ציון נעים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10635/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10635/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ציון נעים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 3.11.2008, בת.פ. 8082/06, שניתן על ידי השופט נ' זלוצ'ובר תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשע"א (11.11.10) בשם המערער: עו"ד אמיר ציון בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. נגד המערער הוגש כתב-אישום שעניינו יבוא כמות גדולה של סם מסוכן מסוג MDMA לישראל. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, יבוא סם מסוכן וניסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 13 וסעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשש שנות מאסר, שנים עשר חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 15,000 ש"ח או ששה חודשי מאסר תחתיו. הערעור בפנינו מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין, נגד העונש. עובדות כתב-האישום 2. כעולה מכתב-האישום, קשר המערער קשר עם אחרים לייבא לישראל סם מסוכן מסוג MDMA, במשלוח דואר מחו"ל. לשם כך, הוא מסר לאחרים את פרטיו וכתובתו בקרית גת של בן דודו, שהיה קטין באותה עת, מתוך כוונה לקבל בסופו של דבר את חבילת הסם לידיו. בתאריך 23.3.2006 הגיעה החבילה, ובה 24,738 טבליות סם, לסניף הדואר המרכזי בקרית-גת. באותו יום ובאופן מקרי, הגיע לסניף הדואר זיו נעים, קרוב משפחה של הקטין (ושל המערער), שם נמסר לו כי הגיעה חבילה עבור הקטין. זיו סיפר אודות החבילה לקטין ולמשפחתו, וכך שמע על הגעת החבילה גם המערער. סמוך לאחר מכן, גנב המערער את שובר הדואר הנוגע לחבילה מתוך תיבת הדואר של משפחת הקטין. ביום 26.3.2006 התייצב המערער בסניף הדואר, מסר את השובר ודרש לקבל את החבילה. לאחר שגילה כי החבילה נפתחה, וניתן היה להבחין בטבליות שבתוכה, החליט להימנע מלקחתה ונעלם מסניף הדואר. הדיון בבית-המשפט המחוזי והכרעת הדין 3. עמדת התביעה, לפיה ייבא המערער סם מסוכן באמצעות משלוח דואר, ציפה להגעת החבילה, ידע מה תכולתה ופעל כדי לקבלה, נסמכה בעיקר על עדויותיהם של פקידי הדואר ושל קרובי המשפחה של הקטין. מעדויות פקידי הדואר עלה כי המערער הגיע לסניף הדואר כשבידיו השובר המתאים וביקש לקבל את החבילה, בטענה כי הוא פועל בשליחותו של בן דודו. משהוצגה בפניו החבילה, נמלך המערער בדעתו ועזב את המקום מבלי לקחתה. עדויות קרובי המשפחה ציירו תמונה לפיה המערער ידע על הגעת החבילה מבעוד מועד וציפה לכך – מספר פעמים ביקש מהקטין להסכים לקבל משלוח של חבילה בכתובתו וכן ביקש ממנו לקבל ממנו את תעודת הזהות שלו. זאת ועוד, המערער נהג באותם ימים לפקוד את איזור מגוריו של הקטין מידי יום, ומפיו נשמעו מספר אמירות לפיהן מצבו הכלכלי עומד להשתפר. מנגד, התבססה עמדת ההגנה על עדותו של המערער בלבד. במענה לכתב-האישום, הוא כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובהמשך נשמעה מפיו גרסה שלא תאמה את הגרסה אותה מסר בעת חקירתו במשטרה. וכך לדוגמה הוא טען במשטרה כי שמע על דבר החבילה רק ביום שבת ה-25.3.2006, במהלך הפגישה המשפחתית בה נכחו גם הקטין וזיו. לדבריו, לאחר ששמע מהקטין כי אימו "לחוצה" בעקבות הגעת החבילה, החליט לגשת לסניף הדואר כ"נציג המשפחה". בעדות מאוחרת טען כי בפגישה המשפחתית אמר זיו שבדואר ממתינה חבילה חשודה, ובהמשך הוסיף כי זיו אמר לו שהוא חושד שהחבילה מכילה סמים (ת/14). בעדותו בבית-המשפט, טען המערער כי נודע לו על החבילה בעקבות פנייתה של דודתו, סטיב (אֵם הקטין), אליו. תחילה העיד כי לא ידע שיש בחבילה סמים, אך לאחר שעומת עם דבריו במשטרה לפיהם אמר לו זיו כי החבילה מכילה סמים, השיב כי ייתכן ששיקר במשטרה (עמוד 59 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי). הכרעתו של בית-המשפט קמא התבססה בעיקרה על ראיות נסיבתיות מהן ניתן ללמוד על חלקו של המערער בשרשרת יבוא הסם. לכך הצטרפה התרשמות "קשה ושלילית" מהמערער עצמו (עמודים 76-74 להכרעת הדין). נמצא, כי בניגוד להתנהגותו האסרטיבית של המערער בחקירתו, התנהגותו במהלך העימותים שנערכו בינו לבין הקטין ודודתו, היתה מופנמת והעידה על תחושת אשם ובושה. לכך הצטרפה הקביעה כי למערער מניע מובהק לביצוע העבירה עקב היותו מובטל, חסר אמצעים, מסובך בחובות וחסר כתובת מגורים קבועה. על קיומו של קשר עם אחרים מחו"ל לשם ייבוא הסם, למד בית-המשפט מהתנהגותו של המערער ובעיקר מציפייתו להגעתה של החבילה, אשר הצביעה על תכנון מוקדם ושיתוף פעולה עם אחרים. באשר לעבירת הניסיון להחזיק סם מסוכן שלא כדין ושלא לצריכה עצמית – קבע בית-המשפט קמא כי מכלול פעולות המערער, ובהן גניבת שובר הדואר, הגעה לסניף כשהוא מצויד בשובר ודרישתו לקבל את החבילה מפקידי הדואר, עולות כדי ניסיון להחזקת הסם. עוד נקבע, כי אין מקום לפטור את המערער מאחריות פלילית "עקב חרטה", כקבוע בסעיף 28 לחוק העונשין, הואיל והחלטתו להימנע מקבלת החבילה נבעה מחששו מפני המשטרה ולא מהפנמת הפסול שבעבירה. לבסוף, דן בית-המשפט קמא בטענת ההגנה לפיה אין להרשיע את המערער בעבירה של ייבוא סם מסוכן, הואיל וקיים קושי להוכיח שהסם הגיע מחו"ל, נוכח העובדה כי הוא נמצא בשקית של "דואר ישראל", שהיתה מונחת בין חפצים שונים בתוך חבילה פתוחה. טענה זו נדחתה בנימוק כי גם אם מתגלים פגמים בשרשרת הראיות, אין הדבר מוביל מניה וביה לדחייתן. בעניינו של המערער נמצאו ראיות רבות לכך שמקורם של הסמים בחו"ל, ובהן עדותו של הקטין לפיה המערער אמר לו כי הוא ממתין להגעת חבילה מארצות הים, והימצאותה של מדבקה עם שם השולח מחו"ל וכתובתו. כן נקבע, כי ההיגיון והשכל הישר מחייבים גם הם כי העברת סם באמצעות הדואר תשמש רק להעברה בין מדינות, שכן בתוך ישראל ניתנת העבירה לביצוע בדרכים שהסיכון לחשיפתה קטן יותר. הטענות בערעור 4. בפי המערער טענות רבות הנוגעות הן לאופן חקירת המשטרה את האירוע והן לפגמים בהכרעתו של בית-המשפט קמא. הערעור מתמקד במספר מישורים: א) ראשית, נטען כי לא היה מקום להרשעה על בסיס הראיות הנסיבתיות שהובאו בפני בית-המשפט, שכן ראיות אלו מעוררות תהיות היורדות לשורשו של עניין. כך למשל, עדותה של עדת התביעה סיגלית, דודתו של המערער, לפיה הסתובב המערער באזור מגוריה של משפחת הקטין בבקרים שקודם להגעת החבילה, אינה מתיישבת עם הממצא כי בין השעות 05:30 ל-12:30 בכל יום שהתה עדה זו במקום עבודתה. לעומת זאת, עובדות המקרה מתיישבות באופן הגיוני דווקא עם הגרסה אותה מסר המערער, גרסה שבית-המשפט בחן בדקדקנות יתר והפגמים שמצא בה אינם מהותיים. בחינת מכלול ההסברים שמסר המערער מציירת תמונה ברורה, לפיה הוא ניגש לדואר במטרה לבדוק את מהות החבילה, הא ותו לא. ב) שנית, שגה בית-המשפט בהתעלמו מאופיים המיוחד של עדי התביעה אשר הינם בני אותה משפחה, ולהם אינטרס משותף – לחלץ את הקטין מאשמה וטפילתה על המערער תחתיו. על תיאום הגרסאות בין בני המשפחה ניתן ללמוד מעדויות הקטין ואמו במשטרה. תחילה העיד הקטין כי שובר הדואר נמסר למערער על ידי אמו, אולם לאחר מכן חזר בו מגרסה זו וטען שהדבר נאמר מתוך לחץ החקירה. בדומה, כאשר נשאלה אמו מדוע בנה יאמר כי היא מסרה את השובר למערער, העלתה האֵם השערה שאולי אמר זאת מתוך לחץ. לגישת המערער, הדמיון בתוכנן ובניסוחן של הגרסאות השונות שמסרו עדי התביעה, יחד עם מניע ברור להפללתו, מטילים ספק רב במהימנותם. ג) שלישית, הכרעת בית-המשפט נשענת על כרעי תרנגולת, שכן לא הוכחו כדבעי עובדות שיוחסו למערער בכתב-האישום, ובהן מעשה גניבת השובר מתיבת הדואר, הבקשה לקבלת תעודת הזהות של בן הדוד וידיעתו של המערער כי החבילה מכילה סם. בית-המשפט שגה עוד בהתעלמו מהעובדה כי החבילה נמצאה פתוחה, עובדה שבכוחה לעורר ספק באשר לחלקו של המערער בשרשרת הסם. לבסוף, הצביע המערער על מחדלים בחקירת המשטרה – תיבת הדואר לא נבדקה כראוי, לא הוכח מתי הגיע שובר הדואר ולא נחקרו נסיבות פתיחתה של החבילה. ד) באשר לגזר-הדין, נטען כי הוא נוטה לחומרה יתרה. לגישת המערער, בית-המשפט לא נתן משקל ראוי לעובדה כי בסופו של דבר הוא לא קיבל לידיו את הסם ולא הפיק ממנו כל רווח. דיון הראיות הנסיבתיות 5. כאמור, הרשעת המערער נסמכה רובה ככולה על ראיות נסיבתיות, שצירופן יחד הוביל למסקנה המפלילה. כידוע, כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מזה של ראיות ישירות, וההבדל העיקרי בין השתיים נוגע למורכבות מלאכתו של בית-המשפט בהסקת המסקנה המפלילה על-פיהן. כאשר מדובר בראיה ישירה, מתמצית מלאכתו של בית-המשפט בבחינתה של מהימנות הראיה, ואילו כאשר מדובר בראיה נסיבתית, המסקנה המרשיעה מושתתת על הליך תלת שלבי: "בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר... בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו...." (ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004) (ההדגשות הוספו)). בחינת הראיות הנסיבתיות בשלב הראשון מופקדת באופן טבעי בידי הערכאה הדיונית, שכן קביעתם של ממצאי עובדה ומהימנות מבוססת על התרשמות בלתי-אמצעית מהעדים. לעומת זאת, עניינו של השלב השני בהערכה מושכלת של הראיות בהתבסס על מבחני השכל הישר וניסיון החיים. בכך, אין לערכאה הדיונית יתרון ממשי על פני ערכאת הערעור. השלב השלישי מהותו בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות אותה מציג המערער. 6. אשר לשלב הראשון אליו מפנה המערער את מירב חציו, הכלל הנוהג עמנו הוא כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעת מהימנותן של הראיות בידי הערכאה הדיונית מצומצמת לכדי חריגים ספורים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)). אלו אינם מתקיימים בענייננו. בפני בית-המשפט קמא באה שורה של עדים אשר עדותם תאמה את הגרסאות שמסרו במשטרה, ואלו נמצאו קוהרנטיות על פי רוב. גם אם ניתן להצביע בעדויות על נקודות המעוררות תהייה מסוימת, הרי שאלו נמצאות בשולי הדברים בלבד. לפיכך, חרף השגות המערער, לא מצאתי כי נפל פגם במסקנותיו של בית-המשפט קמא, כמפורט להלן. הציפייה להגעת החבילה 7. הקביעה כי המערער פקד את אזור מגוריה של משפחת הקטין עובר להגעתה של החבילה, נלמדת במפורש מעדויותיהם של שלושה עדי תביעה: סטיב (עמ' 15 לפרוטוקול), הקטין (עמ' 20 לפרוטוקול) וסיגלית (עמ' 29 לפרוטוקול). לעניין התהייה המתעוררת, לכאורה, בעדותה של סיגלית, הרי שזו מתיישבת נוכח הסברה כי אותו חלק באמרתה המתייחס לשעות הבוקר, התבסס על דברים ששמעה מאמה, ואילו בצהריים היא ראתה את המערער במו עיניה (עמ' 30 לפרוטוקול). מן העדויות עלה כי אין מדובר בביקור סתמי, אלא בשהייה ממושכת משעות הבוקר ועד שעות הצהריים. מסקנה זו איננה נסתרת נוכח עדותה של הדוורית (עמ' 5 לפרוטוקול), כי לא ראתה איש כשחילקה את הדואר, הואיל ואפשר שהוא טרח שלא לחשוף את נוכחותו לעיני זרים או שהיא פשוט לא הבחינה בו. והרי המערער עצמו העיד כי היה מגיע לשם בתדירות גבוהה ("כל הזמן אני שם", עמ' 3 של ההודעה). עם זאת, נוכחותו של המערער באזור בית-המשפחה איננה מלמדת מניה וביה על ציפייתו להגעתה של החבילה. מעדותה של סטיב עלה כי התנהגותו של המערער בהמתינו ליד ביתה עובר להגעתה של החבילה, לא נראתה לה חשודה באותה העת (עמ' 15 לפרוטוקול). בדומה לכך, העיד הקטין כי לא ידע מדוע המערער המתין ליד ביתו (עמ' 25 לפרוטוקול). העדות היחידה לכך שנוכחותו של המערער בסביבות הבית היתה חריגה, מצויה בדבריה של סטיב "הוא [המערער] היה מגיע גם בתקופה לפני זה, אבל היתה תקופה שהוא לא היה מגיע" (עמ' 15 לפרוטוקול). כשלעצמה, משקלה הראייתי של עדות זו לצורך הקביעה כי המערער ידע על החבילה וציפה לה, הינו נמוך. אלא שאליה מצטרפות ראיות נוספות – בקשותיו של המערער לעשות שימוש בכתובת המגורים של הקטין; פנייתו אל הקטין במטרה לקבל ממנו את תעודת הזהות שלו; ופנייתו, מיוזמתו, לזיו לשם בירור נושא החבילה. ראיות אלו מבססות במידה הדרושה את הממצא לפיו המערער ציפה להגעת החבילה. גניבת שובר הדואר 8. אין חולק כי המערער הגיע לסניף הדואר ובידיו שובר הדואר המתאים לחבילת הסם. השאלה כיצד הגיע השובר לידיו איננה נדרשת להוכחת העבירות המיוחסות לו. עם זאת, הקביעה כי המערער גנב את שובר הדואר מסבכת אותו, ובהיעדר הסבר אמין, יש בה תרומה של ממש למסקנה המפלילה. העובדה כי קיים קושי בפתיחת תיבת הדואר, כעולה מעדותו של השוטר אברהם אמזלג (ת/20), אינה פוגמת בקביעה כי המערער גנב את השובר. הממצא העובדתי לפיו ניתן היה להוציא את השובר מהדואר נסמך על עדותם של ארבעה עדים: רבקה פורמן, הדוורית (ת/1); השוטר אברהם אמזלג (עמ' 45-46 לפרוטוקול); סטיב (עמ' 17 לפרוטוקול) וסיגלית (עמ' 52 לפרוטוקול). טענתו של המערער כי השובר ניתן לו על-ידי סטיב בנוכחותו של זיו (עמ' 52 לפרוטוקול), נסתרה במפורש בעדותו של האחרון (ת/24). לכך יש להוסיף את שקריו של המערער בנוגע לגורלו של השובר, כאשר במשטרה העיד כי השובר אבד לו (ת/14), ואילו במשפט מסר גרסה מופרכת לפיה נתן את השובר לנהג מונית שאיננו זוכר את שמו, כדי שזה יחזירו לבית המשפחה. מאוחר יותר המערער אף הודה כי גרסה זו הינה שקרית (עמ' 55 לפרוטוקול). התחמקותו של המערער בעניין זה מחזקת את המסקנה כי השובר נלקח על-ידו ללא רשות, ועדויות עדי התביעה שופכות אור על הדרך הספציפית בה נקט המערער כדי להבטיח את החזקה בו. הידיעה כי החבילה מכילה סם 9. על ידיעתו של המערער או, למצער, חשדו כי החבילה מכילה סם, ניתן ללמוד מהעדות שמסר במשטרה (ת/14), עליה חזר גם בחקירתו הנגדית (עמ' 60 לפרוטוקול), ולפיה נאמר לו על-ידי זיו "שהוא חושד שיש סמים בחבילה". אמירה זו מייתרת את הצורך לדון בטענת המערער כי זיו לא זכר בעדותו אם אמר למערער במפורש כי חשד שהחבילה מכילה סם או שמא אמר שהחבילה "מוזרה ומסריחה". מכל מקום, ההיגיון מחייב כי אדם סביר היה מרחיק עצמו מהחבילה החשודה, גם אם לא ידע את תוכנה המדויק. העובדה כי המערער פנה כדי לקבל את החבילה, מחזקת כשלעצמה את המסקנה המפלילה. הניסיון לקנות אחיזה בחבילה 10. כאמור, המערער ביקש לקבל לידיו את החבילה. עובדה זו נלמדת מעדותם של שני פקידי הדואר: אברהם עטיה (ת/2) וורד עמר אלבז (עמ' 10 לפרוטוקול). אמנם, במהלך המשפט חזר בו אברהם מגרסתו הראשונה, ובעקבות כך הוכרז עד עוין, אולם בחקירתו הנגדית הסביר כי זכר שהמערער בא למשוך את החבילה, אלא שלא זכר בעבור מי (עמ' 8 לפרוטוקול). ההלכה הפסוקה מותירה לשיקול דעתו של בית-המשפט את משקלה הראייתי של עדות עד החוזר בו מעוינותו, ורשאי הוא לתת בה אמון מלא חרף הפכפכותו של העד (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 206 (1995)). העובדה כי, בסופו של דבר, שני עדים אובייקטיביים העידו כי שמעו מפי המערער שהוא הגיע לסניף הדואר לצורך משיכת החבילה, די בה כדי לתמוך בממצא עובדתי זה. קיומו של נוהל פנימי, האוסר על מסירת חבילות דואר ללא הצגת תעודת זהות של הנמען, לא יוכל לסייע למערער. היעדר היכולת להשלים את ביצוע העבירה אינו גורע מאחריותו לניסיון לעשות כן. המערער ביקש מן הקטין את תעודת הזהות שלו מספר פעמים, ורק משלא הצליח לקבלה נטל את השובר וקיווה שיעלה בידו להשיג את החבילה בדרך זו. הפגם בשרשרת הסם ומחדלים לכאורה בחקירת המשטרה 11. פתיחתה של החבילה בידי מאן דהוא, טרם הגעתה לסניף הדואר בקרית-גת, והימצאותם של הסמים בשקית של "דואר ישראל", מעלות לכאורה אפשרות כי הסמים הוכנסו לחבילה בשטחה של מדינת ישראל. בכך יש לכאורה כדי לערער את יסוד הרשעתו של המערער בעבירת היבוא. ברם, לחובת המערער עומדת מסכת ראייתית ענפה הקושרת אותו לביצוע העבירה. הוכח כי המערער ציין בפני הקטין כי הוא ממתין לחבילה מחו"ל, מעדותו עולה שידע כי החבילה מכילה סם, ואין חולק כי הוא הגיע לסניף הדואר כששובר החבילה בידיו. לנוכח כל זאת, מופרך לסבור שהסמים נשתלו בחבילה רק לאחר שהגיעה מחו"ל וללא ידיעת המערער. הסיכון הטמון בשליחת חבילה המכילה סם באמצעות הדואר, בהשוואה לדרכים אחרות להעברת הסם בתוך הארץ, מחזק אף הוא את המסקנה כי מקורה בחו"ל. עובדה זו רלבנטית במיוחד לענייננו, כאשר למערער לא היתה כתובת משלו למשלוח החבילה, ולפיכך שליחתה בדואר יצרה סיכון גדול עוד יותר לחשיפת העבירה, כפי שאכן ארע. 12. לעניין מחדלי החקירה להם הקדיש המערער חלק ניכר מטיעוניו, הרי שיש יסוד לחשש כי חקירת המשטרה לא היתה מעמיקה דיה, לפחות בכל הנוגע לתיעוד שרשרת הסם. כך, לא נחשף כל פרט על זהות השולח, ולא ניתנה תשובה ברורה באשר לנסיבות פתיחת החבילה עובר להגעתה לסניף הדואר בקרית-גת. אלא שהלכה היא כי רק במקרים בהם הפגמים בחקירת המשטרה עולים כדי פגיעה מהותית באפשרותו של נאשם לנהל הגנה ראויה, משקלם המצטבר עשוי להטות את הכף לזכותו (ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 29, 44 (1999)). בנסיבות המקרה דנא, שוכנעתי כי ליקויים אלה אינם יורדים לשורש ההליך המשפטי, ואין בקיומם כדי לקפח את הגנת המערער. נוכח התשתית הראייתית הרחבה העומדת לחובתו, המעט שהיית מצפה לו מן המערער הוא לספק הסבר תמים באשר להתנהגותו, אף מבלי להידרש לתיאור פרטני של שרשרת הסם. דבר זה לא נעשה. מכל מקום, לשון סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים מרחיבה את תחולת העבירה אף על מי ש"הקל" על יבוא הסמים, גם אם לא ביצע את פעולת היבוא בעצמו. בכך נסללת הדרך להרשעת המערער בעבירה זו חרף פגמים מסוימים בתיעוד שרשרת הסם. התמונה המפלילה העולה מבחינת מסכת הראיות כולה 13. שיטתנו המשפטית מכירה באפשרות להרשיע על-פי ראיות נסיבתיות בלבד, כאשר השכל הישר וניסיון החיים מחייבים כי המסקנה המפלילה הינה ההסבר ההגיוני היחידי ליישוב השתלשלות המעשה העובדתי (ראו: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 617, 620 (1987)). ודוק, כוחה של הראיה הנסיבתית איננו נבחן אגב בידודה מיתר הראיות, המסקנה המפלילה נלמדת מתוך צירופן של כל הראיות הנסיבתיות הגם שכל אחת מהן איננה מספקת בפני עצמה (ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' אהרוני פ"ד מ(1) 617, 621 (1986)). בעניינו של המערער מצאתי, כי כלל העדויות והראיות משולבות ואחוזות אחת ברעותה עד אשר נוצר פסיפס ראייתי, ממנו עולה תמונה ברורה של המעשה. עדויות הקטין ומשפחתו מתארות את הציפייה של המערער להגעתה של החבילה ומאמציו לקבל עליה שליטה פיזית, ועדויות פקידי הדואר ממקמות את המערער בזירת העבירה כמי שביקש במפורש לקבל לרשותו את חבילת הסם. נוכחותו בזירת העבירה, שאיננה מקרית ומזדמנת, ועזיבתו את המקום (ואת העיר) משנוכח כי החבילה נפתחה, מהוות כשלעצמן ראיות נסיבתיות כבדות משקל למעורבותו של המערער בביצוע העבירה (ע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 433, 445 (1997)). על המניע, שאף הוא רכיב במסכת הנסיבתית (ע"פ 3177/91 חייאב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק דינו של השופט א' גולדברג (לא פורסם, 26.10.92)), מלמדים נתוניו האובייקטיביים של המערער אשר היה נתון על פי עדותו במצב כלכלי רעוע ביותר. המערער אף אינו מכחיש כי השמיע אמירות שונות מהן עולה כי מצבו הכלכלי עומד להשתפר. הסבריו לפיהם אמירות אלו הושמעו בהומור ומתוך משאלת לב, לא נמצאו מהימנים בידי בית-המשפט קמא, ופירושם הפשוט מתיישב היטב עם המסקנה המפלילה. להשלמת התמונה מצטרפים גרסתו הפתלתלה של המערער ושקריו, המבטאים התנהגות מפלילה שביסודה תחושת אשם (ע"פ 95/50 אריכא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ה(1) 1200 (1951); ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.01.2003)). ההסבר החלופי שסיפק המערער 14. לכאורה, משמצאתי במסגרת השלב הראשון, כי אין לשנות מקביעות בית-המשפט קמא הנוגעות למהימנות העדויות, די בתמונה אשר אלו יוצרות, בבחינת השלב השני, כדי להוביל לאימוץ המסקנה המפלילה ולהותרת ההרשעה על כנה. עם זאת, הרף הנדרש להרשעה המתבססת על ראיות נסיבתיות בלבד הינו גבוה, ורק אם לא נותרת מסקנה סבירה אחרת מלבד המסקנה המפלילה, ניתן יהיה לומר כי האשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141 (1980)). כדי לעמוד ברף הוכחתי זה יש לשלול קיומן של תזות חלופיות בנוגע למעשים המיוחסים למערער, אשר עלולות לעורר ספק סביר באשר לאשמתו. הנטל להציע הסבר חלופי מוטל על המערער, במסגרת השלב השלישי של ניתוח הראיות הנסיבתיות. על ההסבר המוצע לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים, ושורשיו נטועים בעובדות המקרה (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 28.05.2007)). 15. בערעורו מציע המערער תזה חלופית, המבוססת על הטענה לפיה עדי התביעה חברו יחד במזימה להפלילו. מאחר שהחבילה היתה ממוענת אל הקטין ונוכח חשדותיו של זיו כי החבילה מכילה סמים, החליטו בני המשפחה להרחיקו מן החבילה על דרך סיבוכו של המערער, וזאת הם עשו תוך שהם מתאמים ביניהם את העדויות שמסרו. דא עקא, שהתזה המוצעת מבוססת כל כולה על ההנחה שעדויותיהם של עדים אלה אינן מהימנות. בשאלה זו כבר קבעתי כי אינני מוצא לשנות מקביעתו של בית-המשפט קמא. גם בחינת התזה לגופה מובילה לדחייתה נוכח ביסוסה הדל, הנוגע, שוב, לשולי העדויות בלבד. קיומו של דמיון בניסוחיהן של גרסאות הקטין ואמו לעניין תיאור המתנתו של המערער מחוץ לביתם בשבוע שקדם להגעת החבילה, או לעניין ההסבר שניתן לשינוי גרסתו של הקטין, אינו מספיק כדי לקבוע כי עדויותיהם תואמו. גם הניסיון להטיל דופי בעדותה של סיגלית אין בכוחו לסייע לביסוס התזה. העובדה שעדה זו יזמה את מתן העדות ואף נשמעה אומרת כי "תפיל אותו" [את המערער], אינה שוללת את המסקנה המפלילה בהיעדר קביעה כי העדה איננה מהימנה. שינויי גרסה מינוריים או שילוב ידיעות מכלי שני והשערות במסגרת העדות, עשויים להימצא בכל עדות, ואין בהם בהכרח כדי לשמוט את הבסיס מתחת לרגליה. 16. לאחר שהפכתי שוב ושוב בתזה אותה הציע המערער, כמו גם בתזות היפותטיות נוספות, שוכנעתי כי אין מקום לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא. בחינת מסכת הראיות כולה במבחני ניסיון החיים והשכל הישר, מובילה למסקנה הגיונית אחת ויחידה, כי המערער גמר אומר לייבא לישראל סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, במטרה להפיק רווחים שייטיבו את מצבו הכלכלי הרעוע, וכי לשם כך הוא התקשר עם אחרים הנמצאים בחו"ל וניסה להשיג החזקה בסם. אין בתזה המוצעת בידי המערער להסביר את התנהגותו לפני הגעת החבילה ואחריה או את גרסתו המבולבלת ומלאת הסתירות, כמו גם את התנהגותו בעימותים. גם ניסיונו של המערער לטפול את האשמה על אחרים הוא חסר בסיס ומוטב לו היה לולא נטען. מכלול טעמים זה מצדיק את דחיית הערעור על ההרשעה. באשר לגזר הדין 17. המערער פעל לייבוא כמות גדולה של סם מסוכן, והוסיף חטא על פשע כאשר תחת שייקח אחריות על מעשיו, ניסה לטפול אשמה על קרוביו. התנהגותו לאורך כל ההליך הותירה רושם קשה ושלילי, והוא נמנע מלהביע חרטה או להכיר בפסול שבמעשיו. לטעמי, העונש שנגזר למערער משקף התחשבות יתירה בנימוקים לקולא. המחוקק הטעים את החומרה היתירה שבעבירה של יבוא סמים, בקובעו לצדה עונש מרבי של 20 שנות מאסר. העובדה כי מזימתו של המערער סוכלה ובעקבות כך נמנעו ממנו פירותיה, לא תוכל לשמש יסוד להקל עמו. האיסור הנוגע ליבוא סמים מסוכנים עומד לעצמו, ואין להוסיף עליו דרישה של הפקת רווחים כאלה או אחרים מן הפעולה האסורה. לאור כל האמור לעיל אציע לחברי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ו' בטבת התשע"א (13.12.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08106350_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il