עוזי קרן נ. אחיהו לודמירסקי ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1066/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: עוזי קרן נגד המשיבים: אחיהו לודמירסקי ואח' ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט השלום בת"א-יפו בת.א. 88102/99 מיום 9.2.00 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר' פינצ'וק-אלט בשם המערער: בעצמו פסק-דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' פינצ'וק-אלט), מיום 09/02/00, (ת.א. 88102/99), שלא לפסול עצמה מלישב בדין. 1. לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר על ידי המשיבים. עניינה של התובענה הוא פינוי מדירה שהושכרה בשכירות בלתי מוגנת. בתחילה הגיש המערער בעצמו בקשת רשות להתגונן שהייתה, לטענתו של המערער עצמו, חסרת ערך משפטי עקב חוסר ידע משפטי. המערער השיג ייצוג משפטי. ביום 30/12/99 הוגשה בקשה חדשה למתן רשות להתגונן. הבקשה הקודמת אמורה הייתה להימחק עם קבלת הבקשה החדשה, על פי החלטת השופטת מיום 14/12/99. בישיבה שהתקיימה ביום 11/01/00 הציעה השופטת כי המערער יסכים לפינוי המושכר תוך שלושה חודשים והוסיפה כי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית. כמו כן, באותו יום ובמהלך החקירה הנגדית של המערער על ידי בא כוח המשיבים, החליטה השופטת החלטה שזהו נוסחה: "המערער איננו מבקש לעניין, צועק ומתגבר בקולו על בית המשפט ועל ב"כ הצד שכנגד ובהתחשב באולם העמוס, אני עושה הפסקה בדיון וצדדים יחזרו לאחר שאפנה את האולם" כאשר חזרו הצדדים מההפסקה לא נמצאה הבקשה השניה לרשות להתגונן (החדשה) בתיקה של השופטת, לפיכך נתן בא כוח המערער לשופטת את העותק של הבקשה החדשה. 2. הוגשה בקשה לפסלות שופט על ידי המערער בטענה כי יש חשש ממשי למשוא פנים. הטעמים לכך היו בעיקרם: התבטאויות של השופטת, כגון הצעתה שהמערערים יפנו את המושכר תוך 3 חודשים ואמירתה שאי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה יסודית. המערער טען שדברים אלו נאמרו באופן רוגז ופסקני. כמו כן טען, כי כאשר ענה המערער, כי אכן שילם בפועל את דמי השכירות, הורתה השופטת באי נחת מופגנת, כי יעלה המצהיר (המערער) לדוכן להיחקר. לדברים אלו אין זכר בפרוטוקול. בנוסף כאשר החלה חקירתו של המערער על ידי בא כוח המשיב, הביעה השופטת עוינות רבה לעניינו ואי אמון להגנתו, ללא כל הצדקה או סיבה נראית לעין. מאידך גילתה אמון רב ולכאורה מוחלט בטענות התביעה, בבחינת המדובר בעובדות שכבר הוכחו במשפט. אשר להרחקתו מן האולם, טען המערער, כי בתום לב מוחלט, "גבר קולו על קול בא כוח התובע כדי שתשמע צדקתו...לא הייתה זו צעקה אלא קול רם בלבד". אז נתנה השופטת החלטתה, כפי שמצוטטת לעיל. המערער טען כי החלטה זו היוותה למעשה סילוקו מדוכן העדים ומאולם בית המשפט באופן הפוגע בכבודו, כאשר מצב הדברים לא הצדיק צעד שכזה. המבקש חש מושפל ופגוע כאשר יצא אל מחוץ לאולם לעיני כל הנוכחים. עוד טען המערער כי העובדה שלא נמצא עותק הבקשה החדשה של הרשות להתגונן, מעידה על כך, שמלכתחילה לא הייתה בפני השופטת בקשה זו, אלא הבקשה הישנה, שאמורה הייתה להימחק מרגע הגשת הבקשה החדשה (המתוקנת). לטענתו לא היה לשופטת זמן במהלך הדיון לקרוא ולהבין תוכן הבקשה, והיא בחנה אותה כהרף עין, בעוד המערער עומד על דוכן העדים והחקירה נמשכה. לטענתו, ברור כי לכל אורך הדיון לא הייתה לשופטת ידיעה מהן טענות המערערים. המערער ציין כי בבדיקה שערך בארכיב בית המשפט גילה כי הבקשה החדשה הייתה מצויה בתיק. בשל דברים אלו, קיים לטענת המערער, חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט עד כה, ודעה קדומה לגבי המערער. 3. בהחלטתו מיום 01/02/00, דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטתה ציינה השופטת כי אכן הציעה למערער לפנות את המושכר תוך 3 חודשים ואמרה, כי אי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה יסודית. אולם זאת במסגרת הצעת פשרה לסיים את הסכסוך בין הצדדים בשלב מוקדם של ניהול המשפט. צוין, כי גם באמירה שאי תשלום שכר דירה מהווה הפרה יסודית אין משום קביעת עמדה בתובענה אלא הערה כללית לגבי המצב המשפטי ביחסים שבין בעל בית ודייר. לא הייתה בכך כל הבעת אי אמון בטענות ההגנה, או הבעת אמון בטענות התביעה. אשר להחלטה שניתנה על ידה כותבת השופטת, כי במהלך עדותו, לא ענה המערער לשאלות בא כוח המשיבים, חזר על השאלות ונתן הקדמות ארוכות, תוך שהוא מרים את קולו על בא כוח המשיבים ועל בית המשפט. כתוצאה מכך התארך הדיון שלא לצורך. לכן החליטה להפסיק את הדיון ולקיים דיון בקדמי משפט שנקבעו לאותה שעה. החלטה זו אינה פוגעת בזכות כלשהי של מי מהצדדים ואף אחד מהם גם לא ביקש להגיב עליה. הדיון חודש תוך זמן קצר לאחר מכן. אשר לטענה שהשופטת לא עיינה בבקשה החדשה טרם המשפט, הרי שאין לה כל שחר. הבקשה החדשה הונחה בפני השופטת טרם המשפט אולם ככל הנראה הושארה בלשכת השופטת בהפסקה של השעה 11:00. זוהי גם הסיבה שהמערער מצא בקשה זו בתיק כאשר חיפש בארכיב. עוד ציינה השופטת, כי מאחר והיא נענתה לבקשת המערער והורתה על הגשת סיכומים בכתב, אין כל חשש שמא לא תעיין פעם נוספת בבקשה, טרם מתן ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן. השופטת סבורה, כי לא מתעורר בנסיבות אלו חשש ממשי למשוא פנים. 4. בפני ערעור על החלטה זו. בכתב הערעור הפנה המערער וחזר על טענותיו בפני הערכאה הראשונה. עיינתי בחומר שבפני ובטענותיו של המערער. נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. לגבי הצעת השופטת שהמערער יפנה את הדירה בתוך 3 חודשים ושאלת יסודיותה של ההפרה, הרי שעצם העלאתה של הצעת פשרה ואפילו ניסיון לשכנוע הצדדים למשפט להסכים לה, אינה מבססת עילה לפסלות של השופט היושב בדין (וראו: ע"א 5796/97 פניציה מפעלי זכוכית ישראלים נ' ניסים רונן ואח', (טרם פורסם), ע"א 7265/98 איאד מ.חליחל, עו"ד נ' אלכסנדר ברסקי ואח', (טרם פורסם)). אשר לטענה כי לא הונחה בפני השופטת הבקשה החדשה (המתוקנת) הרי שעולה, כי לא כך היה הדבר. על פי האמור בהחלטת השופטת, היא אכן קיבלה את הבקשה החדשה טרם הדיון. אולם גם אם לא היה הדבר כך, הרי שגם אז לא עולה חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות אלו, ובוודאי לאור העובדה שהסיכומים יוגשו לשופטת בכתב כך שתוכל לעיין בחומר בטרם מתן ההחלטה בעניין. אשר לטענה כי החלטת השופטת להפסיק את הדיון הייתה לא ראויה, הרי שאכן הדיון הופסק אולם חודש זמן קצר לאחר מכן. על כל פנים לא מצאתי בכך בנסיבות העניין חשש ממשי למשוא פנים. סיכומו של דבר במקרה זה הנסיבות אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. אי לכך נדחה הערעור. 5. אכן, ערעורו של המערער הוא ערעור סרק. משפטו למעשה, אך החל והוא מצוי בדיון בבקשה למתן רשות להתגונן. הוגשה בקשת פסילה מנומקת באריכות וזו נדחתה בהחלטה מנומקת גם כן. הערעור שבפני לא היה אלא חזרה על טענות אלו, מבלי שהיה בהן כל חשש ממשי למשוא פנים ותוך התעלמות, למעשה, מן האמור בהחלטת כב' השופטת ומנימוקיה בהחלטתה. על כן, אין ממש בערעור זה. בנסיבות אלו, אך בשל מצבו הכלכלי של המערער, כפי שפירט בבקשתו לפטור מאגרה, נמנעתי מלחייבו בהוצאות לטובת המדינה כאמור בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. כאמור, דין הערעור להדחות. ניתן היום, י"ט באדר ב' התש"ס (26.3.2000). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00010660.A02/דז/