פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10673/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10673/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1238/02 שניתן ביום 14.11.04 על ידי כב' השופטות ב' אופיר-תום, ת' שפירא ומ' סוקולוב תאריך הישיבה: ג' באדר ב' התשס"ח (10.3.08) בשם המערער: עו"ד משה מרוז ועו"ד שירה מרוז בשם המשיבה: עו"ד ענת חולתא פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא) בעבירת אינוס בתו הקטינה – עבירה לפי סעיף 351(א)(2) בנסיבות האמורות בסעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. דינו נגזר לעשרים שנות מאסר בפועל, לשלוש שנים מאסר על תנאי והוא חוייב בפיצוי בתו, קרבן העבירה, בסכום של 70,000 ש"ח. בפנינו ערעורו של המערער על הרשעתו ועל גזר הדין. 2. ברקע כתב האישום וההליכים נשוא ערעור זה עומד הליך פלילי קודם שהחל בכתב אישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי ביום 1.7.02. באותו כתב האישום יוחסו לו מעשי אלימות והתעללות שביצע באשתו, באמו ובשתי בנותיו משך השנים 2002-1997. המערער הודה באותם האישומים, הורשע על פי הודאתו ודינו נגזר (ביום30.12.02) לשנתיים מאסר בפועל (להלן: ההליך הראשון). במהלך הכנות התביעה לקראת בירור המשפט הראשון – ולקראת עדויותיהן הצפויות של אשת המערער ובנותיו – חשפה בתו הקטנה של המערער (המתלוננת) בפני הפרקליטה, כי בנוסף למעשי האלימות עליהן מסרו בחקירתן אמה אחותה והיא, היתה היא קורבן גם למעשים מיניים שביצע בה אביה, המערער, בילדותה. בעקבות כך נפתחה חקירה נוספת. בתום החקירה הוגש ביום 24.12.02 כתב אישום נוסף נגד המערער, ובו יוחסו לו עבירות של מעשים מגונים בקטין בן משפחה לפי סעיף 351(ג)(2) ובנסיבות המפורטות בסעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(3) לחוק העונשין. כתב אישום זה הוגש לאחר שהמערער הורשע בביצוע המיוחס לו בכתב האישום הראשון, ושבוע בטרם נגזר דינו באותו העניין. המערער כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום החדש. בשלב מוקדם של פרשת התביעה במהלך שיחת ההכנה שהתקיימה למתלוננת בפרקליטות לקראת עדותה, נחשפו על ידה בפני הפרקליטה פרטים נוספים לעניין המעשים המיניים שיוחסו למערער, ולפיהם בעת ביצוע המעשים המגונים הנטענים בכתב האישום החדיר המערער אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת. בעקבות כך ביקשה המאשימה את בית המשפט להתיר לה לתקן את כתב האישום, זאת בהוספת פרטי המעשים הנוספים הנ"ל ובשינוי סעיפי העבירה שיוחסו למערער, לעבירת אינוס קטינה על ידי בן משפחה חלף עבירת המעשים המגונים שיוחסה לו מלכתחילה. 3. וזוהי תמצית כתב האישום המתוקן. המערער, יליד 1955, נישא ברוסיה לאשתו. ב-1985 נולדה בתם הבכורה א' ושנתיים לאחר מכן, באפריל 1987, נולדה בתם י', הלא היא המתלוננת. המערער, אשתו ושתי הבנות עלו לישראל בשנת 1991. על פי הנטען בכתב האישום (המתוקן), בין השנים 1991 ועד 1995 נהג המערער לישון במחיצת אחת מבנותיו, לסירוגין. במהלך השנים 1994-1993, בלילות בהם ישן במחיצת בתו המתלוננת, הוא דרש ממנה לישון לצידו כשהיא עירומה, וגם הוא היה פושט את בגדיו. נטען, כי "במספר פעמים רב במהלך אותה תקופה, בשעות הלילה בעת ששהו יחד (המערער והמתלוננת) עירומים במיטה, החדיר המערער את אצבעו לתוך איבר מינה של המתלוננת בניגוד לרצונה". מעשים נטענים אלה שבכתב האישום התרחשו במהלך השנתיים בהן היתה המתלוננת בת שש ושבע. בתשובתו לכתב האישום כפר המערער בכל המיוחס לו. הוא אישר כי משך "תקופה קצרה מאוד" נהג לישון עם הילדות בחדרו, אולם לא נתלוו לכך קונוטציות מיניות כלשהן, "לא היה מגע והם היו לבושים". במסגרת פרשת התביעה נשמעו עדויות המתלוננת, אמה ואחותה. כן העידה התביעה מטעמה את חוקרת הנוער אורלי נומה, שגבתה הודעות מהמערער, מאשתו ומבנותיו, ואת העובדת הסוציאלית הילה מנור מהמרכז לטיפול באלימות במשפחה. בפרשת ההגנה העיד המערער. 4. המתלוננת, אחותה ואמן פרשו בפני בית המשפט בעדויותיהן מסכת ארוכה ומתמשכת של אלימות והתעללות בהן נהג המערער שנים ארוכות וממושכות, ולענייננו מעת שעלו לישראל בשנת 1991. עיקרי הדברים לעניין זה נכללו כאמור בכתב האישום שבהליך הראשון בו הורשע המערער, אולם מטבע הדברים נכרכו הם גם בעדויות שנמסרו בהליכי כתב האישום דנן. במרץ 2002, והיא בת 15, הגיעה המתלוננת בלווית אמה למרכז למניעת אלימות במשפחה, ושם בתהליך שיחות הדרגתי הוצף לראשונה עניין האלימות. הילה, העובדת הסוציאלית במרכז, הזמינה את חוקרת הנוער המשטרתית אורלי נומה, וביום 23.6.02 נגבתה הודעה של המתלוננת (נ/9) ובה פירוט גירסתה לעניין התנהלותו האלימה של המערער כלפיה וכלפי אמה, אחותה וסבתה (אמו של המערער). בהודעתה זו לא נכללה התייחסות כלשהי לעניין מעשים מיניים. יומיים לאחר מכן נמסרה הודעת אמה של המתלוננת (נ/1). עם תום חקירת התלונות לעניין מעשה האלימות וההתעללות של המערער, הוגש נגדו ביום 1.7.02 כתב האישום בהליך הראשון. ביום 8.12.02 נפגשה המתלוננת במשרדי הפרקליטות עם הפרקליטה שטיפלה בתיק האלימות התלוי ועומד, זאת לצורך הכנתה לקראת מתן עדותה. על פי עדות המתלוננת, אמרה לה הפרקליטה באותה הפגישה כי "זה ממש חשוב להגיד את כל האמת, זו ההזדמנות שלכם להוציא את הכל וזה הזמן, עכשיו" (עמ' 100 לפר'). המתלוננת העידה כי דבריה אלו של הפרקליטה השפיעו עליה והיא חשה כי אינה יכולה יותר לשמור את סודותיה בלבה. אותו היום חלקה המתלוננת את תחושותיה עם אחותה, אחר כך הסתגרה בחדרה וכתבה מכתב להילה, העובדת הסוציאלית. גם לאחר שכתבה את המכתב טרם גמרה בדעתה לחשוף את הדברים, ועל כן טמנה את המכתב במגירת שולחנה. במכתב (מוצג ת/7) כתבה המתלוננת – בין היתר – את הדברים הבאים: "הילה, תקשיבי, יש דברים שאי אפשר להגיד בקול, אז אני כותבת כי אני לא יכולה להסביר את מה שעובר עלי ... ואל תכריחי אותי לדבר!!! ... טוב, כשהייתי קטנה, נראה לי כתה ב'-ד' ככה, אבא הכריח אותי לישון איתו בלילה. הוא היה ערום. אני זוכרת שלא רציתי והוא אמר שהוא לא יגע בי והוא נגע לי במקומות שאסור לגעת. ואני יודעת שסבתא ידעה את זה אבל היא לא הפסיקה את זה. זה נמשך כמה פעמים. בשנה האחרונה הוא היה הולך בבית רק עם תחתונים והכל היה יוצא לו. פעם אחת הערתי לו בקשר לזה, והוא הוריד ת'תחתונים ודחף את איבר מינו מול הפנים שלי. הוא גם תמיד הכריח אותי לנשק אותו בפה. כשהתחברנו לאינטרנט הוא הכריח אותי לחפש לו אתרי סקס. אינני יודעת אם זאת התעללות מינית או לא, אבל אני מרגישה מושפלת. לכן אני מבקשת שלא תכריחי אותי לדבר איתך על זה". אחותה של המתלוננת חיטטה במגירה ומצאה את המכתב הנ"ל, ת/7, ולאחר שקראה בו כתבה מכתב משלה למתלוננת ותחבה אותו מתחת לדלת חדרה. במכתבה זה של האחות (מוצג ת/8), היא כתבה, בין השאר: "...את רשמת במכתבך שבשנים של היסודי אבא הכריח אותך לישון עמו בלילות. אבל אם תזכרי במעט יותר תדעי שזה היה בתורנות, יום את ויום אני. רשמת שסבתא יודעת, ברור. גם אמא!" למחרת ביום 9.12.02 פגשו שתי האחיות את הילה העובדת הסוציאלית, ובמהלך הפגישה מסרה לה המתלוננת את שני המכתבים. שבוע לאחר מכן, ביום 17.12.02, נגבתה מהמתלוננת הודעה נוספת במשטרה, נ/10. בהודעה זו סיפרה על המקרים הרבים בהם הכריח אותה אביה לישון עמו במיטה כששניהם עירומים. לדבריה "הוא כל הזמן היה מלטף אותי באיבר המין עם האצבעות שלו. זהו. אני לא רוצה לדבר על זה, אני מרגישה גועל עם זה" (נ/10, עמ' 2). כשנשאלה ע"י החוקרת האם המערער החדיר אצבע לאיבר מינה, ענתה י': "עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה", ובהמשך דבריה: "לא, אני לא בשלה עדיין לספר ואני מצטערת". ביום 24.12.02, לאחר השלמת החקירה הנוספת, הוגש כתב האישום דנן (בנוסחו המקורי) לבית המשפט המחוזי. המערער כפר במיוחס לו והדיון נקבע לישיבת ההוכחות ליום 24.6.03. באותה ישיבה החלה להשמע עדותה של אם המתלוננת. למחרת, 25.6.03, נפגשה הפרקליטה המטפלת במשרדה עם המתלוננת להכנה וריענון לקראת מסירת עדותה שהיתה אמורה להשמע למחרת. בעקבות אותה השיחה הגישה המאשימה בו ביום בקשה לתיקון כתב האישום (דנן), וזו לשונה: "ביום 25.6.03 נערך רענון לעדת התביעה י'ג' (המתלוננת) אצל ב"כ המבקשת. במהלך ישיבת הרענון מסרה י'ג' לב"כ המבקשת כי בכל הפעמים בהם אביה נגע באיבר מינה הוא החדיר את אצבעו לתוך איבר מינה. בנסיבות אלה, מתבקש תיקון כתב האישום. רצ"ב כתב אישום מתוקן". הבקשה נדונה בפתח ישיבת 26.6.03, ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על תיקון כתב האישום בהתאם לנוסח כתב האישום המתוקן שתמציתו פורטה בראשית הדברים (עמ' 31 לפר'). יצויין, כי במהלך הדיון בבקשה הודיעה התובעת, ואישר הסנגור, כי נערכה על ידה תרשומת המתעדת את פרטי שיחתה עם המתלוננת יום קודם לכן, ותרשומת זו נמסרה לידי הסניגור. בתום הדיון בבקשה ולאחר שתוקן כתב האישום, הושלמה באותה הישיבה (26.6.03) עדות אמה של המתלוננת ולאחריה החלה להשמע עדות המתלוננת עצמה. בעדותה פרטה המתלוננת כיצד נהג אביה המערער להכריח אותה ואת אחותה, לסירוגין, לישון עמו עירומים במיטתו. היא לא ראתה את אחותה ישנה עמו, אך שמעה זאת ממנה. אשר לה עצמה, היא העידה כי בהיותה בכתות ג' ו-ד' הכריח אותה אביה להתפשט ולהכנס עירומה למיטתו כשגם הוא עירום. הוא היה נוגע באיבריה האינטימיים ובאיבר מינה: "קודם הוא היה נוגע ואז הוא היה מחדיר לי אצבעות" (עמ' 304). ובמקום אחר, בחקירה הראשית (עמ' 108): ""ת. הוא נגע בזה ככה ואז עם האצבעות. ש. מה עם האצבעות? ת. אני לא יכולה לדבר על זה. השופטת: תארי את זה כדבר שאנחנו שומעים ומכירים אותו. ת. הרגשתי את האצבעות עמוק בפנים. ש. וכמה פעמים זה קרה ככה? ת. לא יודעת. ש. פעם אחת או יותר מזה? ת. יותר מפעם אחת". אמה של המתלוננת מסרה בעדותה, כי אכן היתה מודעת לכך שבעלה, המערער, נהג לישון לסירוגין עם אחת מהבנות בתקופה הסמוכה לעלייתם ארצה (הילדות היו אז בנות ארבע ושש). היא ניסתה למנוע זאת בעדו, אולם כשהיתה מעירה לו על כך הוא הגיב באלימות ובצעקות. לדבריה, היא התנתה איתו כי לא יהיה עם הילדות במיטה אלא כשהוא לבוש. לדבריה, הדברים נפסקו במהלך שנת 1994, זמן מה לפני שעברו לגור בדירה שנרכשה על ידם. האם מאשרת כי למעשה אינה יודעת את פרטי הדברים שהתרחשו בין בעלה המערער לבתה המתלוננת. אחותה הגדולה של המתלוננת (א'), סיפרה בעדותה כי בהיותן ילדות דרש מהן אביהן, המערער, לישון במיטתו, וזאת כדבר שבשיגרה. היא לא זכרה אם ראתה את המתלוננת והמערער כשהם עירומים במיטה, זאת כיוון שהם היו מכוסים בשמיכה. עם זאת, היא העידה כי בפעמים רבות בהן דרש ממנה אביה לישון במיטתו הוא היה עירום. המתלוננת ואחותה העידו בפירוט רב על שתלטנותו של אביהן, על אלימותו כלפיהן ועל התנהגותו המינית המוחצנת והבוטה. העובדת הסוציאלית, הילה, העידה על תהליך החשיפה ההדרגתי של המתרחש בבית המערער. תהליך הדרגתי זה התקדם בד בבד עם התהליך הטיפולי שלה במתלוננת (האם והאחות טופלו על ידי עובדת סוציאלית אחרת). הילה הגישה לבית המשפט את רישומיה המתעדים את רצף הפגישות המרובות שקיימה עם המתלוננת. 5. המערער כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום. בהודעתו בחקירה ת/9 (מיום 18.12.02, יום לאחר גביית הודעתה של המתלוננת נ/10), דחה המערער בשאט נפש את הטענות כאילו ביצע מעשים מגונים בבנות, הכחיש כי אי פעם ישן עם מי מהן במיטתו, הכחיש כי נהג להסתובב במחיצתן עירום או בתחתונים בלבד או כי הורה למי מהן למצוא לו באינטרנט אתרי סקס. בתשובתו לכתב האישום חזר על כפירתו הטוטאלית "לא היו דברים מעולם", אולם אישר כי "היתה תקופה של בערך בין שבעה לעשרה ימים שבהם המתלוננת ישנה בחדר ההורים. לא היה מגע והם היו לבושים" (עמ' 3 לפר'). בעדותו חזר המערער וכפר בכל הנטען נגדו שאינו לטענתו אלא "שקר אכזרי, הרסני, שקר עם מטרה רק אחת, לגמור, לקבור אותי פה בבית הכלא" (עמ' 412). לדבריו, אכן בשנת 1992 היו מספר מקרים ("מקסימום 10 ימים") בהם ישנה המתלוננת (שהיתה אותה שעה כבת שש) במיטתו, אולם החדר לא היה נעול ולא הוא ולא היא היו עירומים. הסיבה לכך, לדבריו, היתה שבאותה תקופה הבת הגדולה הרטיבה בלילה את המיטה. 6. בהכרעת הדין, במסקנה ברורה וחד משמעית, קבע בית המשפט קמא "כי יש לתת אמון מלא בדברי המתלוננת על כל חלקיהם ולדחות מכל וכל את גירסת הנאשם וטענותיו. התרשמתי כי המתלוננת דוברת אמת היא". בית המשפט מפרט אחד לאחד את סימני האמת שנתגלו בעדות המתלוננת, בדרך מתן העדות, בקוהרנטיות של הדברים, בהימנעותה מהגזמות ובכנות הרגשות שהתבטאו בדבריה, בהתנהלותה ובשפת הגוף. בית המשפט היה ער לכבישת העדות הממושכת, עד לחשיפה הראשונה (של מעשי האלימות) בחשיפה המאוחרת של המעשים המגונים ובחשיפה העוד יותר מאוחרת של אלמנט מעשה האינוס (החדרת האצבעות). לא נמצא כי כבישת העדות בראשונה והחשיפה ההדרגתית שלאחר מכן מכרסמים במהימנותה. זאת, לאור גילה הרך בשנים בעת שביצע בה אביה את מעשי המין, ההדחקה, החיים המתמידים לאורך שנות ילדותה והתבגרותה בצל הפחד והאיום שהשליט המערער בבנותיו והבושה שבחשיפת הדברים. לצד אלו נפתח לה אט אט פתח הצלה ושחרור בהליך הטיפולי שהחלה בו ובאמון שנבנה בהדרגה בינה לבין העובדת הסוציאלית, ולאחר מכן עם הפרקליטה שטיפלה בתיק האישום הראשון (עבירות האלימות) ובעקבותיו בתיק השני (מעשי המין). לצד האמון המלא שנתן בית המשפט במתלוננת ובעדותה, נמצאו חיזוקים לעדותה בחומר הראיות. מטבעם של דברים, עדותה לעניין מעשי האינוס עצמם אינה נתמכת, ואינה יכולה להתמך, בראיות נוספות. ברם, ככל שהדברים אמורים באוירת האיום והמעשים המגונים, מתחזקת עדותה בעדויות אמה ואחותה. כך הוא לעניין התנהלותו השיטתית של המערער – בשנים הרלבנטיות – לקחת עמו למיטתו אחת מילדותיו כשהוא עירום. כך גם לעניין חשיפת איבריו בדירת המשפחה ומעשים נוספים בעלי קונוטציה מינית עליהם העידו המתלוננת, אחותה ואמן. חיזוק נוסף נמצא בעדותה של הילה, העובדת הסוציאלית, ובתרשומות הטיפול והפגישות הרבות שקיימה עם המתלוננת. מעדותה של הילה ומתרשומותיה עולה מצבה הנפשי של המתלוננת, התואם את מסכת האירועים שחוותה המתלוננת ואשר עליהם העידה, וכמו כן עולה מעדותה תהליך ההתפתחות והחשיפה ההדרגתיים בד בבד עם התקדמות הטיפול ובניית האמון ההדרגתית. מנגד, פירט בית המשפט את האינדיקציות הרבות מעדות הנאשם המחזקות את התרשמותו השלילית ביותר ממנה ואת חוסר האמון המוחלט שמצא בה. לאור כל זאת, נקבע כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את המעשים והעבירה שיוחסו למערער. הערעור על הכרעת הדין 7. בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה משיג הסנגור על המסקנה המרשיעה שבהכרעת הדין, וזאת משורת נימוקים. המתלוננת כבשה את עדותה שנים רבות. בגירסתה הראשונה, ההודעה נ/9 מיוני 2002, לא מסרה המתלוננת ולו מילה אחת לגבי מעשים מיניים מכל סוג שהוא. באותה הודעה היא פרטה "רק" מעשי אלימות והתעללות. רק כחלוף ששה חודשים, לאחר שהוגש כתב האישום הראשון (בעבירות האלימות) ולאחר שהמערער נעצר, נמסרה על ידה ההודעה הנוספת נ/10 (ביום 17.12.02). בהודעה זו פרטה גם מעשים מגונים שנעשו בה. חלפו שישה חודשים נוספים, וביוני 2003 סיפרה לפרקליטה המטפלת כי למעשים המגונים נלוו גם מעשי החדרת האצבעות (העולים כדי אינוס). לטענת הסנגור, כבישת עדות ממושכת שכזו ומסירת הגירסה בדרך של השלמה מקוטעת שכזו, מערערת את האמון שניתן לייחס לדברים. הסנגור מוסיף וטוען, כי ממכלול העדויות של המתלוננת, אמה ואחותה, עולה החשד כי יתכן והמניע להעצמה ההדרגתית של גרסת המתלוננת יסודה ברגשי נקם שלהן כלפי המערער וברצונן להרחיקו לצמיתות או לתקופה ארוכה ביותר מביתן ומחייהן. לטענתו, המפנה הראשון ב-נ/10 נעשה לאחר "חילופי המכתבים" בין המתלוננת לאחותה (ת/7 ו-ת/8), והמפנה הנוסף נעשה בעיצומה של עדות האם וערב עדותה של המתלוננת. נתונים אלה, כך הטענה, מוסיפים גם חשש בדבר מגמתיות הגובלת, מדעת או שלא מדעת, בעלילה. לגופה של עדות המתלוננת לעניין מעשי האינוס – קרי החדרת האצבע – טוען הסניגור שהדברים לא נתבררו מספיק בעדותה, הן לעצם הטענה והן לעניין מספר המקרים בהם התרחשו הדברים. זאת, במיוחד כשהמדובר בעדות שנמסרה לגבי אירועים שהתרחשו כעשר שנים לפני כן. לצד טענותיו לעניין הממצא המרשיע, טוען ב"כ המערער לכשלים דיוניים מהותיים שנפלו בהליכים קמא. כזכור, בפתח ישיבת ההוכחות השניה ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום ולכלול בו עבירת אינוס. זאת, בהסתמך על דברים שנאמרו ע"י המתלוננת לפרקליטה בשיחת רענון לקראת עדותה יום אחד לפני כן. לטענת הסנגור, נדרשו בנסיבות אלה, בטרם בקשת התיקון, גביית הודעה מפורטת מהמתלוננת במשטרה ומתן אפשרות למערער למסור הודעה משלו בתגובה להודעת המתלוננת. משלא נעשה הדבר, נפגעה זכותו הדיונית הבסיסית של המערער לניהול נאות של הגנתו ולהצגת מלוא חומר החקירה בטרם יתוקן כתב האישום ויישמעו העדויות, ובעיקר עדות המתלוננת עצמה שהחלה להשמע בו ביום. זאת ועוד. גם תרשומת השיחה שהתנהלה בין המתלוננת לפרקליטה לא הוגשה לבית המשפט, ובכך נמנעה מהמערער האפשרות לחקור ולברר את נסיבות אותה השיחה, את הרקע לדברי המתלוננת במהלכה ואת תוכנם המדוייק של הדברים. טענה נוספת מתייחסת לצמצום בו נהג בית המשפט קמא – לטענת הסנגור – בחקירה הנגדית של המתלוננת. 8. נפתח בטענה לעניין הדרך בה נתבקש תיקון כתב האישום ולעניין החלטת בית המשפט לאשר את התיקון המבוקש. הראיה החדשה נשוא בקשת התיקון הגיעה לידיעת ב"כ המאשימה בשיחה שקיימה עם המתלוננת ביום 25.6.03 ערב המועד הקבוע לשמיעת עדותה בבית המשפט. הדברים שנאמרו ע"י המתלוננת באותה הישיבה מהווים כמובן "חומר חקירה" כמובנו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ואשר יש להביאו לידיעת הנאשם. הפרקליטה המטפלת נהגה כדין וכראוי כשדיווחה על כך מיידית לסנגורו של המערער טלפונית, ובמקביל בשיגור ההודעה באמצעות הפקסימיליה למשרדו. נתונים אלה מתאשרים מתוך דברי הסנגור במהלך הדיון שהתקיים לעניין זה בפתח ישיבת 26.6.06 (ר' עמ' 30-29 לפר'). איננו מוצאים מקום לטענה כי בנסיבות אלה נדרשה גביית הודעה נוספת של המתלוננת במשטרה. אימרה או אמירה של עד מחוץ לבית המשפט, ובטרם החלה עדותו, טעונה תיעוד, אולם לא בכל מקרה חייב להיות התיעוד במסגרת הפורמלית של הודעת עד בחקירת המשטרה, שכן הדבר הינו תלוי נסיבות משתנות. אמירה שכזו יכול ותהייה בתצהיר, במכתב, בהקלטה, בצילום או בדרכי תיעוד נוספות, ובלבד שניתנה לנאשם "הזדמנות סבירה" לעיין באותה הראיה. על פי הוראת סעיף 77(א) לחוק סדר הדין הפלילי: "(א) לא יגיש תובע לבית המשפט ולא ישמיע עד, אם לנאשם או לסנגורו לא ניתנה הזדמנות סבירה לעיין בראיה או בהודעת העד בחקירה, וכן להעתיקם, אלא אם ויתרו על כך". הדברים שהשמיעה המתלוננת באזני הפרקליטה ביום 25.6.03 תועדו ונרשמו במקום ע"י הפרקליטה והועברו מיידית לידיעת הסנגור, בכתב ובעל פה. בישיבת 26.6.03 נשמעה חקירתה הראשית של המתלוננת, ולבקשת הסניגור נדחתה חקירתה הנגדית ל-10.7.03, ואז שבה ונדחתה עד לישיבת 25.9.03. במהלך הדיון בבקשת תיקון כתב האישום הודיע הסנגור בשם המערער כי הוא כופר בטענות החדשות המועלות נגדו, כפי שהוא כופר וכפר מלכתחילה בעצם הטענות בדבר מעשים מיניים כלשהם במתלוננת או באחותה. השלב בו נתבקש תיקון כתב האישום היה בתחילת פרשת התביעה. ריכוז כל העובדות והנתונים המפורטים לעיל מעלה, כי תיקון כתב האישום בפתח ישיבת 26.6.03 לא פגע ביכולתו של המערער להתגונן מפני המיוחס לו בכתב האישום המתוקן. נוסיף ונציין, כי המתלוננת נחקרה בחקירתה הראשית ובחקירתה הנגדית גם על נסיבות "פגישת הרענון" שקיימה עם הפרקליטה ב-25.6.03. במסגרת פרשת ההגנה זכאי היה כמובן המערער, אם חפץ בכך, לבקש לזמן לעדות את מי מבין הנוכחים באותה הפגישה, אולם הוא לא עשה זאת. בבחינה הערעורית של הדברים נוסיף ונציין, כי לא מצאנו עיוות דין שנגרם למערער בעטיו של תיקון כתב האישום, בעיתוי ובנסיבות שפורטו לעיל. 9. הכרעת הדין של בית המשפט קמא מיוסדת כל כולה על ממצאי העובדה שנקבעו על ידו מתוך הראיות והעדויות שבאו בפניו, ובראש וראשונה על קביעות המהימנות שנקבעו לעניין עדותה של המתלוננת לעומת עדותו של המערער. ממצאי מהימנות אלה נקבעו ע"י שופטי הערכאה המבררת, לאחר שהעדים העידו בפניה עדויות ממושכות ביותר בחקירה ראשית ובחקירה נגדית. הלכה היא משכבר, כי אין תחליף ליתרון הערכאה הדיונית שבהתרשמות הישירה והבלתי אמצעית מהעדים המעידים בפניה, צורת עדותם, תכניה וכל יתר סימני האמת שאינם נחשפים אלא במתן העדות עצמה. מתוך כך לא תתערב בדרך כלל ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו בהסתמך על הערכת מהימנות העדים, אלא במקרים החריגים שנקבעו לעניין זה בפסיקה (ראו לאחרונה ע"פ 953/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.07); וכן ע"פ 1201/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.07)). העניין דנן אינו בא בגדרו של חריג מן החריגים לכלל האמור. אדרבא, הערכת המהימנות שנקבעה ע"י בית המשפט קמא איננה הממצא היחיד המבסס את הרשעת המערער, אלא מחוזקת היא במכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניו, כפי שתומצתו הדברים לעיל וכפי שפורטו בהרחבה רבה מאוד בפסק הדין קמא. אשר לטענה לעניין כבישת עדות המתלוננת וחשיפת הדברים לשיעורין ובמקוטע – אין באלה כדי לכרסם או לגרוע מתוקף ממצאי המהימנות – החד משמעיים – שקבעו שופטי בית המשפט קמא. נשוב ונזכור, כי המתלוננת חוותה בילדותה המוקדמת אירועי אלימות, ביזוי והשפלה בלתי פוסקים מצד אביה המערער ונתונה היתה במשך שנים בתהליך הדחקה חרדה ואימה מפניו. הדברים החלו לצוף מעלה וחוצה בהיותה כבת חמש עשרה. התהליכים הנפשיים שעברה פורטו בהרחבה בפסק הדין קמא, שם נאמר בין השאר: "המתלוננת תארה (בעדותה – י"א) בצורה סדורה, הגיונית ואמינה את ההדרגתיות שבה שבו לתודעתה האירועים המיניים הטראומתיים אותם חוותה מצד הנאשם, ואת השלבים שעברה עד שהרגישה 'בשלה' לחשוף את הדברים ולדווח עליהם. כך הסבירה בפירוט, הסבר המוצא תימוכין בעדויות הנוספות ובהודעתה במשטרה, מה היה ה'טריגר' שהביאה לכתיבת המכתב לעו"ס הילה..." (עמ' 55 לפסק הדין). ולעניין החשיפה הנוספת: "בעקבות תיקון כתב האישום באותו שלב מאוחר יחסית, הופיעה המתלוננת בבית המשפט וחזרה על פרטי עדותה בפנינו ואף הוסיפה והסבירה, אם כי מתוך קושי רב וכאב, את הרגשתה בעת שהנאשם החדיר אצבעותיו לאיבר מינה" (שם). בפסיקת בית משפט זה נקבע שוב ושוב, כי תופעת כבישת העדות והדחקתה בקרב מתלוננות בעבירות מין, ובעיקר כאלו שהמעשים בוצעו בהם בתוך המשפחה בילדותן, משקפת תופעה נפשית מובנת, ואף מתבקשת מאליה, שעה שהמדובר בילדים שנחשפו למעשי עבירות המין בהיותם רכים בשנים (וראו לעניין זה ע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721, 745 (1997); ע"פ 2820/98 סיגמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 183, 189 (1999); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 926 (2001)). סיכומם של דברים, הכרעת הדין קמא מיוסדת על ממצאי המהימנות והעובדות שנקבעו כדין וכמתבקש מתוך חומר הראיות כולו. לא נמצאה לנו שגגה שנפלה בעניין זה בפני השופטים קמא ולא מצאנו עילה או טעם להתערב בכך. על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להדחות. הערעור על גזר הדין 10. לטענת הסנגור, עונש המאסר של 20 שנים שהוטל על המערער מופלג בחומרתו מעל ומעבר לרף הענישה המקובל לעניין העבירות בהן הורשע. אין הסנגור מקל ראש בחומרת העבירות, אולם על פי הטענה פקד בית המשפט קמא על המערער עוונות ופשעים שלא נכללו בכתב האישום ושממילא לא הורשע בביצועם. כזכור, בטרם הוגש כתב האישום דנן הוגש נגד המערער כתב אישום קודם לבית המשפט המחוזי, ובו יוחסו לו עבירות אלימות והתעללות שביצע במתלוננת, באחותה ובאימן בין השנים 2002-1997. המערער הודה בסופו של דבר בביצוע כל אותן העבירות, הורשע ודינו נגזר על כל אלה (ביום 30.12.02) לשנתיים מאסר בפועל. על כן – לא היה מקום לשוב ולפקוד עליו פשעיו אלה – אם במישרין ואם בעקיפין – בגדרו של גזר הדין הנוכחי. לגופם של המעשים שהורשע בהם המערער, טוען הסנגור כי אלה אינם ניצבים במרומי רף החומרה של עבירות האינוס. המעשים בהם הורשע המערער לא היו מעשי בעילה אלא החדרת אצבע לאיבר המין. לא נלוו להם אלימות ברוטאלית או פגיעה גופנית. אין ממצא בהכרעת הדין, או בגזר הדין, לעניין תכיפות המעשים. העונש שנגזר – 20 שנות מאסר – חורג איפוא, לטענת הסנגור, באופן משמעותי ביותר מרמת הענישה המקובלת והראויה. ב"כ המשיבה אינה חולקת כי אכן המדובר בעונש חמור ביותר, אולם נסיבות המקרה גם הן לטענתה חריגות בקיצוניותן. המדובר באב שגרם הרס לחייה ולנפשה של בתו המתלוננת. עוצמת הרוע והרשע המשתקפים ממעשיו – ותוצאות המעשים – מצדיקים את העונש כפי שנגזר. 11. המעשים הנפשעים שביצע המערער בבתו, בהיותה רכה בשנים, הינם חמורים וקשים, ומידת הדין הראויה לו בשל כך תיגזר בראש וראשונה מתוך כך. עם זאת, בבוא בית משפט לגזור דינו של נאשם על רוע מעלליו, אין בפני בית המשפט אלא אותם מעללים ומעשים בהם הואשם בפניו ובהם הורשע על ידו. במשפטו של המערער נחשפה במלוא נוראותה אוירת הטרור, האיומים והאלימות שהשליט המערער בביתו שנים רבות וארוכות. ברם, בשל חלק נכבד ביותר מכל אלה הועמד המערער לדין בהליך הקודם והנפרד שבו יוחסו לו עבירות אלימות התעללות ואיומים כלפי המתלוננת אחותה ואימן משך השנים מ-1997 עד 2002. הוא הודה בכל אותם המעשים בטרם הוגש כתב האישום הנוכחי, ודינו נגזר בגינם לשנתיים מאסר. מתיק בית המשפט קמא למדנו, כי בטרם הוגש כתב האישום דנן פנתה המאשימה בבקשה לבית המשפט שדן בכתב האישום הראשון (בעבירות האיומים וההתעללות) לתיקון אותו כתב האישום על דרך הוספת האישום נשוא כתב האישום דנן. בית המשפט לא נעתר לבקשה, ועל כן, לאחר שנגזר דינו בהליך הראשון ובעודו מרצה את תקופת המאסר שהוטלה עליו בגינו – הוגש נגדו כתב האישום הנוכחי. עיון בגזר הדין דנן – וביתר שאת בהכרעת הדין – מעלה כי שיקול מרכזי ומכריע בחומרת עונשו הרבה של המערער נובע, או לפחות קשור, להתנהלות האלימה, המאיימת והמתעללת של המערער בשתי בנותיו ובאימן גם בשנים הארוכות שקדמו לעבירה נשוא ההליך הנוכחי, מעשים שעליהם כבר נתן את הדין בהליך הראשון. אשר לעבירות המין (שלא נכללו בכתב האישום הראשון), התייחס בית המשפט קמא בהכרעת הדין לחשדות הכבדים שעלו בו כי מעשים שכאלה בוצעו ע"י המערער גם בבתו השניה, אחותה של המתלוננת. גם בגזר הדין מצאנו התייחסות מפורטת למעשים מיניים של המערער בשתי הבנות. ברם מעשים שכאלה ביחס לבת השניה לא נכללו בכתב האישום דנן והמערער לא הורשע בביצועם. המערער הואשם והורשע באינוס של בתו המתלוננת ולא יוחסו לו עבירות מין ביחס לבתו השניה. הוא גם לא הורשע בעבירות שכאלה מכוח סמכותו של בית המשפט – במגבלות המתחייבות – לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בהינתן המפורט לעיל – מוצאים אנו מקום לטענת הסנגור כי בגזר הדין קמא נשקלו לחובת המערער גם מעשים והתנהגות החורגים מתחום העבירה שהואשם והורשע בה. זאת, הן בהתייחסות למעשי האלימות וההתעללות עליהם נתן את הדין, ובנפרד, בהליך הקודם, והן בהתיחסות להיבטים מיניים של חלק מאותם הדברים שלא הואשם בהם ולא הורשע בביצועם. 12. כמצויין לעיל, עמדת המאשימה היתה מלכתחילה לצירוף האישום נשוא כתב האישום דנן (בעבירת המין) לכתב האישום הראשון (בעבירות האלימות), ואין לנו ספק כי עמדה זו ראויה ונכונה היתה. דא עקא, שבקשת תיקון כתב האישום שהוגשה לשם כך נדחתה ע"י בית המשפט שדן בהליך הראשון, וזאת נוכח השלב המתקדם מאוד בו היו אותם ההליכים. ברם, גם משהתנהל הליך זה בנפרד מההליך הראשון – הרי שבקביעת האיזון העונשי הנדרש בסופו של יום, מן הראוי היה שהדברים ישובו וייבחנו זה מול זה וזה עם זה. ברי כי אין מקום להוסיף ולפקוד בגזר הדין של הליכי כתב האישום השני עונש נוסף בשל העבירות שבהליך הראשון. עם זאת, היה מקום לבחון מעין חפיפה אפקטיבית של העונשים, שכן המערער כבר סיים לרצות מאסרו הראשון בטרם נגזר דינו בהליך הנוכחי, השני. 13. הגענו למסקנה, כי בגזר הדין נשוא ערעור זה לא התאזנו הדברים ברמה הנדרשת, וכי תוצאתו הסופית מחמירה עם המערער ברמה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. לאור זאת, אציע כי נקבל את הערעור על גזר הדין וכי נביא לעניין זה בכלל שיקולינו שפורטו לעיל גם את עונש המאסר בן השנתיים שריצה המערער בשל הרשעתו בהליך הקודם. אשר על כן, אציע כי עונש המאסר בפועל שירצה המערער בשל העבירות בהן הורשע בהליך זה יועמד על 12 שנות מאסר, שירוצו על ידו החל מיום תום ריצוי המאסר של שנתיים שהוטל עליו בתיק הקודם – ת"פ 40207/02 בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט אלון, על שני חלקיו. אשר להיבט הענישה הראוייה, אבקש להוסיף את הדברים הבאים: כבר נאמר לא אחת, כי גזירת דינו של נאשם היא מן הקשה והמורכבת שבמעשה השיפוטי. היא מחייבת הערכה של מידת החומרה שבמעשה הפלילי, בצד היקפו ועוצמתו של הנזק לקרבן העבירה. היא מחייבת התייחסות לנסיבותיו האישיות של הנאשם, לעברו, ולסיכויי שיקומו. היא מצריכה ראייה פרטנית של נסיבות ההליך הספציפי העומד לדיון, בצד ראייה רחבה הרבה יותר של מדיניות ענישה כוללת, שנדרש בה מסר כללי המבקש להגשים מדיניות ויעדים חברתיים חשובים באמצעות אכיפת נורמה עונשית שיש בה מן ההרתעה, מן הגמול, ומתפיסת השיקום כאחד. בגדרו של מעשה הענישה נדרש איזון פנימי ראוי בין מכלול שיקולי הענישה שיש לתת לכל אחד מהם את משקלו היחסי - ובהם – חומרת העבירה על פי טיבה, הגמול הראוי על המעשה, הרתעה מפני ביצוע עבירות נוספות, וסיכויי שיקום. בצד האיזון הפנימי הנדרש, יש צורך באיזון חיצוני בענישה, שמשמעותו היא – קיומו של שיווי משקל ראוי בין הענישה בהליך העומד לדיון, ביחסו לענישה בהליכים אחרים בנושאים דומים, ובסיטואציות קרובות במהותן. יחס זה נלמד מנקודות השוני והשוויון בין הליכים שונים בתחום דומה, ומהנורמה העונשית המקובלת כמדיניות ענישה רחבה, בקטגוריות השונות של העבירות הפליליות על פי נושאיהן. אמנם, קשה למצוא מקרה אחד שיהא זהה לחלוטין בנתוניו ובנסיבותיו למקרה האחר, אולם חרף השוני, קיימים קווי דמיון וזהות תוכנית בעבירות המשתייכות לאותה קטגוריה פלילית, ומתגבש קו ענישה כללי בפסיקה, היוצר אמת מידה שסביבה נעה מטוטלת הענישה ממקרה למקרה, לחומרה או לקולא. הפרת האיזון הפנימי או האיזון החיצוני בענישה עלולה ליצור חוסר שווי משקל ראוי, העלול לגרור אחריו תוצאה עונשית בלתי צודקת – בין לקולא ובין לחומרה. כדי למנוע תוצאה כזו, אנו מצווים בהקפדה יתירה במלאכת האיזון, מלאכה שמעורבים בה הגיון, חושים, ונתונים אובייקטיביים מן העשייה השיפוטית. בענייננו במקרה זה, נראה לי כי בית המשפט קמא סטה בכיוון להחמרת-יתר משווי המשקל הראוי בהערכת מכלול שיקולי הענישה הנדרשים לענין. אין חולק, כי מדובר במעשים פליליים קשים וחמורים ביותר של אב כלפי בתו הקטינה. אולם היקפו של העונש שנגזר – 20 שנות מאסר בפועל – חורג באופן קיצוני מן הענישה הנדרשת במקרה זה, הן מבחינת האיזון הפנימי בשיקולי הענישה הרלבנטיים להליך זה גופו, והן ביחס לאיזון החיצוני, בהתייחס לענישה המקובלת בהליכים פליליים אחרים, הנמנים על קטגוריית עבירות המין בכלל, ועבירות מין בתוך המשפחה, בפרט. אין ספק, כי נדרש במקרה זה מסר עונשי בעל עוצמה רבה, שיש בו מן ההוקעה הנחרצת על מעשיו הנפשעים של האב בבתו. יחד עם זאת, גם בעבירות קשות כנגד המוסר, ובהן עבירות מין במשפחה, המקוממות במיוחד את תחושת הצדק האנושי, עלינו להקפיד על שמירת שווי המשקל הראוי בענישה, שהוא ערובה יסודית לעשיית צדק במשפט, צדק עם הפרט, וצדק עם הכלל, כאחד. מטעמים אלה, אני מצטרפת לפסק דינו של חברי, השופט אלון. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: 1. קראתי בעיון רב את פסק דינו של חברי, השופט י' אלון, ואת הערותיה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה. עמדתם כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין מקובלת עליי, אולם לצערי, באשר לערעור על גזר הדין, אין דעתי כדעתם. אין חולק כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש כבד. השופט אלון מציע בפסק דינו להקל הקלה משמעותית בעונשו של המערער, מאחר שלדבריו עיון בגזר הדין ובהכרעת הדין מעלה כי שיקול מרכזי ומכריע בחומרת העונש שהושת על המערער נבע או היה קשור להתנהלותו האלימה והמתעללת כלפי בנותיו ואימן גם בשנים שקדמו למעשים שבמוקד ההליך הנוכחי, ואשר עליהם נתן כבר את הדין בהליך נפרד. בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת הדין לחשדות כבדים שעלו בקרבו כי המערער ביצע מעשים מיניים לא רק במתלוננת, אלא גם בבתו השנייה. בגזר הדין הוא מתייחס למעשים מיניים של המערער בשתי בנותיו, בעוד שמעשים כאלה לגבי הבת השניה לא יוחסו לו בכתב האישום והוא לא הורשע במעשים אלה לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. השופט אלון מנמק כי בקביעת האיזון העונשי הנדרש אין לפקוד על המערער בגדרי הליך זה עונש נוסף בשל העבירות בהן הורשע בהליך הראשון, וכי בגזר הדין לא התאזנו הדברים ברמה הנדרשת, באופן שתוצאתו מחמירה יתר על המידה. 2. נכונה אני לקבל את מסקנת השופט אלון כי תוצאת האיזון שנעשה בגזר הדין מחמירה עם המערער יתר על המידה, אולם אינני סבורה כי יש מקום להקלה כה משמעותית בעונש. כפי שמציינת השופטת פרוקצ'יה, מלאכת גזירת העונש קשה ומורכבת היא. היא מבטאת פן כללי המבקש לחתור למדיניות ענישה ראויה שתאפשר קידום ערכים חברתיים ומטרות אחרות, ופן פרטני שעיקרו בגזירת העונש המתאים למידותיו של הנאשם הקונקרטי. גזירת הדין מצריכה איזון רגיש ועדין בין שיקולי הענישה השונים, דוגמת אינטרס השיקום, אינטרס ההרתעה – של היחיד ושל הרבים, אינטרס הגמול, אינטרס המניעה וההרחקה מן החברה. גם השיקולים השונים הרלוונטיים לצורך גזירת הדין מורכבים הם. כך, כאשר מדברים אנו על חומרת העבירה אין משמעו של דבר כי אך עצם העובדה שמדובר בעבירת אלימות או מין היא המלמדת על חומרתה, אלא תוכנו המהותי של שיקול זה נגזר מאופי המעשים, מהיקפם ומשכם, מאופי הנזק שנגרם לקורבן, מזהות הקורבן ומטיב יחסיו עם העבריין, ועוד. ההתערבות בעונש שגזרה הערכאה הדיונית אף היא אינה פשוטה, שכן לא ניתן לשים על כפות המאזניים את השיקולים השונים הצריכים לעניין, למוד את משקלו היחסי והמדויק של כל אחד מהם וכך להגיע לתוצאה נכונה אחת ויחידה (ראו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421 (1979)). ההתערבות בעונש שהוטל – ממש כמו עצם גזירת הדין – היא פרי התרשמות ואיזונים כפי שרואה אותם השופט בנסיבות המקרה. היא מושפעת גם מן הצורך לקבוע מדיניות ענישה ראויה באותו סוג עבירות, ומן הצורך המתעורר בהעלאת רף הענישה או בהקלה בו, בשל שינויי העיתים והתרחשותן של תמורות חברתיות או אחרות רחבות יותר. 3. במקרה דנן, מדובר בעונש שנגזר על המערער בגין הרשעתו במעשים שאת חומרתם יקשו מילים לתאר: בשנות ילדותה של המתלוננת, בתו, נהג המערער לקחתה למיטתו כשהוא עירום ובמספר רב של פעמים, לאורך תקופה של כשנתיים, דרש ממנה לישון לצדו עירומה, נגע באיבריה האינטימיים והחדיר את אצבעו לתוך איבר מינה בניגוד לרצונה. יש שיטענו כי אין אלה מעשים המצויים ברף העליון של החומרה על סקאלת עבירות המין. ואכן, ישנם טעמים הנעוצים בנסיבות כל מקרה ומקרה, העשויים להצדיק הבחנה בין שני אופני האינוס. ברם, באופן עקרוני החדרת אצבעות היא אונס לכל דבר וענין (ע"פ 7436/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.06)). המחוקק לא ראה להבחין בינה לבין החדרת איבר מינו של האונס לאיבר מינה של הנאנסת ואיני רואה מדוע ניצור אנו הבחנה שכזו. זאת, בפרט בנסיבות המקרה הנוכחי, בו קשה להפריז בחומרתם של המעשים, כאשר מדובר בקטינה חסרת אונים הנותרת חשופה בביתה שלה, שאמור להיות מקום מבטחה, לאלימות מינית מצד אביה, שאמור להוות עוגן של יציבות והגנה בחייה. המתלוננת היתה נתונה משך תקופה ארוכה למעשים שטבועה בהם פגיעה קשה, הכנעה והשפלה. היא חיה חיים של פחד בביתה, במקום בו אמורה היא לחוש בטוחה מכל. ואכן, במכתבה לעובדת הסוציאלית, בו גוללה את שאירע לה, מציינת המתלוננת מפורשות "אינני יודעת אם זו התעללות מינית או לא אבל אני מרגישה מושפלת לכן אני מבקשת שלא תכריחי אותי לדבר איתך על זה". לא למותר גם להביא מדבריה בבית המשפט, על תחושותיה בעת המעשים: "הייתי מתנתקת מהגוף שלי כאילו לא הייתי שם והעדפתי להכחיש את זה כאילו שזה לא קורה לי. אחר כך הייתי מנסה בלילה לקום וללכת והוא פשוט אמר לי 'לאן את הולכת, תחזרי', והייתי צריכה לחזור" (עמ' 106 – 107 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). לאלה יש להוסיף את הפגיעה הפיזית שוודאי כרוכה בעבירות ואת הכאב הפיזי והנפשי שנגרם למתלוננת. עבירות מעין אלה בהן הורשע המערער הן מהבזויות שעלי ספר החוקים שלנו. ראויות הן למענה שיפוטי מחמיר, חד-משמעי וברור, המעמיד במרכזו את הפגיעה בקרבן צעיר וחסר אונים מידיו של בן משפחה קרוב המנצל לרעה את גילו, את הקרבה המשפחתית ואת האמון שנתן בו הקטין התמים. על העונש לשקף את סלידתה של החברה ממעשים אלה ולשדר מסר מרתיע לעבריינים בכוח. כן נדרש העונש לשקף את ההגנה שפורש בית המשפט על המתלוננת, קרבן העבירה, שלאחר מסע של ייסורים והתחבטויות גייסה כוחותיה והרהיבה עוז לחשוף את המעשים שבוצעו בה על ידי אביה מולידה. על העונש להלום את חומרת המעשים ולהשיב למי שחמס במו ידיו את ילדותה של בתו כגמולו, תוך הבטחת שלומה של המתלוננת (וראו גם: ע"פ 241/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.05)). זאת ועוד, גם אם עונש חמור הוטל על המערער, ספק בעיני אם שקול הוא לנזק הנפשי והרגשי שנגרם למתלוננת. את היקפו של זה לא יידע איש לאמוד, אך זאת נדע כולנו – כי מעשים אלה צורבים כברזל מלובן נפשו של ילד ומותירים צלקות שלעולם לא תימחינה. עוד אוסיף, כי ברי כי על המעשים עליהם נתן המערער כבר את הדין אין לחייבו בעונש פעם נוספת. אווירת הטרור והאימה שהשליט בביתו, ההתעללות שהתעלל בבנות משפחתו, כל אלה אינם מהווים טעם עצמאי לעונש והמערער נתן עליהם את הדין במסגרת הליך נפרד. יחד עם זאת, מהווים הם חלק אינטגרלי של תמונת המציאות בה בוצעו עבירות המין במתלוננת וצובעים אותה בצבעים קודרים. בסיכומם של דברים, גם אם סבורה אני שיש מקום להקלה מסוימת בעונש על מנת להביא לאיזון ראוי ומוקפד יותר בין מכלול שיקולי הענישה בנסיבות המקרה, אין חומרת המעשים מצדיקה לטעמי הקלה כה ניכרת כפי שהוצע. לו נשמעה דעתי היינו מקבלים את הערעור על גזר הדין ומשיתים על המערער עונש של 15 שנות מאסר לריצוי בפועל, כאשר רכיבי המאסר המותנה והפיצוי למתלוננת יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ"ז באייר, התשס"ח (01.06.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04106730_A07.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il