פסק-דין בתיק בג"ץ 10605/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
10605/02
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת א' חיות
העותרת:
יפה גמליאל
נ
ג ד
המשיבים:
1. בית
הדין הרבני הגדול
2. בית הדין הרבני האזורי באריאל
3. יאיר גמליאל
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
י"ג בכסלו התשס"ד
(08.12.03)
בשם העותרת:
עו"ד עיינה אונגר-לטין
בשם המשיבים 1-2:
עו"ד שמעון יעקבי
בשם המשיב 3:
עו"ד יוסף הרשקוביץ
פסק-דין
השופטת א' חיות:
1. העותרת (להלן: האישה) והמשיב 3 (להלן: הבעל) נשואים מאז שנת 1987, ולהם חמישה ילדים קטינים. היחסים בין בני הזוג עכורים
מאוד והם מצויים בסכסוך קשה ומתמשך. בעקבות מצב דברים זה, הגיש הבעל בסוף שנת 1998
תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האיזורי באריאל (להלן: בית-הדין האיזורי), וכרך בה את ענייני החזקת הקטינים, את ענייני הרכוש של בני
הזוג ואת מזונות האישה ומזונות הילדים. בית-הדין האיזורי קיבל את תביעת הבעל
לגירושין ובהחלטתו מיום 5.9.1999 חייב את האישה בקבלת גט. לאור המלצותיה של פקידת
הסעד, הוסיף בית-הדין והורה כי בתם הבכורה של בני הזוג תהיה במשמורת הבעל וכי יתר
הילדים יהיו במשמורתה של האישה.
2. על שמם של בני הזוג רשומה, בחלקים שווים ביניהם,
דירת מגורים באריאל (להלן: הדירה). הדירה נרכשה בינואר 1990, והרכישה מומנה בחלקה (37%) על-ידי הורי הבעל,
ובחלקה (63%) באמצעות הלוואה שנטלו בני הזוג מבנק למשכנתאות. הלוואה זו משולמת
על-ידי הבעל בלבד, ורובה טרם נפרע. יומיים לפני רכישת הדירה, ביום 6.1.1990, נערך
הסכם בין בני הזוג, לפיו במקרה של סכסוך ביניהם לא יהיה לעותרת חלק בדירה. בהסכם,
שנכתב בכתב ידה של האישה, נאמר שעזיבתה את ביתם המשותף בעבר גרמה לבעל "חששות
לגבי רכישת דירה ולחששות אצל משפחתו שרוצים לעזור מבחינה כספית", ולכן היא
מצהירה ש"אם ניפרד או נתגרש או נסתכסך יעברו כל הזכויות על הדירה ותכולתה
לידי יאיר גמליאל, ולא יהיו לי שום זכויות על הדירה. כמו כן מתחייבת אני שלא אתבע
את יאיר גמליאל שיפנה את הדירה עקב גירושים או סכסוך או פרידה". במסגרת ההסכם
אף ויתרה האישה על כל תביעה כלפי הבעל, ובכללה תביעה עתידית, למזונות ילדיהם
המשותפים.
הסכם זה ייקרא להלן – ההסכם.
3. בהחלטה נוספת מיום 7.5.2000, שהתייחסה
לרכושם של בני הזוג, קבע בית-הדין האיזורי, כי להסכם אין תוקף חוקי משום שלא אושר בבית-המשפט
או בבית-הדין כהסכם ממון. אולם, כך הוסיף וקבע, יש למצוא בהסכם גילוי כוונות תקף
של הצדדים לפיו נתן הבעל לאישתו במתנה את מחצית הדירה כדי לקבל משכנתא וכי האישה
הסכימה לוותר על חלקה זה אם ייפרדו הצדדים, בתמורה להסכמת הורי הבעל ליתן חלק
עיקרי וחשוב בקניית הדירה. לפיכך הורה בית-הדין האיזורי כי הדירה תועבר בשלמותה על
שם הבעל עם מתן הגט.
בית-הדין הרבני הגדול (להלן: בית-הדין הגדול), בפניו
ערערה האישה על החלטת בית-הדין האיזורי בעניין הדירה, אימץ את גישתו של בית-הדין
האיזורי בקובעו, כי אין לראות בהסכם הסכם ממון מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג,
תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בית-הדין הוסיף וקבע כי יש לבחון את תקינותו ותקפותו
של ההסכם על-פי ההלכה ובהתאם, קבע כי חלקו השני של ההסכם, בו מוותרת העותרת על
תביעה למזונות הילדים, איננו תקף, ואילו לגבי חלקו הראשון של ההסכם, קבע בית-הדין
הגדול, כי רישום מחצית הדירה על-שמה של האישה הוא מעין-מתנה, שניתנה לה בתום לב
על-ידי הבעל לצורך קבלת משכנתא, ולכן אישר את קביעתו של בית-הדין האיזורי לפיה
תועבר הדירה בשלמותה על שם הבעל. עם זאת, הוסיף בית-הדין הגדול וציין, כי אין להתעלם
"מניצול זכויות האישה בקבלת משכנתא נוחה ע"ש שני בני הזוג". על כן הוסיף
בית-הדין הגדול וקבע כי העברת הדירה על שם הבעל תבוצע לאחר הגט ולאחר שתומצא חוות
דעת מקצועית בדבר שוויה של זכות האישה לקבלת משכנתא, זכות שבגינה יש לשפותה.
4. בעתירה שבפנינו מלינה האישה על החלטות
בית-הדין האיזורי ובית-הדין הגדול בעניין זכויותיה בדירה ולטענתה, חרג בית-הדין
הגדול מסמכותו בכך שהכריע על-פי המשפט העברי, ולא על-פי המשפט האזרחי הכללי, בסוגיה
אזרחית נלווית, שאינה חלק מענייני המעמד האישי הנתונה לסמכותם הייחודית של בתי
הדין הרבניים. כמו כן, טוענת האישה, כי זכותה למחצית מן הדירה היא זכות חוקתית,
שאין לשלול אותה בשל הסכם ממון בלתי-חוקי, אשר לא הוגש כלל לאישור בית-המשפט, בהתאם
לסעיף 2 לחוק יחסי ממון. האישה מוסיפה וטוענת, כי הבעל פעל בחוסר תום-לב כאשר ביקש
ממנה לחתום על הסכם מקפח, יומיים בלבד לפני רכישת הדירה, בעת שביקשה לעבור
ולהתגורר בה.
מנגד טען הבעל, כי בנסיבות העניין אין
מקום להתערב בפסיקתם של בתי-הדין וכי ההסכם בין בני הזוג בא בגדרו של סעיף
5(א)(3) לחוק יחסי ממון, המאפשר לצדדים להסכים בכתב על נכסים שלא יאוזנו ביניהם.
הסכם כזה, כך הוסיף הבעל וטען, אינו טעון אישור בית-המשפט על-פי סעיף 2 לחוק יחסי
ממון.
5. לאחר שבחנו את הטענות
שהעלו בפנינו הצדדים בכתב ובעל-פה, הגענו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערבותו של
בית-משפט זה בהחלטות שניתנו על-ידי בית-הדין האיזורי ובית-הדין הגדול, בעניינם של
בני הזוג.
סעיף 1 לחוק יחסי
ממון קובע כי הסכם ממון הוא "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון
שביניהם". הסכם ממון יש לערוך בכתב, ועל-פי סעיף 2 לחוק, הוא טעון אישור של
בית-המשפט לענייני משפחה או של בית-הדין הדתי, אשר לו סמכות השיפוט בענייני
נישואין וגירושין של הצדדים להסכם. אין חולק, כי ההסכם שנערך בין הצדדים במקרה
שלפנינו, לא הוגש לאישורה של ערכאה כלשהי, ולפיכך אין הוא בבחינת "הסכם
ממון", כמשמעותו בחוק יחסי ממון.
אלא שהסכם ממון איננו ההסדר האפשרי
היחיד אליו מתייחס חוק יחסי ממון, לצורך חלוקת הנכסים בין בני זוג. סעיף 3(א) שבפרק
השני לחוק קובע בעניין זה כי "לא עשו בני הזוג הסכם ממון […], יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים
לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף
2". עוד נקבע בפרק השני לחוק יחסי ממון, בסעיף 5(א)(3), כי "עם פקיעת
הנישואין […] זכאי כל אחד
מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". במילים
אחרות, מקום שבו אין בנמצא הסכם ממון תקף בין בני הזוג, מחיל החוק הסדר איזון
משאבים, כמפורט בפרק השני. הסדר זה, שהינו יציר הדין, עיקרו – חלוקה שוויונית של
כלל הנכסים בין בני הזוג, אך הוא מאפשר לבני הזוג להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים
לא יאוזן ביניהם, כאמור בסעיף 5(א)(3), סיפא.
6. במקרה שלפנינו, אין בין בני הזוג הסכם ממון,
כמשמעותו בחוק יחסי ממון ועל כן, חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים
המפורט בפרק השני לחוק. במסגרת הסדר זה, יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין
הצדדים, ממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין.
זאת, על אף רישום הדירה על שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתא. הסכמה זו, תואמת
את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם
"סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישור בית-המשפט או בית-הדין המוסמך.
יפים לעניין זה דבריה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' בן-פורת בע"א
169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט(3)
776, באומרה:
אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכול
מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" –
או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את "הסכם הממון"
– לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג במהלך
חיי הנישואין לפי הדין הכללי. "הסכם ממון" חייב להיות דווקא בכתב ולקבל,
כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על-פיו, מה
שאין כן בהכרח בהסכם אחר. […]. הנה כי כן, כדי
להוציא (למשל) נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית המשפט)
כנובע מסעיף 5(א)(3) לחוק...
(שם, 781-780) [ההדגשה נוספה].
7. סוף דבר - ההסכם שנקשר בין בני הזוג
במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי
ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק,
וניתן לאוכפו על האישה, ככל שהוא נוגע לדירה. נוסיף ונאמר כי ברקע ההסכם עמדו סכסוכים
קודמים שנתגלעו בין בני הזוג. כמו כן, עמדה ברקע ההסכם העובדה כי מימון הרכישה נעשה
מאמצעי הבעל והוריו, והדברים עולים ברורות מן ההסכם עצמו. עובדות אלה מחזקות את
המסקנה כי הצדדים אכן התכוונו להוציא את הדירה מכלל איזון המשאבים ביניהם, באופן
שהדירה כולה תעבור על שם הבעל עם פקיעת הנישואין, כאמור בהסכם.
הנה כי כן, התוצאה שאליה מוליך חוק יחסי
ממון בנסיבות העניין והתוצאה אליה הגיעו בית-הדין האיזורי ובית-הדין הגדול היא
אותה תוצאה עצמה, אף כי בתי-הדין נזקקו להנמקה המבוססת על הדין העברי. בהתחשב בכך
שהתוצאה העולה מפסיקתם של בתי-הדין במקרה דנן, מתיישבת עם הוראות חוק יחסי ממון, לא
מצאנו מקום להתערב בהחלטות נשוא העתירה.
העתירה נדחית, אפוא, אך בנסיבות העניין
אין צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.
ניתן היום, ה' טבת, תשס"ד (30.12.03).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02106050_V09.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il