מנשה סירוהא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1063/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1063/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מנשה סירוהא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.12.2012 בת"פ 23435-08-11 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר עודד מודריק תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ג (17.6.2013) בשם המערער: עו"ד ניר רהט; עו"ד שמשון וייס בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. שתי אחיות רכות בשנים מעידות בפני חוקרת ילדים על מעשים מגונים שביצע בהן ידיד המשפחה, המקורב לסבן וסבתן. האם עדויותיהן יכולות לשמש בסיס מספיק להרשעתו בדין, בשים לב למכלול נסיבות העניין? שאלה זו – שממנה נגזרו שאלות-משנה שנסבו על טענה ל"זיהום" העדויות ועל הסיוע הנדרש להן, עמדה במרכז הדיון שבפנינו. משהורשע בדין, התעוררו שאלות נוספות שנסבו על גזירת דינו, בשים לב לגילו ולמוגבלותו כמי שאינו שומע ומתקשר בשפת הסימנים בלבד. עיקרי התשתית העובדתית 2. א' ו-ס' שהן אחיות צעירות לימים – א' היא ילידת 2003 ו-ס' היא ילידת 1999 (להלן יחד: המתלוננות) – הגיעו לביקור בארץ עם אמן (להלן: האם) מבריטניה, מקום מושבן, על מנת לבקר את סבן וסבתן המתגוררים בדירה בתל אביב (להלן: הדירה). הסב והסבתא סובלים ממוגבלות שמיעה ודיבור – הם אינם שומעים ומתקשרים בשפת הסימנים, וכך גם המערער, שהוא ידיד המשפחה הנמצא עמם בקשר חברתי. ביום 1.8.2011 הגיע המערער לבקר בדירה, בעת שהמתלוננות והאם נמצאו בה. לגרסתן של המתלוננות – כמפורט להלן – המערער נגע בהן, ובכלל זה באיברים אינטימיים. המערער מכחיש האשמות אלה. האם פנתה לתחנת המשטרה עוד באותו יום בעניין זה. לדבריה, היא שמעה על מעשיו של המערער מ-א' מייד לאחר שהתרחשו, וסמוך לאחר מכן היא התעמתה עם המערער, אשר נמלט מהדירה. לדברי האם היא ניסתה לאתרו, ומשלא הצליחה בכך פנתה בעניין למשטרה. בסופו של דבר איתרה האם בעצמה את המערער ומסרה את פרטיו למשטרה. האם גם הביאה את בנותיה, המתלוננות, לתחנת המשטרה ושם נחקרו בידי חוקרת ילדים. כתב האישום 3. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שייחס לו שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה שלא מלאו לה 16 שנים, שלא בהסכמתה, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 4. כתב האישום שהוגש נגד המערער מתייחס לאירועים שהתרחשו בסלון הדירה ביום 1.8.2011. על-פי האמור בו, המערער הניח את ידו על רגלה של ס' והחל ללטפה במעלה רגלה, ובהמשך לכך הניח את ידו על המכנסיים הקצרים שאותם לבשה וליטף את איבר מינה כשהוא נוגע בו דרך בד המכנסיים. בתגובה לכך, קמה ס' והלכה מן הסלון לחדר השינה. לאחר מכן, כך נטען, הניח המערער את ידו על זרועה של א' והחל ללטפה, ובעקבות כך הזיזה א' את ידה והניחה אותה על ברכיה. המערער שאל את א' האם היא אוהבת את מה שהוא עושה אך היא לא השיבה לו. בשלב זה, שבה ס' לסלון והתיישבה בין א' לבין המערער, לאחר שפשטה את הפיג'מה שלבשה ובמקומה לבשה שמלה. המערער שב והניח את ידו על רגלה של ס' וביקש ממנה לנשקו. משלא הגיבה, נישק אותה על לחייה שלא בהסכמתה. בהמשך לכך, ליטף המערער את רגלה של ס' עד שהניח את ידו על איבר מינה, מעל התחתונים, ואז שפשף את איבר מינה בחוזקה באמצעות אצבעו. ס' ניסתה לדחוף את ידו של המערער מספר פעמים אך הוא המשיך לשפשף בחוזקה את איבר מינה. לבסוף, קמה ס' ועזבה את הסלון. לאחר מכן, ביקש המערער מ-א' שתשב על ברכיו, ואז הרים את שמלתה וליטף את איבר מינה מעל לתחתוניה. בהמשך לכך שאל המערער את א' אם הוא יכול ללטפה מתחת לתחתונים. משלא השיבה לו, הכניס את ידו לתחתוניה של א' ושפשף בחוזקה את איבר מינה תוך שהוא מקפיץ אותה על ברכיו ואוחז בה בכוח בידו השנייה. במהלך מעשיו שאל המערער את א' האם "היא אוהבת את זה", והיא לא ענתה לו. לאחר מכן הורידה א' את ידו של המערער ממנה והלכה אל המטבח. בשלב זה, הוא הורה לה שלא תספר על מעשיו לאם. ההליך בבית המשפט קמא 5. המערער הודה כי נכח בסלון הדירה במועד הנקוב בכתב האישום, וכן הודה בכך שישב ליד א' ו-ס' בשעה שהן צפו בטלוויזיה. המערער גם אישר כי בשלב מסוים עזבה ס' את סלון הדירה, והוא נותר בו עם א'. עם זאת, הוא הכחיש שביצע במתלוננות מעשים מגונים או שהתקיים ביניהם כל מגע אחר. בעדותו הוא טען שהמתלוננות משקרות, וכי אולי האם היא שגרמה להן לטפול עליו אשמת שווא. המערער הוסיף כי כאשר התעמתה איתו האם, צפו בו המתלוננות וצחקו. 6. ראיות התביעה המרכזיות היו הודעותיהן של א' ו-ס'. השתיים נחקרו ביום 2.8.2012, למחרת האירוע, בידי חוקרת הילדים שרית ברקוביץ (להלן: חוקרת הילדים). א' סיפרה בחקירתה על מעשיו של המערער בה, כמתואר בכתב האישום, והסבירה כי האירוע היה "די מגעיל" וכי לא אהבה את מעשיו של המערער. ס' סיפרה בחקירתה הראשונה כי המערער נגע "בין הרגליים שלי" וכי היא התנגדה למעשיו. ס' זומנה לחקירה נוספת אצל חוקרת הילדים לצורך הבהרת דבריה בחקירה הראשונה. בחקירתה השנייה מיום 14.8.2011 סיפרה ס' כי המערער נגע באיבר מינה בעוצמה באמצעות אצבעותיו, ואז שפשף את איבר המין. ס' הסבירה כי לא סיפרה זאת בחקירה הראשונה כיוון שהרגישה שלא בנוח. חקירותיהן של א' וס' תועדו בתיעוד קולי וחזותי, וחוקרת הילדים אסרה את העדתן בבית המשפט מחשש שהדבר עלול לגרום להן לנזק נפשי. חוקרת הילדים גרסה בעדותה בבית המשפט כי עדויותיהן של ס' ו-א' הן עקביות, קוהרנטיות ומדויקות, וכי יש לתת בהן אמון מלא. חוקרת הילדים הוסיפה להערכת המהימנות הסתייגות אשר נגעה לכך שהמתלוננות תיארו שיח בינן לבין אדם שאינו שומע ודובר את שפת הסימנים בלבד. עם זאת, היא הוסיפה והסבירה כי סבן וסבתן של המתלוננות סובלים מאותה לקות, ועל כן תקשורת באמצעות תנועות וסימנים אינה זרה להן. לפיכך, כך היא סברה, אין בתיאורי התקשורת שהתקיימה בינן לבין המערער כדי לגרוע מאמינותן. 7. האם העידה בבית המשפט אף היא, וסיפרה כי ביום האירוע, בערך בשעה 11:00, הגיעה א' למטבח הדירה וסיפרה לה כי המערער הניח את אצבעותיו על איבר מינה והורה לה שלא לומר זאת לאיש. האם הוסיפה וסיפרה כי א' בכתה ואמרה שהמערער הכאיב לה, והגדירה את מעשיו כמגעילים. האחות ס' נכחה בזמן השיחה בין האם ל-א'. מיד לאחר מכן, מיהרה האם לסלון והתעמתה עם המערער, שהכחיש את הדברים. האם הכתה בו בנעל שאחזה בידה, ובהמשך לכך נמלט המערער מן המקום. האם מסרה כי היא התקשתה לאתר את המערער וחיפשה אחריו מחוץ לדירה במשך כשעה וחצי. משלא עלה בידה למצוא את המערער, היא שבה לדירה. לדבריה, בשלב זה סיפרה לה גם ס' כי המערער ליטף את רגלה פעמיים. האם שאלה אותה מדוע לא סיפרה על כך מייד, וס' השיבה כי התביישה בכך. בעקבות כך, פנתה האם למשטרה. האם הוסיפה וסיפרה גם כי רק לאחר שהמתלוננות נחקרו בידי חוקרת הילדים סיפרה לה ס' כי המערער נגע באיבר מינה מעל לתחתוניה. פסק דינו של בית המשפט קמא 8. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו ביום 7.6.2012 (ת"פ 23435-08-11, סגן הנשיאה ע' מודריק). 9. בית המשפט קמא ביסס את פסק דינו, בראש ובראשונה, על האמון שנתן בגרסאותיהן של המתלוננות. הוא ציין כי למעשה אין טענה שהמתלוננות בדו מעשה מליבן על מנת לייחס אותו למערער בכוונת זדון, והמחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הדיוק העובדתי של גרסאותיהן, כמו גם בשאלה שמא אלה נבעו מדמיון שווא. לאחר שבחן אותן קבע כי אין בסיס לחשש שהן נובעות מעלילת שווא או כי הן "זוהמו". 10. בית המשפט קמא דן בחוות דעתה של חוקרת הילדים, שגרסה, כאמור, כי יש לתת אמון מלא בעדות המתלוננות. הוא ציין בהקשר זה כי החוקרת לא התעלמה מהספקות שהתעוררו בה במהלך חקירת המתלוננות, אלא בדקה ספקות אלה "בדרכה שלה". בית המשפט צפה בעצמו בתיעוד חקירותיהן של המתלוננות, וקבע שיש לתת אמון מלא בעיקרי גרסאותיהן. 11. בהתייחסו לעדותה של א' קבע בית המשפט קמא כי גרסתה נעדרת הגזמה, וכי היא חזרה על תיאור המעשה כמה וכמה פעמים. הוא קבע גם שאף כי א' בלבלה מעט את סדר הזמנים בחקירתה, אין בכך כדי לפגוע במהימנותה. בנוגע לשאלת התקשורת בין א' לבין המערער, התייחס בית המשפט קמא לקושי העולה לכאורה מכך ש-א' סיפרה על שיחה שהתקיימה בינה לבין המערער, בה בשעה ששיחה כזו לא הייתה יכולה להתקיים ממש שכן א' אינה דוברת את שפת הסימנים. הוא קבע כי אין בכך כדי לפגוע במהימנותה של א', משום שאפשר שהיא ייחסה משמעות להבעת פנים או לתנועת יד של המערער שהפכו בתודעתה לאמירה של ממש. בית המשפט ציין עוד כי א' חשפה את מעשיו של המערער בה בפני האם באופן מיידי, ועובדה זו תומכת אף היא באמינותה. 12. בהתייחס לאמינות עדותה של ס', ציין בית המשפט קמא את הקשיים שהיא מעוררת. בהקשר זה, הוא נדרש לכך ש-ס' לא חשפה מייד בפני אמה את מעשיו של המערער, וגם כאשר שוחחה עליהם לראשונה עם אמה, כשעה וחצי לאחר המעשים, עשתה זאת באופן חלקי ביותר. בית המשפט קמא ציין עוד כי גם בחקירתה הראשונה בפני חוקרת הילדים לא חשפה ס' את גרסתה המלאה, ועשתה זאת רק בחקירתה השנייה, בחלוף כשבועיים מיום האירוע. בית המשפט הזכיר בהקשר זה באופן ספציפי את העובדה ש-ס' שמעה את תלונתה של א' בפני האם ואף שהתה עם א' ביחידות לאחר מכן, וכן את העובדה שהאם העירה לס' על כך שעזבה את הסלון והשאירה את אחותה הקטנה עם המערער, ביקורת שהייתה עלולה לגרום לה לרצות להציג את עצמה כקורבן גם כן. למרות זאת, קבע בית המשפט קמא כי גרסתה של ס' אמינה אף היא. הוא קבע כי ס' הסבירה מדוע חשפה באיחור ובהדרגה את מעשיו של המערער, וכי הסבר זה הוא הגיוני וסביר. בית המשפט קמא הדגיש כי ס' חשפה את מלוא מעשיו של המערער בה בפני חוקרת הילדים ולא בפני האם, ומכאן שהטענה לפיה ביקשה להציג עצמה כקורבן בפני אמה אינה מסתברת. בית המשפט קמא קבע גם כי ס' הסבירה כיצד הבינה חלק מתנועותיו של המערער, וכי אפשר שהיא הציגה "פרשנות" של תנועותיו כדברים שהמערער אמר לה, ולכן אין בכך כדי לפגוע באמינותה. בית המשפט קמא דחה את הטענה לפיה ס' קיבלה "השראה" מגרסתה של א', וביססה עליה את גרסתה שלה. הוא הדגיש בהקשר זה כי ס' מסרה שאינה יודעת אלו מעשים בדיוק עשה המערער באחותה, מאחר שלא הבחינה בהם בזמן אמת ושמעה עליהם רק מדבריה הקצרים של א' באוזני האם. 13. משנתן בית המשפט קמא אמון במתלוננות, הוא קבע כי גרסת המערער אינה אמינה ודחה אותה. 14. בשלב זה, בחן בית המשפט קמא אם נמצא סיוע לעדויותיהן של המתלוננות, כמי שלא העידו במסגרת המשפט עצמו אלא רק בפני חוקרת הילדים. בעניין זה, סבר בית המשפט קמא כי לא ניתן להסתמך על מצבן הנפשי של המתלוננות כסיוע מאחר שאין ראיות לכך שהן היו במצב טראומטי בולט, היסטריה או אובדן מוחלט של שמחת חיים. הוא הוסיף וקבע כי לא הייתה התנהגות מפלילה מצד הנאשם (היינו המערער שבפנינו) אשר יכולה לשמש כסיוע לעדות המתלוננות. לעומת זאת, בית המשפט קמא קבע כי עדותה של כל אחת מהמתלוננות מהווה סיוע מספק לעדותה של האחרת, בשים לב לכך שהן מתארות מעשים דומים. בית המשפט קמא קבע בהקשר זה כי "פרטי המסגרת" הכלולים בשתי העדויות (ובכללם סדר הישיבה על הספה בסלון ותיאור תנועת המתלוננות מהסלון החוצה ובחזרה) יוצרים זיקה חזקה ביותר בין שתי העדויות הטעונות סיוע, המקרבות אותן לדרגה של שתי עדויות המתארות מעשה אחד ולא רק עדויות המתארות מעשים דומים. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי נמצא סיוע מספק לעדויותיהן האמינות של המתלוננות, והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 15. בבואו לגזור את דינו של המערער, נדרש בית המשפט קמא לנתוניו האישיים שבגינם ריצויו של עונש מאסר על ידו יהיה מכביד מהרגיל: המערער אינו שומע ומתקשר בשפת הסימנים בלבד, הוא מבוגר מאד (גילו היה 79 לערך בעת שניתן גזר הדין), חסר השכלה ואינו יודע קרוא וכתוב. בית המשפט קמא ציין גם כי אשתו של המערער אינה שומעת גם כן וסובלת ממגבלות ראיה קשות, כך שתלותה במערער רבה מאוד. עוד ציין בית המשפט קמא כי למערער אין עבר פלילי, וכי המסוכנות המינית שלו הוערכה כבינונית-נמוכה. לעומת זאת, בית המשפט קמא התייחס גם לתסקיר קורבן העבירה, שהתבסס על שיחה בין נציגת שירות המבחן לאם (להבדיל מן המתלוננות עצמן), שממנו עלה כי האירועים מושא כתב האישום השליכו קשות על האם. בשוקלו את המכלול, קבע בית המשפט קמא כי יש הצדקה בנסיבות העניין לסטייה ניכרת ממתחם הענישה הראוי לעבירות שביצע, וכן לסטייה מהעונש המזערי הקבוע בצידן לפי סעיף 355 לחוק העונשין. לפיכך, ביום 30.12.2012 דן בית המשפט קמא את המערער לשבעה חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין תוך שלוש שנים מתום ריצוי מאסרו. הטענות בערעור 16. ערעורו של המערער מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין של בית המשפט קמא. 17. בהתייחס להכרעת הדין, גורס המערער כי שגה בית המשפט קמא בכך שנתן אמון מלא בעדויותיהן של המתלוננות. המערער טוען בהקשר זה כי גרסתה של ס' היא תמוהה, בהתחשב בכך שלא הסבירה מדוע לא קראה לעזרה בזמן שהמערער ביצע בה, לטענתה, את המעשים המתוארים, וכן לא הסבירה מדוע שבה והתיישבה ליד המערער לאחר שעזבה את הסלון בפעם הראשונה. המערער טוען גם כי לא ניתן הסבר לשאלה כיצד לא הבחינה א' במעשים שבוצעו לכאורה באחותה ס' בעת שישבה לידה. המערער מצביע על סתירות נוספות שהתגלו לטענתו בעדויותיהן של המתלוננות, ומפנה בהקשר זה, בין היתר, לכך שהמתלוננות תיארו שיחות שנערכו בינן לבינו, אף כי שיחות כאלה לא יכלו להתקיים נוכח העובדה שאינו שומע ומתקשר בשפת הסימנים בלבד. המערער מוסיף וטוען כי חוקרת הילדים לא עימתה את המתלוננות עם הסתירות שעולות מגרסאותיהן ולפיכך לא ניתן לתת בהן אמון מלא. לשיטתו, יש לדחות כליל את גרסתה של ס', שלה היה, כך נטען, מניע לטפול אשמה על המערער, במובן זה שביקשה להפוך עצמה לקורבן, בדומה לאחותה. 18. המערער טוען עוד כי לא נמצא סיוע מספק לעדויותיהן של המתלוננות, וכי הסיוע היחיד שנמצא במקרה דנן, קרי הסיוע ההדדי בין העדויות הוא בעייתי מאוד ויש לשומרו לנסיבות חריגות אשר בהן אין ספק שהעדויות לא "זוהמו". המערער הוסיף והצביע בהקשר זה על חשש ל"זיהום" העדויות, בהסבירו כי אין ספק ש-ס' נכחה בעת ש-א' חשפה בפני האם את המעשים שנעשו בה לטענתה, מה גם שבהיותן אחיות שהו בהמשך לכך ביחידות. 19. בהתייחס לגזר הדין, טוען המערער כי מחוות דעת פסיכולוגית שהוגשה מטעמו עולה כי ריצוי עונש מאסר בפועל יהיה טראומטי והרסני עבורו. לטענתו, נוכח נסיבותיו האישיות הקשות והחריגות לא יוכל להתמודד עם האתגרים הרגשיים והמעשיים שטומן בחובו מאסר. המערער טוען עוד כי מאז הוגש נגדו כתב האישום הוא מנותק ממרבית בני משפחתו ומחבריו, וכי בית המשפט קמא לא העניק משקל מספק לכך. נוכח כל האמור, מבקש המערער כי אם לא יתקבל ערעורו על הכרעת הדין, יורה בית משפט זה על ביטול עונש המאסר בפועל שנגזר עליו. 20. המשיבה גורסת כי יש לדחות את הערעור, וסומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. 21. בכל הנוגע להכרעת הדין, מצביעה המשיבה על כך שטענות המערער בנוגע לסתירות שנתגלו לכאורה בעדויותיהן של המתלוננות נדחו בידי בית המשפט קמא. המשיבה מצביעה גם על כך שהתרשמותה של חוקרת הילדים הייתה שיש לתת בגרסת המתלוננות אמון מלא, וכי הפסיקה קבעה שלחוות דעת כזו יש לתת משקל של ממש. כן טוענת המשיבה שחוקרת הילדים הייתה ערה לקשיים עליהם מצביע המערער, והיא הקשתה על המתלוננות בניסיון לבררם. המשיבה סבורה גם שאין בסיס לטענת המערער לפיה עדויות המתלוננות "זוהמו", ומצביעה על כך שהעובדה ש-ס' חשפה את מעשיו של המערער בהדרגה מחזקת את המסקנה כי מדובר בגרסה עצמאית ולא בכזו שקיבלה "השראה" מאחותה. המשיבה מציינת עוד כי המערער מכחיש מכל וכל את המעשים, ומכאן שחזית המחלוקת היא רחבה, ובהתאמה, הסיוע הנדרש לביסוס הרשעה הוא מוגבל יותר. לשיטתה, הדמיון הרב בין המעשים המיניים שביצע המערער בשתי המתלוננות הופך את הסיוע, בנסיבות העניין, לבעל משקל רב במיוחד. 22. בהתייחס לערעור על גזר הדין, גורסת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש קל, שנגזר מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות המיוחדות, ועל כן אין כל מקום להקלה נוספת בעונש, ומקל וחומר שאין מקום לפטור אותו לחלוטין מנשיאה במאסר בפועל. 23. ביום 10.2.2013 הורה השופט ח' מלצר, בהסכמת המשיבה, על עיכוב ביצועו של עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, עד להכרעה בערעור דנא. דיון והכרעה 24. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבה, האזנתי לטיעונים שנשמעו בדיון שהתקיים בפנינו וצפיתי בתיעוד חקירותיהן של המתלוננות בידי חוקרת הילדים, באתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות על שני חלקיו. אם תישמע דעתי כך ייעשה. 25. בלבה של ההכרעה בערעור על הכרעת הדין עומדות, מטבע הדברים, עדויותיהן של המתלוננות. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. עם זאת, הלכת אי-ההתערבות נחלשת בהתייחס לעדויות של ילדים שהעדתם בבית המשפט נאסרה, והערכאה הדיונית בחנה אותן באמצעות צפייה בתיעוד מצולם או קריאת תימלולן (ראו: ע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל, בפסקה 27 (23.8.2012) (להלן: עניין שונים)). מטעם זה, צפיתי בתקליטורים המתעדים את חקירותיהן של המתלוננות ועיינתי בתמלולן של החקירות. לאחר שעשיתי כן, השתכנעתי כי צדק בית המשפט קמא בייחסו אמינות מלאה לגרסאותיהן של המתלוננות. להלן אתייחס בקצרה לנתונים ולרשמים העולים מתיעוד החקירות. 26. בחקירתה של א' ניכר היה כי היא נמצאת במבוכה כאשר היא מתארת את מעשיו של המערער. היא עשתה זאת בשפה תמימה ופשוטה ההולמת את גילה, אך באופן ברור וחד משמעי. עדותה של א' הייתה עשירה בפרטים, והיא אף סיפרה על תחושותיה במהלך האירועים. ניתן להתרשם מן החקירה כי א' מבחינה בין אמת לשקר. היא סיפרה על מעשיו של המערער באופן מפורט, וכמעט ללא צורך בשאלות מדריכות מצד חוקרת הילדים. א' חזרה על גרסתה מספר רב של פעמים לאורך החקירה, ובבסיסה נותרה הגרסה יציבה לאורך החקירה הארוכה, שנמשכה למעלה משעתיים. יודגש כי חוקרת הילדים שבה ושאלה את א' כיצד היא ידעה שהמערער נגע באיבר מינה, ו-א' הסבירה זאת (ראו: עמודים 9-7 לתמלול התקליטור השני המתעד את חקירתה של א' מיום 2.8.2011 (להלן: תמלול א' השני)). 27. גם בחקירתה של ס' ניכר כי היא מבחינה בין שקר לאמת. היא ידעה לספר על מעשיו של המערער לפרטיהם, וגרסתה הייתה מעוגנת היטב בזמן ובמקום. אכן, ס' לא חשפה מייד את כל מעשיו של המערער, ובחקירתה הראשונה סיפרה רק כי המערער נגע "במקום מסוים" במעלה רגלה. היא אף התקשתה לענות כאשר התבקשה בידי חוקרת הילדים להסביר היכן בדיוק נגע בה המערער (ראו: עמודים 2-1 לתמלול התקליטור השני המתעד את חקירתה של ס' מיום 2.8.2011 (להלן: תמלול ס' השני)). בהמשך, היא סיפרה כי המערער שם את ידו בין רגליה, וניכר היה שהיא מתקשה מאוד לדבר על כך (ראו: עמודים 9-8 לתמלול ס' השני). רק בחקירתה השנייה חשפה ס' את גרסתה במלואה, וסיפרה כי המערער שפשף את איבר מינה בכוח (ראו: עמודים 4-3 לתמלול התקליטור המתעד את חקירתה של ס' מיום 14.8.2011 (להלן: תמלול ס' השלישי)). לדידי, אין בתהליך החשיפה ההדרגתי כדי לפגום באמינות גרסתה של ס'. כידוע, כבישת עדות אינה תופעה נדירה אצל קורבנות עבירות מין, נוכח הקשיים המיוחדים עמם הם מתמודדים (ראו למשל: ע"פ 6352/10 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 15 (15.10.2012)). קל וחומר שהדברים נכונים ביחס לקורבנות קטינים (ראו למשל: ע"פ 5636/08 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 (26.1.2009)). זאת ועוד: העובדה שהתלונה הייתה מכוונת כנגד דמות של אדם בוגר הנחשב לידיד קרוב של סבה וסבתה של ס' הוסיפה אף היא נופך של קושי לחשיפה. מכל מקום, בענייננו, התלונה לא נכבשה, וגרסתה המלאה של ס' נפרשה תוך שבועיים מיום האירוע. 28. לא מצאתי בסיס גם לטענת המערער לפיה גרסאותיהן של המתלוננות אינן סבירות שכן הן מתארות שיחות שערכו עמו הגם שהוא אינו שומע והן אינן דוברות את שפת הסימנים. אכן, המתלוננות סיפרו בעדותן כי המערער "דיבר" איתן. אולם, מחקירתן ניתן להבין שהיו מודעות למוגבלותו ואף התייחסו אליה במפורש ומיוזמתן כאשר חוקרת הילדים עימתה אותן עם שאלות בנוגע לעניין. כך, ידעה א' לספר כי המערער מדבר רק באמצעות שימוש שפת הסימנים (ראו: שורות 14-9 בעמוד 14 לתמלול א' השני); א' ציינה כי המערער אמרה לה לא לספר לאם על מעשיו, והסבירה בקשר לכך כי "הוא סימן לי את זה" (ראו: שורות 12-10 בעמוד 10 לתמלול א' הראשון); למעשה, היא השתמשה בביטוי "אמר לי" ו"סימן לי" כנרדפים זה לזה (ראו: שורות 17-14 בעמוד 2 לתמלול א' השני). ס' מצידה התייחסה למוגבלותו של המערער מספר רב של פעמים. כך, ס' סיפרה שהמערער אמר שתוכנית הטלוויזיה שבה צפו יחד היא טובה, אך הסבירה שעשה זאת על-ידי כך שהרים את אגודלו (ראו: שורות 18-15 בעמוד 8 לתמלול התקליטור הראשון של חקירתה של ס' מיום 2.8.2011 (להלן: תמלול ס' הראשון)). ס' גם סיפרה שהמערער אמר שאמה היא משוגעת, אך הוסיפה שהוא סימן זאת באמצעות תנועת יד (ראו: שורות 29-27 בעמוד 11 לתמלול ס' הראשון). ס' ציינה שהמערער דיבר עם סבה וסבתה, אך היא לא הבינה על מה דיברו כיוון שדיברו בשפת הסימנים (ראו: שורות 14-9 בעמוד 24 לתמלול ס' הראשון). ס' סיפרה עוד כי המערער המשיך לדבר איתה בזמן שביצע בה את המעשים, וכשנשאלה על כך הסבירה כי "הוא פשוט הצביע, אני לא... אני לא ממש הבנתי מה הוא אומר כי אני לא דוברת שפת סימנים" (ראו: שורות 23-22 בעמוד 26 לתמלול ס' הראשון). ס' סיפרה גם כי לא הבינה את דבריו של המערער ברגע מסוים, אך הבינה מתוך תנועות ידיו שביקש להצטרף אליה כאשר תלך לים (ראו: שורות 34-20 בעמוד 3 לתמלול ס' השני, וכן את דקות 06:00-07:00 לתקליטור השני המתעד את חקירתה מיום 2.8.2011). לבסוף נשאלה ס' בידי חוקרת הילדים איך תגיב אם יאמרו לה שהמערער לא יכול היה לדבר איתה בשל כך שאינו שומע, היא ענתה שהמערער מדבר בשפת הסימנים, וכי אמא שלה מבינה את השפה (ראו: שורות 19-12 בעמוד 13 לתמלול ס' השני). גם בחקירתה השנייה הסבירה ס' שלא הבינה את כל דבריו של המערער בשל כך שאינו מדבר ושהתקשורת איתו נעשתה באמצעות סימנים ותנועות ידיים (ראו: עמוד 15 לתמלול ס' השלישי). אם כן, לדידי, לא נתגלתה כל סתירה בעניין זה בגרסאותיהן של המתלוננות, ודאי שלא סתירה הפוגעת באמינותן. 29. ראוי גם לדחות מכל וכול את טענת המערער לפיה גרסתה של ס' היא "תמוהה" שכן לא הסבירה מדוע לא זעקה לעזרה ומדוע שבה לסלון לאחר שהמערער כבר תקף אותה, לטענתה. בית משפט זה כבר קבע פעמים רבות כי גם אם התנהגותו של קורבן עבירת מין נראית "לא הגיונית" ב"חכמה שלאחר מעשה" אין בכך כדי לגרוע מאמינותו או להביא למסקנה כי הסכים למעשים שנעשו בו (ראו למשל: ע"פ 141/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (28.5.2007)). בענייננו, לא ניתן לטעון חלילה כי ס', שהייתה כבת 12 בעת האירוע, הסכימה למעשיו של המערער, ואף אין מקום לטעון כי לא ניתן הסבר להתנהגותה. כאשר ילדה חשופה לתקיפה מינית בסלון הבית של סבה וסבתה בידי אדם המבוגר ממנה בכ-70 שנה, אין זה מפתיע כלל ועיקר שאינה יכולה לגייס מייד את הכוחות הנפשיים הדרושים לשם התנגדות למעשים או זעקה לעזרה. ודאי שאין בכך כדי לגרוע מאמינות עדותה. למעשה, בנסיבות העניין, ניתן להתרשם מיכולתה של ס' לפנות לאמה זמן קצר יחסית לאחר התרחשות האירועים ולהתחיל בהליך שהוביל חשיפת מעשיו של המערער כלפיה, הליך שהסתיים במהלך חקירתה השנייה אצל חוקרת הילדים. 30. לא מצאתי גם כל פגם בפעולתה של חוקרת הילדים במקרה דנא. אכן, חוקר ילדים משמש כ"זרועו הארוכה של בית המשפט" והוא נדרש לחקור את הילד תוך שהוא מעמת אותו עם גרסת הנאשם או עם קשיים שעולים מתוך עדותו של הילד עצמו, מבלי לגרום נזק לנפשו (ראו: ע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 28 (20.9.2012)). בנסיבות העניין, חוקרת הילדים פעלה ברגישות ראויה, באופן שבו ביקשה מהמתלוננות להסביר נקודות בעדויותיהן שעשויות להיחשב כבעייתיות, תוך התמקדות בשאלת התקשורת שהתקיימה בינן לבין המערער. אכן, חקירת ילד בידי חוקר ילדים אינה שוות ערך לחקירה הכוללת חקירה נגדית בבית המשפט, ועל חוקרי הילדים להיות מודעים לחובתם להעלות את מירב הנקודות הרלוואנטיות במסגרת החקירה (בכפוף להתחשבות בצרכיו הרגשיים של הנחקר). אולם, בנסיבות העניין, לא ניתן לומר שהדברים לא נעשו. בסיכומו של דבר, לא התרשמתי כי הגנתו של המערער קופחה עקב כך שחוקרת הילדים נמנעה מלחקור את המתלוננות בהתייחס לסוגיה מהותית כלשהי. 31. משעמדתי על כך שיש לייחס אמינות מלאה לגרסתן של המתלוננות, נותרה לדיון שאלת הסיוע לעדויותיהן. כידוע, סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 קובע כי כאשר נאסרת העדתו של ילד בבית המשפט, כפי שנעשה במקרה דנן, טעונה עדותו של הילד בפני חוקר הילדים תוספת ראייתית מסוג סיוע. זאת, נוכח העובדה שהילד אינו עומד בפני חקירה נגדית וכפיצוי חלקי על כך. על ראיית הסיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: עליה להיות עצמאית ונפרדת מהראייה שבה היא תומכת; עליה לסבך או לפחות לנטות לסבך את הנאשם בביצוע העבירה; ועליה לנגוע לנקודה מהותית הנמצאת במחלוקת בין הצדדים. משקלה של ראיית הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיבה ולמשקלה של הראיה הטעונה סיוע, היינו: ככל שמשקל הראייה שדרושה לסיוע גבוה יותר, כך ניתן להסתפק בסיוע שמשקלו נמוך יותר באופן יחסי (ראו: עניין שונים, בפסקאות 38-37). 32. בענייננו, נמצא הסיוע לעדותה של א' בעדותה של ס', ולהיפך. כפי שציינתי לעיל, בית המשפט קמא ייחס מהימנות מלאה לעדויותיהן של המתלוננות, ואף אני תומכת במסקנה זו. בכך יש כדי להשליך על משקלו של הסיוע הנדרש, כאמור לעיל. 33. במקרה זה, בית המשפט קמא סמך על ההלכה לפיה ניתן להשתמש בעדותו של קטין אחד בפני חוקר ילדים, שהיא בעצמה ראייה הדרושה סיוע, כסיוע לעדות קטין אחר בפני חוקר ילדים – כאשר מדובר בעדות על מעשים דומים או בעדות שיטה. תחילה, נקבע כי ייעשה שימוש בסיוע הדדי שכזה במקרים חריגים בלבד (ראו: ע"פ 4009/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 292, 306 (1993)). עם זאת, בפועל, הלכה זו מיושמת בידי בית משפט זה במקרים המתאימים לא אחת (ראו: ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 20 (30.3.2005)); עניין שונים, בפסקה 40; ע"פ 2454/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 37 (21.4.2013)). 34. בענייננו, הדמיון בין המעשים שתוארו על-ידי המתלוננות הוא רב: שתיהן סיפרו על כך שנגע באמצעות אצבעותיו באיבר מינן, ושתיהן סיפרו כי האירוע התרחש בסלון הדירה ובאותו מועד. דמיון רב זה הוא מעל ומעבר לנדרש מעדות שיטה (ראו: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, בפסקאות 332-334 (10.11.2011). הן מתייחסות במישרין לסוגיה מהותית השנויה במחלוקת בין הצדדים, בשים לב לכך שהמערער מכחיש מכל וכול כי נגע במתלוננות, והן אף מסבכות אותו בביצוע המעשה. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט קמא בכך שראה בכל אחת מן העדויות סיוע לחברתה. 35. בשלב זה נותר לבחון את טענת המערער לפיה עדותה של ס' "זוהמה" ומכאן שאין לראות בה עדות עצמאית היכולה לשמש כסיוע לעדותה של א'. כידוע, המונח "זיהום" עדויות מכוון למצב שבו עדות אחת היא "העתקה" של עדות אחרת או נובעת מהשפעה חיצונית של חקירה מוקדמת בידי גורם לא מקצועי שהביאה את המתלונן להעיד כפי שהעיד (ראו: ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 624-622 (2001)). בענייננו, בית המשפט קמא שלל את הטענה של זיהום העדויות, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה עובדתית זו המסורה לערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ 7004/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 27 (17.7.2012)). יודגש בהקשר זה כי ס' אכן הייתה נוכחת באירוע שבו סיפרה אחותה א' לאם כי המערער פגע בה מינית. יחד עם זאת וחרף הדמיון בין עדויותיהן של השתיים, אין ספק כי הן מתארות אירועים שונים. א' סיפרה כי המערער הקפיץ אותה על ברכיו תוך שהוא משפשף בכוח את איבר מינה מתחת לתחתוניה, ואילו ס' לא סיפרה על מעשה כזה או דומה לו מצד המערער. גם פרטי העדויות והמילים בהן השתמשו א' ו-ס' הם שונים באופן מובהק, ויש בכך כדי לחזק את ההתרשמות שאין מדובר ב"העתקה" או ב"השראה" אלא בעדויות עצמאיות ונפרדות. ראוי להדגיש כי חוקרת הילדים שאלה את ס' עשרות פעמים על מעשיו של המערער, באופנים ובניסוחים שונים, ואילו ס' סיפרה שוב ושוב על המעשים מבלי שהתייחסה לדברים ששמעה מאחותה א' או מהאם ומבלי שהתייחסה למעשיו של המערער באחותה (התייחסויות שהיו עשויות לשמש אינדיקאציה ל"זיהום" אפשרי). כמו כן, חשוב לציין שחוקרת הילדים חיוותה את דעתה שהן ס' והן א' סיפרו על דברים שקרו להן "מתוך חוויה אישית" ולא הצביעה על כל חשש לתיאום עדויות או ל"זיהום". גם לחוות דעת זו יש לתת משקל לא מבוטל (ראו למשל: ע"פ 1611/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 44 (7.5.2012)). 36. למעלה מן הצורך, אציין כי לכאורה ניתן היה למצוא סיוע נוסף לעדויותיהן של המתלוננות בעדותה של האם על מצבן הנפשי לאחר האירועים. כידוע, תגובה נפשית קשה של קורבן תקיפה מינית יכולה להוות סיוע לעדות הקורבן, וזאת גם אם התגובה הנפשית אינה מתעוררת דווקא בצמוד לאירוע עצמו (ראו: ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 267, 277 (2005) (להלן: ע"פ 2608/94)). האם סיפרה בעדותה בבית המשפט כי המתלוננות לא רצו לחזור לדירה, כי הן סירבו לשבת על הספה שעליה התרחשו האירועים מושא כתב האישום, וכי מאז האירוע הן בכו והיו סגורות יותר (ראו: עמודים 8-7 לפרוטוקול הדיון מיום 16.8.2011). כן סיפרה האם כי א' בכתה כאשר חשפה בפניה את מעשיו של המערער, מייד לאחר שהתרחשו (ראו: שם, שורות 16-13 בעמוד 5). האם העידה גם על אירוע בו בכתה ס' מתוך שינה (ראו: שם, שורות 16-15 בעמוד 10). בית המשפט קמא קבע בהקשר זה כי "אין ראיה על מצב טראומטי בולט, היסטריה, סגירות, קושי לדבר, אובדן מוחלט של שמחת חיים", ולפיכך קבע כי לא ניתן למצוא בעדות על מצבן הנפשי של המתלוננות ראייה מסייעת לעדותן. דעתי בסוגיה זו שונה. לדידי, אין חובה שתגובה נפשית קשה המשמשת כסיוע תעלה עד כדי מקרי קיצון של היסטריה או אובדן מוחלט של שמחת חיים. תקיפות מיניות, אשר לאסוננו הן רבות ומגוונות, עשויות לגרור תגובות שונות, בהתאם לשונות הקיימת בין נסיבותיהם של הקורבנות ושל המעשים. ברי כי בתי המשפט נדרשים לבחון היטב את מאפייני התגובה הנפשית של הקורבן ואת הקשר הסיבתי בינה לבין התקיפה המינית הנטענת. אולם, אין מקום לתחום את התגובות הנפשיות שעדות עליהן תוכל לשמש כראייה מסייעת למסגרת נוקשה של תגובות קיצון שרק הן ייחשבו כתגובה נפשית "קשה דיה". כל מקרה צריך להיבחן, מטבע הדברים, על פי נסיבותיו. יצוין כי בית משפט זה כבר הכיר בכך ששינוי במצב רוח אשר התבטא בדיבור מקוטע ומבולבל ובחלומות רעים שהובילו נערה בת כ-15 לבקש לישון עם אמה יכול לשמש כראיית סיוע לעדות בפני חוקרת ילדים (ראו: ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 21 (27.8.2012)). כמו כן, כבר נקבע כי העובדה שילדה אשר נפגעה מינית בכתה בכי מר והייתה נסערת בעת שחשפה את המעשים שנעשו בה עשויה להוות סיוע מהותי לעדותה (ראו: עניין שונים, בפסקה 41; ע"פ 954/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 24 (19.6.2013)). כך גם נקבע כי ראיה המצביעה על התנגדות נחרצת של קורבן עבירת מין להגיע למקום בו בוצעה העבירה, למרות שבעבר הגיע אליו בשמחה, יכולה אף היא לשמש כסיוע מהותי לעדות הקורבן (ראו: עפ"א 2652/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 20 (10.12.2012)). 37. לסיכום, המתלוננות העידו על מעשיו של המערער בהן, ואין לי כל ספק במהימנות גרסאותיהן. לעדויות אלה נמצא סיוע מספק. מנגד, נדחתה גרסתו של המערער כבלתי אמינה. לפיכך, צדק בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 38. בשלב זה, נותרה לדיון שאלת עונשו של המערער. אין צורך להכביר מילים על כך שמעשיו של המערער הם חמורים ונתעבים. הוא פגע בילדות רכות לצורך סיפוק צרכיו המיניים. נוכח העובדה ששתי המתלוננות הן בנות פחות מ-16 (ביום האירוע, ולמעשה אף כיום), הרי שהעונש הקבוע בצד כל אחת מן העבירות – עבירה לפי סעיף 348(ב) בשילוב סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין – הוא עשר שנות מאסר. סעיף 355 לחוק העונשין קובע בהקשר זה כי עונש המאסר שייגזר ברגיל על אדם שהורשע בעבירה כזו לא יפחת מרבע העונש המרבי שנקבע לה, אלא אם החליט בית המשפט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו. אם כן, ככלל, העונש שייגזר על מי שהורשע בביצוע מעשה מגונה בקטינה שלא מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה לא יפחת משנתיים וחצי מאסר בפועל. המערער הורשע בשתי עבירות כאלה. על רקע זה, אין ספק שבית המשפט קמא כבר הלך כברת דרך ארוכה עם המערער. 39. ברי שנסיבותיו האישיות של המערער הן קשות וחריגות: הוא אינו שומע ומתקשר בשפת הסימנים בלבד, מה שיקשה עליו לקיים תקשורת עם אסירים אחרים. בנוסף לכך, הוא אינו יודע קרוא וכתוב. כיום הוא כבר כבן 80. בנוסף לכך, הוא תומך באשתו המבוגרת והחולה (בסיוע בתם המשותפת). הצטברות נסיבות קשות אלה עשויה להוות טעם מיוחד המצדיק הפחתה מהעונש המזערי הקבוע בסעיף 355 לחוק העונשין. אולם, אין בה כדי לפטור אותו מעונש ההולם את מעשיו, ולו במידת מה (ראו: ע"פ 487/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות י"ב-י"ד (4.2.2008) וע"פ 35/12 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (6.6.2013)), שאף בהם נדונו עונשיהם של מערערים בעלי לקות שמיעה). למעשה, לא זו בלבד שהעונש אותו השית בית המשפט קמא על המערער אינו חמור מדי, אלא שאפשר כי הוא הקל עמו יתר על המידה ונתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות ורק משקל מועט מדי לחומרת מעשיו. התוצאה היא שגם דינו של הערעור על גזר הדין להידחות. 40. לפני חתימה – עיינתי בהערות חברי, ואני מבקשת להבהיר את עמדתי. אני תמימת דעים עם חברי השופט י' דנציגר כי הסתייעות במצב הנפשי של קורבן העבירה צריכה להיעשות בהתייחס למכלול נסיבות העניין. עם זאת, אמת המידה להערכת הדברים צריכה להיות גמישה – בשים לב לשונות הרבה בין המקרים. חברי ציין שיש לייחס משקל נמוך יותר לתגובה רגשית שהתפרצה לאחר חלוף זמן מן המועד שבו בוצעה, על-פי החשד, העבירה. אולם, כאמור, הכול תלוי במכלול הנסיבות האופפות את המקרה. כך למשל, המועד שבו ניתן ביטוי לתגובת קורבן העבירה יכול להיות מושפע מגורמים שונים ובהם המועד שבו מוצגות לקורבן שאלות בדבר העבירה שבוצעה לכאורה, וזאת אף כאשר החקירה עצמה נערכת לאחר שחלף זמן ממועד ביצוע העבירה (ראו: ע"פ 2608/94, בעמוד 277). מכל מקום, ראוי לציין שבענייננו לא עולה מדברי האם כי תגובתן הרגשית של בנותיה התפרצה לאחר זמן, וכפי שציינתי לעיל, ממילא כל אחת מן העדויות משמשת סיוע לחברתה, ולמעשה, ההתייחסות למצבן הנפשי של המתלוננות מהווה אך סיוע נוסף, למעלה מן הצורך. 41. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. עונשו של המערער נותר כפי שהורה בית המשפט קמא כאמור בפסקה 15 לעיל. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 4.8.2013 בבית מעצר ניצן, לא יאוחר מהשעה 10:00. על המערער לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר. תשומת ליבו של שירות בתי הסוהר מופנית לצרכיו המיוחדים של המערער, ולצורך לוודא כי תנאי מאסרו יותאמו, ככל האפשר, לצרכים אלה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי ולעיקרי הנמקתה. צפיה בתקליטורים ועיון בתמלילי חקירתן של המתלוננת אצל חוקרת הילדים מאששים את דברי בית המשפט המחוזי ואת התרשמות חברתי. חברתי חולקת על בית המשפט המחוזי בשאלה אם יש בעדות בדבר מצבן הנפשי של המתלוננות ראיה מסייעת לעדותן, לשיטת בית המשפט המחוזי, משלא נמצאה ראיה למצב טראומטי בולט, אין בכך ראייה מסייעת. חברתי סבורה כי אין חובה שתגובה נפשית קשה כסיוע תגיע לדרגת קיצון של אבדן מוחלט של שמחת חיים. אין צורך להכריע בכך במקרה דנא נוכח ההסכמה על התוצאה. בעיקרון מסכים אני כי כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו, אולם גם ברי כי ככל שיש גילויים חיצוניים של טראומה הרושם בדבר קיומה חזק יותר, והדבר מתיישב עם נסיון החיים והשכל הישר. עם זאת אציין, ב"חכמה שלאחר הכרעת דין" במקרה דנא את תסקיר הנפגע, קרבן העבירה (שנכתב באוגוסט 2012), לאחר הכרעת הדין, המציג השלכות ממשיות על המשפחה מן המעשה – גם אם מפי האם (אוסיף: אף לי, כבית המשפט קמא, לא נהיר – בכל הכבוד – מה הטענה מצדה, כעולה מתסקיר הנפגע, כלפי גורמי אכיפת החוק ובהם בית המשפט, והרי המערער הואשם, ובית המשפט דן, ככל משפטו וחוקתו, ובכל הכבוד - כראוי). מכל מקום, הכרעת הדין בבית המשפט קמא ודברי חברתי מקובלים עלי. ב. אשר לעונש מסכים אני לדברי חברתי. אזכיר רק כי שירות בתי הסוהר הודיע בכתובים מפי רמ"ח האסיר גנ"מ רונית זר (8.7.12) כי אין מניעה לקליטת המערער למאסר חרף גילו ומצבו כחרש אילם, תוך התאמה נלוית ומוגבלות וניתן מספר טלפון לתיאום. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: לאחר שעיינתי בחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז החלטתי לצרף דעתי להנמקה ולתוצאה אליה הגיעה, אך מצאתי לנכון להעיר מספר הערות. 1. לאחר שצפיתי בתיעוד חקירת הקטינות על ידי חוקרת הילדים, הגעתי אף אני לאותה מסקנה שהגיעה אליה השופטת ברק-ארז, לפיה אין סתירה של ממש בגרסאותיהן של הקטינות בשאלה האם המערער "דיבר" איתן. הקטינות גילו הבנה למוגבלותו של המערער אך הבהירו כי הוא "דיבר" איתן, אם על ידי כך שהוא "סימן" באמצעות תנועת יד או אגודל ואם באמצעות הצבעה בידו. לפיכך, איני סבור כי מדובר בגרסאות לא אמינות ובלתי סבירות. 2. אף אני מצאתי כי במקרה דנן היעדר עימות הקטינות עם גרסת המערער במובן "הקלאסי" אינה גורעת ממהימנות גרסאותיהן, היות שחוקרת הילדים העלתה בחקירתה את הנקודות המשמעותיות ואף בחנה עם הקטינות סוגיות שלגביהן עלתה בעייתיות בגרסאותיהן. זאת ועוד, בשונה מחקירת בגירים, כפי שעמדה על כך השופטת ברק-ארז, מחויב חוקר הילדים לדאוג גם לשלומו ובריאותו הנפשית של הקטין בשים לב למאטריה הייחודית בה עסקינן. ודוק, כפי שהטעימה השופטת ברק ארז, על חוקר הילדים ליתן משקל משמעותי לעובדה כי הוא "זרועו הארוכה" של בית המשפט וכי במקרה בו נמנעת עדותו של הקטין בבית המשפט – חריג לחובת החקירה הנגדית הפוגע משמעותית בהגנת הנאשם – ישנה חשיבות יתרה למלאכת העימות והאימות שעורך חוקר הילדים. על חוקר הילדים לחתור ככל הניתן לעמת את הקטין עם גרסת הנאשם ולעמוד עימו על ההיבטים הבעייתיים שבגרסתו [ראו למשל: חוות דעתו של השופט נ' סולברג בע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני (20.9.2012), פסקאות 29-28]. 3. באשר לאפשרות כי עדות הקטינות תהווה תוספת ראייתית מסוג סיוע, האחת ביחס לשניה. בדומה לעמדתה של השופטת ברק ארז ולאסמכתאות אליהן הפנתה, גם אני תומך באפשרות כי תתכנה נסיבות בהן עדות קטין הטעונה סיוע תוכל לשמש סיוע לעדות קטין אחר שאף היא טעונה סיוע. אני מצטרף לדעתה של השופטת ברק-ארז כי נסיבות המקרה דנן מאפשרות לראות בעדויות הקטינות כמסייעות האחת לרעותה, בשל מאפייני העדויות ותוכנן, ובמיוחד בשל הדמיון הרב ביניהן ביחס למעשי המערער והתנהגותו. 4. בחוות דעתה של השופטת ברק-ארז ובהערותיו של השופט א' רובינשטיין התייחסו חברי גם לשאלת עוצמת התגובה הנפשית של נפגעת עבירת מין כדי שזו תוכל לשמש חיזוק. אכן, בית משפט זה הכיר בקשת רחבה של תגובות נפשיות בעוצמות משתנות כאינדיקציות המחזקות את עדות נפגעת העבירה. ודוק, דומני כי ככל שהתגובה הנפשית מרוחקת בזמן ביחס למועד ביצוע עבירת המין וככל שמדובר בתגובה חלשה יותר, קשה יהיה להלום כי המקור לתגובה הוא מעשה העבירה. חלוף הזמן עשוי לערב גורמים נוספים להתפרצות התגובה הנפשית באופן שאינו קשור בהכרח למעשה העבירה. בהינתן ריחוק הזמנים קשה יותר לבית המשפט, שאינו בוחן כליות ולב, לעמוד על הסיבה להתפרצות התגובה הנפשית. משכך, לטעמי, ככל שהתגובה הנפשית היא בעוצמה מוחלשת וניכר פער זמנים בינה לבין מעשה העבירה, על בית המשפט להימנע ממתן משקל גבוה למצב נפשי זה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏ג' באב התשע"ג (‏10.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13010630_A07.doc אמ+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il