פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10636/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10636/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 21.9.03, בתיק פ' 915/99, שניתן על ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי, ב' אזולאי, ח' עמר תאריך הישיבה: י"ח בתמוז תשס"ה (25.7.2005) בשם המערער: עו"ד חיים קאזיס בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט א' א' לוי: הערה מקדימה – בתאריך 21.7.05 התקבלה בבית המשפט הודעתו של בא-כוח המערער ולפיה אושפז שולחו בתאריך 17.7.05 בבית החולים סורוקה ולאחר מכן בבית חולים פסיכיאטרי, בעקבות כמות גדולה של כדורים שנטל. בא-כוח המערער הוסיף ואמר את אלה: "אני עובד על התיק הזה קשה מאד ופעמיים כבר נדחה ולכן בקשתי היא שהערעור יישמע במועדו". לבקשה זו החלטנו להיעתר. 1. המתלוננת בפרשה נושא ערעור זה נשואה לאחיו של המערער. המתלוננת הינה מוסלמית, שעלתה לישראל יחד עם בעלה, ועל-פי ממצאו של בית המשפט קמא, מכוח מנהגיה של העדה לה היא שייכת, היתה חייבת לסייע לחמותה בעבודות הבית השוטפות. המערער, שהיה רווק, גר אותה עת בבית אמו, ועל-פי הנטען, במועד כלשהו בשנת 1995, הוא תקף את המתלוננת בעת ששהו לבדם בדירה, וכפה עליה לקיים עימו יחסי מין. לטענת המתלוננת, היא נמנעה מלספר על האירוע לבעלה מחשש שיגיב באלימות כלפי אחיו, אולם סיפרה על כך לחמותה, אשר השביעה אותה שלא לחשוף את הסוד בפני איש. ועוד נטען, כי שתיקתה של המתלוננת הביאה לכך שהמערער הוסיף לקיים עימה, במשך 5 שנים, יחסי מין בניגוד לרצונה, עד שלבסוף לא יכלה עוד לנצור את סוד היחסים בלבה, וסיפרה על כך לבעלה. 2. משנעצר המערער, הוא הכחיש מכל וכל את המיוחס לו. לטענתו, התלונה נגדו באה לעולם על רקע סכסוך שפרץ בינו לבין אחיו, בעלה של המתלוננת, עקב מנהגו של האחרון להשתכר. משנחקרה אמו של המערער, הכחישה אף היא את טענת המתלוננת לפיה היא סיפרה לה בשנת 1995 על האונס שהיתה קורבנו. 3. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת ההגנה לפיה בדתה המתלוננת את סיפור האונס מלבה בלחצו של בעלה, אשר ביקש לגמול בדרך זו למערער על שגירש אותו מבית אמם. נטען, כי בעלה של המתלוננת נהג להכות אותה ולהתעמר בה, ועקב כך הוצא נגדו אף צו הרחקה, ולא מביתו בלבד, אלא גם מעיר מגוריו. יתרה מכך, הבעל אף נשא בעונש מאסר עקב אלימותו כלפי המתלוננת, ולנוכח כל אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי אין זה סביר שהמתלוננת תשתף פעולה דווקא עם בעלה האלים כדי להפליל את אחיו שלא חטא. זאת ועוד, מפיו של המערער למד בית משפט קמא, כי אונס בתוך המשפחה נתפס בקרב עדתם של המעורבים בפרשה כמעשה אשר כרוכה בו בושה רבה, ולא רק לבני הזוג המעורבים ישירות ביחסים האסורים, אלא גם למשפחתם המורחבת. מכאן נבעה מסקנתו הנוספת של בית המשפט המחוזי, כי אין זה סביר שהמתלוננת תעשה מעשה אשר כרוכה בו לא רק הפללה של גיסה החף מפשע, אלא גם נזק לה-עצמה ולילדיה. נתון אחר אשר הוסיף נופך של אמינות לגרסת המתלוננת בעיני בית משפט קמא, היתה טענתה שמאז החל המערער כופה את עצמו עליה, נולדו לה שני ילדים, והיא אינה יודעת אם אביהם של הילדים הוא בעלה או המערער. על רקע זה תהה בית משפט קמא: "האם יעלה על הדעת, שאם סבירה מוכנה להטיל פגם בילדיה, רק כדי להעליל עלילת שווא על גיסה, האם זה סביר, שאם תהיה מוכנה לשלם מחיר כה יקר וכואב על חשבון ילדיה, רק כדי לשלוח לבית הסוהר אדם חף מפשע, שהוא גיסה, שמעולם לא פגע בה" (ראו עמ' 8 להכרעת הדין). ובית המשפט השיב על כל אלה באומרו: "נראה לי שהתשובה השלילית בנסיבות אלה, מתבקשת מאליה". להשלמת התמונה אוסיף, כי בית המשפט המחוזי גם הפנה לכך שאמו של המערער מוסיפה לנהוג במתלוננת בכבוד, ועל כן קבע שאין זה סביר שהאם היתה נוהגת כך לו האמינה שהמתלוננת בדתה מלבה אשמת-שווא כה חמורה כלפי אחד מבניה. לאור כל אלה החליט בית המשפט המחוזי לתת אמון בגרסת המתלוננת, ולתוצאה זו תרמה גם התרשמותו ממנה במהלך עדותה בפניו. בעקבות כך, הורשע המערער בעבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, ומכאן הערעור שבפנינו המופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 4. בפתח הערעור טען בפנינו בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ח' קאזיס, כי נפל פגם מהותי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, באשר הוא לא נחתם על-ידי כל שופטי המותב, אלא על-ידי אחד מהם בלבד – אב בית הדין, הנשיא (בדימוס) ג' גלעדי. בעקבות כך ביקשנו הבהרות מבית המשפט המחוזי, ובהחלטה מיום כ"ז בשבט תשס"ה (6.2.05), הודיעונו סגן הנשיא ב' אזולאי והשופט ח' עמר בזו הלשון: "הכרעת הדין וגזר הדין בתיק זה ניתנו פה אחד על-ידי שלושת חברי המותב ועל דעתם ובהסכמתם, לאחר התייעצות ועיון בהצעתו של הנשיא (בדימוס) ג' גלעדי, ששימש כאב בית הדין, וכל אלה הוקראו במעמד שני הצדדים ובמעמד שלושת חברי המותב. מסיבה שאינה ברורה לנו, לא נמצא בתיק שהגיע אלינו עותק החתום על-ידי כל חברי המותב". הבהרה זו לא הניחה את דעתו של בא-כוח המערער, שהוסיף לטעון לבטלות ההליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי. דא עקא, השקפה זו אינה מקובלת עלינו, ונראה לנו כי מדובר, לכל היותר, בליקוי טכני, שאינו פוגם בתוקפם של ההליכים שהתקיימו בערכאה הדיונית. ולא למותר להדגיש לעניין זה, כי השקפתנו היתה מקובלת, ככל הנראה, גם על סנגורו הקודם של המערער, שעד לסוף הדיון בפני בית משפט קמא, לא העלה הסתייגות כלשהי מן הסוג שהעלה בפנינו עו"ד ח' קאזיס. 5. ומכאן לערעור גופו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי היא הכרעה שבעובדה, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא, שבית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מסוג זה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 918, 924). יתירה מכך, ההנחות שהנחו את בית המשפט המחוזי בדרכו לתוצאה המרשיעה, סבירות והגיוניות הן בעינינו. אכן, בית המשפט בערכאה ראשונה נדרש לנקוט זהירות בכל הנוגע לממצאי מהימנות, מקום שמתברר כי אישה בוגרת הבליגה לאורך שנים על עבירות מין אשר, לטענתה, בוצעו בגופה. אולם, ניסיון החיים מלמד כי תופעה זו אינה חריגה, במיוחד כאשר העבירות מבוצעות בתחום המשפחה, וזה המקרה הנדון בפנינו. במקרים אלה אנו נתקלים לא אחת בקורבנות המוצאים את עצמם לכודים בין דרישותיו של זה התוקף אותם ומבצע בגופם כרצונו, לבין החשש שהסוד הנורא ייחשף ברבים, ויערער מן היסוד את יחסיו של הקורבן עם הנפשות הקרובות לו ביותר. כזה היה מצבה של המתלוננת שבפנינו, ונדמה כי מצבה אף היה חמור יותר. כאמור, היא אישה מוסלמית, שבני משפחתו של בעלה הם קרוביה היחידים בישראל. במצב זה ההיגיון מחייב, שכדי להפסיק את המעשים שבוצעו בה, היא תפנה לאדם הקרוב לה ביותר – בעלה – אולם מדובר באדם שבעבר כבר הפגין כלפיה התנהגות אלימה, ועל כן חששה של המתלוננת להסתייע בו היה חשש מוצדק. במצב זה פנתה המתלוננת לחמותה בהנחה שזו עשויה להבין את מצוקתה ולסייע לה. דא עקא, פניה זו התבררה כחסרת תועלת באשר גם בפני האם ניצבה החלטה קשה, הואיל וחשיפת הפרשה ברבים היתה עלולה לחולל סערה שתסתיים בכליאתו של אחד מבניה. וכך נותרה לה המתלוננת חסרת אונים בארץ זרה, ועל כן העובדה שהיא הבליגה שנים כה רבות ולא פנתה לרשויות החוק, אינה מדברת בהכרח בגנותה וממנה אין ללמוד על חוסר מהימנותה, באשר אפשר גם אפשר שכל אלה הם תולדה של הנסיבות הקשות אליהן היא נקלעה (לעניין זה ראו ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 249, 260; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1), 302, 364). כנגד כל אלה הציע המערער גרסאות שונות ולא עקביות ביחס למניעיה של המתלוננת ובעלה להעליל עליו, ולפיכך מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה שהמערער "מנסה להתחמק מהאישומים המיוחסים לו, והתחמקות זו באה על-חשבון אמירת האמת". מטבע הדברים, במקרים כמו זה הנדון בפנינו, קשה היא ההכרעה המוטלת על שכמה של הערכאה הדיונית, וקשה היא בעיקר משום שמטבעם של המעשים עליהם התלוננה המתלוננת שהם נעשים בחדרי חדרים והרחק מעין בולשת. לפיכך, ההכרעה היא בעיקרה בין שתי גרסאות נוגדות, והכלים היחידים המשמשים את השופט הם ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. בהכרעה מסוג זה כרוכה כמובן סכנה, אולם לאחר שעיינו ושבנו ועיינו בנימוקיו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתנו כי הרשעת המערער בדין יסודה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור כנגד הכרעת הדין. 6. הערעור מופנה גם כנגד העונש שנגזר למערער – 9 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. עונש זה, לאדם שבמשך שנים הפך את גיסתו קורבן זמין לביצוען של עבירות מין, אינו עונש חמור כלל וכלל, ומדעתנו לא שינינו, גם לנוכח הזמן שחלף מאז נחשפה הפרשה, ועד אשר נסתיימו ההליכים בפני הערכאה הדיונית. לפיכך, אנו מחליטים לדחות את הערעור על שני חלקיו. המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום ב' באב תשס"ה (7.8.2005) עד לשעה 11:00. ניתן היום, כ"ה בתמוז תשס"ה (1.8.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03106360_O12.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il