"בית הבשר- גינדי" - גולן גינדי נ. בית הדין הארצי לעבודה ביר

פסק-דין בתיק בג"ץ 10594/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 10594/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר העותר: "בית הבשר - גינדי" - גולן גינדי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. מאיר סימן טוב עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מוני עזורה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עתירה זו מופנית כלפי פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים צור, וירט-ליבנה ורוזנפלד ונציגי הציבור מר שילון ומר בלומברג) מיום 11.11.07 בע"ע 756/06 ובע"ע 773/06, אשר דחה את ערעורו של העותר (ואת הערעור שכנגד) על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה שגיא ונציגי הציבור מר עציון ומר בילוגורסקי) מיום 30.10.06 בע"ב 6326/00. ב. העותר הוא מנהלו של עסק לעיבוד, ייצור ושיווק מוצרי בשר קפואים, הכולל חנות מפעל בשוק "התקוה". המשיב 2 עבד כמוכר וקופאי בחנות זו החל מחודש מאי 1991 ועד ליום 18.6.2000. המשיב 2 הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו, כי גנב סכומי כסף מקופת החנות, קרי מן העותר, בסך של 117,000 ש"ח, וחויב במסגרת גזר הדין לפצות את התובע בסכום זה. ברקע לפרשה: התקנת מצלמות וידיאו על-ידי העותר בחנותו, אשר בהקלטותיהן נראה המשיב 2 משלשל לכיסיו שטרות כסף שהוציא מן הקופה; בעקבות כך, קיום שיחות בין הצדדים, שבראשונה מביניהן התחייב המשיב 2 בכתב להחזיר סכום של 117,000 ש"ח, ובשניה – שהוקלטה – הודה בלקיחת כסף; ובעקבות אלו, הגשת תלונה למשטרה על-ידי העותר. כאמור, הרשעתו של המשיב 2 אינה מוטלת בספק, והמחלוקת שהתבררה בבתי הדין לעבודה נוגעת לעניין הסכום שעליו להחזיר לעותר. לצורך כך הוסכם על הצדדים לעכב את תשלום הפיצוי האמור. ג. (1) העותר תבע בבית הדין האזורי החזר בסך 950,000 ש"ח, שלטענתו גנב ממנו המשיב 2. הוצגו נתונים מחשבונות הבנק של המשיב 2, ונמצא, כי במועד תחילת עבודתו בשנת 1991 היה בחשבונותיו (בשני סניפי בנק) סכום כולל של 213,000 ₪, ולאחר תשע שנות עבודה נמצא בחשבונות סכום של כשני מיליון ש"ח וחצי. כן הוצגו דפי החשבון מן השנים 2000-1997, מהם עלה כי הופקדו סכומים מזומנים רבים לחשבון, לעתים בהפרשי ימים אחדים. נוכח קבלתם של נתונים אלה, תיקן העותר את כתב תביעתו לסכום של 2,200,000 ש"ח. (2) בית הדין קבע, כי הקלטות הוידיאו אמינות, כי עדותו של העותר עדיפה בעיני מטעמי מהימנותה ועקביותה, וכי המשיב 2 הציע את החזר סכום 117,000 ש"ח מיוזמתו וללא שהופעל עליו לחץ. בית הדין דחה את גרסתו של המשיב 2, שטען כי המקור לכספים שבחשבונותיו הוא משכורות ילדיו, המופקדות לחשבונותיו, וכן זכיות של בנו בהגרלות מפעל הפיס וכספי הפיצויים שקיבל ממקום עבודתו הקודם – ואלו בלבד. נקבע, כי הסכומים שהצטברו בחשבונות המשיב 2 אומרים דרשני, אך עם זאת ציין בית הדין, כי הנטל להוכיח סכום גניבה נכבד כגון הסכום לו טען העותר, עודו מוטל על העותר, ובנטל זה לא עמד. בית הדין הוסיף אף כי העותר לא ניהל רישומי מלאי ומכירות ולא הציג ולוא ראשית ראיה לגובה הסכומים שהוא טוען כי נגנבו ממנו. חרף האמור קבע בית הדין, כי הורם הנטל לגבי הסכומים המזומנים שהופקדו בחשבונות הבנק, המסתכמים בסך 144,800 ש"ח, ועל כן קבע כי על המשיב 2 להחזיר סכום זה – ולא סך של 117,000 ש"ח – לידי העותר. ד. שני הצדדים עירערו על פסק הדין – המשיב 2, כנגד הקביעה שגנב את הסכום האמור, הגבוה מן הסכום בו הודה בהליך הפלילי, והעותר, כנגד הקביעה כי הסכום אינו מגיע לסך שנכלל בכתב התביעה, דהיינו 2,200,000 ש"ח. בית הדין דחה את שני הערעורים, בציינו את הכלל הידוע בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. כן ציין, כפי שאיזכר גם בית הדין האזורי, את נטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפיו של מעסיק המבקש לפצותו בגין עבירה פלילית שביצע עובדו. עוד הוסיף בית הדין הארצי, כי "על אף שהסכומים הגבוהים אכן מעוררי פליאה, לא די בנתוני החשבונות הבנקאיים כמו גם הנסיבות שפירט גינדי בכתב טענותיו, כדי לשמש ראיה נסיבתית מספקת לביסוס עבירת גניבה... נכונה קביעתו של בית הדין האזורי, כי רק הסכומים המזומנים שהופקדו לחשבונות הבנק יכולים לבסס את טענת ביצוע הגניבה, ברמת ההסתברות הנדרשת". מכאן העתירה. ה. לטענת העותר, במקרה זה מתעוררים התנאים המצדיקים את התערבות בית הדין הגבוה לצדק בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה – טעות משפטית מהותית בפסק הדין וטעמי צדק המחייבים התערבות. נטען, כי בנסיבות של הודאת העובד בגניבה או קיומן של ראיות נסיבתיות כבדות-משקל לביצועה של גניבה, חל הכלל של הודאה והדחה, המעביר את הנטל לכתפי העובד להוכיח כי לא גנב כסף מעבר לסכום שבו הודה. עוד נטען, כי היה על בתי הדין להבחין בין עצם הגניבה לבין היקפה, ובנסיבות המקרה נטל ההוכחה ביחס לאחרון מוטל על המשיב 2. כן נטען, כי הראיות הנסיבתיות הוכחו כדבעי על-ידי העותר, והן פועלות לרעת המשיב 2, שנכשל בהצגת גרסה משכנעת להצדקת הסכומים הנכבדים שבחשבונותיו. נטען, כי לנושא חשיבות ציבורית והשלכות רחבות-היקף על יחסי מעבידים ועובדים בישראל, ובפרט במציאות שבה – כך נטען – מתגברת תופעה של גניבה בעבודה, אולם קשה להוכיחה. ו. לאחר העיון בעתירה ובנספחיה אין בידינו להיעתר לה. כידוע, בית משפט זה אינו משמש, על פי בחירת המחוקק, כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה ונוהג בריסון רב בהתערבותו בפסיקותיו. הסעד המבוקש, ביטול פסק-הדין, מצומצם בשל חריפותו למקרים חריגים, בהם נמצא, כי מתקיימים התנאי הכפול – כאשר נפלה טעות משפטית מהותית בפסק-הדין, וכאשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) – הנשיא שמגר (להלן עניין חטיב); בג"צ 4616/06 אסעד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום 26.11.06) – השופטת חיות (להלן עניין אסעד); בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 10.10.07) – המשנה לנשיאה ריבלין, בפסקה 28). נפסק, כי "שיקול מנחה בבחינת התקיימותו של התנאי בדבר 'טעות משפטית מהותית' הוא אופייה של הסוגיה, משקלה המשפטי הסגולי וחשיבותה הציבורית הכללית (עניין חטיב, 694)" (עניין אסעד). בעניין שבנדון דידן, העתירה מכוונת במובהק כנגד הכרעות עובדתיות של בית הדין האזורי, שנקבעו על פי שיקולים של נטלי הראיה. חרף ניסיונו של העותר להעטות אצטלה של עניין עקרוני ובעל חשיבות ציבורית, דומה כי לוז המחלוקת הוא בנסיבותיו העובדתיות של המקרה, והוא תחום לצדדים ולהם בלבד. לעניין זה יפים דבריה של השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 755/07 אברהם דורון, עו"ד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום 8.10.07): "על אף שהעותר מנסה לשוות לעתירתו אופי עקרוני, המדובר, בעיקרו של דבר, בעתירה על הכרעות בעלות אופי קונקרטי, עובדתיות בעיקרן.... קביעותיו של בית הדין הארצי בענין זה, על פי החומר והנתונים שהיו בפניו, אינן יכולות להוות 'טעות משפטית', לא כל שכן טעות משפטית מהותית העשויה להצדיק התערבות בית משפט זה". ז. אמנם כן, הסכומים שנמצאו בחשבונות המשיב 2 מעוררים על פניהם תמיהה, נוכח גובה משכורתו אצל המשיב - 1,000 ש"ח בתלוש המשכורת, שעליהם נוספו סכומים ששולמו במזומן מעת לעת (ראו סעיף 2.ג לפסק דינו של בית הדין האזורי). על כן ניתן אולי להבין לטרוניית העותר לשיטתו, אף שלא נעלם מעמנו כי לא ניהל רישומי מלאי ומכירות; אלא שתמיהה זו לא נעלמה מעיני בית הדין האזורי ואף לא בית הדין הארצי, ושניהם ציינוה במפורש, והכריעו, על אף זאת, כי לא הוכח שהמשיב 2 גנב את הסכומים להם טען העותר. המדובר איפוא - כאמור – בקביעה עובדתית, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי נדה כ', ב'). קשה להלום כי בית משפט זה יתערב בקביעתם. לא למותר להביא עוד מדברי הנשיא שמגר בענין חטיב, לאחר שקבע את התנאי הכפול הנזכר: "לאור אמת המידה הדו-רבדית האמורה לא נטה בית המשפט בעבר להתערב באותם מקרים בהם אמנם לא היה משוכנע כי יש מקום לסמוך ידיו על הפרשנות המשפטית ששמשה את בית-הדין לעבודה במקרה פלוני, אך נוכח יחד עם זאת לדעת כי לנושא המשפטי שבמחלוקת יש פנים לכאן או לכאן; ...המקרים בהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן הם בדרך כלל בגדר דוגמא לנסיבות בהן אין להסיק על דבר קיומה של טעות משפטית מהותית, שהרי עצם קיומם של פרושים משפטיים חילופיים או של מגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה כי נפלה טעות משפטית מהותית... מטרת ההתערבות אינה העדפתו של פתרון משפטי חלופי, כדי שתנקט הדרך אשר בה היה בוחר בית משפט זה ואשר שונה מזו ששמשה את בית הדין לעבודה שגם היא דרך שאין לשללה לחלוטין" (בעמ' 694-693). והדברים יפים מקל וחומר לעניין שבו השאלה המתעוררת אינה משפטית במובהק, אלא נטועה בעובדותיו הקונקרטיות של המקרה. ח. נוכח האמור, אין בידינו להיעתר לעתירה. ניתן היום, י' בטבת תשס"ח (19.12.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07105940_T01.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il