרצון הפרטי המתבטאת בחופש הנתון בידי אדם לעצב את חייו ולקבוע את מקום מושבו בהתאם לבחירתו והעדפתו האישית תפגע עקב התאונה. על רקע זה, העיקרון של השבת המצב לקדמותו המעצב את דיני הנזיקין צריך שיישמר בידי הניזוק את אותה בחירה – לקבוע את מרכז חייו – שהיתה נתונה בידיו קודם לתאונה". בהתחשב בכך, ובשים לב לעובדה שמוחמד אכן עבר עם משפחתו להתגורר בישראל, קבע בית המשפט כי הנתונים "הישראליים" הם שילקחו בחשבון לצורך הערכת הפיצויים המגיעים לו מידי המערערת והמשיב 2. 8. בשלב זה נפנה בית המשפט להעריך את גובה הפיצוי בראשי הנזק השונים. אשר לראש הנזק של אובדן כושר השתכרות קבע בית המשפט כי אף שברגיל יש לאמוד את נזקיו של קטין בראש נזק זה על יסוד שיעור השכר הממוצע במשק, בעניינו של מוחמד יש מקום לסטות מכך באשר לגביו קיימים נתונים קונקרטיים המלמדים כי רמת השתכרותו גם אלמלא מומו היתה צפויה להיות נמוכה מרמת השכר הממוצע במשק. זאת, בשים לב לנתונים שהוצגו לגביו מהם עולה כי הישגיו בלימודים טרם התאונה היו נמוכים ביותר. עוד ציין בית המשפט בפסק הדין כי מוחמד עצמו העיד שעזב את בית הספר בהיותו בכיתה ו' משום שהוא "אינננו תלמיד חכם". בהתחשב בכך, קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפסד השתכרותו של מוחמד כתוצאה מן התאונה על בסיס של 80% מן השכר הממוצע במשק. בכל הנוגע לנכותו התפקודית של מוחמד קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענתו לפיה הוא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו, וכי אף שתפקודו נפגע בצורה ניכרת בעקבות התאונה – בייחוד בכל הנוגע לעבודות הכרוכות במאמץ פיזי – עומדת לו יכולת תעסוקתית מסויימת אם כי מוגבלת (למשל בעבודות המתבצעות בישיבה שאינן כרוכות במאמץ פיזי). כך גם אישרה ד"ר פרבר, המומחית בתחום השיקום בחוות-דעתה. אשר על כן, העמיד בית המשפט את נכותו התפקודית של מוחמד על שיעור של 70%. בהתחשב בבסיס השכר ובנכות התפקודית שאותם קבע העמיד בית המשפט את הפיצוי בראש הנזק של הפסד התשכרות לעבר (מיום הגיעו לגיל 18 ועד ליום פסק-הדין) על סך של 372,317 ₪ ולעתיד (בהיוון מתאים) על סכום כולל של 1,171,028 ₪. בית המשפט הוסיף ופסק למוחמד פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 148,112 ₪ בהתחשב בנכותו הרפואית המשוקללת ובתקופת האישפוז (195 ימים בסך-הכל); סך של 270,219 ₪ בגין ניידות; סך של 68,493 ₪ בגין התאמות דיור; ופיצוי בגין סיעוד לעבר ולעתיד בשיעור כולל של 265,666 ₪. אשר לפיצוי בגין ראש הנזק שעניינו עזרים וציוד רפואי קבע בית המשפט כי על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי) קיימת זכאות לקבלת כיסאות גלגלים לרבות כיסאות שירותים, ועל כן אין מוחמד זכאי לפיצוי בגין פריטים אלה מן המערערת והמשיב 2. אולם, בכל הנוגע לפריטים הנוספים שנזכרו בחוות הדעת השיקומית (התותבת והקביים), קבע בית המשפט כי אף שלכאורה עולה מחוק בריאות ממלכתי כי למוחמד עשויה לקום זכאות בעניין זה להשתתפות בהוצאות, שיעור ההשתתפות הרלוונטי לא הוכח ובנסיבות אלה ראה בית המשפט לפסוק למוחמד פיצוי שישקף את זכאותו העקרונית להשתתפות בהוצאותיו אלה אך יביא בחשבון גם את חוסר הוודאות ביחס לשיעור ההשתתפות המדויק אותו הוא צפוי לקבל. לפיכך, פסק לו בית המשפט פיצוי בשיעור מחצית מההוצאות הנדרשות לרכישת האביזרים הרפואיים הרלוונטיים והעמידו על-פי תחשיב מפורט שערך על סך כולל של 146,054 ₪. 9. עניין אחרון אליו התייחס בית המשפט בפסק דינו נגע לשיעור הניכוי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) להם זכאי מוחמד. המערערת הציגה בעניין זה חוות דעת אקטוארית מטעמה בה הוערך שיעור הזכאות של מוחמד לתגמולים שונים וממנה ביקשה לגזור את סכום הניכוי. בית המשפט קיבל את עמדת המערערת באופן חלקי בלבד בקובעו כי יש להבחין לעניין הניכוי בין קצבת נכות כללית וקצבת הניידות. באשר לקצבת נכות כללית קבע בית המשפט כי על-פי הנתונים שהוצגו לו, תביעתו של מוחמד לקבלת קצבה זו כקצבה קבועה נדחתה על-ידי המל"ל שסבר כי הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה לא הובילה לגריעת כושר השתכרותו בשיעור העולה על 50%. משכך הורה בית המשפט כי אין לנכות את קצבאות הנכות הכללית מן הפיצוי שייפסק. אשר לקצבת הניידות קבע בית המשפט כי לכאורה עולה מן הנתונים שהוצגו בפניו כי מוחמד זכאי לתבוע קצבה זו מן המל"ל ומשכך, ועל-פי ההלכה הנוהגת, יש מקום לטענה כי מן הפיצוי המגיע לו ראוי לנכות את אותם סכומים המשקפים את הקצבאות המשוערכות, אף שטרם פנה למימוש זכאותו לקבלן. בית המשפט הורה, אפוא, כי בשלב זה יוקפא סכום הגמלאות המהוונות בידי המערערת ולא ישולם למוחמד, אלא לאחר שיתברר מעמדו כזכאי לקצבת הניידות מן המל"ל ושיעורה המדויק. בית המשפט הוסיף וקבע כי ככל שמוחמד לא יפנה למל"ל בעניין זה בתוך שלושה חודשים יהיו המערערת והמשיב 2 פטורים מלשלם למוחמד את סכום הגמלאות המוקפא בידיהם. 10. הסכום הכולל של הפיצוי שנפסק למוחמד על-ידי בית המשפט המחוזי הסתכם ב-2,447,889 ₪, ממנו נוכו התשלומים התכופים שקיבל מוחמד מן המערערת בעבר; גמלאות המל"ל ששולמו לו בגין תקופת נכותו הזמנית; וכן הוקפא כאמור סכום המבטא את קצבת הניידות המהוונת שעשוי מוחמד לקבל מן המל"ל. כמו כן, חוייבו המערערת והמשיב 2 בשכר טירחת עורך-דין בשיעור של 13% ומע"מ. טענות הצדדים 11. המערערת מלינה על קביעותיו של בית משפט קמא הן לעניין החבות והן באשר לסכומי הפיצוי שנפסקו. בסוגיית החבות מלינה המערערת בעיקרו של דבר על החלטות הביניים של בית המשפט המחוזי בהן מנע ממנה את הגשת תצהירי החוקרים ששכרה לבירור אמיתות גרסתו של מוחמד אשר לאופן התרחשות פגיעותיו. לטענת המערערת, לא היה מקום לסנקציה שגזר עליה בית משפט קמא בעקבות האיחור בהגשת התצהירים, בכך שמנע ממנה כליל מלהגיש את התצהירים ולהציג את הראיות התומכות בגרסתה הנגדית. המערערת טוענת כי האיחור בהגשת התצהירים מטעמה נבע מן הקושי אובייקטיבי לאתר את החוקרים שניהלו את החקירה בעניינו של מוחמד, שכן הקשר שלה עם החוקרים נותק לאחר שחלקם פרשו מעבודתם או חדלו להיות מועסקים על-ידי חברת החקירות עימה עבדה. בנסיבות אלה סבורה המערערת כי ניתן לרפא את הפגם שנפל בהתנהלותה בשל האיחור בהגשת התצהירים בדרכים "מידתיות" מאלה שנקט בית משפט קמא כגון חיובה בתשלום הוצאות לטובת מוחמד ולחלופין בדרך של מתן היתר מוגבל להגשת התצהירים המתייחס לאותן הודעות שנגבו מן העדים שהעיד מוחמד, ובעניין זה לא ניתן היה להסתפק, לשיטת המערערת, במתן היתר להגיש את ההודעות לצורך אימות דבר חתימתם של העדים על ההודעות. עוד מדגישה המערערת כי החלטתו של בית משפט קמא מנציחה מצב שבו ניתן פיצוי למי שאין לו עילה בדין לכך משום שפעל בדרכי מרמה כדי ליצור את עילתו. כמו כן, סבורה המערערת כי במסד העובדתי הקיים ואף בלא התצהירים שביקשה להגיש, שגה בית משפט קמא בקובעו כי מוחמד עמד בנטל להוכיח שנזקיו נגרמו כתוצאה מתאונת הדרכים הנטענת. המערערת סבורה כי עדותו של מוחמד כמו גם עדותם של העדים הנוספים שהעידו מטעמו, רצופות סתירות המלמדות על גרסה רעועה ושיקרית באשר לאופן התרחשות התאונה ועל שיתוף הפעולה ביניהם לצורך קבלת תגמולי הביטוח ממנה. המערערת טוענת בהקשר זה, בין היתר, כי בית משפט קמא התעלם מסתירות שהתגלו בעדותו של מוחמד אשר הכחיש כי בבעלותו של קרוב משפחתו מפעל ניילון בו עבד, אף שמפעל כזה אכן קיים; כי מוחמד ציין בעדותו שנפגע בתאונה בעת שחזר ממשחק כדורגל אך לא ידע להזכיר את שמם של הילדים עימם שיחק; וכי אף שעל-פי הנטען זיאד הסיע את מוחמד לבית החולים לאחר התאונה, מוחמד עצמו הכחיש כי ראה את זיאד באותו מעמד. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משקל ראוי לעובדה שלילה ואברהים מסרו הודעות כתובות בפני חוקרים מטעמה המתארות גרסה שונה, לכאורה, באשר לאופן התרחשות האירועים אף שאישרו את חתימתם על הודעות אלה. 12. לבסוף ולחלופין טוענת המערערת כי ראשי הנזק השונים הוערכו בפסיקתו של בית משפט קמא על דרך ההפרזה והם אינם משקפים את נזקיו האמיתיים של מוחמד. בהקשר זה טוענת המערערת כי נכותו התפקודית של מוחמד אשר הוערכה בשיעור של 70%, אינה משקפת את כושר עבודתו האמיתי, וכי לכך יש חיזוק בחוות דעתה של המומחית בתחום השיקום, ד"ר פרבר, אשר ציינה כי מוחמד עצמאי ברוב פעולות היומיום להן הוא נדרש. עוד טוענת המערערת כי לא היה מקום לחשב את הפסדי ההשתכרות של מוחמד על בסיס נתוני שכר במשק הישראלי. בהקשר זה טוענת המערערת כי מבחן "מירב הזיקות" אותו יש להחיל לצורך קביעת "מרכז החיים" הרלוונטי מוליך למסקנה כי הנתונים שיש להתייחס אליהם הם תנאי החיים של תושבי העיר חברון, שהרי מוחמד וסמיר הינם ילידי חברון; חברון היא מקום התרחשות התאונה; הרכב שכנטען פגע במוחמד רשום בשטחי הרשות הפלסטינית; המערערת הינה חברת ביטוח הרשומה שם ופועלת בשטחי הרשות; מקום מגורי משפחתו של מוחמד היה בחברון ושם גם היו עיסוקיהם; ומשפחתו של מוחמד עברה להתגורר בשטחי ישראל בחלוף תקופה של שנתיים ממועד התאונה הנטענת. עוד טוענת המערערת כי לא הובאה מצידו של מוחמד ולו ראיה אחת הנוגעת לנסיבות העתקת מגוריו ומגורי משפחתו משטחי הרשות הפלסטינית לשטחי ישראל. לפיכך, לא ניתן היה לסטות מן הנתונים המשקפים את תנאי החיים בחברון לצורך פסיקת הפיצויים ועומדת בעינה טענתה לפיה המעבר נבע מהרצון להאדיר את נזקיו של מוחמד. עוד מלינה המערערת על חישוב הפיצויים בראש הנזק של הוצאות אחזקת רכב וניידות וטוענת כי הסכום שנפסק הינו מופרז ואינו לוקח בחשבון את הסכומים שהיה נדרש מוחמד לשלם בגין הוצאות אלה בלא קשר לתאונה. כמו כן מלינה המערערת על פסיקת פיצוי בראש הנזק של עזרים רפואיים באשר לטענתה מוחמד זכאי לקבל את מכלול העזרים הדרושים לו ולמצער הוא זכאי להשתתפות בהוצאותיו בעניין זה בערוצים המקובלים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995. לבסוף מלינה המערערת על סכום הניכוי של תגמולי המל"ל באשר לטענתה הראיות שהציג מוחמד לפיהן אינו זכאי לקצבת נכות כללית אינן מספיקות לצורך הקביעה כי לא נתונה לו האפשרות להיטיב את נזקיו באפיק זה, אותו שומה עליו למצותו. 13. מוחמד מצידו סבור כי אין להתערב בפסק-דינו של בית משפט קמא על כל חלקיו. בפרט טוען מוחמד כי אין לשעות לטענותיה של המערערת בסוגיית החבות, אשר רובן מתמקדות בהחלטותיו של בית משפט קמא שלא לאפשר למערערת להגיש תצהירים מטעמה לאחר האיחור הניכר בהגשתם. מוחמד סבור כי בנסיבות המקרה אין מקום "לפתוח" מחדש בשלב הערעור פתח להבאת ראיות ולגישתו החלטתו של בית משפט קמא שמנע את הגשת התצהירים בשל האיחור בהגשתם נכונה אף לגופה מן הטעמים שאותם מנה בהחלטותיו לעניין זה ובעיקר בהיעדר הסבר כלשהו הנתמך בתצהיר באשר לאיחור בהגשת התצהירים. אשר לטענות המערערת המתייחסות לממצאיו של בית משפט קמא בדבר נסיבות פגיעתו טוען מוחמד כי קביעותיו של בית משפט קמא הן בעיקרן קביעות עובדתיות שאינן מצדיקות התערבות והוא מוסיף ומציין בהקשר זה כי הראיות שהוצגו על-ידו הינן ברורות, נייטראליות ומתמודדות כהלכה עם טענותיה והשגותיה של המערערת. עוד טוען מוחמד כי הסתירות שעליהן הצביעה המערערת הן שוליות, כפי שאף קבע בית משפט קמא, ואין בהן כדי לשנות מן התמונה הרחבה העולה מהן ולפיה גרסתו באשר לנסיבות שבעטיין נגרמו נזקיו – מתארות את התרחשות הדברים כהוויתם. אשר לסוגיית גובה הנזק טוען מוחמד, כי קביעותיו של בית משפט קמא מושתתות על מסד ראייתי איתן, הכולל את חוות דעת המומחים שמינה ומשכך גם בעניין זה אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. 14. המשיבה 3 טוענת אף היא כי אין להתערב בפסק-דינו המפורט של בית משפט קמא, ובפרט בפסק-דינו החלקי מיום 11.12.2005 לפיו נדחתה התביעה נגדה. המשיבה 3 מצטרפת בהקשר זה אל טענותיו של מוחמד לפיהן אין לאפשר למערערת להשיג בשלב זה על החלטות ביניים של בית משפט קמא בהן מנע ממנה להגיש תצהירי עדות מטעמה, וזאת בשל האיחור הכבד שנפל בהגשתם. עוד מצטרפת המשיבה 3 לטענותיו של מוחמד לפיהן אין להתערב במסקנתו של בית משפט קמא שהעדיף את גרסתו לגבי התרחשות האירוע בו נפגע על פני גרסתה של המערערת וזאת על-פי הכללים המקובלים לעניין נטל הראיה. המשיבה 3 מוסיפה וטוענת כי הערעור נגדה מתעלם מקביעתו של בית משפט קמא לפיה לא היה מקום לכתחילה להגיש את התביעה נגדה בהעדר עילה כלפיה. בהקשר זה מעלה המשיבה 3, בין היתר, את הטענה כי בין אם נזקיו של מוחמד נגרמו בתאונה בה היה מעורב רכבו של סמיר, כטענתו, ובין אם נגרמו בתאונה בה היתה מעורבת המלגזה במפעל הניילון (כגרסת המערערת), בהיות חוק הפיצויים חוק טריטוריאלי ישראלי ונוכח התרחשות כל אחת מן התאונות הנטענות בתחומי העיר חברון, המצויה מחוץ לשטחי ישראל, אין לחוק זה תחולה בנסיבות העניין ואין כל אפשרות לחייבה בגין הנזקים הנטענים. אשר על כן, סבורה המערערת כי דין הערעור כנגדה להידחות על הסף. 15. המשיבה 4 מצטרפת אף היא לטענותיו של מוחמד בכל הנוגע לנכונות קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיית החבות וכן היא מצטרפת לטענותיה של המשיבה 3 בכל הנוגע להיעדר עילה, נוכח העובדה שהמערערת לא כפרה בקיומו של כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב שעל-פי טענת מוחמד היה מעורב בתאונה. המשיבה 4 מוסיפה וטוענת כי מכל מקום אין בסיס משפטי לקביעת חבותה שכן לטענתה משטר האחריות החל על המקרה הוא המשטר שקובע חוק הפיצויים, אשר אינו מכיר בה כבעלת דין רלוונטית. זאת ועוד, גם אם ניתן היה לקבוע כי חוק הפיצויים אינו חל בנסיבות המקרה, סבורה המשיבה 4 כי הדין הישראלי אינו מכיר כלל בהסדר חוקי שעל בסיסו ניתן לתבוע אותה. בעניין זה מציינת המשיבה 4 שחבותה נקבעה בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה שנחתם בוושינגטון ב- 28.9.1995, אשר כלל את כל ההסכמים הקודמים שנעשו בין הצדדים (להלן: הסכם הביניים). לטענת המשיבה 4 הסכם זה, הקובע הסדרי חלוקת אחריות בינה לבין המשיבה 3, לא עוגן בחקיקה הפנימית הישראלית ולגופו של עניין – גם אם היה ניתן לראות בו "דין" – החלתו הנכונה היתה מביאה לכך שבעלת הדין הרלוונטית היא המשיבה 3, באשר התאונה הנטענת מקיימת לגישתה זיקות רבות יותר לישראל בהשוואה לאלו הקיימות לרשות הפלסטינית, בייחוד בשים לב לנתינותו הישראלית של מוחמד. בקשה להוספת ראיות בשלב הערעור 16. יממה לפני שמיעת הערעור, ביום 29.9.2009, הגישה המערערת "בקשה דחופה להגשת ראיה נוספת" במסגרתה התבקש אישור להגשת שלושה תצהירים של מי שעל-פי הנטען היו עדי ראיה לאירוע התאונה, ואשר לטענת המערערת עולה מהם במובהק כי מוחמד נפגע ממלגזה ולא מרכב הפיג'ו שהשימוש בו בוטח על-ידי המערערת. בבקשתה ציינה המערערת כי עדים אלה אותרו "לפני ימים אחדים" על-ידי עובדים מטעמה ובתצהיר שצורף לבקשה, שנחתם על-ידי מנהל מחלקת התביעות אצל המערערת, הוטעם כי "לא היתה כל אפשרות לדעת את נסיבות התאונה במלואן, מכורח הנסיבות, ורק היום הגיע לידיה [לידי המערערת] המידע המלא והמהימן מפי אנשים שראו את התרחשות התאונה במו עיניהם ולא מפי כלי שני" (סעיף 10 לתצהיר). עוד הודגש בתצהיר כי "המערערת לא חסכה במאמצים לאתר את העדים שיאשרו את גרסתה לה טענה לכל אורך הדרך, החל מכתב ההגנה, עובר לתצהיר עדות הראשית מטעמה וכלה בסיכומים שהוגשו, אולם בשל נסיבות שאינן בשליטתה [לא עלה הדבר בידה], בעיקר לאור העובדה כי המשיב ומשפחתו עשו מאמצים גדולים למנוע העדת עדים". על יסוד אותן עדויות וראיות שהוספתן מתבקשת, הצהירה המערערת כי הוגשה על-ידה לפני ימים אחדים תלונה לתובע הכללי ברשות הפלסטינית ובהתאם נפתח תיק פלילי נגד המעורבים במעשה התרמית הנטען. נוכח טיבן של הראיות הנוספות וההשלכה האפשרית שלהן על תוצאת ההליך סבורה, אפוא, המערערת כי יש מקום להורות על קבלת הראיות הנוספות; כי היא עומדת בתנאים הנדרשים לקבלתן של ראיות בשלב הערעור; וכי יש להורות על החזרת התיק לבית משפט קמא לצורך המשך בירור וחקירה של העדים הנוספים כאמור. דיון סוגיית החבות 17. טענותיה של המערערת בסוגיית החבות סבות בעיקרן סביב נסיונה לפתוח מחדש את התשתית הראייתית שעמדה ביסוד פסק-דינו של בית משפט קמא, וזאת לצורך הוכחת אמיתות הגרסה שהציגה ולפיה נזקיו של מוחמד לא נגרמו בתאונה שבה היה מעורב הרכב שביטחה המערערת כי אם בתאונת מלגזה במפעל שבו עבד. לצורך כך עותרת המערערת לביטול החלטות הביניים שניתנו על-ידי בית משפט קמא לפיהן סירב בית המשפט לאפשר לה להגיש תצהירי חוקרים מטעמה, בשל אי-עמידה במועדים שנקצבו לה לצורך כך. כמו כן עותרת המערערת להוספת ראיות בשלב הערעור הכוללות תצהירים של שלושה עדי ראייה המאמתים, לטענתה, את הגרסה שהציגה באשר לנסיבות בהן נגרמו נזקיו של מוחמד. נראה לי כי בנסיבות המקרה דנן אין לאפשר למערערת לפתוח מחדש את מסכת הראיות ולאפשר לה להגיש תצהירי עדות בין על דרך של ביטול החלטות הביניים כאמור, ובין בדרך של מתן היתר להגשת ראיות בשלב הערעור. אשר להחלטות הביניים, קובעת תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) כי: "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". הנה כי כן, בעל-דין אשר אינו מקיים את החלטתו של בית המשפט בדבר תצהירי העדים מטעמו, לא יוכל להביא את הראיות ולהעיד את העדים בשלב ההוכחות אלא בהתקיים נסיבות כמפורט בסיפא לתקנה 168(ב) לתקנות סדרי הדין (ראו ע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) 786, 790 (2002)). בבוא בית המשפט לבחון האם אי-הגשת התצהירים במועד נבעה מ"סיבות מוצדקות", שומה עליו לשקול את מידת אחריותו של המבקש לאי-הגשת תצהירים כאמור ואת מידת הפגיעה הצפויה לבעלי הדין שכנגד כתוצאה מקבלת הבקשה להגשת התצהירים באיחור, בשים לב לאינטרס הלגיטימי שיש להם בסיום ההליך ובהסתמכותם על אופן ניהול ההליך עד אותו שלב. בהקשר זה יש חשיבות לא מבוטלת למשך הזמן שחלף בין המועד שבו נדרשה הגשת התצהירים למועד שבו מתבקשת הגשתם למעשה, וככל שניהולו של המשפט מתקדם והולך תפחת נכונותו של בית המשפט להיעתר לבקשה, אלא אם כן יש בידי בעל הדין מבקש הארכה להראות כי התקיימו נסיבות המצדיקות את האיחור בפנייתו. בצד כל אלה על בית המשפט לבחון האם אי-ההיענות לבקשה להאריך את המועד להגשת התצהירים עלולה לגרום לעיוות דין, וכן עליו לשקול שיקולים "מערכתיים" הנוגעים לאופן ניהולם היעיל והסדיר של הליכים משפטיים (ראו והשוו: ע"א 5520/90 חברת שבת שרון בע"מ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 462, 465-466 (1992); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה כרך ב 1179-1181 (2007) (להלן: קשת, הזכויות הדיוניות)). במסגרת שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט בעניינים אלה רשאי הוא כמובן לשקול שימוש באמצעים "מידתיים" שאינם מגיעים כדי מניעת הגשת התצהירים מכל וכל, למשל בדרך של הארכת מועד תוך חיוב המבקש בהוצאות (ראו והשוו רע"א 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ, פ"ד נו(4) 61, 65 (2002)). עם זאת, אין לראות בפסיקת הוצאות תחליף אוטומטי לסנקציה הקבועה בתקנה 168(ב) בגין אי-הגשת תצהירים כנדרש ועל בית המשפט לשקול ולבחון כל מקרה לגופו על רקע מכלול הנסיבות הצריכות לעניין. 18. בענייננו החליט כזכור בית משפט קמא בהחלטות הביניים שפורטו לעיל שלא לאפשר את הגשת תצהירי עדויות החוקרים מטעם המערערת בשל אי-הגשתם במועד והמערערת מלינה על החלטות אלה במסגרת הערעור (על הזכות הקנויה למערערת להשיג על החלטות ביניים כגון דא במסגרת הערעור ראו: תקנה 411 לתקנות סדר הדין; רע"א 5330/08 זכריה נ' קוואז (טרם פורסם, 30.8.2009); כן ראו: מיכאיל קרייני "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי – גבולות כבישתה של אופציית הערעור על החלטות-ביניים" משפטים כט 139 (1998)). טעמיו של בית המשפט בעניין זה מקובלים עליי וטענותיה של המערערת כנגד החלטות הביניים דינן להידחות. כפי שצויין, חלף במקרה דנן פרק זמן ממושך – כשנתיים וחמישה חודשים – מאז היה על המערערת להגיש את התצהירים ועד הגשת בקשת ההארכה, ואף זאת רק לאחר שניתנה למערערת (לאחר האיחור הראשון) הזדמנות נוספת להגישם. כמו כן לא סיפקה המערערת הסברים משכנעים לאיחור ולא תמכה את בקשת ההארכה בתצהיר מתאים. המערערת אף לא התייחסה להשגות שהעלו בעלי הדין שכנגד באשר לפגיעה העשויה להיגרם להם אם יותר לה להגיש את תצהיריה בשלב המאוחר יחסית שבו היה הדיון מצוי, וזאת למרות שנתבקשה לעשות כן בהחלטת בית המשפט. נתונים אלו בהצטברם יחד מצדיקים את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בהחלטת הביניים בדחותו את בקשות המערערת להגשת התצהירים באותו מועד. אכן, פרק הזמן הממושך שחלף מאז שהיה על המערערת להגיש את תצהירי עדותה ועד למועד שבו נתבקשה הארכת המועד חייב הנמקה מפורטת ומשכנעת באשר לנסיבות המצדיקות את הדבר אך טענותיה של המערערת לפיהן נותק הקשר בינה לבין החוקרים שניהלו את החקירה מטעמה נטענו בעלמא ובלא פירוט מתאים לגבי מאמציה של המערערת ליצור קשר עימם וכן בלא תצהיר מתאים שיתמוך בעובדות הנוגעות לעניין. זאת ועוד, קבלת התצהירים בשלב כה מתקדם של הדיון בתיק שבו התגבשו ציפיות הצדדים באשר לאופן ניהולו של ההליך והושקעו מצידם ומצד בית המשפט משאבים לא מבוטלים, מעוררת קושי. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערערת לא טרחה לבאר, כפי שנדרשה על-ידי בית המשפט לעשות, מה תהא ההשלכה האופרטיבית של ההיתר המבוקש להגשת התצהירים באיחור על ההליך, בהתחשב בכך שבאותו שלב כבר נשמעו רוב עדי התביעה והאם, למשל, תידרש העדה חוזרת של מי מהעדים. המערערת לא עמדה, אפוא, בנטל להראות כי הטעמים שביסוד בקשתה להגיש את התצהירים באיחור הינם "מוצדקים" ובנסיבות שתוארו, לא היה מקום להסתפק במתן היתר להגשת תצהירים תוך חיוב בהוצאות (השוו: ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מג(2) 355, 363 (1989); ע"א 1085/03 מיכלים לתעשיה וחקלאות נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקאות 18-19 (לא פורסם, 10.7.2006)). אוסיף ואציין כי בנסיבות העניין אין בהחלטותיו של בית משפט קמא כדי לגרום למערערת עיוות דין, משום שבית המשפט התיר למערערת חרף מחדליה לעשות שימוש בהודעות שגבו החוקרים במהלך חקירת עדי התביעה אברהים ולילה ואיפשר לה לעמתם עם הגרסאות הסותרות אשר מסרו לכאורה בנוגע לאירוע התאונה. בכך נכון היה בית המשפט לילך כברת דרך לקראת המערערת וליתן לה הזדמנות להביא בפניו למעשה את עיקר הראיות שאספו החוקרים. 19. הבקשה שהגישה המערערת יממה לפני הדיון בערעור להוספת שלושה תצהירים של עדי ראייה, אף היא דינה להידחות. לעניין הוספת ראיות בשלב הערעור קובעת תקנה 457 לתקנות סדר הדין כי: "(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות. (ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את הענינים שבהם יש לצמצם את הראיות". הכלל הוא, אפוא, כי ערכאת הערעור בוחנת את פסק-דינה של הערכאה המבררת על-פי המצע הראייתי-העובדתי שלפיו ניתן פסק-הדין ונסיבות חריגות בלבד יצדיקו סטייה מן הכלל האמור ופתיחת מסכת הראיות בשלב הערעור. הרציונאל המונח ביסוד גישה מצמצמת זו עניינו בעיקרון סופיות הדיון ובתפיסה לפיה הליך הערעור נועד לאתר טעויות שנפלו בפסק הדין של הערכאה המבררת ובמסגרת זו אין מקום לפתוח מחדש את החזית העובדתית בין הצדדים הניצים. סטייה מן הכלל האמור תתאפשר, אפוא, רק באותם המקרים שבהם קיימת "סיבה חשובה" המצדיקה חריגה מעקרון הסופיות ורק אם המבקש פעל בשקידה ראויה לגילוין ולהגשתן של הראיות בפני הערכאה המבררת (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 664-666 (מהדורה עשירית, 2009); קשת, הזכויות הדיוניות, 1305-1307; ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147 (1984); ע"א 10704/05 לוגסי נ' פקיד שומה אשקלון, פיסקה 5 (טרם פורסם, 10.7.2008); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' גורן, פיסקה 16 (טרם פורסם, 12.8.2009)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי המערערת פעלה ב"שקידה ראויה" לגילוי ואיתור עדי הראייה שאת עדותם ביקשה להוסיף יממה לפני הדיון בערעור. מתן אפשרות כזו למערערת יהא בה על-כן משום מתן גושפנקא לעריכת "מקצה שיפורים" כל אימת שבעל הדין שיצא וידו על התחתונה בערכאה קמא החליט להשקיע בשלב הערעור מאמץ מרוכז למציאת עדים נוספים שיתמכו בגירסתו. המערערת לא הבהירה ולא פירטה במסגרת הבקשה מהם המאמצים שעשתה, אם בכלל, לאיתור הראיות הללו בעת הדיון בפני בית משפט קמא, וטענותיה בהקשר זה הינן כלליות ביותר ובלתי מספקות, בייחוד בהתחשב בכך שעסקינן בתאונה שהתרחשה עוד בשנת 1995 (השוו ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 141 (1992)). 20. משקבענו כי אין לשוב ולפתוח את מסכת הראיות במקרה דנן, יש להוסיף ולבחון את הטענות שהעלתה המערערת באשר לממצאים ולמסקנות אליהם הגיע בית משפט קמא על-פי חומר הראיות שהיה בפניו, ודעתי היא כי גם בעניין זה אין לקבל את הטענות שהעלתה המערערת. בית משפט קמא ניתח באריכות וביסודיות את חומר הראיות שהוצג בפניו ומצא כי גרסתו של מוחמד ראויה לאמון, וכי נמצאו לה חיזוקים חיצוניים בעדותו של זיאד, עד הראיה לתאונה, ובעדותו של אברהים שהגיע למקום האירוע בסמוך לאחר מכן וחיזק את עדותו של זיאד. חיזוקים אלה הוגדרו על-ידי בית המשפט, ובצדק, כחיזוקים משמעותיים והשילוב בין שלוש העדויות האמורות – עדותו של מוחמד עצמו ועדותם של זיאד ואברהים – הן הראיות שעליהן ביסס בית משפט קמא את המסקנה לפיה ראוי לאמץ את גרסתו של מוחמד ולהעדיפה על פני גרסתה של המערערת. בית המשפט לא התעלם מן הטענות שהעלתה המערערת בדבר סתירות שנתגלו באותן עדויות, אך הגיע לכלל מסקנה כי הסתירות בהן מדובר הינן שוליות ואינן נוגעות ללב העניין, דהיינו לעובדה שהתאונה שתוארה על-ידי מוחמד אכן התרחשה וכי הפגיעות שמהן הוא סובל נגרמו לו כתוצאה מאותה התאונה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה בשל היתרון המובנה שיש לערכאה המבררת בעניין זה, למעט במקרים חריגים אשר המקרה שבפנינו איננו נמנה עימם (ראו, למשל: ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661, 665 (1978); ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 384-385 (2006)). כמו כן לא מצאתי ממש בטענתה של המערערת כי בית משפט קמא לא נתן משקל לכך שהוכח כי לילה ואברהים חתמו על הודעות בפני חוקרים מטעם המערערת בהן מסרו גרסה אחרת לגבי מסכת האירועים. בית משפט קמא התייחס לכך מפורשות בפסק הדין וקיבל את ההסברים שמסרו לילה ואברהים באשר לנסיבות שבהן חתמו על אותן הודעות. ערעורה של המערערת ככל שהוא מופנה נגד קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיית החבות דינו, אפוא, להידחות. משכך, נותרת על עומדה דחיית התביעה החלופית שהופנתה כלפי המשיבות 3 ו-4. במאמר מוסגר יצויין כי החזית אותה ניסתה המערערת לפתוח בשלב הערעור נגד משיבות אלה לא היה לה מקום נוכח הגירסה שבה התגדרה המערערת (גירסת המלגזה) ונוכח עמדתה כי היא אינה כופרת בכיסוי הביטוחי לרכב הפיג'ו, היה ויקבע כי פגיעותיו של מוחמד אכן נגרמו מתאונה שבה היה מעורב אותו הרכב. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך כי אדרש לטענות הנוספות שהועלו על-ידי המשיבות 3 ו-4 (אשר לא הועלו במישור היחסים שבין המערערת למוחמד), לעניין תחולתו של חוק הפיצויים על ענייננו ולעניין האפשרות כי בית משפט ישראלי יחייב את המשיבה 4 בתשלום פיצויים על יסוד הסכם הביניים. סוגיית גובה הנזק 21. קביעותיו של בית משפט קמא לעניין גובה הנזק אף הן אינן מצדיקות התערבות. בית המשפט נסמך לעניין זה על חוות דעת המומחים שהיו בפניו ופסק למוחמד פיצוי בראשי הנזק השונים על-פי הכללים המקובלים לעניין פסיקת פיצויים בגין נזקי גוף ובהתחשב בנכות הרפואית והתפקודית ממנה הוא סובל. המערערת הקדישה חלק ניכר מטענותיה בערעור לכך שהפיצויים למוחמד חושבו על יסוד נתונים "ישראליים" וציינה כי בית משפט קמא שגה בכך שלא לקח בחשבון נתוני השתכרות "פלסטיניים" (למשמעות הכספית הכרוכה בכך ראו, למשל: ע"א 8288/00 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סיכסך, פיסקה 7 (לא פורסם, 24.7.2001)). טענות אלה דינן להידחות. כבר נפסק כי "מקום בו היה סיכוי של ממש שהנפגע יעבוד במדינה אחרת... נשקלת עובדה זו בעת חישוב נזקיו" (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 62 (2005)). עוד נפסק כי לצורך התחשבות בשינויים העשויים לחול במקום מגוריו של הנפגע, נדרש שבנקודת הזמן שבה התרחש הנזק היה להתממשותם סיכוי ממשי להבדיל מהיותם בגדר תרחיש היולי בלבד (ראו ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ', פ"ד לז (4) 449, 461 (1983)). משהגיע בית משפט קמא אל המסקנה כי עובדת העתקת מקום מגוריו של מוחמד לישראל היתה בבחינת אפשרות ממשית (בציינו כי זמן קצר בלבד לאחר אירוע התאונה אכן עבר מוחמד, שהיה אז קטין, יחד עם הוריו להתגורר בישראל), ומששוכנע ברמה מספקת של ודאות הנדרשת בהליכים אזרחיים כי המעבר לא הושפע מן התאונה ולא היה מונע מתכליות של האדרת נזקיו, לא היתה כל מניעה כי ייחשב את נזקיו של מוחמד על בסיס נתונים "ישראליים". סוף דבר 22. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערת לשלם לכל אחד מהמשיבים 1, 3 ו-4 בערעור הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ה אב תש"ע (5.8.2010). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07106870_V11.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il