מנשה מזרחי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10632/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10632/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער: מנשה מזרחי נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. דן שטרנברג 3. גדי יערי 4. שלמה פורת 5. עוזי ארגמן 6. רוני כהן 7. זבולון אקסלרוד 8. יהודה ניצני 9. נוגה ספינוב ( אוסקר) 10. הדס גדות 11. שירלי גרנון 12. ויקי ביטלמן 13. לליב סנדלר 14. נעמי עטיה 15. דן שלם 16. שאול תירוש 17. ירון מאיר 18. בני רדה 19. זהבה שפר 20. גלעד בן ארי 21. אריאל בן ארי 22. אילן סנדלר 23. יעקב עזריה 24. עירית יוסיפון 25. דן שושני 26. יואב דור 27. יצחק ניר 28. ניר גל 29. אודי שפר 30. צחי ברקת 31. אריה גל 32. יגאל עבו 33. אבי כהן 34. שאול הולט ביטון 35. רונן בר 36. רונן בורשבסקי 37. חוה ירדני 38. רינת גל 39. אהוד ואיריס רוזנצוויג 40. אילן מור 41. יובל נדיב 42. שלמה גביש 43. עמי קינן 44. ראובן הראל 45. איתן וייס 46. יעקבו פרקש 47. דן כבשנה 48. ישראל רימון ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 29.10.2007 בת"פ 1169/05 שניתן על ידי כבוד השופט ה' חטיב תאריך הישיבה: כ"ב באייר תשס"ח (27.5.08) בשם המערער: עו"ד מ' כרמל בשם המשיבה 1: עו"ד ת' פרוש פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' ח'טיב), אשר הרשיע את המערער, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), בצירוף סעיף 383(א)(2) לחוק; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; איסור הלבנת הון, לפי סעיפים 3(א) ו- 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) ועשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. בגין הרשעתו גזר לו בית המשפט המחוזי עונש שרכיביו יפורטו בהמשך. הערעור מופנה אך נגד אחד מרכיבי העונש – גובה הפיצויים למתלוננים בו חויב המערער. העובדות וההליך בבית המשפט המחוזי 2. כתב האישום המתוקן אוחז שני אישומים. עובדות האישום הראשון בו הודה המערער והורשע הן כי עד לשנים 1999 – 2000 הפעיל המערער חנות מכולת במושבה כינרת. במקביל, נקלע לחובות כבדים. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, בין השנים 2000 – 2005, שכנע המערער אנשים שונים שהכיר להעביר לידיו כספים, בטענה שישמשו כהשקעה רווחית ביותר, המניבה ריבית חריגה בהשוואה לריבית המקובלת בשוק, בשיעור של 4% - 5% לחודש. המערער הציג בפני המשקיעים הפוטנציאליים מצגים כוזבים שונים באשר לייעוד השקעתם, בכדי לשכנעם שביכולתו לשלם ריבית כה גבוהה. המערער התווה כללים לפעילות גיוס הכספים, לפיהם יכלו המשקיעים, אותם אנשים שהעבירו לידיו את הכספים, לבחור בין שני משלולי השקעה: "מסלול ריבית" – המאפשר השקעה בסכום מסוים וקבלת ריבית חודשית בשיעור שנקבע בהתאם לגובה הסכום, ו"מסלול ריבית דריבית" בו לא קיבלו המשקיעים ריבית אלא נצברה לזכותם ריבית דריבית בשיעור מוסכם, על הסכום המקורי. במטרה להרחיב את היקף הכספים המועברים לרשותו, התנה המערער את ההשקעה בסכומים שמעל 50,000 ₪. על-מנת להגדיל את מספר המשקיעים, שכנע המערער משקיעים לגייס משקיעים חדשים, כאשר לכל משקיע שיגייס משקיע חדש הבטיח תשלום בשיעור של 5% מסכום ההשקעה של המשקיע החדש. בשלביה הראשונים של פעילות זו שכנע המערער את שותפו לשעבר במכולת, יוסי כבשנה (להלן: כבשנה) להשקיע אצלו כספים בתנאים שפורטו. לאחר תקופה מסוימת בה קיבל כבשנה את הריבית המובטחת, ביקש ממנו המערער לצרף משקיעים נוספים תמורת עמלה, כפי שפורט. ואכן, כבשנה שכנע אחרים להעביר באמצעותו כספים למערער בתנאים שפורטו. כבשנה העביר את הכספים שקיבל ממשקיעים למערער ואת הכספים שקיבל מהמערער העביר למשקיעים שבחרו במסלול ריבית, ושימש למעשה כ"ראש קבוצה" למשקיעים שפעלו באמצעותו. בין היתר צירף כבשנה כמשקיע את אבי ירדני (להלן: ירדני). לאחר תקופה מסוימת במהלכה השקיע כספים באמצעות כבשנה, החל ירדני עומד בקשר ישיר עם המערער ובהמשך, לבקשת המערער, החל משכנע אנשים שפנו אליו בבקשה לעצה בנוגע להשקעות כספיות, להעביר באמצעותו כספים למערער בתנאים שתוארו. ירדני, בדומה לכבשנה, הפך ל"ראש קבוצה" למשקיעים שפעלו באמצעותו ושימש כצינור להעברת הכספים בינם לבין המערער. במטרה לשכנע משקיעים וראשי קבוצות כי ההשקעה בטוחה, חתם המערער על שטרות חוב ריקים, אותם נתן לראשי הקבוצות כדי שימלאו בהם את פרטי המשקיעים ואת סכומי הכסף שהופקדו, אך ביקש מראשי הקבוצות שלא ימסרו שטרות אלה למשקיעים. למטרה זו חתם המערער, בחלק ניכר מהמקרים, על מכתבים המאשרים קבלת סכום כסף והתחייבות לשלם על סכום זה ריבית חודשית שנקבעה, או להחזיר במועד נדחה סכום הכולל ריבית דריבית על ההשקעה, כשאת פרטי הזכאי וסכומי הכסף הותיר ריקים למילוי על ידי ראשי הקבוצות. המערער חתם על השטרות והמכתבים בידעו שאינם מהווים בטוחה אמיתית כלפי המשקיעים. כתוצאה מן התנהלות האמורה השתכנעו אנשים רבים להעביר למערער סכומי כסף ניכרים בלא ערובות ממשיות להשבתם. חלקם של המשקיעים הפכו ל"ראשי קבוצה" שתיווכו בין המערער למשקיעים. בשל ההבטחות לרווחים גדולים, לא דרשו משקיעים רבים ריבית חודשית מאחר שביקשו להרוויח ריבית דריבית. סכום הכספים שהועבר בדרך זו לידי המערער הוא לפחות 19,748,000 ₪ + 989,000$ + 10,000 אירו. בתקופה זו ניהל המערער את הפעילות שתוארה וכללה קבלת פקדונות בסכומים ניכרים מאנשים רבים, ולפחות אלה המופיעים בנספח ב' לכתב האישום, במזומן ובשיקים, תוך תשלום ריביות שקליות על סכומים שהופקדו במטבע זר והחלפת שטרות כסף שלא באמצעות חברה או עסק רשום, חשבון בנק המשמש למטרות אלה. הכל תוך הפרת חובות שבדין ביחס לרישום, רישוי ודיווח על פעילויות מסוג זה ועל מנת להימנע מדיווח לפי סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, ובלי שהמערער נרשם כנדרש כנותן שירותי מטבע לפי חוק זה. במהלך תקופה זו שלח המערער במרמה ידו בכספים שקיבל והשתמש בהם לצרכיו השונים, לרבות שיפור רמת חייו, רכישת נכסים, תשלום חובות, מתן הלוואות, העברת הכספים לגורמים אחרים ושימושים נוספים. במאי 2005 חדל המערער מלשלם את הריבית למשקיעים וסירב להשיב להם את כספם, תוך שהוא נותן הסברים שקריים להפסקת התשלומים ומבטיח כי בתוך מספר חודשים ישלם את הכספים כולל הריבית שתצטבר עד אותו מועד. כך שכנע את המשקיעים להימנע מנקיטת צעדים נגדו, אך חרף הבטחותיו להחזיר את הכספים, לא עשה כן עד למועד הגשת כתב האישום. 3. האישום השני בו הודה והורשע המערער, עניינו בפעולות שונות שביצע ברכוש ובכספים שהגיעו לידיו במישרין ובעקיפין כתוצאה מביצוע העבירות המפורטות באישום הראשון (להלן: הרכוש האסור). מדובר בפעולות שהמערער ביצע באמצעות מספר חברות וחשבונות בנק שבשליטתו או בשליטת בני משפחתו, על-מנת להסתיר ולהסוות את מקור הרכוש ואת זהותם של בעלי הזכויות בו. בין הפעולות שביצע המערער ברכוש האסור: רכישה והשקעה בנכסי מקרקעין בארץ; רכישת נכסי מקרקעין בלאס וגאס, באמצעות חברות בארצות הברית שבשליטת המערער ובני משפחתו; רכישת נכסי מיטלטלין, לרבות מכוניות; מתן הלוואות ואשראי; ניכיון שיקים; פירעון חובות לנושים; ביצוע פעולות בנקאיות שונות בחשבונות בנק, לרבות הפקדה ומשיכה של כספים במזומן, בשיקים ובהעברה מחשבון לחשבון. את הפעולות האמורות ביצע המערער תוך ידיעה על מקורם האסור של הכספים שהגיעו לידיו במסגרת פעילותו שפורטה באישום הראשון ובמטרה להסוות את מקור הרכוש שהגיע לידיו ואת זהות בעלי הזכויות בו. 4. בהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים הוסכם כי ייגזר על המערער עונש כדלקמן: א. עונש מאסר בפועל למשך 5 שנים, החל מיום מעצרו (27.10.05). ב. פיצויים משמעותיים למתלוננים המופיעים בנספח ב' לכתב האישום המתוקן, בסכומים שייקבעו על ידי בית המשפט וישולמו במלואם עד ליום 30.11.07. ג. קנס בסך חצי מיליון ₪ בגין האישום הראשון שישולם עד ליום 15.6.08, או שנתיים מאסר תמורתו, במצטבר לכל מאסר אחר בתיק זה. לעניין גביית הקנס ויתר המערער על כל הודעה הנדרשת לצורך גביית הקנס או הפעלת עונש המאסר בגינו, ואלה ייחשבו כאילו הועברו אליו. ד. קנס בסך חצי מיליון ₪ בגין האישום השני שישולם עד ליום 15.6.08, או שנתיים מאסר תמורתו, במצטבר לכל מאסר אחר בתיק זה. לעניין גביית הקנס ויתר המערער על כל הודעה הנדרשת לצורך גביית הקנס או הפעלת עונש המאסר בגינו, ואלה ייחשבו כאילו הועברו אליו. ה. תקופות המאסר שיושתו על המערער בהתאם לסעיפים שלעיל, תצטברנה זו לזו, בהתאם להוראת סעיף 71(ה) לחוק העונשין. ו. מאסר על תנאי לפי שיקול דעתו של בית המשפט, על כל העבירות בהן הורשע המערער ועבירות מרמה מסוג פשע, הלבנת הון, שיבוש הליכי משפט ועבירות של מתן שירות בנקאי ללא רישוי, לפי סעיף 21(א) בצירוף סעיף 49(א)(ג) לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א – 1981. הסדר הטיעון כלל גם הסכמות באשר לחילוט הרכוש שפורט בנספח א' לכתב האישום המתוקן, אולם עניין זה נידון בנפרד ואינו נדרש לענייננו. 5. עובר לגזירת העונש הניחה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי הצהרות נפגע עבירה לפי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א – 2001, בהן תיארו חלק מן המתלוננים את ההפסדים הכספיים שנגרמו להם בגין מעשי המערער ואת החובות אליהם נקלעו. רבים מהם תיארו את השפעת העבירות על חייהם הפרטיים – עוגמת נפש, דיכאון ופגיעה בחיי המשפחה. רבים טענו כי הכסף שנגנב אמור היה להבטיח את יציאתם לגמלאות ומנע – וממשיך למנוע - מהם קיום בכבוד מינימלי. אחת המתלוננות אף העידה וטענה כי חייה וחיי בנותיה נהרסו, כי משפחתה התפרקה בעקבות סכסוכים שנגרמו על רקע הפרשה וכי היא הסתבכה בקניית דירה והדירה בה היא גרה שייכת לבנק. המשיבה הבהירה בבית המשפט המחוזי כי עונש המאסר הראוי במקרה מעין זה הינו 10 שנים, אולם הסכמתה לעונש של חמש שנות מאסר באה על רקע נכונותו של המערער לפצות פיצויים משמעותיים את הנפגעים המפורטים בנספח ב' לכתב האישום. המשיבה גרסה כי מתן האפשרות לנפגעים, על-ידי תשלום הפיצויים, להתאושש מהפגיעה בהם, עולה בהתאמה עם האינטרס הציבורי והופך את ההסכמה בעניין עונש המאסר בהסדר הטיעון למאוזנת. ההגנה לא הביאה כל ראיות לעונש, והסנגור מיקד טיעונו בכך שיש ליתן משקל לכך שהמתלוננים ידעו כי הם משקיעים בעסק בעל סיכון גבוה ולא טרחו לקבל מידע אודות המוסד בו עומדים הם להשקיע את כספם, נהנו מרווחים ולא שילמו מס הכנסה. עוד נטען כי חיוב המערער בסכום הפיצויים המבוקש על ידי המדינה כמוהו כהטלת מאסר נוסף של 4 שנים עליו כיוון שלא יוכל לעמוד בתשלום הקנס, בשים לב לכך שכל תשלום מצידו ייזקף ראשית על חשבון הפיצוי. 6. בית המשפט המחוזי, לאחר ששקל את טיעוני הצדדים קבע כי חומרת המעשים אינה נלמדת אך מן החומרה הטבועה בעבירות בהן הורשע המערער ומסכומי העתק בהם מדובר, אלא במיוחד ממכלול הנסיבות: מדובר בגניבת סכומי כסף גבוהים ביותר ובמעשי מרמה שהסבו לנפגעים נזק ישיר העולה על סכום מצטבר של 15 מיליון ₪, כאשר המערער הצליח להוציא במרמה מעשרות אנשים סכום של לפחות 24,000,000 ₪; העבירות בוצעו לאורך זמן ובאופן שיטתי, תוך שהמערער מבטיח לנפגעים רווח קל ומנצל את חולשותיהם האנושיות. הוא הוליכם שולל בידעו כי לא יוכל לעמוד בהבטחותיו ופעל להגדלת מספר הנפגעים על ידי גיוס חלק מן המשקיעים לשמש כראשי קבוצות; המערער עשה שימוש בכספי המשקיעים לשיפור רמת חייו ופיזר למשקיעים הבטחות שווא כאשר חדל לשלם להם כל סכום והבטיח להם כי יחזיר את הכסף, על-מנת להרוויח זמן. בית המשפט קבע כי גם אם המשקיעים היו מודעים לסיכון שבהשקעה, אין בכך כדי להמעיט מחומרת מעשיו של המערער. בית המשפט התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט לעובדה שהוא נעדר השכלה גבוהה, אך קבע כי למרות זאת הצליח המערער, בתבונה ובעורמה, לרכוש את אמון המשקיעים ולהגדיל את מספרם, בין היתר על ידי שבהתחלה עמד בתשלום הריבית המובטחת וגרם לעוד אנשים להתפתות למסור לא את כספם. בית המשפט עמד על הנזק שהסבו המעשים לנפגעי העבירה, שחלקם הפסידו את כל כספי חסכונותיהם שיועדו לימי זיקנתם. בית המשפט הביא בחשבון את עברו הנקי של המערער - הגם שקבע כי אין לייחס לכך משקל גדול, את הודאתו - גם אם באה באיחור, ואת החרטה שהביע, שתימוכין לה בהסכמתו לפצות את קורבנותיו בסכומים משמעותיים. בית המשפט מצא כי העונש המוצע על פי הסדר הטיעון מאזן נכונה בין האינטרס הציבורי וההקלה שניתנה למערער בעונש המוצע, ויש בו התחשבות בציפיות המערער. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה כי פיצויו של נפגע עבירה על ידי הנאשם הינו חלק מהאינטרס הציבורי, אולם לא קיבל את טענתה כי המונח "פיצויים משמעותיים" שבהסדר הטיעון משמעו פיצוי בגובה הנזק הממשי שנגרם לכל אחד מנפגעי העבירה. נפסק כי לו התכוונו הצדדים לחיוב המערער בתשלום פיצויים בגובה הסכומים שנגנבו מכל אחד מנפגעי העבירה, היה הדבר מצוין מפורשות בהסדר הטיעון. יחד עם זאת, נקבע כי על סכום הפיצויים לעמוד בפרופורציה סבירה לסכומים שנגנבו מכל אחד מן הנפגעים. בית המשפט קבע כי פיצוי בשיעור של 40% מגובה הסכומים שנגנבו מכל נפגע, ולא יותר מן המקסימום הקבוע בחוק, יהווה משום "פיצוי משמעותי" כמשמעו בהסדר הטיעון , כאשר מובן כי כל נפגע יוכל לנקוט גם בהליך אזרחי מתאים לגביית מלוא נזקיו מן המערער. בית המשפט קיבל אפוא את הסדר הטיעון וגזר על המערער מאסר בפועל של חמש שנים החל מיום מעצרו; מאסר על-תנאי של שלוש שנים, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה של מרמה מסוג פשע, עבירה של הלבנת הון, עבירה של שיבוש מהלכי משפט או עבירה של מתן שירות בנקאי ללא רישיון, לפי סעיף 21(א) לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א – 1981; קנס בסך חצי מיליון ₪ בגין כל אחד מן האישומים (שניים במספר), שישולם עד ליום 15.6.08, או שנתיים מאסר תמורתו. צוין, כי במצטבר לכל מאסר אחר שהוטל על המערער לצורך גביית הקנס, ויתר הוא על פי הסדר הטיעון על כל הודעה הנדרשת לצורך גביית הקנס או הפעלת עונש המאסר בגינו ואלה ייחשבו כאילו הומצאו לו; תשלום פיצוי לחמישים ושבעה נפגעי העבירה בסכומים שונים, הנעים בין 4,000 ₪ ל- 228,000 ₪ לנפגע. טענות הצדדים 7. סנגורו של המערער הבהיר בפתח טיעונו כי הוא מודע לכך שבשל הסדר הטיעון יכולתו להשיג על פרטי הסדר הטיעון שאומצו בגזר הדין מוגבלת ביותר ועל כן מופנה הערעור נגד רכיב בודד בגזר הדין – גובה הפיצויים אותם חויב המערער לשלם לנפגעי העבירה. הסנגור טוען כי על פי החוק ובהתחשב בנספח ב' לכתב האישום, סך הפיצוי המקסימלי, עומד על כ- 9.2 מיליון ₪. הפיצויים בהם חויב המערער עומדים על כ- 4.6 מיליון ₪, למעלה מ- 50% מגובה הפיצוי המקסימלי עליו הוסכם לטענתו בהסדר הטיעון. לדבריו, סכום הפיצויים שנפסק מהווה חריגה לחומרא מרף הענישה המקובל בעבירות דומות, מה גם שהפיצוי לנפגע העבירה אינו צריך לכסות על מלוא הפסדיו, אין מדובר בפיצוי ממשי אלא סמלי בלבד. עוד נטען כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה משלא נתן משקל למספר שיקולים: לאחריות שנטל על מעשיו; לכלל רכיבי הענישה המוסכמים בהסדר הטיעון, ובפרט לכך שנתן הסכמתו לחילוט של 100% מכלל הנכסים והסכים לפיצוי משמעותי; לכך שההודאה בכתב האישום חסכה זמן שיפוטי ניכר והמערער ויתר על יכולתו להוכיח כי הסכומים האדירים הנטענים בנספח ב' לכתב האישום אינם מבוססים וכי כספים רבים כלל לא הגיעו לידיו אלא נותרו בידי מתווכים. זאת, בפרט כאשר לטענתו רבים מן המתלוננים כלל לא יכלו להביא ראיות לגובה הסכום. נטען גם כי רבים מנפגעי העבירה נכנסו בעיניים פקוחות לתוך סיכון כלכלי בלתי סביר והימרו למעשה על כספם, ואין הצדקה לשפותם במסגרת ההליך הפלילי על הסיכון שנטלו. חלק מן המשקיעים אף עבר על החוק בעצם ההשקעה בעסק לא חוקי ומתוך מטרה לחמוק מתשלום מס הכנסה, ואף לכך היה מקום ליתן משקל. הסנגור מבהיר כי על אף שהמועד שנקבע בגזר הדין לתשלום מלוא החוב חלף זה מכבר, המערער טרם הפקיד את הפיצויים בשל אי-יכולתו לעמוד בתשלום סכום הפיצויים שהוטל עליו. הוא מדגיש כי המשמעות של אי-תשלום הפיצויים הינה כי יהא על המערער לרצות עונש של 9 שנות מאסר, מאחר שלא יהא בידו לשלם גם את סכום שני הקנסות שהוטלו עליו, ועל כן יהא עליו לרצות שתי שנות מאסר תחת כל קנס, ובסך הכל ארבע שנות מאסר נוספות. לדבריו, האינטרס הציבורי הנו שיוטלו עליו פיצויים בשיעור נמוך יותר, כך שיוכל לשלמם לנפגעי העבירה וכן ישלם את הקנס לקופת המדינה. הסנגור מזכיר כי בנוסף להליך הפלילי מתנהלים נגד המערער הליכים אזרחיים וגורס כי אין להפוך את המשפט הפלילי למערכת הוצאה לפועל, ובפרט נוכח העובדה שבהליך האזרחי עומדות למערער טענות הגנה ראויות שאינן עומדות לו בהליך הפלילי. לחלופין ביקש הסנגור כי יתאפשר לו לבוא בדברים עם המתלוננים או באי כוחם ולהגיע עימם להסדר פיצויים שמרשו יוכל לשלם, ולהסכמה על כך שיתאפשר לו לחלק את תשלום הפיצויים לתשלומים. 8. באת כוח המשיבה טוענת כי בהתאם לפסיקה, רף הענישה בעבירות מעין אלה בהן הורשע המערער גבוה בהרבה מכפי שהושת עליו ועומד על 10 – 12 שנות מאסר בפועל. היא מטעימה כי נפגעי העבירה משכו חסכונות וקופות גמל על מנת להשקיע כספם דרך המערער – והפסידו את כל כספם. בכך נגרמו להם לא רק נזקים כלכליים אלא גם עוגמת נפש קשה וישנן אף משפחות שהתפרקו. במצב דברים זה סברה המשיבה כי יש מקום לעונש מאסר קל יותר אם ישלם המערער פיצויים משמעותיים למתלוננים וכך יתאפשר להם להתאושש מן המכה שניחתה עליהם. היא מציינת כי המערער נכון היה לשלם קנס בסך מיליון ₪ אך עד כה לא שילם דבר ומתנגדת לפריסת תשלום הפיצויים לתשלומים. 9. בדיון בערעור נשמעה בפנינו גם באת כוחה של אחת הנפגעות ממעשיו של המערער, אלמנה שהיא אם לשלושה, ממנה קיבל המערער, על פי הודאתו, סכומי עתק, מאות אלפי שקלים, שקיבלה כפיצוי בעקבות פטירת בעלה. הכספים כולם ירדו לטמיון והיא נותרה חסרת בסיס כלכלי. היא מדגישה כי המערער לא מסר היכן נמצא הכסף שקיבל ואך משום כך אין כל הצדקה להקל בעונשו. כמו-כן הונחו בפנינו תגובותיהם של חלק מן המתלוננים, כולם מתנגדים נחרצות לכל הקלה בעונשו של המערער, שכמוה כמעשה כבשת הרש, לטעמם. חלקם פירטו את הנזקים שנגרמו להם והלינו על כי עד כה לא קיבלו דבר מכספי הפיצויים בהם חויב המערער. גרושתו של ירדני אף טענה כי לאחר שירדני נעצר בשל חשד למעורבות בפרשה, ושוחרר למעצר בית, הוא שם קץ לחייו מאחר שלא עמד בנטל הנפשי הכרוך בעניין. הכרעה 10. דין הערעור להידחות. במוקד המחלוקת עומד החיוב בגזר הדין בתשלום פיצויים לנפגעי העבירה. למהותו ולטיבו של הפיצוי לנפגע עבירה נדרש בית משפט זה בעבר ונפנה לאמור שם, על הדעות השונות שהובעו באשר לאפיונו של הפיצוי האמור (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002). כפי שהובהר, מאחר שבית המשפט המחוזי אימץ בגזירת העונש את ההסכמות בין הצדדים, מופנה הערעור אך נגד גובה הפיצויים שנגזרו על המערער, פיצויים אשר בהתאם להסדר הטיעון אמורים להיות "משמעותיים". לטענת המערער, סכום הפיצויים בו חויב כבד יתר על המידה במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. לעניין זה יש להביא בראש ובראשונה בחשבון כי מדובר בהסדר טיעון שהצדדים הם שתחמו את גבולותיו. בהסכמתו של המערער לשלם "פיצויים משמעותיים", הגביל הוא במידה ניכרת את יכולתו להשיג על רכיב זה, שכן מונח זה פותח טווח רחב של פיצויים שייחשבו כעונים על דרישה זו. דומה, כי ההתערבות במקרים מעין אלה תהא מוצדקת אך מקום שבנסיבות העניין הענישה שהושתה היא בלתי סבירה בעליל או שבהסדר הטיעון עצמו נפל פגם (והשוו: ע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' נמרודי (לא פורסמה, 27.102); ע"פ 10315/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 9.11.05)). לפגם בהסדר הטיעון לא טען מי מהצדדים ולמעשה טענתו של המערער היא כי העונש שהוטל עליו בהיבט זה הוא מחמיר יתר על המידה. 11. מקובלת עלינו קביעת בית המשפט המחוזי כי משהסדר הטיעון מדבר ב"פיצויים משמעותיים", אין מדובר בהכרח בפיצוי בגובה הנזק הממשי שנגרם לנפגע העבירה. לו זו היתה כוונת המדינה, היה עליה לציין זאת מפורשות, ולו לשם ההגינות, בכדי שהנאשם ידע בטרם חתימה על הסדר הטיעון מהן המשמעויות שתבקש המאשימה לייחס לפרטי ההסדר, ומהן ההשלכות של פרשנות זו על עניינו. משהסכימו הצדדים על פיצויים משמעותיים לנפגעי העבירה, נראה כי המשמעות שיש ליתן להסכמה זו היא כי מדובר בפיצויים שמשקפים ולו במידה מסוימת את היקף הנזק שנגרם במעשי העבירה לכל אחד מנפגעי העבירה. אין זה עניין לקביעת שיעור או מידה מדויקים, אלא מדובר בקביעה שהיא פרי איזון בין מכלול של שיקולים וביניהם מכלול נסיבות העניין, היקף הנזק שנגרם ותוצאותיו. במקרה דנן נקבע שיעור הפיצויים בשים לב לחומרת המעשים שבביצועם הודה המערער. ראשית, חומרתן של עבירות מרמה ורכוש הנוגעות בסכומי כסף בהיקפים כה ניכרים מחייבת את בית המשפט למסר ברור וחריף של ענישה מרתיעה שאינה חסה על הגזלן ועושה ככל הניתן להוציא מידיו את פירות גזלתו (וראו: ע"פ 2499/97 טופול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.99)) מעבר לכך, נסיבות המקרה שבפנינו הן המלמדות על חומרת העבירות. כפי שפורט, המערער ניהל משך תקופה ארוכה פעילות פיננסית ענפה, מעין "בנק פרטי", באמצעות טווית מארג של מצגי שווא ומעשי מרמה, סביב לאנשים מן היישוב שחפצו לשפר את רמת חייהם. פעילותו של המערער הייתה שיטתית ומתוחכמת: המערער זיהה את האפשרות לעשות רווח על ידי פיתויים של אנשים רבים להשקיע בידיו כספים לצורכי השקעה בטענה שהשקעה זו תניב להם רווח קל בשיעורים גבוהים מהמקובל בשוק; הכללים שקבע חייבו משקיע פוטנציאלי להשקיע לכתחילה סכומים ניכרים בידיו; המערער פעל להרחבת חוג המשקיעים הן על ידי מתן תמריצים למשקיעים קיימים לגייס משקיעים חדשים בתמורה לרווח כלכלי, הן על ידי רכישת אמונם של המשקיעים על ידי שתחילה העביר לידיהם את הריבית המובטחת, כך שהם התפתו לא רק לנסות ולגייס משקיעים נוספים, אלא גם להשקיע כספים נוספים אצל המערער; דרכי פעולתו מול ראשי הקבוצות, כפי שפורטו לעיל; וההבטחות שפיזר לאחר שחדל מלשלם את הריביות למשקיעים להחזיר להם את המגיע להם ביודעו כי לא יעמוד בהבטחה זו. כל אלה, כשהם מתווספים למספרם הרב של קרבנותיו של המערער, להיקף הכספים שהועברו לידיו ולהיקף הרווחים שעשה בדרך זו הם המגבשים את חומרתן היתרה של העבירות בהן הורשע המערער. להיבטים אלה של חומרה יש להוסיף את הנזק שנגרם למשקיעים כתוצאה ממעשיו של המערער. הנזק הכלכלי שנגרם למתלוננים הוא משמעותי ביותר. ישנם מבין המתלוננים שהפקידו בידי המערער כספים שחסכו משנה לשנה בכדי שיעמדו לרשותם ביום סגריר או בימי זיקנתם, ונותרו כשידיהם ריקות. ישנם מבין המתלוננים שחוו משברים אישיים ומשפחתיים בעקבות אובדן הכספים בידיו של המערער. לידיו של המערער הועברו סכומי עתק, שהיקפם המדויק אינו ידוע עד היום, ובכספים אלה עשה המערער לשיפור תנאי חייו, לצבירת הון ונכסים ולהנעת פעילות כלכלית מניבת רווח נוספת. מתוך רדיפת בצע לשמה הותיר המערער אנשים ונשים חסרי כל, נעזבים לתחושות הקשות לאחר שרומו ונגזלו ולקשיי הקיום שנגרמו להם בגין מעשי המערער. 12. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון גם את הטעמים לקולא בעניינו של המערער, ובפרט את היותו נעדר עבר פלילי, את החיסכון בזמן שיפוטי בעקבות הודאתו, את החרטה שהביע והנכונות לפצות את המתלוננים. מקובלת עלינו עמדתו כי בנסיבות, נוכח חומרת העבירות, כפי שפורטה והיקף הנזק למתלוננים, משקלם של שיקולים אלה אינו רב. מכל מקום, השיקולים לקולא הובאו בחשבון בגזירת הדין. המערער טען כי ישנם טעמים נוספים שלא נשקלו ואשר מצדיקים הפחתת גובה הפיצויים בהם חויב: העובדה שהסכים לחילוט של 100%, ויתורו על האפשרות להוכיח כי אין בסיס לסכומים שנטען שגנב מן המתלוננים, והעובדה שהמתלוננים נכנסו בעיניים פקוחות ל"הרפתקה פיננסית" שהסיכון עימה גבוה. איננו סבורות כי בטעמים אלה יש כדי להביא להקלה בעונש במקרה זה. ראשית, חזקה על בית המשפט המחוזי כי הביא בחשבון בקביעת הפיצויים את מלוא רכיביו של הסדר הטיעון, ומעבר לכך לא מצאנו כי יש ברכיב זה של העונש כדי להוביל להקלה ברכיב הפיצויים; שנית, הויתור על האפשרות להפריך את הנטען בכתב האישום הוא פועל יוצא של החתימה על הסדר הטיעון. בעקבות החתימה על הסדר הטיעון נגזר על המערער עונש כולל קל מכפי שהיה נגזר עליו לו הורשע לאחר ניהול הליך. משביכר נאשם להודות במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון, תמורת יתרונות כאלה או אחרים הגלומים בכך עבורו, אין מקום לראות בעצם הויתור על ניהול ההליך שיקול לקולא. שלישית, ביקורתו של המערער על התנהלותם הפיננסית של המתלוננים אינה יכולה להוות טעם להקלה בעונשו. טענתו כי המתלוננים סיכנו את כספם ביודעין אינה מדויקת לטעמנו, באשר המערער עצמו הודה באישום הראשון בביצוע פעולות שונות שמטרתן לשכנע את המשקיעים ואת ראשי הקבוצות כי מדובר בהשקעה בטוחה. טענותיו של המערער נגד המתלוננים, ככל שיש כאלה, ראוי להן שתיבחנה בנפרד, וכעולה מן הטיעונים בפנינו, כך גם נעשה. כמובן, ייתכן שטיעון זה יש לו נפקות במישור האזרחי, אולם לכך לא נידרש. סיכומה של נקודה זו, אין בטיעונים אלה כדי להוות שיקול לקולא שבית המשפט המחוזי נמנע מליתן לו את המשקל הראוי לו. 13. מכלול השיקולים שפורטו מוליך למסקנה כי אין מקום להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי כי קיימת הצדקה להטלת פיצוי משמעותי על המערער. לטעמנו, כזה הוא שיעור הפיצויים בו חויב. נזכיר, כי אין מדובר אלא בפיצוי בשיעור חלקי בלבד משיעור הנזק שנגרם למתלוננים, ובו מודה המערער. באפשרותם של המתלוננים להגיש נגד המערער תביעות אזרחיות ולתבוע את מלוא נזקם, אולם לעובדה שגובה הפיצויים בהליך הפלילי עומד על שיעור של 40% בלבד יש כמובן משמעות בבוחננו האם יש להתערב בקביעת שיעור זה. שיעור הפיצויים שנקבע במקרה זה נוטה לקולא. זאת ועוד. הסכומים להם טען המערער כסכומי פיצוי הולמים הם אולי סכומים משמעותיים בפני עצמם, אך אין הם עומדים בשום יחס לכספים שהגיעו לידיו ולא חזרו לידי המשקיעים. משקלו של שיקול הופך משמעותי יותר אם מביאים בחשבון כי הכסף לא נמצא עד היום ויש אפשרות שבאופן זה או אחר למערער שליטה או גישה אליו. על כך יש להוסיף גם כי התערבות בגזר הדין – ולו ברכיב הפיצויים – יש בה משום הפרה של האיזון שנעשה בגזר הדין בין רכיבי העונש השונים, ובפרט משבאת כוח המדינה הבהירה כי המאשימה לא היתה נקשרת בהסדר הטיעון אם לא היה מובטח כי המתלוננים יפוצו. לא נעלמה מעינינו הוראת סעיף 77(ג) לחוק העונשין, הקובעת, בהתייחס לפסיקת פיצוי לנפגע העבירה: "לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים". מכאן, כל סכום שישלם המערער ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים ולא על חשבון הקנסות שהוטלו על המערער. אם לא ישלם המערער את סכום הפיצויים, הרי שבחלוף המועד שנקבע בגזר הדין לתשלום הקנסות – 15.6.08 – ובהתאם לאמור בגזר הדין ולהוראת סעיף 71(ה) לחוק העונשין, יהא עליו לרצות ארבע שנות מאסר נוספות (שנתיים מאסר בגין כל אחד מן הקנסות שהוטלו עליו). ואולם, שיקול זה לבדו אינו משנה מהאיזון בין השיקולים לקולא והשיקולים לחומרא שבגזר הדין, מה גם שידוע היה למערער בטרם חתימה על הסדר הטיעון מה תהיינה ההשלכות של אי-עמידה בתשלום הקנסות במועד. 14. התוצאה היא אפוא כי דין הערעור להידחות. המערער ישלם את הקנסות לא יאוחר מיום 15.7.08. ניתן היום, ז' בסיון תשס"ח (10.6.08). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07106320_B04.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il