עיריית באר שבע נ. י.י.ר.א. חברה לשירותים בע"מ (בפירוק זמני)

פסק-דין בתיק ע"א 1061/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1061/04 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' עדיאל המערערת: עיריית באר-שבע נ ג ד המשיבים: 1. י.י.ר.א. חברה לשירותים בע"מ (בפירוק זמני) 2. הכונס הרשמי- באר-שבע ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבש"א 6945/03 (בתיק פש"ר 9059/03) מיום 14.12.03 שניתן על-ידי כבוד השופטת ש' דברת תאריך הישיבה: ה' באדר א' תשס"ה (14.02.05) בשם המערערת: עו"ד יוסי כהן; עו"ד אלישע פלג; עו"ד חיים טורקל בשם המשיבים: עו"ד שושנה פרפורי פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ש' דברת), לפיו התקבלה, באופן חלקי, בקשת המפרקת לחייב את המערערת לשלם כספים לקופת הפירוק הזמני. רקע עובדתי 2. המערערת, עיריית באר שבע (להלן - העירייה או המערערת), התקשרה עם המשיבה, "י.י.ר.א חברה לשירותים בע"מ" (להלן - המשיבה), בהסכם לביצוע עבודות פיתוח. במסגרת הסכם זה, המשיבה ביצעה עבור המערערת עבודות פיתוח רבות במשך מספר שנים. ביום 1.7.01 המחתה המשיבה את כל זכויותיה הקיימות והעתידות לבוא לקבלת כספים מן המערערת, אל עו"ד שלמה אביטן, שהיה מנהל המערערת והודיעה על כך למערערת. המחאה זו, נרשמה במשרדי רשם החברות ביום 5.7.01. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 31.12.02 נערך הסכם משולש בין המערערת, המשיבה ועו"ד אביטן ובו הוסכם כי המערערת תעביר לידי עו"ד אביטן סך של 3,600,000 ש"ח, כאשר מחצית מסכום זה הנו עבור חוב קיים בגין עבודות שבוצעו על-ידי המשיבה עבור העירייה בעבר, והמחצית השנייה - עבור עבודות שיבוצעו בעתיד (להלן - ההסכם). בהתאם להסכם זה, מסרה המערערת לעו"ד אביטן ביום 1.1.03 שבע המחאות על סך של 300,000 ש"ח כל אחת, שמועד פירעונן החל ביום 10.1.03 ועד יום 10.7.03. בהסכם נקבע, שכל אחת מההמחאות, בסך 300,000 ש"ח, נועדה, מחציתה (150,000 ש"ח), לפירעון חוב העבר, ומחציתה (150,000 ש"ח) עבור עבודות שיבוצעו על-ידי המשיבה בעתיד. בדרך זו העבירה המערערת לעו"ד אביטן 2,100,000 ש"ח מתוך הסכום של 3,600,000 ש"ח אותו הייתה אמורה להעביר לו מכוח המחאת הזכות וההסכם. ביום 20.2.03 הוגשה בקשה לפירוק המשיבה ולמינוי מפרק זמני, וביום 20.3.03 מונתה עו"ד שושנה פרפורי כמפרקת זמנית של המשיבה (להלן - המפרקת). במסגרת הפירוק הזמני המשיכה המשיבה לבצע עבודות עבור העירייה ולצורך כך התקשרה המפרקת עם קבלן משנה. ביום 10.4.03 ביקשה המפרקת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע "ליתן צו המורה לעיריית באר שבע, לפיו כל השיקים שיועברו מהעירייה לחברה החל מיום 1.4.03 בגין ביצוע עבודות שתבצע החברה בתקופת הפירוק הזמני, ישולמו לפקודת המפרקת הזמנית". ביום 25.4.03, לאחר קבלת תגובת כונס הנכסים הרשמי, ניתן על-ידי בית המשפט (השופט י' אלון), צו המורה: "אני נעתר לבקשה ומורה לעיריית ב"ש להעביר ישירות לידי המפרקת הזמנית כל סכום המגיע ממנה לחברה החל מיום 1.4.03" (להלן - צו בית המשפט או הצו). ביום 27.8.03 פנתה המפרקת לבית המשפט קמא בבקשה דחופה למתן הוראות, היא הבקשה נשוא ההליך הנוכחי, ובה ביקשה לחייב את המערערת לשלם לקופת הפירוק סכום של 1,200,000 ש"ח בגין ארבעה תשלומים מתוך שבעת התשלומים אשר הועברו על-ידי העירייה לעו"ד אביטן. המפרקת טענה בבקשה, כי החל מחודש אפריל הוגשו לעירייה חשבונות בגין עבודות שבוצעו עבורה ואשר בגינם טרם התקבלה התמורה. העירייה אמנם אישרה את החשבונות לתשלום, אלא שבפועל היא לא העבירה למפרקת כספים בגין העבודות שביצעה, שהחברה בפירוק הייתה זכאית לקבל, בטענה שהיא מקזזת כנגדם חוב של המשיבה עבור ביצוע עבודות שטרם הסתיימו. רק ביום 28.7.03, לאחר שהמערערת המציאה לידיה מסמכים בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 23.7.03 (שניתנה על-ידי סגן הנשיא, י' טימור), נודע למפרקת, לטענתה, על שבעת השקים שהעירייה מסרה לעו"ד אביטן. מתוך התשלומים שהעירייה שילמה לפירעון השקים, טענה המפרקת, ארבעה תשלומים בוצעו בניגוד לצו בית המשפט הנזכר לעיל, ובביצועם יש משום נטילת כספים מקופת הפירוק הזמני והעדפה [כנראה של עו"ד אביטן] על פני יתר נושי החברה. המערערת מצדה טענה בתגובה שהגישה לבית המשפט המחוזי, כי התשלומים בוצעו בהתאם להמחאת הזכות שנעשתה על-ידי המשיבה לטובת עו"ד אביטן, עוד לפני מינוי המפרקת הזמנית ובעקבות ההסכם שנערך בעקבותיה מיום 31.12.2002. לטענת העירייה, הסכומים הנקובים בשיקים שהועברו לעו"ד אביטן נועדו לשמש הן לפירעון חוב העירייה בגין עבודות שבוצעו בעבר והן לשם תשלום התמורה עבור עבודות שיבוצעו בעתיד, והכל כמפורט בהסכם. החשבונות שאושרו לתשלום, טענה העירייה, קוזזו כנגד חובה של המשיבה לעירייה שמקורו בתשלומים שהמשיבה קיבלה מראש עבור עבודות שטרם בוצעו באמצעות הנמחה (עו"ד אביטן). משפרעה את החוב לנמחה (עו"ד אביטן) בתום לב, טענה העירייה, היא מופטרת מתשלום תמורת העבודות למשיבה. עם זאת, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, טענה העירייה כי כל התשלומים שבוצעו לעו"ד אביטן, בוצעו עבור חובות העבר אשר היו קיימים בעת מסירת השיקים, ולא בגין חובות עתידיים. יצוין שבפני בית המשפט המחוזי לא הוגשו תצהירים וההחלטה ניתנה על סמך הבקשה והתגובה בלבד. החלטת בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המפרקת באופן חלקי וחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 600,000 ש"ח בגין שני התשלומים אשר שולמו על-ידה לעו"ד אביטן לשם פירעון השיקים שמועדי פירעונם בחודשים יוני ויולי 2003. באשר לשני התשלומים הקודמים, אשר שולמו בחודשים אפריל ומאי, נקבע כי לא הוכח שהמערערת קיבלה לידה את הצו בטרם בוצעו תשלומים אלה ועל כן לא ניתן לחייבה בגין ביצוע תשלומים אלו בעילה של הפרת הצו. בפתח החלטתו ציין בית המשפט המחוזי, כי התנהגות העירייה בפרשה זו "מעלה שאלה נכבדה של תום הלב בהתנהגות רשות ציבורית, המגלה טפח ומכסה טפחיים". זאת למד בית המשפט קמא, בעיקר מכך שהעירייה בחרה להתעלם מצו בית המשפט לשלם את הכספים למפרקת הזמנית, גם לאחר שזה הוצג בפניה, והמשיכה להזרים כספים לעו"ד אביטן, על חשבון הכספים המגיעים לחברה שבפירוק. כל זאת, כאשר חלק מהעבודות מבצעת החברה שבפירוק בעוד שעו"ד אביטן הוא שנהנה מהכספים. "העירייה הגדילה לעשות", נקבע בהחלטה, "כאשר בדיון מיום 13.3.03 טענה שלחברה התחייבויות כלפיה אך לא הביאה לידיעת בית המשפט את השיקים שכבר מסרה לעו"ד אביטן הכוללים שכר בגין עבודות שטרם בוצעו מתוך כוונה שהחברה תבצע העבודות אך לא תקבל כל תמורה, שכן זו נמסרה לעו"ד אביטן". אילו ידעה המפרקת הזמנית שלא תקבל תמורה בגין העבודות המבוצעות על ידה, היא לא הייתה נוטלת על עצמה ביצוע עבודות אלו ללא תמורה, ומשהעירייה נמנעה מליידע את בית המשפט ואת המפרקת הזמנית על קיומה של המחאת הזכות ומתן השיקים העתידיים, היא סיכלה, הלכה למעשה, את האפשרות למנוע את העברת הכספים לעו"ד אביטן. בהתנהגותה זו, נקבע, יצרה העירייה מלכודת לתוכה נשאבה המפרקת הזמנית והיה בכך משום הטעייה וחוסר תום-לב. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתה של המערערת, כי כל הכספים שולמו בגין עבודות שבוצעו בעבר ויצא מנקודת ההנחה כי התשלומים אשר שולמו לעו"ד אביטן כללו שכר בגין עבודות עתידיות ובהן העבודות אשר בוצעו בזמן הפירוק הזמני. בהתייחס לטענת העירייה שהשיקים נפרעו מכוח המחאת הזכות, קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כי טענה כה מהותית ראוי היה לה שתיתמך בתצהיר, דבר שלא נעשה על-ידי העירייה, והמחאת הזכות עצמה הומצאה לבית המשפט רק במהלך הדיון בבית המשפט. משכך, נקבע בהחלטה, לא ניתנה לבית המשפט ולצדדים האפשרות והיכולת לבחון את מהותה ותוקפה של המחאת הזכות. עם זאת, נקבע בהחלטה, שתשלום הכספים לעו"ד אביטן לא בוצע על-ידי העירייה על סמך המחאת הזכות, אלא על יסוד ההסכם המאוחר להמחאה (ההסכם מיום 31.12.02). בהסכם אמנם צוין, בדרך אגב, שהתשלום לעו"ד אביטן הוא בהתאם להמחאת הזכות שנרשמה לטובתו, אך כל ההסכם אינו בנוי על המחאת הזכות אלא על הסכמות אליהם הגיעה העירייה עם עו"ד אביטן. המסקנה שהעירייה לא פעלה על יסוד המחאת הזכות, עולה, על-פי האמור בהחלטה, גם מכך שאילו הייתה קיימת המחאה כזו, לא היה היגיון בכריתת ההסכם עם עו"ד אביטן. מסקנה זו נתמכת גם במסמכים שצורפו להסכם, בכללם כתב ערבות ושיפוי שנחתם על-ידי עו"ד אביטן, לפיהם, אם העבודות לא יבוצעו, העירייה תהא זכאית לחזור אליו ולדרוש את פירעונם של הכספים שקיבל על חשבון אותן העבודות וכן תהיה רשאית לבטל את כל ההמחאות שמסרה לו. אילו בוצע התשלום מכוח המחאת הזכות, לא היה צורך בהסכם ובאותן התחייבויות וערבויות. גם הוראת סעיף 2 להסכם, הקובעת כי במידה והחברה תחדל לבצע עבודות עבור העירייה תהיה האחרונה רשאית לבטל את כל ההמחאות שמסרה לעו"ד אביטן, נקבע בהחלטה, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שמדובר בהמחאת זכות, כמו שגם אינה עולה בקנה אחד עם טענת העירייה, שכל ששולם לעו"ד אביטן היה בגין עבודות שכבר בוצעו בעבר. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי עצם המעשה של המחאת הזכות לאדם שהוא מנהל החברה ולמעשה נטל כספי חברה לעצמו, "על פניה, יש משום העדפת נושים, כשמתעוררת שאלה אם הוא בכלל בגדר נושה ומה עומד מאחורי המחאת זכות זו". בית המשפט העלה תמיהה גם לגבי ההיגיון הכלכלי שבעסקה וציין כי ספק רב אם בהקדמת התשלומים למשיבה בטרם בוצעו העבודות היה כדי להקים לעירייה יתרון כלכלי כלשהו. בכל מקרה, נקבע בהחלטה, כי "השאלה שעל בית המשפט לשאול אינה אם הפירוק הזמני גובר על המחאת הזכות, אלא האם בנסיבות העניין מותר לחייב העירייה בתשלום הסכום לחברה שבפירוק לאור התעלמותה מצו בית המשפט המורה על תשלום הכסף למפרקת הזמנית". על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 4. בפתח הערעור טוענת המערערת, כי לא היה מקום להכריע בבקשת המפרקת שהיא למעשה תביעה כספית, במסגרת ההליך של בקשה למתן הוראות. לטענתה, ההכרעה בבקשה חייבה בירור שאלות עובדתיות סבוכות וניהול ההליך בדרך זו פגע בזכויותיה הדיוניות. לגופה של ההחלטה, נטען, שבית המשפט קיבל את בקשת המפרקת וקבע ממצאים עובדתיים, למרות שהבקשה לא גובתה בתצהיר ולעירייה לא ניתנה ההזדמנות להביא ראיותיה בפני בית המשפט. לטענת המערערת, הצו מיום 25.4.03, שבגין הפרתו חויבה המערערת כפי שחויבה בהחלטה, סב רק על העברת כספים המגיעים מהעירייה למשיבה החל מיום 1.4.03, וגם זאת רק בגין העבודות שביצעה המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. למרות זאת, הלכה למעשה, חייב בית המשפט את המערערת בגין סכומים שהועברו על ידה למשיבה עוד בטרם ניתן הצו ולפני ה- 1.4.03, והחיוב התייחס, למעשה, לתשלומים בגין עבודות שבוצעו טרם הפירוק הזמני ולא באמצעות המפרקת. זאת, לטענת המערערת, משום שהשיקים שהועברו על ידה לעו"ד אביטן נועדו לתשלום התמורה בגין עבודות שהמשיבה ביצעה עד למועד חתימת ההסכם. אמנם, המערערת התחייבה בהסכם מיום 31.12.02 לשלם באמצעות שיקים עתידיים עבור עבודות שטרם בוצעו על-ידי החברה. אולם בפועל היא מסרה רק 7 שיקים על סך 300,000 ש"ח כל אחד לפקודת עו"ד אביטן, וזאת בגין עבודות שבוצעו בפועל על-ידי המשיבה טרם מתן השיקים. מכאן, שבניגוד לקביעת בית המשפט קמא, כלל לא שולמו לעו"ד אביטן כספים בגין עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק, אלא רק עבור עבודות שבוצעו בפועל עד למועד חתימת ההסכם ובטרם מתן צו הפירוק. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי טעה גם בקביעתו, שהעירייה הסתירה מהמפרקת את דבר קיומו של ההסכם ואת מתן השיקים. היא מציינת, שהיועץ המשפטי לעירייה גילה מיוזמתו, בדיון שהתקיים בפני השופט אלון במרץ 2003, את דבר קיומם של הסכמים בעלי אופי כספי, בין המשיבה למערערת, והמערערת לא טרחה לברר במה מדובר. ההסכם מיום 31.12.02, נטען, אף צורף כנספח לבקשה להקפאת ההליכים שהוגשה בחודש מרץ 2003, שהייתה מצויה בפני בית המשפט בכל ההליכים שהתקיימו בתיק הפירוק, וחובתה של המפרקת הייתה לעיין בהסכם זה. המערערת הוסיפה וטענה, כי הכספים שהעבירה על-פי המחאת הזכות לעו"ד אביטן לאחר הפירוק הזמני, אינם כספים שהגיעו לחברה, שכן מעת ההמחאה עברה הבעלות בכספים לידי עו"ד אביטן. היא מלינה, כמו כן, על הקביעה כי המחאת הזכות בטלה וכי הכספים לא הועברו לעו"ד אביטן על יסוד המחאה זו, קביעות שלא נסמכו על תשתית עובדתית כלשהי, מה גם שבית המשפט עצמו ציין בהחלטה, כי "לא ניתנה לביהמ"ש ולצדדים האפשרות והיכולת לבחון את מהותה ותוקפה של המחאת הזכות". לסיכום טוענת המערערת, פסק הדין אינו הגיוני ואינו צודק באשר הוא מחייב את המערערת, שהינה רשות ציבורית, לשלם כפל תשלום בגין אותן העבודות. המערערת הדגישה בפנינו כי היא אינה עותרת לדחיית בקשת המפרקת, אלא מבקשת להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי להשלמת התשתית העובדתית החסרה. 5. המפרקת טוענת בסיכומיה, כי אין פגם בכך שההליך נוהל בדרך של בקשה למתן הוראות, ומשהמערערת לא העלתה בפני בית המשפט המחוזי כל טענה בנושא זה, היא מנועה מלהעלות כיום טענה זו. לטענת המפרקת, התשלום לעו"ד אביטן לא בוצע מכוח המחאת הזכות, ובית המשפט המחוזי היה רשאי להשתית ממצאיו בעניין זה על ההסכם מיום 31.12.02 ועל דברי ב"כ המערערת בבית המשפט. במועד מתן הצו והמצאתו למערערת, מוסיפה המפרקת וטוענת, הכספים היו עדיין בידי המערערת, שהרי מסירת שיק אינה בגדר תשלום, כל עוד השיק לא נפרע. לפיכך, אם הייתה העירייה נוהגת כגוף ציבורי האמון על כספי הציבור, היה עליה להגיש בקשה למתן הוראות כיצד לנהוג בשיקים שנמשכו לפקודת עו"ד אביטן מיד לאחר שנודע לה על הצו. אלא שהעירייה בחרה, כפי שקבע בית המשפט קמא, להמשיך ולהזרים כספים לעו"ד אביטן על חשבון הכספים המגיעים למשיבה. אשר להמחאת הזכות, טוענת המפרקת, כי דינה של הטענה להידחות לאור הודעתו של בא-כוח המערערת בדיון בפני בית המשפט המחוזי, כי צו הפירוק הזמני גובר על המחאת החיוב מיום מתן צו הפירוק הזמני (עמ' 14 לפרוטוקול). בכל מקרה, כפי שקבע בית המשפט קמא, אין מדובר בהמחאת זכות אלא בתשלום כספים לעו"ד אביטן בניגוד להחלטת בית המשפט ולצו מיום 25.4.03. 6. המפרקת הגישה ערעור שכנגד, בו היא טוענת, כי היה על בית המשפט המחוזי לחייב את המערערת בתשלום סכום נוסף של 300,000 ש"ח, אשר בוצע ביום 10.5.03 שכן הצו נמסר למערערת עוד לפני מועד זה. דיון 7. לדעתי, בתשתית העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט המחוזי, לא היה די כדי לבסס את הממצאים והמסקנות שנקבעו בהחלטה. הדברים אמורים, הן בקביעות הנוגעות לחבותה של העירייה כלפי המפרקת, והן לגבי המסקנות החמורות שנקבעו בהחלטה בדבר חוסר תום הלב של העירייה. 8. עילת הבקשה נשוא ההחלטה הייתה הפרת הצו על-ידי העירייה. על כן, היה על המפרקת להוכיח שהמערערת פעלה בניגוד לצו. 9. השאלה הראשונה המתעוררת בהקשר זה עניינה בפרשנות הצו. היינו, מה היקף תחולתו ומהו האיסור שהוטל מכוחו על המערערת. 10. כדי להשיב על שאלה זו נחזור ונביא את נוסח הבקשה והצו שניתן בעקבותיה. בבקשתה לבית המשפט המחוזי ציינה המפרקת, שהיא התקשרה, באישור בית המשפט, עם חברה (אחרת) להמשך ביצוע העבודות שעל המשיבה לבצע עבור עיריית באר שבע (המערערת). משכך, היא ביקשה כי יינתן "צו המורה לעיריית באשר שבע, לפיו כל השיקים שיועברו מהעירייה לחברה החל מיום 1.4.03 בגין ביצוע עבודות שתבצע החברה בתקופת הפירוק הזמני, ישולמו לפקודת המפרקת הזמנית". בצו שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בבקשה זו נקבע, כאמור: "אני נעתר לבקשה ומורה לעיריית ב"ש להעביר ישירות לידי המפרקת הזמנית כל סכום המגיע ממנה לחברה החל מיום 1.4.03". פרשנותו של צו זה מעוררת קושי. שכן, מחד נקבע בו שעל העירייה להעביר למפרקת הזמנית כל סכום המגיע ממנה למשיבה החל מיום 1.4.03. הוראה זו אינה מוגבלת, לכאורה, לסכומים שהעירייה חבה למשיבה בגין עבודות שבוצעו על-ידי האחרונה בתקופת הפירוק הזמני דווקא. מאידך, בית המשפט ציין בפתח הצו כי הוא "נעתר לבקשה", והבקשה, התייחסה, כאמור, רק לכספים, ליתר דיוק שיקים, שיועברו על-ידי העירייה למשיבה בגין עבודות שבוצעו על-ידי המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. כיצד יפורש הצו על רקע זה? 11. לדעתי יש לפרש את הצו בזיקה לבקשה, באופן שתחולתו תשתרע רק על כספים המגיעים מהעירייה למשיבה (החל מיום 1.4.03) בגין עבודות שבוצעו על-ידי המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. כך, ממספר טעמים. ראשית, בנסיבות העניין, שבהן המפרקת היא הטוענת להפרת הצו על-ידי העירייה, עליה גם הנטל להוכיח את תוכנו של הצו. על כן, חוסר בהירות בצו, ככל שקיים, צריך שיפעל לטובת המערערת לגביה נטען שנהגה בניגוד לצו. שנית, בצו צוין כי ההוראה בדבר העברת הכספים למפרקת מתייחסת לכל סכום המגיע ממנה [מהעירייה] לחברה החל מיום 1.4.03". משמע, תחולתו של הצו היא רק על חובות שנוצרו לאחר מועד זה, היינו, חובות שנוצרו בגין עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק הזמני. שלישית, הפרשנות, לפיה הצו חל על כל סכום שהעירייה חבה למשיבה, גם אם אין מקורו בעבודות שבוצעו על-ידי האחרונה בתקופת הפירוק הזמני, מניחה, למעשה, שבית המשפט המחוזי חרג בהחלטתו מהבקשה והעניק למפרקת סעד רחב מזה שהתבקש על ידה. בנסיבות המקרה, לא הוצג נימוק שהצדיק חריגה כזו. לאור לשון הרישא לצו, שם ציין בית המשפט באופן מפורש שבמתן הצו הוא נעתר לבקשה, נראה שבית המשפט גם לא ביקש לחרוג מהבקשה. ודוק: ייתכן, ואינני מחווה על כך דעה, שללא קשר לצו, לאחר תחילת הפירוק חייבת הייתה העירייה לפרוע כל חוב שחבה למשיבה, גם אם זה נוצר לפני תחילת הפירוק, למפרקת הזמנית. אלא שעניין זה אינו נוגע לבקשתה הנוכחית של המפרקת שעניינה, אך ורק בהפרת הצו. 12. גם בית המשפט המחוזי ביסס את ההחלטה, במידה רבה, על ההנחה שמדובר בכספים ששולמו על-ידי העירייה עבור חוב שמקורו בעבודות שבוצעו על-ידי המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. כך קובע בית המשפט קמא, שאם המפרקת הייתה יודעת שלא תקבל תמורה בגין ביצוע העבודות, היא לא הייתה נוטלת על עצמה ביצוע עבודות אלו (סעיף 7 להחלטה). לעירייה ייחס בית המשפט המחוזי, על רקע זה, כוונה להכשיל את המפרקת, לטמון לה מלכודת ולהביאה לכך שתבצע עבודות בלא לקבל עבורן תמורה. ובסיום ההחלטה, נומק חיובה של העירייה, בין היתר, בכך ש".... שולמו כספים בגין העבודות שביצעה החברה באמצעות המפרקת הזמנית, למרות שביצוען אושר והכספים קוזזו בהסתמך על השקים המעותדים שנמסור לעו"ד אביטן ....". 13. מכאן, שכדי לבסס את בקשתה, היה על המפרקת להוכיח שהמערערת הפרה את הצו - קרי - לא העבירה למפרקת כספים אשר הגיעו למשיבה בגין ביצוע עבודות בתקופת הפירוק הזמני. נטל השכנוע לעניין זה היה מוטל על המפרקת, והיא אשר הייתה אמורה להציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית ראויה המבססת את הבקשה (השווה: ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 477). כדי לעמוד בנטל זה, היה על המפרקת להוכיח שני אלה: ראשית, כי מדובר בכספים ששולמו עבור עבודות שבוצעו על-ידי המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. שנית, שכספים אלו הגיעו למשיבה מן העירייה. המפרקת לא עמדה בנטל זה. 14. בטענה שהמערערת העבירה לידי עו"ד אביטן שבע המחאות אשר ארבע מהן נפרעו לאחר מינוי המפרקת הזמנית, לא היה די כדי להוכיח שהשיקים שנפרעו כאמור היוו תשלום עבור עבודות שבוצעו עבור המשיבה בתקופת הפירוק הזמני. המפרקת טענה בבקשתה למתן הוראות, כאמור, ש"החל מחודש אפריל הוגשו לעירייה חשבונות בגין עבודות שבוצעו עבורה ואשר בגינם הגיע תמורה" (סעיף 4 לבקשה). היא הוסיפה וטענה שהעירייה אישרה את החשבונות לתשלום, אך בפועל לא העבירה את הכספים למפרקת, אלא קיזזה את תמורת החשבונות כנגד חוב שהמשיבה חבה לעירייה עבור עבודות שטרם הושלמו. העירייה הודתה בתגובתה לבקשה, כי "החשבונות שאושרו לתשלום ואשר קוזזו, כנגד חובה של החברה לעירייה הם בדיוק בגין התשלום מראש שביצעה העירייה לחברה [באמצעות הנמחה]". אולם, בפני בית המשפט קמא לא נטען ולא הוכח אלו עבודות בוצעו על-ידי המשיבה עבור העירייה בתקופת הפירוק, ובעיקר, מה היה היקפן הכספי של עבודות אלו. כך, לא ידוע אפילו אם התמורה לה זכאית המשיבה בגין הביצוע של אותן עבודות (בהתעלם מטענת ההמחאה והקיזוז) עולה כדי הסכום של 600,000 ש"ח שבו חויבה המערערת על-פי ההחלטה. המערערת אמנם הודתה, כי פרעה את שבעת השיקים לעו"ד אביטן. אולם, הודאה זו אינה בבחינת טענת הודאה והדחה, המעבירה את נטל השכנוע אל המערערת. זאת, משום שהמערערת לא הודתה בעילת הבקשה - הפרת הצו, והרי "אין הטענה בבחינת הודאה והדחה אלא אם הודה הנתבע בכל עובדות העילה" (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321; ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 654; ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146). בהיעדר ידיעה אודות סכום החשבונות וסכום הקיזוז, גם ההודאה באישור החשבונות וקיזוזם אל מול חוב שחבה המשיבה לעירייה, אינה בבחינת הודאה והדחה. 15. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העירייה, לפיה כל הכספים שהועברו לעו"ד אביטן שולמו עבור עבודות שבוצעו בעבר. אולם, בית המשפט לא קבע בהחלטתו אלו סכומים מתוך אותם תשלומים, שולמו עבור עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק הזמני. בסעיף 6 להחלטה מציין בית המשפט המחוזי, שטענת העירייה, לפיה כל התשלומים לעו"ד אביטן שולמו בגין חוב העבר, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת ההסכם, לפיה 150,000 ש"ח מתוך כל תשלום שבוצע הם על חשבון עבודות שיבוצעו בעתיד. אולם, דווקא הוראה זו שבהסכם, אילו נהגה העירייה לפיה, חייבה את המסקנה שמחצית מהסכומים ששולמו לעו"ד אביטן, שאותם העירייה חויבה לשלם למשיבה, שולמו על חשבון חוב העבר ולא עבור עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק הזמני. 16. העירייה טענה בפני בית המשפט המחוזי וגם לפנינו, כאמור, שכל הסכום של 2.1 מיליון ש"ח שולם לעו"ד אביטן על חשבון עבודות שבוצעו בעבר. רוב הסכום (1.8 מיליון ש"ח) שולם עבור עבודות שבוצעו עד למועד החתימה על ההסכם, ו- 300,000 ש"ח עבור עבודות שבוצעו בתקופה שבין החתימה על ההסכם לבין מועד מסירת השיקים. 17. טענה זו לא הוכחה על-ידי העירייה. היא אף סותרת את טענתה בפני בית המשפט המחוזי לפיה "הסכומים הנקובים בשיקים המעותדים נועדו לשמש הן פרעון בגין עבודות שבוצעו בעבר והן בגין עבודות שיבוצעו בעתיד, והכל כמפורט בהסכם דצמבר 2002" (סעיף 2(ג) לתגובה). אולם, גם אם אניח, שחלק מהתשלום של 2.1 מיליון ש"ח שולם עבור עבודות שיבוצעו בעתיד, בהיעדר ידיעה באיזה סכום מדובר, לא ניתן היה לבסס, על שיקול זה את חיובה של העירייה. במאמר מוסגר אעיר, שאם, כפי שטוענת כיום העירייה, כל התשלומים שנמסרו לעו"ד אביטן היו תשלומים עבור עבודות העבר, כי אז המשיבה זכאית לכאורה לתשלום עבור העבודות שביצעה במהלך הפירוק הזמני ולא ברור מדוע העירייה נמנעה מלבצע את התשלומים על יסוד טענת קיזוז. במצב דברים כזה, גם לא ברור מדוע טוענת העירייה לכפל תשלום בגין העבודות שבוצעו בתקופת הפירוק הזמני. אולם, לעניין זה אין קשר לבקשה למתן הוראות שהגישה המפרקת. שכן בבקשתה המפרקת לא תבעה תשלום עבור עבודות שביצעה, אלא תבעה תשלום בגין כספים שהועברו בניגוד לצו. 18. סיכומו של נושא זה, לא הוכח בפני בית המשפט קמא שהסכום של 600,000 ש"ח ששולם על-ידי העירייה לעו"ד אביטן במסגרת פירעון ההמחאות שניתנו לחודשים מאי ויוני 2003, שולם עבור עבודות שביצעה המשיבה עבור העירייה במהלך הפירוק הזמני. למעשה, כלל לא ידוע ההיקף הכספי של אותן עבודות, וממילא לא ניתן לקשור אותן לסכום נשוא ההחלטה. 19. גם אם תאמר, כשיטתה של המפרקת, שהתשלומים נשוא הבקשה הועברו לעו"ד אביטן עבור עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק הזמני, גם אז, עולה השאלה האם הצו הופר. זאת, משום שאם אם המחאת הזכות הייתה תקיפה גם לאחר הפירוק ואם הכספים הועברו מכוח המחאה זו, כי אז אין מדובר, כלשון הצו, ב"סכום המגיע ממנה [מהעירייה] לחברה", וממילא העירייה לא הפרה את הצו. 20. על רקע זה, אין לקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי, כי "השאלה שעל בית המשפט לדון אינה אם הפירוק הזמני גובר על המחאת הזכות, אלא האם בנסיבות העניין ניתן לחייב העירייה בתשלום הסכום לחברה שבפירוק לאור התעלמותה מצו בית המשפט המורה על תשלום הכסף למפרקת". שהרי, כמוסבר לעיל, קיים קשר אמיץ בין תוקפה של המחאת הזכות והשאלה אם הכספים הועברו מכוחה, לבין השאלה אם העירייה הפרה את צו בית המשפט. 21. עיקר הדיון שקיים בית המשפט המחוזי בהמחאת הזכות התמקד במישור העובדתי. בעניין זה ציין בית המשפט, ראשית, כי "טענה כה מהותית מן הראוי שהייתה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות. המחאת הזכות עצמה לא צורפה לתגובה. מסמך המתיימר להיות המחאת זכות נמסר לבית המשפט רק לכשנתנה לב"כ העירייה רשות להשיב לטיעוני הצדדים". בנסיבות אלה, נקבע בהחלטה, "לא ניתנה לביהמ"ש ולצדדים האפשרות והיכולת לבחון את מהותה ותקפה של המחאת הזכות". 22. אמנם, ראוי היה שהעירייה תגיש תצהיר ותפרט בו את גרסתה לגבי הפרשה כולה, בכלל זה לגבי נושא המחאת הזכות. מאידך, משהותר לעירייה, ללא התנגדות, להגיש לבית המשפט את המחאת הזכות לרבות אישורים בדבר רישום ההמחאה ברשם החברות וברשם המשכונות, וכן את ההסכם מיום 31.12.02, לא ניתן היה להתעלם ממסמכים אלו. ואמנם, בית המשפט קמא התייחס להמחאת הזכות גם לגופה, וקבע, כי תשלום הכספים לעו"ד אביטן לא בוצע על סמך המחאת הזכות אלא על סמך ההסכם המאוחר (מיום 31.12.02) שאין לראותו כחלק מהמחאת הזכות. 23. קביעה זו הנה קביעה מוקשית. עיון בהמחאת הזכות אשר הוגשה לבית המשפט קמא מעלה כי המשיבה המחתה את כל הכספים המגיעים לה מן המערערת אל עו"ד אביטן (הנמחה), ועל פני הדברים לא נמצא טעם אחר המסביר את תשלום הכספים לעו"ד אביטן. בית המשפט קמא השתית מסקנתו, כי העברת הכספים לא בוצעה מכוח המחאת הזכות, בין היתר, על כך שהמחאת הזכות מפורטת בהסכם "בדרך אגב". אולם, מעיון בהסכם עולה כי המחאת הזכות, אשר נזכרת ב"הואיל" הרביעי והחמישי למבוא להסכם, היא אשר עמדה, לכאורה, ביסוד הסכמתה של המשיבה לכך שהעירייה תשלם את תמורת העבודות לעו"ד אביטן. 24. בית המשפט קמא מצא תימוכין למסקנתו, שאין מדובר בהמחאת זכות, גם בהוראת סעיף 2 להסכם, לפיה העירייה רשאית לבטל את ההמחאות שמסרה לעו"ד אביטן במידה ויהיה פיגור בביצוע העבודות בהשוואה לכספים המגיעים מהעירייה למשיבה. קביעה זו אינה יכולה לעמוד. שכן, משמדובר בהמחאת זכות אשר אמורה להתגבש בעתיד, עשוי להיווצר מצב שבו הזכות לא תתגבש, למשל משום שהמשיבה לא תבצע את העבודות שתמורתן היא נשוא ההמחאה. במקרה כזה, נראה שלעירייה עומדת זכות כלפי המשיבה, שלא לפרוע את השקים שנועדו לפירעון תמורת אותן עבודות שלא בוצעו, זכות שעל-פי סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, עומדת לה גם כלפי הנמחה. מימושה של זכות זו אינו שולל את עצם קיומה של המחאת הזכות. מאותו הטעם, גם מתן כתבי ערבות ושיפוי על-ידי הנמחה, עו"ד אביטן, לטובת המערערת במסגרת ההסכם, אינה מחייבת את המסקנה כי התשלום לא בוצע במסגרת המחאת הזכות. 25. בהיבט המשפטי, העיר בית המשפט קמא, כי "גם בא כח העירייה מסכים בטיעוניו כי צו הפירוק הזמני גובר על המחאת החיוב מיום מתן צו הפירוק הזמני ...". מעבר לכך, אין בהחלטה התייחסות לתוקף המשפטי של המחאת החיוב לאחר תחילת הפירוק. ייתכן שהדבר נבע מגישתו של בית המשפט קמא שנזכרה לעיל, כי השאלה נשוא הדיון אינה אם הפירוק הזמני גובר על המחאת הזכות, אלא תוצאות הפרת הצו. 26. בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להיזקק במסגרת זו לשאלת תוקפה של המחאת הזכות לאחר תחילת הפירוק. אציין, עם זאת, כי לאור הנוסח המסויג של דברי בא כוח העירייה בפני בית המשפט קמא, כי "צו הפירוק גובר על המחאת החיוב, אם בכלל, רק מיום מתן צו הפירוק ואילך ..." (הדגשה לא במקור), אני סבור שאין להתייחס לדברים אלו כאל הודאה או כאל הסכמה דיונית לכך שצו הפירוק גובר על המחאת החוב ממועד תחילת הפירוק (השווה: ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 163-164). 27. מן האמור עולה כי המפרקת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המערערת הפרה את הצו. זאת, משום שלא הוכח כי הכספים אשר הועברו אל עו"ד אביטן שולמו בגין עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק הזמני. גם הדיון בטענת העירייה כי התשלומים לעו"ד אביטן בוצעו מכוח המחאת הזכות לא מוצה, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. בנסיבות אלו, אין מנוס מלהחזיר את הדיון, כבקשת המערערת, לבית המשפט קמא כדי שידון בבקשה מחדש לאחר שתוצג לפניו תשתית עובדתית מלאה. 28. בהיעדר הליך של שמיעת ראיות, אני סבור שגם קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לחוסר תום הלב של העירייה, לא בוססו על תשתית עובדתית מוצקה דיה. אכן, בהתנהגותה של העירייה בפרשה זו נפלו תמיהות לא מעטות. כך, כאשר הצו הוצג בפני העירייה, ראוי היה שהעירייה, כגוף ציבורי, תפנה לבית המשפט לשם קבלת הוראות באשר להמשך התשלומים לעו"ד אביטן, ולא תיטול על עצמה סיכונים מיותרים בהמשך פירעון השיקים, מעשה אשר עשוי להתגלות כנוגד את הצו. מאידך, הקביעה שהדבר נעשה מתוך להיטות "תמוהה לכשעצמה" לעזור לעו"ד אביטן ותוך התעלמות מצו מפורש של בית המשפט המורה על העברת הכספים למפרקת, הנה קביעה מרחיקת לכת. שהרי לא ניתן לשלול את האפשרות שהעירייה סברה, בתום לב, שהמחאת הזכות מחייבת אותה להמשיך לפרוע את השיקים שניתנו לעו"ד אביטן חרף הצו. מקובל עלי גם, שראוי היה שהיועץ המשפטי של העירייה יגלה את אוזנו של בית המשפט, בעת שהופיע בפניו ביום 13.3.03, על קיומה של המחאת החוב והשיקים העתידיים שבדעת העירייה להמשיך ולפרוע לעו"ד אביטן. מאידך, לאור טענת העירייה שההסכם מיום 31.12.02 היה מונח בפני בית המשפט (לאחר שצורף לבקשה להקפאת ההליכים), לא היו בפני בית המשפט ראיות מספיקות כדי לקבוע שהדבר נעשה בחוסר תום לב. בהיעדר ראיות, אני סבור שגם הקביעה שהעירייה הטעתה את המפרקת במזיד, "מתוך כוונה שהחברה תבצע העבודות אך לא תקבל כל תמורה", "ובהתנהגותה יצרה מלכודת לתוכה נשאבה המפרקת הזמנית ובכך יש משום הטעה וחוסר תום לב", הנה מסקנה מרחיקת לכת שלא נשענה על תשתית ראייתית מספקת. 29. שני הצדדים הגישו בקשות להגשת ראיות נוספות. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין מקום לדון בבקשות אלו, שכן פתוחה בפני הצדדים הדרך להציג את הראיות בפני בית המשפט. מטעם זה יש לדחות את הערעור שכנגד אשר בוסס ברובו על הראיות הנוספות. המפרקת תוכל לטעון טענותיה לעניין זה בפני בית המשפט קמא. 30. המערערת טוענת, כי הליך של בקשה למתן הוראות אינו ההליך בו היה ראוי לברר את טענות הצדדים. בעניין זה, מקובלת עלי טענת המפרקת, כי משלא נטען על-ידי המערערת בפני בית המשפט קמא כי ההליך אינו הליך מתאים, אין להיזקק לטענה זו בשלב הערעור (ראה: ת"ה (ב"ש) 814/93 עו"ד גולדברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופט א' גרוניס). יחד עם זאת, משנמצא, שיש מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, עדיין פתוחה הדרך בפני המערערת להעלות טענה זו בפני הערכאה קמא, אשר תחליט בה על-פי שיקול דעתה. 31. סיכומם של דברים, אציע לחברי לקבל את הערעור לבטל את החלטת בית המשפט קמא ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שידון בבקשה מחדש, על יסוד תשתית עובדתית מלאה. הערעור שכנגד נדחה. אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: חברי השופט עדיאל מגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי שידון מחדש בבקשת המשיבה לחייב את המערערת בתשלום כספים לקופת המשיבה, וזאת על יסוד תשתית עובדתית מלאה שתונח בפניו. אין בידי להצטרף למסקנתו של חברי. לטעמי, די בתשתית העובדתית המונחת בפנינו כדי לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד. אסביר את עמדתי. 1. המשיבה – חברה קבלנית המצויה בהליכי פירוק – ביצעה עבודות פיתוח ותשתית עבור המערערת. זאת לאחר כניסת המשיבה להליכי פירוק ולאחר מינויה של מפרקת זמנית. העבודות בוצעו כחלק מהמשך הפעלת המשיבה כ"עסק חי". לבקשת המשיבה, ציוה בית המשפט של פירוק (ביום 25.4.2003) כי המערערת תשלם לקופת הפירוק כל סכום המגיע ממנה למשיבה בתקופת הפירוק הזמני (החל מיום 1.4.2003) בקשר לאותן עבודות. החל מחודש אפריל 2004, הגישה המפרקת הזמנית למערערת חשבונות בגין עבודות שבוצעו עבורה. החשבונות אושרו לתשלום אך לא נפרעו. זאת בטענה כי החשבונות קוזזו כנגד חובה של המשיבה למערערת בגין תשלום מראש שביצעה המערערת למשיבה. התשלום מראש בוצע, כך התברר, בהתאם להסכם (מיום 31.12.2002) בין המערערת לבין מנהלה לשעבר של המשיבה (להלן – ההסכם). ההסכם נכרת כחודשיים לפני בקשת הפירוק. בהסכם הצהירו הצדדים כי המערערת חייבת למשיבה סך של כ-1.8 מיליון ₪, בגין עבודות שהמשיבה השלימה עבור המערערת. כן הוצהר כי בידי המשיבה צבר של עבודות בסך של כ-11 מיליון ₪, כאשר קצב ביצוע העבודות הוא בהיקף של כ-1.3 מיליון ₪ בחודש בממוצע. על רקע זה התחייבה המערערת לשלם למנהל המשיבה דאז, עו"ד אביטן, שנים-עשר תשלומים חודשיים שווים בסך 300,00 ₪ כל אחד, בגין הכספים שהגיעו למשיבה באותה עת מן המערערת (בסך של כ-1.8 מליון ₪) ובגין עבודות שתבצע המשיבה עבור המערערת בעתיד, בסכום דומה. וזו לשון ההסכם: "והואיל והחברה מוכנה כי הכספים המגיעים לה מהעירייה כיום, בסך של כ-1.8 מיליון ₪, יפרסו ל-12 תשלומים חודשיים שווים, בנוסף ל-12 המחאות ע"ס 150,00 ₪ שתמסור העירייה ל[עו"ד אביטן] עבור החברה, בגין עבודות שיבוצעו על ידה עבור העירייה, כך סך כל אחד מ-12 התשלומים הדחויים, יעמוד על סך של 300,000 ₪". 2. להסכם קדמה המחאת זכות לטובת אביטן שעשתה המשיבה לפני הפירוק (ביולי 2001). לפי המחאת הזכות כל הסכומים שיגיעו למשיבה מהמערערת הומחו לטובתו של אביטן. המשיבה התחייבה כלפי המערערת שלא לבטל את המחאת הזכות לטובת אביטן עד לתום מועד פרעון מלוא השיקים המעותדים שמסרה העיריה (ולפחות עד סוף שנת 2003). כן נתנה המשיבה הוראת קיזוז בלתי חוזרת, לפיה המערערת רשאית לקזז כספים מכל חשבון עתידי או מיתרות זכות של המשיבה בגינם ניתנו שיקים מעותדים לאביטן. במסגרת ההסכם, מסרה המערערת לאביטן (ביום 1.1.2003) 7 שיקים בסך 300,000 ₪ כל אחד. מועד פרעונם של השיקים דחוי לכל חודש וחודש (ינואר עד יולי 2003). 3. משגילתה המפרקת הזמנית את ההסכם, ונוכח סירובה של המערערת לפרוע את החשבונות שאושרו לתשלום בגין העבודות המבוצעות בתקופת הפירוק, פנתה המפרקת הזמנית (ביום 27.8.2003) לבית המשפט המחוזי. היא ביקשה לחייב את המערערת לשלם לקופת הפירוק סך של 1,200,000 ₪ שהועברו לידי עו"ד אביטן. בבקשה נטען כי קיזוז התשלומים מנע מהמשיבה קבלת התקבולים המגיעים לה בגין עבודה שבוצעה, והוא מנוגד לצו בית המשפט. המערערת בתגובה טענה כי לאור ההסכם עם אביטן מדצמבר 2002, היא פרעה כדין את חובותיה לחברה. המערערת הבהירה כי "החשבונות שאושרו לתשלום ואשר קוזזו, כנגד חובה של החברה לעירייה, הם בדיוק בגין התשלום מראש שביצעה העיריה לחברה, [באמצעות הנמחה]" (סעיף 5 לתגובת המערערת לבקשה למתן הוראות, מיום 7.92003). על רקע זה טענה המערערת כי לא ניתן כיום, לאחר שהועברו ונפרעו התשלומים מהמערערת לאביטן, לדרוש מהמערערת לשלם פעמיים עבור אותן העבודות. נטען עוד כי לאור ההסכם ולאחר שהמערערת כבר שילמה בגין עבודות עתידיות, הרי שלמשיבה ישנן התחייבויות בביצוע העבודות. לתגובת המערערת צורפה רשימת התשלומים בשנת 2003 למשיבה, ממנה עולה כי המערערת שילמה לפקודת עו"ד אביטן 7 המחאות בסך 300,000 ₪ בחודשים ינואר-יולי 2003 סכומים דומים שולמו לאביטן במהלך שנת 2003 על פי המחאות שנמסרו לו ב-31.10.2002 ו-10.12.2002, שאינם מענייננו. התשלומים למפרקת הזמנית החלו רק ביולי 2003, בהיקף של עשרות אלפי ₪. 4. בדיון בבית המשפט המחוזי (ביום 2.11.2003) פירט בא-כוח המערערת באריכות את הרקע להסכם עם אביטן ולאופן ההתחשבנות בינו לבין המערערת. הוא העלה לראשונה טענה כי כל ששולם לאביטן היה בגין עבודות שכבר בוצעו. יחד עם זאת, הוא שב וטען כי אין לחייב את המערערת בתשלום כפול עבור עבודה שהתמורה בגינה שולמה במלואה. בא-כוח המערערת הסביר כי המערערת חבה למשיבה סכום מיידי של 900,000 ₪. לדבריו, באמצעות ההסכם "עשינו כאן עיסקה טובה עבור העירייה כי לא היינו צריכים לשלם במזומן את ה-900,000 ₪ ועזרנו מאד לעו"ד אביטן בבעיה אישית קשה מאד שבה הוא ובני מ שפחו היו נתונים באותה תקופה... העיריה פרסה את החובות המידיים ואלה שהיתה אמורה לשלם בשבועות הקרובים לשבעה תשלומים ועו"ד אביטן קיבל ביד 7 המחאת של העירייה שבאמצעותן הוא יכול היה לקבל חזרה את ההמחאות שהוא מסר לגורם כלשהו בשוק ושעקב אי יכולתו לפרוע אותם חייהם של אנשים עמדו בסכנה" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 2.11.2003). 5. על סמך התשתית העובדתית שהוצגה בפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת התעלמה מצו בית המשפט והמשיכה להזרים כספים לעו"ד אביטן, על חשבון הכספים המגיעים לחברה שבפירוק (עד יולי 2003). בית המשפט המחוזי עמד על כך שהאמור בהסכם אינו עולה בקנה אחד עם טענת המערערת שכל ששולם לאביטן היה בגין עבודות שכבר בוצעו. בית המשפט המחוזי ביקר בחריפות את התנהלות המערערת אשר "לא הביאה לידיעת בית המשפט את השיקים שכבר מסרה לעו"ד אביטן הכוללים שכר בגין עבודות שטרם בוצעו תוך כוונה שהחברה תבצע העבודות אך לא תקבל כל תמורה, שכן זו נמסרה לעו"ד אביטן". באשר לטענת המערערת כי תשלום למפרקת הזמנית עלול להטיל עליה תשלום כפול, בית המשפט קבע כי המערערת – שלא הודיעה לבית המשפט על ההסכם עם אביטן - היא שסיכלה את האפשרות למנוע העברת הכספים לאביטן. הסוגיה היחידה לגביה נותרה אי בהירות בבית המשפט המחוזי הייתה לעניין המועד בו קיבלה המערערת את צו בית המשפט, המחייב בתשלום כספים למפרקת הזמנית. בית המשפט החליט להנות את המערערת מהספק ולקבל גרסתה כי דבר הצו נודע לה רק בתחילת חודש יוני 2003. לפיכך חויבה המערערת לשלם למשיבה את הכספים ששולמו לאביטן בחודשים יוני ויולי 2003 בסך כולל של 600,000 ₪. 6. בערעור טענה המערערת ביתר שאת כי כלל לא שילמה לאביטן כספים בגין עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק. נטען כי הכספים ששולמו לאביטן היו בגין עבודות שביצעה המשיבה עד למועד חתימת ההסכם. לדבריה, "אמנם, המערערת התחייבה בהסכם מיום 31/12/2002 לשלם באמצעות שיקים מעותדים עבור עבודות שטרם בוצעו ע"י החברה ... בפועל מסרה המערערת 7 שיקים לפקודת עו"ד אביטן ע"ס 300,000 ₪ כל אחד וזאת בגין עבודות שבוצעו בפועל ע"י החברה בטרם מתן השיקים (6 שקים ע"ס כולל של 1.8 מיליון ₪ עבור עבודות שבוצעו בפועל עד למועד חתימת ההסכם כמפורט בהסכם בהואיל השני, ושיק נוסף ע"ס 300,000 ₪ עבור עבודות שבוצעו בפועל ע"י החברה ונבדקו ע"י המערערת לאחר חתימת ההסכם וטרם מסירת השיק האמור)" (סעיף 13 לכתב הערעור). על רקע זה טוענת המערערת בערעור כי הכספים שהועברו לאביטן אינם כספים שהיו צריכים להיות מועברים למפרקת הזמנית בגין עבודות לאחר צו הפירוק. יחד עם זאת, המערערת חוזרת וטוענת כי בית המשפט חייבה לשלם כפל תשלום בגין אותן עבודות (סעיף 18 לכתב הערעור). בהמשך, בכתב הסיכומים, שבה והתמקדה המערערת בטענות משפטיות בעניין המחאת הזכות לטובת אביטן. עם זאת היא התמידה בגרסתה כי "החברה ביצעה במועד מסירת ההמחאות [לאביטן] את כל העבודות נשוא ההמחאות" (סעיף 22 לסיכומים. ראו גם סעיף 25 וסעיף 28 לסיכומים). 7. דעתי היא כי דין הערעור להידחות. אין מחלוקת כי המשיבה ביצעה עבודות עבור המערערת בתקופת הפירוק. אין חולק כי המפרקת הזמנית הגישה חשבונות למערערת ואלה אושרו לתשלום. אין חולק כי בפועל לא שולם דבר לידי המפרקת הזמנית במשך מספר חודשים, עד יולי 2003. המערערת הסבירה זאת בכך שבוצע קיזוז כנגד התשלום לעו"ד אביטן באותם חודשים. גם בערעור לפנינו לא נשמעה כל הכחשה מצד המערערת כי החשבונות שאושרו לתשלום למפרקת הזמנית קוזזו כנגד חובה של המשיבה למערערת בגין התשלום שביצעה לעו"ד אביטן. בשום שלב גם לא נשמעה מפי המערערת טענה כי גובה החשבונות שאושרו לתשלום באותם חודשים אינו מגיע כדי סך התשלומים לעו"ד אביטן, כנגדם בוצע הקיזוז. השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, איפוא, האם הייתה הצדקה למנוע העברת כספים לקופת הפירוק החל באפריל 2003 עד יולי 2003, באמצעות הקיזוז. אמנם, פניית המשיבה לבית המשפט המחוזי התמקדה, מבחינת ניסוחה, בכספים ששולמו לאביטן. אך במהותה היא מופנית כנגד הקיזוז. אופן הניסוח מקורו, כך נראה, בעובדה כי בזמנו המערערת הצדיקה את הקיזוז בכך שהשיקים המעותדים לאביטן נועדו לשמש פרעון בגין עבודות שיבוצעו בעתיד (ראו, למשל, סעיף 2(ג) לתגובת המערערת לבקשה למתן הוראות, מיום 7.9.2003). אין לבוא טרוניה עם המשיבה נוכח השינוי בגרסת המערערת. מכל מקום, מבחינה מהותית, דרישת המערערת היא לקבל תשלום עבור העבודות שביצעה בתקופת הפירוק, חרף התשלום לאביטן, יהא פשרו אשר יהא. 8. בית המשפט המחוזי, בחייבו את המערערת לשלם למשיבה כספים בסך זהה לסכום ששולם לאביטן בחודשים יוני-יולי 2003, קבע למעשה כי לא הייתה הצדקה לקיזוז. בקביעה זו איני מוצא מקום להתערב. זאת במיוחד נוכח עמדתה הנחרצת של המערערת כי כלל לא שילמה לאביטן כספים בגין עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק. אם התשלומים לאביטן היו כולם בגין עבודות שבוצעו בעבר, לפני הפירוק, לא יכולה להיות כל הצדקה לקיזוז. המשיבה אינה מבקשת לשים יד על הכספים שהועברו לאביטן. דרישתה היא לקבל את מלוא התמורה על העבודות שביצעה עבור המערערת בתקופת הפירוק. המשיבה זכאית לכספים אלה במלואם, ללא כל קיזוז. מהתמונה המצטיירת מטענות המערערת, לקיזוז לא היתה הצדקה מלכתחילה. לא ברור גם חששה של המערערת מפני תשלום כפול, שכן התשלומים לאביטן והתשלומים למשיבה משתלמים בגין עבודות שונות שביצעה המשיבה בתקופות שונות. לנוכח מסקנתי כי אין הצדקה לקיזוז, מסקנה המבוססת על גרסת המערערת כי התשלומים לאביטן שולמו לעבר, איני מוצא טעם בהחזרת הדיון לבית המשפט קמא לשם בירור פשרם של התשלומים לאביטן. 9. באשר לשאלת היקפן הכספי של העבודות בתקופת הפירוק, בשום שלב לא טענה המערערת שהיקפן נופל מ- 300,000 ₪ בחודש (הסכום ששולם לאביטן). לפיכך, גם בעניין זה איני רואה מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא. נראה כי שאלת היקפן הכספי של העבודות בתקופת הפירוק אינה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין. יש לזכור כי החשבונות שהגישה המפרקת בקשר לאותן עבודות אושרו על-ידי המערערת. ניתן להניח, אם כן, שהיקפם הכספי של העבודות ושל החשבונות ידוע לשני הצדדים, הגם שהמספרים לא מצאו דרכם אל כתבי הטענות. הדעת נותנת כי אם ההיקף הכספי נפל מגובה התשלום לאביטן, המערערת הייתה מביאה נתון זה בפני בית המשפט. משלא עשתה כן, איני רואה כל הצדקה להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא. 10. לבסוף, טענות המערערת כי המחאת הזכות לטובת אביטן גוברת על זכויות המערערת אינן טעונות בירור מחודש בבית המשפט המחוזי. לטענות אלה אין נגיעה להליך שלפנינו, נוכח הטענה כי ההמחאות לאביטן נמסרו רק בין עבודות בעבר. המערערת אינה עומדת על המשך תשלום לאביטן מכוח המחאת הזכות, מעבר לכספים ששולמו עד כה לאביטן (בגין עבודות עבר). אמנם, הכספים השנויים במחלוקת הם כספים שקוזזו בהסתמך על ההמחאות שנמסרו לאביטן, אך המשיבה אינה מבקשת, בהליך דנן, להוציא כספים מידיו של אביטן או לחייב את המערערת בתשלום כפול. ההליך שלפנינו אינו עוסק בשאלה האם הכספים ששולמו לאביטן הם כספים שעל-פי צו בית המשפט היו אמורים להשתלם למשיבה. ההליך לא עוסק בבירור זכויותיו של אביטן מכוח המחאת הזכות וההסכם עם המערערת, סוגיות נכבדות שראויות אולי לבירור מקיף, אך לא במסגרת ההליך שבנדון. 11. בדין חייב איפוא בית המשפט המחוזי את המערערת לשלם למשיבה את הכספים המגיעים לה לחודשים יוני ויולי 2003. זאת ועוד, משבאתי למסקנה כי לא היה מקום לקזז את החשבונות של המשיבה כנגד התשלום לאביטן, יש לקבל את הערעור שכנגד מטעם המשיבה, המופנה כנגד אי תשלום חשבונות בחודש מאי 2003. גם בחודש מאי שולמו 300,000 ₪ לאביטן והחשבונות למשיבה קוזזו במלואם. בערעור שכנגד טענה המשיבה כי הוכח בפני בית המשפט המחוזי כי הצו נמסר למערערת בחודש מאי 2003 ולכן גם התשלום שבוצע בחודש מאי בסך של 300,000 ₪ לידי עו"ד אביטן הינו בניגוד לצו ובסכום זה יש לזכות את קופת הפירוק. למעשה, משזנחה המערערת טענתה כי התשלום עבור העבודות שולם כדין לאביטן בהמחאות המעותדות, אין כל חשיבות לשאלה מתי הומצא למערערת צו בית המשפט המחייבה בתשלום למפרקת הזמנית. אפילו הומצא הצו למערערת לאחר פרעון ההמחאה לאביטן בחודש מאי 2003, משהתברר כי תשלום זה הוא בגין עבודות בעבר, לפני הפירוק, אין כל הצדקה לקזז את חשבונות המשיבה בחודש מאי 2003 כנגד ההמחאה. המשיבה זכאית איפוא גם לכספים שאושרו לתשלום בחשבונות מחודש מאי 2003. אי לכך, לו דעתי הייתה נשמעת, היינו דוחים את הערעור ומקבלים את הערעור שכנגד, במובן זה שהמערערת תחויב גם בתשלום סכומי החשבונות שאושרו לתשלום למשיבה בחודש מאי 2003. כן היינו מחייבים את המערערת בהוצאות משפט ובשכר טירחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ₪. ה נ ש י א השופטת ע' ארבל: עיינתי בפסקי הדין של חברי, הנשיא א' ברק, ושל חברי, השופט י' עדיאל. חברי הנשיא סבור כי דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל. חברי השופט עדיאל סבור שיש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על יסוד תשתית עובדתית מלאה שתונח בפניו. לאחר ששבתי ועיינתי בחומר שהונח בפנינו ובחוות הדעת של חברי, מצטרפת אני למסקנתו של חברי הנשיא, כי דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי לקיזוז לא היתה הצדקה וכך גם עולה מהתמונה כפי שנפרשה בפנינו. התשלומים לאביטן והתשלומים למשיבה משתלמים בגין תקופות שונות של עבודה, לאביטן בהתייחס לעבר, ולמשיבה בעבור עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק. המערערת הסכימה עם החשבונות שהגישה המפרקת. משכך איני רואה הצדקה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי. אני מסכימה עם חברי השופט עדיאל שלא היו בפני בית המשפט ראיות מספיקות לקבוע שהמערערת פעלה בחוסר תום לב. עם זאת מסכים גם הוא שנפלו תמיהות בהתנהגותה ולא מצאתי הסבר מדוע לא פנתה לבית המשפט לקבלת הוראות ומדוע המשיכה לפרוע השיקים שניתנו לעו"ד אביטן חרף צו בית המשפט. בהתחשב בכל האמור מצרפת אני את דעתי לדעתו של הנשיא. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות הנשיא א' ברק והשופטת ע' ארבל נגד דעתו החולקת של השופט י' עדיאל, כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, כ"ד בשבט תשס"ו (22.2.2006). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04010610_I10.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il