ניקול טיבי נ. מקסים שמבה

פסק-דין בתיק ע"א 10638/03 בבית המשפט העליון ע"א 10638/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. ניקול טיבי 2. שמעון טיבי 3. א.עולם העיצוב בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מקסים שמבה 2. אי.סי.אר אילת בע"מ ערעור פסלות שופט בשם המערערים: עו"ד יורם אבי-גיא פסק-דין לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום באילת (השופטת ד' בלטמן-קדראי) שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 1625/03. 1. המערערים 1-2 (להלן – המערערים) והמשיב 1 (להלן – המשיב) הקימו במשותף את חברת אי.סי.אר אילת בע"מ (המשיבה 2 (להלן – אי.סי.אר)) דרכה ניהלו עסק נגרות ועיצוב. המערערים שימוש כדירקטורים בחברה וניתנו להם סמכויות ניהוליות שונות. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות רבות, והעסק נקלע לחובות ולקשיים. המשיב טען כי המערערים הקימו חברה חדשה, הלוא היא א. עולם העיצוב בע"מ (המערערת 3 (להלן – עולם העיצוב)), ודרכה השתלטו על נכסי אי.סי.אר, ועשו בהם שימוש שלא כדין. לאור זאת הגישו המשיב ואי.סי.אר תביעה לבית משפט השלום באילת בה תבעו פיצוי בגין הנכסים שנגזלו לטענתם, פגיעה במוניטין, אבדן השקעות ורווחים ועוד. המערערים מצידם טענו כי הם אלה שמימנו את רכישת הציוד שעשתה בו אי.סי.אר שימוש, וכי המשיב הוא זה שהונה אותם. הקמת חברת עולם העיצוב נועדה להציל את ההשקעות שהשקיעו הצדדים בחברת אי.סי.אר, וכדי לשמור על העסק כעסק חי. המערערים הגישו תביעה שכנגד בה תבעו מהמשיב כי יפצה אותם על הנזקים שנגרמו להם לטענתם. 2. המשיב וחברת אי.סי.אר הגישו בקשה למתן צו למינוי תופס נכסים לכל המטלטלין המצויים במשרדי חברת עולם העיצוב. היה זה לפני הגשת כתב ההגנה של המערערים, ולפני שהוגש כתב התביעה שכנגד על-ידם. בית המשפט קיבל את בקשתם במעמד צד אחד (ביום 18.9.2003), ונקבע דיון בעניין הצו במעמד שני הצדדים (השופטת ד' בלטמן קדראי). לטענת המערערים, במהלך הדיון שהתקיים כינתה השופטת בלטמן קדראי את המערערים כגנבים, ואמרה שמעשיהם הם גניבה שאולי אף מגיעה לכדי גניבה פלילית. עוד טוענים המערערים כי השופטת ציינה שאכן לא היה מקום לתת את הצו במעמד צד אחד, אולם בית המשפט ימצא הדרך להעניק סעד ראוי למשיבים. לאור זאת, הם ביקשו כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם, שכן התבטאויות אלה מלמדות על גיבושו של משוא פנים. המשיבים טענו כי דין הבקשה להידחות. לטענם, בית המשפט ניסה לפשר בין הצדדים כדי שיוכלו להמשיך ולהפעיל את העסק שהקימו. הם ציינו שבית המשפט לא אמר שימצא הדרך להעניק את הסעד הראוי בעבורם. 3. בית המשפט דחה את הבקשה. הוא ציין כי הדיון בין הצדדים התקיים לגבי סעד ביניים, וממילא ההחלטות שניתנות לגביו מבוססות על ראיות לכאורה, ואין לייחס להתבטאות בית המשפט בדיון שכזה חשיבות לעניין התוצאות הסופיות של הדיון. הוסיף בית המשפט וקבע כי אולי השימוש במונח "גניבה" היה בוטה, אולם הוא הלם את חומר הראיות שהוצג באותה עת, וכי למעשה המערערים לא הכחישו אותו, ולא סיפקו הצדקה משפטית לשימוש בנכסי אי.סי.אר. בית-המשפט ציין כי לא אמר שימצא הדרך לסייע למשיבים, וכי הוא פתוח להכריע בסכסוך על פי טענות הצדדים ועל פי הדין, ולא קיים כל משוא פנים מצידו. מכאן הערעור שלפני בו חוזרים המערערים על טענתם כי על בית-המשפט היה לפסול עצמו, וכי עיון בהחלטתו רק מחזק את הדברים. המשיבים לא הגיבו לערעור. 4. לאחר שעיינתי בערעור, ובחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. כבר נזדמן לבית משפט זה להעיר כי על השופט היושב בדין להימנע מהערות שאין בהן צורך ושעלולות לפגוע בניהולו התקין של ההליך. כפי שציין הנשיא שמגר: "[יש] להימנע מהערות מיותרות ומגערות שאינן במקומן. השופט מגבש את דעתו עם תום ההליכים ולא לפניהם, וחלילה לו מלפתוח פתח להיווצרותו של הרושם המוטעה, שמא כבר כלה ונחרצה עמו להגיע למסקנה פלונית" (ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 80, 84). יחד עם זאת, לא כל התבטאות של בית המשפט, שמוטב היה כי לא תיאמר, מקימה חשש ממשי למשוא פנים. על הטוען לעילת פסלות להצביע על בסיס אובייקטיבי לקיומה. בחששות סובייקטיביים אין די (ע"פ 3121/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא טיבה המעליב או הפוגעני של ההתבטאות הוא העומד למבחן, אלא העמדה שמצויה בבסיס ההתבטאות (ע"א 10770/03 פרנקל נ' אובולניק (טרם פורסם)). על מנת לענות על השאלה האם עמדה זו מבססת חשש ממשי למשוא פנים יש לעמוד על האופן בו הובעה ועל המסגרת הדיונית בה נאמרה (ראו בבג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 588 – 589). כל התבטאות ונסיבותיה. 5. בנסיבות המקרה שלפני מקימה ההתבטאות חשש ממשי למשוא פנים. אחד מבסיסי המחלוקת העיקריים שבין הצדדים נוגע ליכולת חברת עולם העיצוב לעשות שימוש בנכסים של חברת אי.סי.איי. התביעה של המשיב בראש נזק זה, על פי המצוין בכתב התביעה, יכולה להגיע למחצית מסכום הפיצויים שהוא תבע. מעיון בהחלטת בית המשפט עולה כי הוא אכן ציין שהמערערים הם גנבים. אמירה זו יורדת לפיכך לשורש המחלוקת שבין הצדדים. בית המשפט גם דבק בקביעה זו שעה שדחה את בקשת הפסלות. הוא ציין שהמערערים לא סתרו את המסקנה העולה מחומר הראיות לפיה אכן נעשתה כאן גניבה. גם אם לא נכונה טענת המערערים כי בית המשפט ציין שימצא הדרך לסייע למשיבים, הרי שדי באמירה המיותרת שאין חולק כי הושמעה, כדי להצדיק את פסילתו. הערעור מתקבל. הדיון בהליך שבין הצדדים יועבר למותב אחר. ניתן היום,‏‏‏‏‏‏‏כ"ב סיון, תשס"ד (11.6.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03106380_A02.docעע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il