בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1060/97
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: בן
עטר אלי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק הדין של בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 12.9.96 תיק ע"פ 312/95 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ'
לינדנשטראוס,
כבוד
השופטים ח' פיזם וש' ברלינר
תאריך הישיבה: י"ט בחשון תשנ"ח
(19.11.97)
בשם
המערער: עו"ד יחזקאל חרלף
בשם
המשיבה: עו"ד אמי פלמור-הרץ
פסק-דין
השופט י' זמיר:
1. המערער הינו הבעלים והמחזיק של תחנת תדלוק
למכוניות בחיפה. בשלהי שנת 1993 ביקרה מפקחת על תחנות תדלוק, מטעם מינהל הדלק
שבמשרד האנרגיה, בתחנה של המערער. היא נטלה דגימה של בנזין ממשאבה המספקת לציבור
בנזין בעל 91 אוקטן. אך בבדיקה נמצא כי הבנזין היה בעל אוקטן נמוך יותר (ונקודת
רתיחה גבוהה יותר) מן הנדרש לפי התקן הרשמי. לפיכך הועמד המערער לדין בפני בית
משפט השלום בחיפה. הוא הואשם בעבירה על סעיף 9(א) וסעיף 17(א) לחוק התקנים,
התשי"ג1953-, על אכרזת הפיקוח על מצרכים ושירותים (הוראת שעה),
התשמ"ה1985- ועל סעיף 3(א) לחוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת
שעה), התשמ"ו1985-.
2. בבית משפט השלום התברר התהליך של אספקת דלק
לצורך תדלוק מכוניות: בדיקה מדגמית, הנערכת במעבדה מיוחדת של הטכניון, של הדלק
המצוי במיכל האחסון, במתקן הדלק המרכזי, לפני הזרמת דלק מן המיכל אל מיכליות;
הזרמת הדלק באופן מבוקר מן המיכל אל המיכלית לאחר שרוקנה מכל דלק; אטימה של פתחי
המיכלית בחותמות מיוחדות; ביקורת המיכלית בשער היציאה של מתקן הדלק; פריקת הדלק
בתחנת התדלוק, מן המיכלית אל מיכל אחסון תת-קרקעי, בפיקוח צמוד של מנהל התחנה או
עובדי התחנה. התהליך מתנהל, מראשיתו ועד סופו, לפי נהלים מפורטים, שנועדו להבטיח
כי הדלק במתקן הדלק יתאים לדרישת התקן, לפני שהוא מוזרם למיכלית, וכי לאחר מכן
יוזרם מן המיכלית, באותה כמות ובאותה איכות, אל מיכל האחסון בתחנת התדלוק. הנהלים
אמורים למנוע תקלה, גניבה או מרמה שתפגע בבעלים של תחנת התדלוק או בלקוחות של תחנת
התדלוק.
אכן, על פני הדברים, ככל שניתן ללמוד מן
העדויות שהושמעו בפני בית משפט השלום, יש בנהלים אלה כדי להבטיח שתחנת התדלוק תקבל
דלק, לצורך מכירה לציבור, שיתאים לתקן הרשמי.
3. במקרה הנדון הוכח בפני בית משפט השלום, כי
ביום 13.9.93 נערכה במעבדת הטכניון בדיקה של דגימת דלק מתוך אחד המיכלים שבמתקן
הדלק בחיפה, ונמצא שהדלק הוא בעל אוקטן 91, לפי דרישת התקן הרשמי. כמו כן הוכח כי
מתוך מיכל זה הוזרם דלק למיכלית מסויימת, ולאחר שפתחיה נאטמו בחותמות, היא הובילה
את הדלק לתחנת התדלוק של המערער. לבסוף, הוכח כי בתחנת התדלוק של המערער הוזרם
הדלק מן המיכלית, בפיקוח צמוד של עובדי התחנה, למיכל אחסון תת-קרקעי. אולם, כאמור,
בבדיקה שנערכה בתחנה זאת ביום 23.9.93 נמצא כי הדלק שנמכר לציבור, מתוך מיכל
האחסון של התחנה, היה בעל אוקטן נמוך מן הנדרש לפי התקן הרשמי. כיצד ארע הדבר?
4. המערער, לדבריו, לא ידע, וגם כיום אין הוא
יודע, כיצד ארע הדבר. כל שהיה לו לומר לבית משפט השלום בשאלה זאת היה זה: "לא
אני ולא מישהו מטעמי מעולם לא הכניס משהו לדלקים או מהל אותם". ועל כך אמר
בית משפט השלום בפסק הדין: "הנאשם העיד כי לא הוא עצמו ואף לא אחר מטעמו או
בידיעתו ביצע בדלק המצוי בתחנה כל פעולת מהילה או ערבוב של דלקים. נתתי אמון בדברי
עדותו אלה של הנאשם".
אף-על-פי כן, לא היה די בכך כדי לזכות את
המערער מן האישום. בית משפט השלום ציין כי העבירות המיוחסות למערער הן עבירות של
אחריות קפידה, ולכן אין על התביעה להוכיח מעשה רשלנות או מעשה אחר של הנאשם שהביא
לתוצאה האסורה. ראו ע"פ 849/78 מצה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3)
445.
אולם רווח והצלה עמדו למערער ממקום אחר. כפי
שבית משפט השלום ציין, גם בעבירה של אחריות קפידה עומדת לנאשם הגנה של התערבות
גורם זר בתהליך שהוביל לתוצאה האסורה. הגנה זאת, לדעת בית משפט השלום, עמדה למערער
במקרה זה. לדברי בית המשפט, התביעה לא הוכיחה כי בתהליך של העברת הדלק ממתקן הדלק
אל תחנת הדלק לא התערב גורם זר. הכיצד? התביעה לא הוכיחה כי המיכלית, שהובילה את
הדלק מן המתקן אל התחנה, רוקנה מכל שאריות דלק לפני שהוזרם אליה הדלק שיועד לתחנה.
לפיכך זיכה בית משפט השלום את המערער, מחמת הספק, מכל אשמה.
4. המדינה ערערה על הזיכוי בפני בית המשפט
המחוזי. בית המשפט קיבל את הערעור. הוא התבסס על הודעה של נהג המיכלית, שהתקבלה
כעדות בבית משפט השלום בהסכמת המערער וללא חקירה נגדית. בהודעה זאת אמר נהג
המיכלית כי המיכלית היתה ריקה מכל דלק, לפני שהוזרם אליה הדלק שיועד לתחנה, וכי
במהלך הנסיעה מן המתקן אל התחנה לא ארע כל דבר חריג. בנסיבות אלה, ציין בית המשפט
המחוזי, החשש מפני התערבות גורם זר בתהליך הינו רחוק ואינו סביר. מכל מקום, גם אם
היתה חובה על התביעה להוכיח כי לא היתה התערבות של גורם זר, היא יצאה ידי חובה.
לכן החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער ולהחזיר את התיק אל בית משפט השלום
כדי שיגזור את העונש הראוי.
5. המערער פנה אל בית המשפט העליון וביקש רשות
לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שדן בבקשה,
מצא כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי לקה בשתיים. ראשית, פסק הדין לא התייחס
לקביעה של בית משפט השלום כי הוא מאמין למערער שלא הוא, ולא אחר מטעמו, ביצע מהילה
או ערבוב של הדלק המצוי בתחנה. מה הנפקות הראויה של קביעה זאת? שנית, פסק הדין לא
התייחס לשאלת התחולה של סעיף 22(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. סעיף זה, שקבע
מחדש את היקפה של אחריות קפידה, נוסף לחוק העונשין על ידי חוק העונשין (תיקון מס'
39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-. תיקון 39 נחקק ופורסם באוגוסט 1994,
זמן מה לאחר שהוגש כתב האישום נגד המערער, אך תחילתו היתה רק בתום שנה מיום
פרסומו, זמן קצר לפני שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. לפיכך היה מקום לשאלה: מה
ההשפעה של תיקון 39 על המקרה הנדון? בית המשפט העליון החליט בערעור, בהסכמה של
בעלי הדין, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר את התיק אליו, על מנת
שידון בשתי שאלות אלה.
6. בית המשפט המחוזי דן, בהתאם לפסק הדין של בית
המשפט העליון, בשתי השאלות האמורות.
בית המשפט קבע כי סעיף 22(ב) לחוק העונשין -
כיוון שהוא מקל עם הנאשם - חל על המקרה הנדון. אכן, כך נדרש לפי סעיף 5 לחוק
העונשין. מה, אם כן, קובע סעיף 22? סעיף-קטן(א) קובע את היקפה של האחריות הקפידה.
סעיף-קטן(ב) מוסיף לאמור:
"לא
יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן
למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה."
לאור סעיף-קטן זה מתעוררת השאלה, מה נפקות
הקביעה של בית משפט השלום, כי הוא מאמין למערער שלא הוא, ואף לא אחר מטעמו, ביצע
מהילה או ערבוב של הדלק בתחנה. בית המשפט המחוזי השיב כי בית משפט השלום טעה כשנתן
אמון בעדות גורפת כזאת: "זוהי אינפורמציה שלכאורה במילואה בשום אופן לא יכול
היה המשיב לדעת, ובמקרה הטוב זו השערה או הנחה, שעליו היו הוכחותיה". בית
המשפט המחוזי הוסיף כי המערער לא הביא עדים ולא הוכיח את טענתו שלא היתה פעולת
מהילה או ערבוב של הדלק. לכן החליט בית המשפט המחוזי לשוב ולהרשיע את המערער
בעבירות שיוחסו לו.
תשובה זאת אינה ברורה כל צורכה. מצד אחד, בית
משפט השלום יכול היה להאמין למערער כי לא נעשתה מהילה של הדלק בתחנה מטעמו של
המערער, כלומר, לבקשתו או בידיעתו של המערער. מצד שני, אם בכל זאת נעשתה מהילה של
הדלק בתחנה, אף שלא מטעמו של המערער, מה נובע מכך לעניין האחריות הפלילית של
המערער? שאלה זאת נותרה ללא תשובה ברורה.
7. המערער שב וביקש מבית משפט זה רשות לערער על
ההרשעה ונשיא בית המשפט נתן לו, בהסכמת המשיבה, רשות כמבוקש.
בערעור זה מתעוררת שאלה אחת בלבד: האם המערער
פטור מאחריות לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין. השאלה היא, בלשון הסעיף, "אם נהג
ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה." אולם, כפי
שהסעיף מוסיף, נאשם המבקש להשתחרר מאחריות בטענה זאת, "עליו הראיה".
8. לפי הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום, ולא
נסתרו על ידי המערער, הדלק שהוזרם מן המיכל במתקן אל המיכלית היה בעל אוקטן 91;
לפני שהוזרם, המיכלית היתה מרוקנת מדלק, ולאחר שהוזרם נאטמו פתחי המיכלית בחותמות;
לא היה ארוע חריג בדרכה של המיכלית ממתקן הדלק אל תחנת הדלק; ובתחנת הדלק הוזרם
הדלק, בפיקוח של עובדי התחנה, מן המיכלית אל מיכל האחסון של התחנה. המסקנה עולה מן
הראיות, באופן חד-משמעי, כי הדלק שהוזרם אל מיכל האחסון של התחנה היה בעל אוקטן
91. כמו כן, מן הראיות עולה, באופן חד-משמעי, כי הדלק שנמכר לציבור באמצעות
המשאבות ממיכל האחסון של התחנה, לאחר ימים ספורים, היה בעל אוקטן נמוך מ91-. ראיות
אלה מספיקות כדי לקבוע, כממצא עובדתי, כי הדלק שהוזרם מן המיכלית אל מיכל האחסון
של התחנה נמהל במהלך ימים אלה, בהיותו בתחנה, בדלק נחות באיכותו, שהוא גם דלק זול
במחירו.
מה הנפקות המשפטית של ממצא זה? במקרה רגיל
ניתן להסיק כי הדלק נמהל בתחנה על ידי הבעלים של התחנה או מטעמו של הבעלים. מסקנה
זאת מתבקשת על פי השכל הישר. ראשית, הבעלים הוא בעל השליטה בתחנה. לכן ניתן להניח
כי עובדי התחנה לא יפעלו בניגוד להוראות של הבעלים, במיוחד במעשה מורכב וחריג כמו
מהילת דלק במיכל האחסון. שנית, התוצאה הרגילה של מהילת דלק יקר, המצוי במיכל
האחסון של התחנה, בדלק זול יותר, היא הגדלת ההכנסות של הבעלים ממכירת דלק לציבור.
כיוון שכך, מי ומדוע יקבל על עצמו למהול בחשאי דלק במיכל האחסון של התחנה, וליטול
על עצמו סיכון של הרשעה בפלילים, ללא טובת הנאה לעצמו, אלא אם התבקש על ידי
הבעלים לעשות זאת?
המסקנה היא, לדעתי, שבמקרה הרגיל, די בכך
שהוכח כי דלק נמהל במיכל האחסון של תחנת דלק, כדי להגיע למסקנה לכאורית כי הבעלים
של התחנה אחראי לעבירה, ולהעביר אל הבעלים את הנטל להפריך מסקנה זאת.
9. אך במקרה שלפנינו קבע בית משפט השלום כי הוא
מאמין שלא המערער עצמו, ואף לא אחר מטעמו או בידיעתו, ביצע מהילה או ערבוב של הדלק
בתחנה. כידוע, בדרך כלל בית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב בשאלת האמון שערכאה
דיונית רוחשת לעד. ואף כי גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, איני רואה טעם או צורך
לחרוג מן הכלל במקרה זה. מכאן נובעת המסקנה, ראשית, כי הדלק לא נמהל על ידי המערער
באופן אישי, אלא על ידי אחר; ושנית, כי במהילת הדלק על ידי אחר, כיוון שנעשתה שלא
בידיעתו או מטעמו של המערער, לא היתה למערער מחשבה פלילית.
אולם עדיין אין בכך כדי לזכות את המערער מן
האישום. לפי סעיף 22(ב) לחוק, אין די בכך, כדי לזכות את המערער, שלא היתה לו מחשבה
פלילית. נוסף לכך עליו הראיה כי מהילת הדלק בתחנה, אף שנעשתה בידי אחר, נעשתה ללא
רשלנות של המערער ולאחר שהמערער עשה כל שניתן למנוע את העבירה. אכן, הנטל על
המערער אינו קל. אך יש טעם לדבר. הטעם נעוץ במהות של אחריות קפידה. על הבעלים של
תחנת דלק מוטלת אחריות קפידה, בעבירות המיוחסות למערער, כדי להגן על הציבור מפני
עבירות כאלה. שהרי אם הבעלים של תחנת דלק, שנמצא כי מכר לציבור דלק מהול, יוכל
להשתחרר מאחריות פלילית, אף שברור כי בוצעה עבירה, בטענה כי לא עשה ולא ידע, קשה
ביותר יהיה להרשיע אדם בעבירה זאת, והפיתוי יגדל לעבור את העבירה. לכן יש טעם
וצורך לחייב את הבעלים של התחנה לנקוט זהירות ברמה גבוהה במיוחד: בלשונו של סעיף
22(ב), להראות כי "עשה כל שניתן למנוע את העבירה".
10. במקרה זה המערער לא הביא ראיה כנדרש להוכיח כי
עשה כל שניתן למנוע את העבירה. הוא הסתפק באמירה שהדלק לא נמהל על ידו או על ידי
אחר מטעמו, ובהצגת ההוראות בדבר הזרמת הדלק מן המיכלית אל מיכל האחסון של התחנה.
אך מה הם ההסדרים שנקבעו על ידי המערער כדי למנוע מהילה של הדלק, לאחר ההזרמה,
בתחנה עצמה? על כך לא הביא המערער כל ראיה. משמע, הוא לא יצא ידי חובה להוכיח, כפי
שנדרש בסעיף 22(ב) לחוק, כי עשה כל שניתן לעשות כדי למנוע מהילה של הדלק בתחנה.
מכאן שאין הוא יכול להשתחרר מן האחריות לפי סעיף זה. התוצאה היא, לאחר שהוכח
הביצוע של העבירות המיוחסות למערער, כי המערער הוא שנושא באחריות לביצוע עבירות
אלה.
לפיכך יש לדחות את הערעור על פסק הדין של בית
המשפט המחוזי, ולהעביר את התיק, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, אל בית משפט
השלום כדי שיגזור למערער את העונש הראוי בנסיבות המקרה.
ש ו
פ ט
השופט י' קדמי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
אי לכך הוחלט כאמור בפסק הדין של
השופט י' זמיר.
ניתן היום, ה' בכסלו תשנ"ח
(4.12.97).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97010600.I03