עודה עיד סראחין נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק עע"ם 10667/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 10667/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: 1. עודה עיד סראחין 2. סאלמה סראחין 3. תסאהיל סראחין 4. עומאר סראחין 5. זינב סראחין נ ג ד המשיב: שר הפנים ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים מים 9.10.05 בעת"מ 246/05 שניתן על-ידיכ בוד השופט י' אלון תאריך הישיבה: ה' בניסן התשס"ו (3.4.06) בשם המערערים: עו"ד עודד פלר בשם המשיב: עו"ד רננה קידר פסק-דין השופט א' ריבלין: ערעור זה, על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון), עניינו הכפפת מתן רישיון קבע לישיבה בישראל למערערת 2 (להלן: המערערת), נתינה זרה מחוסרת תיעוד, בהוכחת זהותה. על-מנת לספר את סיפור המעשה – כפי שיתברר מיד – עלינו להניח, במידת-מה, את המבוקש: המערערת היא בת לשבט הבדואי אל-עזאזמה, וכמו הוריה, היא אינה מחזיקה, ולעולם לא החזיקה, בתעודת זהות של מדינת ישראל. ההורים ואחרים מבני השבט, כך מסתבר, הוצאו מישראל לסיני בשנת 1959, והורשו לשוב לישראל בשנת 1967. עוד מסתבר, כי אבי המערערת קיבל בשנות ה- 80 תעודת זהות מהמנהל האזרחי ברצועת עזה. על-פי החומר שבידי המדינה, הוא נרשם בכתובת בעיר רפיח אשר ברצועה ונכח במפקד שנערך שם בשנת 1988. גם המערערת רשומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני ברצועת עזה, אף שלטענתה היא לא התגוררה שם מעולם, ומקום מושבה, מאז ומתמיד, בנגב. המערערת חפצה לקבל מעמד בישראל, וזאת בהסתמך על נישואיה, בשנת 1993, למערער 1. זה האחרון אף הוא בן השבט, שקיבל בשנת 1980 תעודה מזהה של תושב סיני, ובשנת 1990 – רישיון לישיבת קבע בישראל. יצוין כי מן הנישואין נולדו לשניים שלושה ילדים, ובמסגרת ההליך בפנינו, נאות המשיב לרשום את הילדים כתושבי קבע בישראל. הקושי נותר בעניינה של המערערת, והוא הוכחתי בעיקרו. לאמור: המדינה מסכימה כי אם המערערת היא אכן האדם שנישא למערער בשנת 1993, תבוא היא בגדר ההליך המדורג לרכישת מעמד. דא עקא, שלצורך כך דרושה הוכחה של זהותה, וזו אינה בנמצא. תחילה העלה המשיב דרישה כי תומצא לו תעודה מזהה של המערערת מהרשות הפלסטינית. ואולם בהמשך ויתר המשיב על דרך זו, ובית המשפט קמא ציין כי היא אכן אינה מעשית עתה, משפונה אזור חבל עזה מנוכחות ישראלית. ואולם בכך לא מוצו דרכי ההוכחה. המשיב הודיע כי הוא נכון להסתפק, לצורך הזיהוי, בפסק-דין של בית המשפט לענייני משפחה, שיכלול פרטים שונים אודות המערערת והצהרה על דבר נישואיה למערער; זאת ועוד, המשיב הודיע כי לכשיומצא פסק-דין כזה, ינהג הוא מצדו ב"קיצור מועדים" ככל שניתן ויסיים את הטיפול בעניינה של המערערת בתוך 60 ימים. בית המשפט קמא פסק, כי בדרישה זו של המשיב לא נפל פגם של חוסר סבירות המצדיק התערבות שיפוטית. אדרבא, בית המשפט סבר כי מדובר בחלופה הולמת, שאין בה משום "הכבדה או הטרדה שאינה ממין העניין". בית המשפט הטעים כי בירור שיפוטי על-פי המוצע הינו עדיף על-פני חקירה מנהלית שיקיים המשיב; הליך שיפוטי כזה גם מחזק את מעמדם הדיוני של המערערים ומעמיד לרשותם, במידת הצורך, זכות ערעור. בית המשפט הוסיף ופסק כי הוראות הדין שהמערערים הפנו אליהם, הדוברות בחקירות שמבצע המשיב לצורך זיהויים של אנשים חסרי-תיעוד, עניינן רישום דקלרטיבי של סטאטוס קיים; לא הרי זה כהרי עניינה של המערערת, העותרת לקבוע לה סטאטוס של תושבות קבע. על פסק-דין זה של בית המשפט קמא משיגים המערערים. הם עומדים על חשיבותה של הזכות לחיי משפחה, וטוענים כי בהפעלת שיקול הדעת המוקנה למשיב לפי חוק הכניסה לישראל יש לנהוג ברגישות וביעילות ולהימנע מהערמת קשיים בירוקראטיים. המערערים סבורים כי הצגת מסמך מזהה איננה בגדר תנאי-בלעדיו-אין לקבלת רישיון ישיבה, ובנסיבות העניין, תנאי זה איננו ראוי. זאת, בשל היות המערערת "מחוסרת אזרחות", ובשל התנאים הפיזיים והכלכליים בהם חיים המערערים, המקשים עליהם את הניהול של הליך בבית משפט לצורך הוכחת הזהות. המערערים גורסים כי על המשיב להסתפק בזיהוי המערערת בדרך של תצהיר מפורט הנוגע לה ולקרוביה. לדבריהם, במקרים רבים נוהג המשיב להסתפק באמצעי זיהוי כגון הצהרה, מילוי שאלונים וזיהוי על-ידי מכרים. עוד טוענים המערערים, כי מדינת ישראל "הורישה" לרשות הפלסטינית את רישום תושבי סיני הבדואים, והיא – מדינת ישראל – שולטת במרשם הפלסטיני ומחזיקה באמצעים לזיהוי המערערת, העולים על אלה שבידי הרשות הפלסטינית. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושקלתי את נסיבותיו של המקרה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בשנת 2000 נעתר מנהל האוכלוסין (לאחר בירור בוועדת חריגים בין-משרדית) לפניותיהם של המערערים, והודיע כי הוחלט לפעול בעניינה של המערערת "עפ"י הנוהל המדורג, נישואין בין ישראלי לזרה". במכתב נוסף צוין כי ניתן להגיש בקשה לקצר את ההליך, הכל בהתאם לקריטריונים הנהוגים בעניין זה. ביום 18.2.2001 שוגר למערער "אישור איחוד משפחות בישראל לתושב האזור". ואולם, על-מנת להניע את גלגלי ההליך הופנתה המערערת למנהלת התיאום והקישור ברצועת עזה לצורך המצאת היתר. הפנייה זו, וגם השתלשלות העניינים שבאה לאחר מכן, לא נשאו פירות בדמות היתר או מסמך מזהה אחר בנוגע למערערת. בינתיים – וטוב שכך – אושר רישומם של הילדים כתושבי קבע בישראל – רישום שיש לו, כמובן, משמעויות רבות לגבי אורח חייהם והשירותים הניתנים להם; גם נישואיו של המערער נרשמו. אשר למערערת, המשיב נאות לחרוג ממידת הדין ולאפשר, לפנים משורת הדין, את הוכחת זהותה בדרך חלופית של פנייה לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי לא ראה בדרישה זו משום חוסר סבירות המצדיק התערבות בשיקול דעתו של המשיב. אף אנו סבורים כך. למערערת אין מעמד רשמי בישראל וגם תיעוד רשמי לגביה – תעודת לידה, תעודת זהות וכד' – איננו בנמצא. אך גם בלא כל אלה, זהות יש לה, והרי היא – עצמה. הזיקה בין "זהות" לבין "תעודה" לא באה מן הטבע. האדם הוא שמכונן את אותה זהות המתועדת בתעודה – ולא להיפך. עם זאת, תעודת הזהות, ומסמכים רשמיים אחרים שצובר לו אדם בתחנות חייו, קושרים אותו למסגרת החברתית עליה הוא נמנה – היא המדינה. כאשר עותר אדם לקבל מעמד בישראל, אין עילה להתערבות שיפוטית בעצם דרישתו של המשיב כי זהותו תוכח בפניו. הדרישה להוכחת הזהות – ברגיל באמצעות מסמך מזהה המונפק על-ידי מדינת הנתינות – היא אכן דרישה מקדמית, המאפשרת, טרם מתן הגושפנקא הרשמית, לעמוד על מיהות מבקש המעמד ולקיים לגביו, ככל שנדרש, בדיקות שונות. לאחר שמאושר מעמדו, מאפשר הזיהוי למדינה לקיים ולשמור על תיעוד מדויק של האוכלוסייה הנמצאת בשטחה. חשיבותו של תיעוד זה לצרכים שונים ברורה, ואין צורך להרחיב כאן את הדיבור. בענייננו, הנסיבות הן אמנם מיוחדות. קיימת עמימות לגבי קורותיה של המערערת. אכן, המערערת טוענת כי מיום היוולדה ועד היום היא לא עזבה את תחומי מדינת ישראל. ואולם בין אם כך ובין אם אחרת, הרי למרות הלשון הזהירה שבה נוקטים המערערים, הם אינם חולקים למעשה על כך שהמערערת רשומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. כאמור, בית המשפט המחוזי סבר שהוכחת הזהות באמצעות פנייה לרשות הפלסטינית היא פתרון מוקשה. המשיב גם הוא מסכים כי דרוש פתרון מעשי לעניינה של המערערת. אך פתרון זה אינו יכול להיות, לדעת המשיב, הסתפקות בהצהרה בלבד של המערערת עצמה. אין עילה להתערב במדיניות שהתווה המשיב בעניין זה, על-פי שיקול דעתו, וגם לא בפתרון החלופי שהוצע למערערת, מתוך התחשבות במצבה, לאמור: השגת פסק-דין הצהרתי של בית משפט בישראל חלף הצגת תעודה מזהה. יודגש, כי המערערים אינם גורסים שפתרון זה איננו ניתן למימוש, אלא, לדבריהם, נסיבותיהם האישיות הן המקשות עליהם ליישמו. ניתן להניח כי הקושי לקיים הליך משפטי איננו קושי בעלמא בנסיבותיהם של המערערים, אך אין בו די על-מנת שבית המשפט יורה את המשיב להעניק מעמד למי שאינו מבסס את זהותו כנדרש. יש לקוות כי נכונותו של המשיב ללכת לקראתם של המערערים, תוך הגמשת הפרוצדורה, ונכונותם של אחרים השוחרים את טובתם לסייע בידם, תביא להשלמה מהירה של ההליך. על יסוד האמור נדחה הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, י"ב באייר התשס"ו (10.5.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05106670_P09.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il