ישיבת שמרות כהונה נ. בית הדין הגדול לערעורים בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 10662/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 10662/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל העותרת: ישיבת שמרות כהונה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הגדול לערעורים בירושלים 2. בית הדין להקדשות בירושלים 3. ועד הקדשות הבוכרים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד הרב צ' גבאי בשם המשיב 3: עו"ד ח' מאיר פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. העותרת הינה ישיבה השוכנת במבנה השייך למשיב 3 (להלן: הנכס) ובו היא מנהלת לדבריה, זה למעלה משלושה עשורים כולל, בית כנסת ושיעורי תורה. המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בשבתו כבית הדין לממונות ולהקדשות (להלן: בית הדין האזורי), קיבל תביעה שהגיש המשיב 3 נגד העותרת לפינויה מן הנכס. בעתירה זו מבקשת העותרת כי נורה למשיב 1, בית הדין הרבני הגדול, לדון בבקשה שהגישה העותרת לפסלות מותב בית הדין הרבני האזורי, וכי עד לדיון בבקשה זו לא יבוצע פסק הדין שניתן נגד העותרת ומורה לה לפנות את הנכס. 2. התשתית העובדתית העולה מטענות הצדדים הינה כדלקמן: בשנת 2000 הגיש המשיב 3 תביעה לבית משפט השלום בירושלים לפינויה של העותרת מן הנכס. לבקשת העותרת ובהסכמת המשיב 3, הועברה התביעה לדיון בפני בית הדין האזורי, לאחר שהצדדים חתמו על שטר בוררות. בסופו של הליך נדחתה התביעה. ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול נדחה אף הוא, תוך שנקבע, כי המשיב 3 יוכל לשוב ולדרוש את פינוי העותרת אם יציג ראיות לקיומה של דרישה לשימוש במבנה התואם את מטרות ההקדש. בשנת 2004 שב המשיב ופנה בתביעה לבית הדין האזורי לפינוי העותרת מן הנכס. בית הדין האזורי קיבל את התביעה והורה ביום 24.10.05 על פינויה של העותרת מן הנכס. פסק הדין נותר בעינו גם לאחר שהעותרת ערערה עליו ולאחר שבהנחיית בית הדין הרבני הגדול נגבו ראיות נוספות. זהו הרקע לאירועים שבמוקדה של העתירה. 3. העותרת טוענת, כי במהלך הדיון בבית הדין האזורי בתביעה שהגיש המשיב 3 נגדה, הטיח אב בית הדין מילים קשות ובוטות ברב אריאל כהן, ראש הישיבה העותרת. בנו של הרב כהן הקליט את הדברים שנאמרו בשעת הדיון. לאחר הדיון הגישה העותרת בקשה לבית הדין האזורי לפסול עצמו מלדון בתיק עקב אותן התבטאויות. הבקשה נדחתה ועל כן הגישה העותרת ערעור על ההחלטה למשיב 1. בנוסף הגישה העותרת למשיב 1 בקשה לפיה בית הדין האזורי לא ידון בתביעה עד להכרעה בערעור, או למצער כי התיק יועבר לדיון בפני הרכב אחר. הבקשה נדחתה תוך שבית הדין מציין, כי אינו מוצא להורות על עיכוב הדיון בפני בית הדין האזורי כל עוד לא התבררה סוגיית הקלטתו של הדיון ללא ידיעת הדיינים. בהמשך הכריע בית הדין האזורי בתביעה, קיבל אותה ופסק כי על העותרת להתפנות מן הנכס. העותרת ערערה על פסק הדין לבית הדין הגדול ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור ובבקשה לפסילת המותב. עיכוב ביצוע אכן ניתן, אולם בדיון בפני בית הדין הרבני הגדול, סרב בית הדין להתייחס לבקשת הפסילה. בפסק דינו דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור על פסק הדין בציינו, כי הוא אינו ערוך לבצע בדיקות שלערכאה הראשונה כלים לבצען ועל כן מקבל את ממצאיה. עם מתן פסק הדין הגישה העותרת בקשה לעיכוב ביצועו עד לדיון בערעור שהגישה בעניין פסילת המותב. עיכוב ביצוע לא ניתן, אולם בית הדין הגדול הורה לקבוע דיון בבקשה. 4. העותרת טוענת, כי היה על בית הדין הרבני הגדול להכריע ראשית בערעורה בעניין ההחלטה שלא לפסול את המותב. כן היא סבורה, כי נוכח הדברים שנאמרו מפי אב בית הדין האזורי, לא היה מקום שבית הדין הרבני הגדול יסתמך בפסק דינו על ממצאיו של בית הדין האזורי. העותרת מציינת, כי היא מודעת לאיסור להקליט דיונים ללא אישור בית המשפט, אולם לטענתה אין איסור דומה על הקלטת דיון בבית דין לבוררות, כפי שאירע בעניינה. 5. המשיב 3 בתגובתו טוען, כי בדיון בפני בית הדין הרבני הגדול נמנעה העותרת מלטעון את טענת הפסלות וטענה אך לגופו של פסק הדין. לדבריו, עיקרה של העתירה מופנה נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול שלא לעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי עד להכרעה בטענת הפסלות וכי יש לכבד את שיקול דעתו של בית הדין בעניינים שבסדרי דין, ולהימנע מלהתערב בו. עוד טוען המשיב 3, כי אין הצדקה להתערבות בהחלטה שעניינה אי עיכוב ביצוע פסק דין, באשר מדובר בעניין בו ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו. המשיב 3 טוען, כי הערכאה המוסמכת הינה בית המשפט המחוזי, מאחר שמדובר בענייני בוררות. עוד הוא מוסיף וטוען, כי כיוון שמדובר בפסק דין של בוררות, אין פסק הדין ניתן לאכיפה כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט, ומשכך הרי שמדובר בעתירה מוקדמת ותיאורטית. 6. כידוע, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים והתערבותו בהן מוגבלת למקרים בהם נפל בהחלטתם פגם ממשי דוגמת חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 10386/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם, ניתן ביום 11.11.05); בג"ץ 7914/05 חיימוביץ נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, ניתן ביום 25.8.05); בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423, 439-438). לא מצאנו, כי במקרה דנן מתקיימת עילה מעילות ההתערבות המצומצמות הללו. בית הדין הרבני הגדול קבע, על פי הנטען, מועד לדיון בטענת הפסלות ומשכך, הרי שעיקר טרונייתה של העותרת מכוונת נגד ההחלטה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין. מדובר בהחלטה שבעיקרה הינה החלטה דיונית ובהחלטות מעין אלה ממילא ימעט בית המשפט להתערב (בג"ץ 496/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, ניתן ביום 18.1.06); בג"ץ 1983/05 פינק נ' בית הדין רבני האזורי בתל אביב (לא פורסם, ניתן ביום 28.6.05)). למעלה מן הצורך נציין, כי לא ראינו להידרש לטענות המשיב 3 לפיה, מכיוון שפסק דינו של בית הדין האזורי הוא פסק בוררות, הרי שהסמכות לדון בטענות נתונה לבית המשפט המחוזי וכי אין הפסק אכיף כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט המחוזי ועל כן מדובר בעתירה מוקדמת, הגם שעל פניו דומה כי יש ממש בטענות (ראו לעניין זה: ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית, 2005, כרך א') עמ' 170). יחד עם זאת, שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לקיים בפניו, כערכאה שיפוטית, הליכי בוררות טרם הוכרעה בפסיקה והותרה בצריך עיון (בג"ץ 3023/90 פלונית, קטינה נ' בית הדין הרבני האזורי, רחובות, פ"ד מה(3) 808, 813 – 814; בג"ץ 2174/94 קהתי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נ(2) 214, 218 - 219), ומשכך לא ראינו להידרש לטענות בעניין זה. העתירה אינה מגלה אם כן עילה להתערבותנו והיא נדחית על הסף. צו הביניים שניתן ביום 15.11.05 - בטל ומבוטל. ניתן היום, י"א בשבט תשס"ו (9.2.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05106620_B03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.