אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ. הועדה המקומית נ

פסק-דין בתיק בש"ם 1059/11 בבית המשפט העליון בש"ם 1059/11 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ ג ד המשיבים: 1. הועדה המקומית נתניה 2. עיריית נתניה 3. שער הים בניה נתניה ואח' ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט העליון ג' שני מיום 26.1.11 בעע"ם 9503/10 בשם המערערת: עו"ד אלי בן-ארי; עו"ד אסף רוזנבלום בשם המשיבה 1-2: עו"ד שרה גת בשם המשיבים 3: עו"ד אברם פורטן; עו"ד ישראל עטר פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם גיא שני מיום 26.1.2011, במסגרתה הורה הרשם על מחיקתו של הליך ערעור, שהוגש לבית משפט זה על ידי המערערת (עע"ם 9503/10), מחמת איחור בהגשתו. השתלשלות ההליכים עד כה 2. המערערת עתרה, בצירופם של מספר אחרים, לבית המשפט המחוזי מרכז כנגד המשיבים, בקשר לאישורה של תוכנית בנייה בעיר נתניה. ביום 8.11.2010 נערך הדיון בעתירה. בתום הדיון, המליץ בית המשפט למערערת (כמייצגת כלל העותרים בפניו) לחזור בה מן העתירה. בתגובה להמלצה זו, הצהירו המשיבים כי לא יעמדו על פסיקת הוצאות לעותרים ככל שאלו ימשכו את העתירה, ואילו המערערת, יצאה לשתי הפסקות, באישורו של בית המשפט, על מנת להפוך בדבר ולהתייעץ. בשובה מהפסקות אלו, ביקשה המערערת כי בית המשפט יתיר לה שהות בת 24 שעות לגיבוש תשובתה. או אז, נתן בית המשפט "פסק דין" (כך בכותרת המסמך; להלן: ההחלטה הראשונה), וזה הוקרא באותו מעמד בפני הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע כי העתירה תימחק. בנימוקיו, הסביר בית המשפט כי עד למעמד הדיון, ועל אף שטענה בעניין זה הועלתה כבר בתגובתם המקדמית של המשיבים, לא צירפה המערערת תצהיר לעתירה. גם במהלך הדיון לא עלה בידה לעשות זאת. בנסיבות אלו, לא ראה בית המשפט לנכון להעניק לה ארכה להגשתו. עוד נקבע, כי מחיקת העתירה איננה מיוסדת על נימוק אי הגשת התצהיר לבדו, אלא שלכך מצטרפת קביעתו לפיה דינה של העתירה להידחות אף לגופה. את טעמיה של סברה זו פירט בקצרה. בסוף ההחלטה הראשונה קבע בית המשפט כך: "בכל נסיבות העניין, אני מוחק את העתירה. העותרים ביקשו להודיע אם הם חוזרים בהם מהעתירה, הם ביקשו שהות של 24 שעות, ואת שאלת ההוצאות אפסוק לאחר שאקבל את הודעתם". ואולם, השהות בת 24 השעות לא הספיקה למערערת ופעמיים לאחר מתן ההחלטה הראשונה פנתה היא לבית המשפט בבקשה להארכת המועד לתשובתה. לבסוף, ביום 17.11.2010, הודיעה המערערת כי העותרים מבקשים לדחות את הצעת בית המשפט למחיקת העתירה, ומבקשים כי, בנסיבות, יימנע בית המשפט מפסיקת הוצאות (ולחלופין יקבע הוצאות נמוכות). בית המשפט אפשר למשיבים להגיב להודעה, וביום 22.11.2010 נתן החלטה בה קבע "בהשלמה לפסק הדין מיום 8.11.2010" את סכום ההוצאות בהן יחויבו העותרים (להלן: ההחלטה השנייה). ביום 23.12.2010 הגישה המערערת (הפעם לבדה) ערעור על החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי, אותה כינתה "פסק דין". עם זאת, נימוקי הערעור התייחסו לאמור בהחלטה הראשונה. בתגובה, הגישו המשיבים 11-3 בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו. לשיטתם, ההחלטה הראשונה היא-היא פסק הדין עליו מבקשת המערערת לערער, ואילו ההחלטה השנייה היא אך בגדר החלטה אחרת הטפלה לו. כיוון שהערעור הוגש 45 ימים לאחר מתן ההחלטה הראשונה, הרי שהוא הוגש באיחור ובניגוד לתקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות בתי משפט לענינים מינהליים) ויש למוחקו. המערערת מצידה, התנגדה לבקשה וטענה כי ההחלטה הראשונה היא בגדר החלטה אחרת. לטענתה, מדובר במעין טיוטה המבהירה לעותרים מה צפוי להיות פסק הדין באם לא ימשכו את עתירתם. ההחלטה השנייה, שהתקבלה לאחר תשובת העותרים, היא-היא פסק הדין לטענתה, ומשהוגש הערעור 30 ימים לאחר נתינתה, אין למוחקו. הרשם קיבל את עמדת המשיבים והורה על מחיקת הערעור. נקבע, כי ההחלטה הראשונה, נוכח מהותה, היא פסק הדין בעתירה. בית המשפט המחוזי, כך נקבע, הכריע בעתירה כבר בהחלטתו הראשונה והותיר אך את ההכרעה בפסיקת ההוצאות להודעת המערערת. כיוון שכך, ומאחר שאין בהחלטה משלימה לעניין גובה ההוצאות כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת הערעור, נקבע כי הערעור הוגש באיחור. הרשם הוסיף כי המערערת נמנעה מלהגיש בקשה להארכת מועד (ואף לא הגישה בקשה חלופית להארכת מועד בתגובת לבקשת המחיקה), וקבע כי במצב דברים זה אין מנוס ממחיקת הערעור על הסף. מכאן הערעור שלפניי. טענות הצדדים 3. לטענת המערערת, קביעתו של הרשם אינה עולה בקנה אחד עם המבחנים הקבועים בפסיקה להבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת. לטענתה, על פי מבחני המהות שנקבעו בפסיקה, ההחלטה הראשונה הינה בגדר החלטה אחרת שכן מדובר בהחלטה שאיננה מסיימת את ההליך בין הצדדים. הילוכה של טענתם העיקרית הוא כדלקמן: משנתן בית המשפט את פסק דינו אין הוא יכול לבטלו (למעט מקרים חריגים, המעידים על הכלל, שאינם רלוונטיים לענייננו). בית המשפט העניק למערערת אפשרות למשוך את העתירה. משיכת העתירה, לו הייתה נוקטת בה המערערת, הייתה מעקרת ומבטלת, למעשה, את פסק הדין שניתן – לא ייכון פסק דין ללא העתירה שעל בסיסה הוא ניתן. כיוון שאין באפשרותו של בית המשפט לבטל פסק דין שניתן, גם לא בדרך של קבלת הודעה מצד המערערת לפיה היא מושכת את העתירה, הרי שאין מדובר בפסק דין, וודאי שכך, בהינתן ההכרעה הנוספת בה היה מחויב בית המשפט עם קבלת הודעת המערערת. שכן, נוכח הכרעה נוספת זו, אין לומר כי הדיון בתיק, עובר למתן ההחלטה השנייה, נסתיים ונסגר. משכך, אין ההחלטה הראשונה עומדת במבחן ל"זיהויו" של פסק דין, הקבוע בפסיקה, והיא בגדר החלטה אחרת, "טיוטת" פסק דין, ותו לא. ההחלטה השנייה היא פסק הדין במקרה זה והערעור עליו הוגש במועדו. לחלופין, טוענת המערערת, ככל שייקבע כי צדק הרשם בקובעו כי ההחלטה הראשונה היא פסק הדין בעתירה, שגגה נפלה לפניו משקבע כי אין מנוס במקרה זה מלהורות על מחיקת הערעור, משלא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו. לטענתה, במקרה מיוחד כגון דא, וכאשר מדובר בעתירה העוסקת בנושא ציבורי חשוב, היה על הרשם להפעיל סמכותו ולהאריך מועד הגשת הערעור, מיוזמתו הוא. 4. המשיבים מצידם, מתנגדים לקבלת הערעור. המשיבים 11-3 חוזרים על עמדתם לפיה ההחלטה הראשונה מהווה את פסק הדין בעתירה. זו, סגרה את הגולל על כל טענותיה של המערערת וסיימה את הדיון בתיק. פסק הדין לא ניתן "על תנאי", לטענתם, ולעניין זה, סומכים הם את ידיהם על האמור בהחלטת הרשם. הילוכה של טענתם העיקרית הוא כדלקמן: בית המשפט המחוזי הסכים, למעשה ובטובו, לתת תוקף להסכמת הצדדים לפיה, במידה ותבקש העותרת לחזור בה מן העתירה, יבוטל פסק הדין מעיקרא ולא ייפסקו הוצאות למערערת. המשיבים יזכו מצידם לסיום ההליך, והמערערת, אם כך תחליט, לא תהא חשופה לפסיקת הוצאות כנגדה. זאת, על פי הטענה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לעשות, בהתאם לסעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) לפיו: "בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן." ואין הדבר חריג הם טוענים. לטענתם, לא אחת וכעניין שבשגרה – הננקט על דרך הכלל, כך הם מודים, כאשר ההליך תלוי ועומד בפני ערכאת הערעור – מסכימים הצדדים להליך לביטול פסק הדין שניתן בערכאה הקודמת, ובית המשפט נותן להסכמתם תוקף של פסק דין. יוצא אם כן, לטענתם, כי פסק הדין בעתירה ניתן כבר בהחלטתו הראשונה של בית המשפט, ובצדק קבע הרשם כי דין הערעור להידחות מחמת איחור בהגשתו. ועוד, לטענתם יש לדחות את טענת המערערת לפיה היה על הרשם להעניק לה ארכה להגשת הערעור מיוזמתו הוא. על פי הנטען, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אליה הפנתה המערערת, איננה חלה על מקרה זה (נוכח הוראותיה של תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים). התקנה הרלוונטית לענייננו היא תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. בתקנה 38 אין כל הוראה המאפשרת לרשם להאריך את מועד הגשת הערעור מיוזמתו. אפשרות זו מיוחדת שכן היא נוגדת את ההליך האדברסרי המקובל בשיטתנו המשפטית. כך או כך, לטענתם, המערערת לא הצביעה על נסיבות מיוחדות הקיימות במקרה זה, בשלן היה על הרשם להאריך מיוזמתו את מועד הגשת הערעור, ואין היא זכאית, בנסיבות, להארכת המועד. המשיבות 2-1 צירפו גם הן את התנגדותן, תוך שהן סומכות ידיהן על פסק דינו של הרשם ומלינות על כך שהמערערת לא טרחה להגיש, עד לשלב הערעור, בקשה להארכת מועד, ולו לשם הזהירות. הכרעה 5. הדיונים באולמות בתי המשפט הינם דינמיים ומשתנים. מתאימים הם עצמם לרב גוניות המאפיינת את התיקים השונים. לא אחת יידרש בית המשפט לתת מספר החלטות באותו התיק, ולעיתים תעלה שאלה בדבר סיווגה הראוי של החלטה – האם פסק דין, החלטה אחרת (שניתנה עובר לפסק הדין, ואולי דווקא לאחריו), פסק דין חלקי, או שמא פסק דין המכיל בתוכו תנאי. לרוב, תתעורר שאלה זו כשמחלוקת ניטשת בין הצדדים באשר לדרך הראויה להשיג על ההחלטה. במקרה זה, השאלה מתעוררת נוכח מחלוקת באשר למועד הראוי להגשת הערעור. עם זאת, המבחנים המקובלים לסיווג ישימים גם כאן, בשים לב למסגרת הדיונית המותווית בחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התשס"א-2000 ובתקנותיו. על פי המבחן שנשתרש בפסיקה, ככל שמדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בין הצדדים מדובר בפסק דין, וככל שנותרו עוד עניינים לדון בהם במסגרת ההליך מדובר בהחלטה אחרת (ראו: ע"א 39/60 אבשלום נ' קופת הפנסיה למורים (בפירוק מרצון) פ"ד יד 795, 799 (1960); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פס' 4 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 17.8.2006); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 756 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). מבחן פורמאלי זה קוסם בפשטותו. ואולם, נוכח המגוון הרחב של ההחלטות אותן מוציא בית המשפט תחת ידו, יזדקק המשתמש בו, לא אחת, לכלי עזר נוסף. כלי עזר זה מוצאים אנו בפסיקה, בייחוד ביחס להבחנה בין פסק דין חלקי להחלטה אחרת, בדמותו של מבחן הסעד. קרי, האם נתקבל או נדחה, אחד או יותר, מן הסעדים המבוקשים בהליך (ראו: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 354, 363 (1997); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ פ"ד נד(2) 145, 155-153 (2000); בש"א 3452/10 סאלם נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית, פס' 3 לפסק הדין (לא פורסם, 9.8.2010)). יתרה מכך, באשר להחלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין, נקבע כי המבחן הפורמאלי איננו ישים. תחתיו, הוחל מבחן מהותי הבוחן את תוכן ההחלטה: ככל שמדובר בהחלטה הטפלה למחלוקת בין הצדדים גופה, כגון החלטה הנוגעת לביצועו או יישומו של פסק הדין, הרי שמדובר בהחלטה אחרת (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); ע"א 7790/10 MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישן בע"מ, פס' 5 להחלטה (לא פורסם, 2.12.2010); זוסמן, 767). כפי שיוסבר להלן, יישום מבחנים אלו על המקרה דנן, מוליך למסקנה אחת, לפיה החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי היא-היא פסק הדין בעתירה. כפי שציין הרשם, בית המשפט המחוזי נקט בהכרעתו הראשונה במנגנון הכרעה (או "מינוח", במילותיו של הרשם), שאינו שגרתי. הצדדים הציגו בפניי שתי אפשרויות פרשניות למנגנון זה: על פי הפרשנות המוצעת על ידי המערערת ההחלטה הראשונה הינה "טיוטת" פסק דין. למעשה, כיוון שאין אנו מכירים, בשיטתנו המשפטית, באפשרות לפיה בית המשפט יוציא תחת ידיו הכרעה חתומה שהינה בגדר "טיוטה בלבד" – חסרת כל משמעות ונפקות משפטית – יש לקרוא את הצעתה הפרשנית של המערערת כך, שלשיטתה, ההחלטה הראשונה הינה פסק דין על תנאי, ששכלולו התבצע עם מתן ההחלטה השנייה. על פי הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים, ההחלטה הראשונה היא בגדר פסק דין, אותו רשאי היה בית המשפט לבטל בהחלטה מאוחרת יותר על יסוד הסכמת הצדדים. פרשנויות אלו, שתיהן, אין בידי לקבל. משיצא פסק דין לאוויר העולם, המסדיר את המצב המשפטי בין הצדדים להליך, יידרשו טעמים כבדי משקל וקיומן של נסיבות מיוחדות על מנת שיוכל ויסכים בית המשפט, אשר הוציא את פסק הדין, לבטלו. בייחוד כך, כאשר פסק הדין מכיל בתוכו קביעות עובדתיות ומשפטיות באשר למקרה שהובא בפניו. דוגמאות לנסיבות מיוחדות שכאלו, מוצאים אנו בחקיקה ובפסיקה. כך, למשל, כאשר מדובר בפסק דין שניתן על פי צד אחד (תקנה 18 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים; תקנות 201 ו-214 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 109/62 פרחודניק נ' פקיד השומה, תל-אביב פ"ד טז(3) 1830, 1831 (1926); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד 240-239 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: לוין), שם גם מובעת הדעה לפיה בית משפט רשאי לבטל בעצמו גם פסק דין שנתן בהעדר סמכות עניינית (בעמ' 242)); כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי פסק הדין הושג עקב מרמה (ראו: ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (לא פורסם, 25.2.2010)); וכאשר נתגלו, לאחר מתן פסק הדין, ראיות נוספות שיש בהן כדי לשנות את ההכרעה מיסודה, ולא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין (ראו: ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ פ"ד נז(3) 366, 371 (2003)). החוט המקשר בין מקרים אלו הוא כי נמצא לו, לבית המשפט, כי קיים אינטרס (לצדדים ולציבור) נוגד, בעל עוצמה, העולה במשקלו על האינטרס (לצדדים ולציבור) שבסופיות הדיון וביציבותו וודאותו של פסק הדין שניתן. במקרים אלו, אין מנוס מביטולו של אותו פסק דין. ואולם, מקרים אלו הינם חריגים ובהתקיימם, יפעיל בית המשפט את כוחו בזהירות ובמשורה. אמון הציבור במערכת בתי המשפט, האפשרות להסתמך על פסק דין שניתן ועקרון סופיות הדיון מונעים מבית המשפט לבטל, חדשות לבקרים, פסקי דין שיצאו תחת ידיו. זהו אינו אלא העקרון הידוע בדבר "גמר המלאכה" (functus officio). לפי עקרון זה, לא ניתן לשנות או לבטל פסק דין שניתן, בכפוף לסייגים, אלא באחת מדרכי ההשגה הקבועות בדין (ראו: לוין, 183; ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ פ"ד נז(5) 462, 475 (2003) (להלן: עניין שטרית)). סוג נוסף של מקרים בהם הוכרה סמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין שנתן, הוא כאשר בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, ולאחר מכן ביקשו אלו לחזור בהם מהסכמתם. על כך, ועל ההבחנה לעניין זה בין פסק דין שבהסכמה לבין פסק דין "רגיל", עמד השופט זוסמן בע"א 597/69 רייכמן נ' פקיד השומה, תל אביב פ"ד כו(2) 826, 831-830 (1970) (להלן: עניין רייכמן): "בעוד שפסק-דין אחר נולד כתולדה מקביעת העובדות על ידי השופט והסקת המסקנות המשפטיות מן העובדות שנקבעו, פסק-דין בהסכמה אינו נסמך אלא על רצון הצדדים. קביעה שיפוטית אין אחריה ולא כלום, למען יהא סוף לריב ולמדון. אך הסכם שהצדדים עשו, יכול שיהא בטל או ניתן לביטול מחמת פגם בהליך עשייתו, ופגם כזה אינו מתרפא על-ידי כך שניתן פסק-הדין על-פי ההסכם. [...] דיני החוזים משליכים כוחם על מעשה השיפוט. והואיל ועל-פי עקרונות חוזיים הרשות בידי בעלי-הדין לבטל הסכם שעשו, שוב אין צידוק לשלול מהם את הרשות לכך, כאשר ניתן פסק-דין בהסכמתם. הצדדים חולשים על הענין גם אחר שההסכם שעשו נעשה לפסק-דין". ומהו הדין במקרה שלפנינו? מקרה זה, איננו נופל לסייגים שהוכרו לכלל בדבר גמר המלאכה. כן, אין הוא נופל תחת הקטגוריה של פסק דין בהסכמה הניתן לביטול בהסכמת הצדדים. החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מיוסדת על קביעותיו של בית המשפט בנושאים שבעובדה ומשפט ולא על הסכמת הצדדים. משכך, אין דיני החוזים שולטים בסוגיה, כי אם הדינים הרגילים בדבר כלל גמר המלאכה. המשיבים, מבקשים לקדם טענה לפיה, בית המשפט הותיר בידו את האפשרות לבטל את ההחלטה הראשונה, היא פסק הדין לשיטתם, לפי הסכמת הצדדים. טענה לפיה בית המשפט מוסמך לבטל פסק דין ("רגיל") שנתן מכוח הסכמת הצדדים לבדה אינה נקייה מספקות. היא נוגעת במתח שבין כוחם של הצדדים בשיטה המשפטית האדברסרית לבין העקרון החשוב בדבר גמר המלאכה. כפי שראינו, בעניין רייכמן מביע השופט זוסמן את הדעה כי "קביעה שיפוטית אין אחריה ולא כלום", תוך שהוא מבחין בין פסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים לבין פסק דין שמקורו בהכרעה שיפוטית. המלומד Freeman, מטיל אף הוא ספק בסמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין שנתן, לפי הסכמת הצדדים. עם זאת, כיוון שנמצאה במשפט האמריקאי עמדה לפיה הסכמת הצדדים מסמיכה את בית המשפט לבטל את פסק דינו, מעיר הוא, שלמצער ומכל מקום, אין בהסכמת הצדדים כדי להטיל חובה על בית המשפט לעשות כן. ובמילותיו: "The interests of society demand that there should be a termination to every controversy. Courts have no power after fully deliberating upon causes, and ascertaining and settling the rights of parties, to add clauses to their judgments authorizing the losing party to at a subsequent term to have the judgment against him set aside. […] It seems doubtful on principle, whether after the laps of a term after a judgment has been regularly entered the court does not lose jurisdiction over the action so that the parties cannot by their consent confer power upon it to set aside the judgment and redetermine the controversy, though there is authority holding that consent confers such jurisdiction; but whether this is so or not, the parties cannot by their stipulation make it the duty of the court to vacate the judgment and retry the cause." (1 A. C. Freeman, a Treatise of the Law of Judgments 385-386 (5th ed. 1993)). המשיבים מצידם, סומכים גישתם על שגרת יומן של ערכאות הערעור ועל סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט. אלא, שבכך אין כדי להעלות תרומה ממשית לפתרון השאלה. ביטול פסק דינה של הערכאה התחתונה, בהסכמת הצדדים ובאישורו של בית המשפט לערעור, עולה בקנה אחד עם עקרון גמר המלאכה, באשר זוהי דרך ההשגה על פסק הדין הקבועה בחוק. סעיף 81, מתייחס כעיקרון לטעויות טכניות שנפלו בפסק הדין, ואין בו משום הרשאה לתיקון מהותי של פסק הדין, בין בדרך של הוספה ובין בדרך של גריעה ממנו (ראו: עניין שטרית, 475). אכן שאלה היא, מהו היחס שבין מרחב הפעולה הניתן לבית המשפט בסעיף 81(א) לבין זה הניתן לו בסעיף 81(ב). אך הפרשנות אותה מציעים המשיבים לסעיף 81 (ב), מעלה את אותן הספקות הקיימים ביחס לטענתם הכללית לפיה בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שנתן מכוח הסכמת הצדדים. ואולם, הספקות העולים מטענת המשיבים אינם דורשים הכרעה במקרה זה. שכן, גם לו הייתי מקבל עמדתם לפיה, בהינתן הסכמת הצדדים מוסמך היה בית המשפט לבטל פסק דין שנתן, עדיין לא היה עולה בידי לקבל את הפרשנות המוצעת על ידם להחלטותיו. אסביר. ראשית, במקרה זה כלל אין לומר כי הצדדים הסכימו לביטול ההחלטה הראשונה. המשיבים, הצהירו אמנם במעמד הדיון, בטרם מתן ההחלטה, כי לא יעמדו על פסיקת הוצאות באם המערערת תחזור בה מעתירתה, אך אין בפנינו כל אינדיקאציה להסכמה מצידם לביטול פסק הדין, לאחר שניתן, באם המערערת תבקש לחזור בה מעתירתה. שנית, גם לו הייתי מקבל את גירסת המשיבים לפיה הצדדים הסכימו לביטול פסק הדין, ואת עמדתם לפיה בית המשפט היה מוסמך לבטל את פסק דינו מכוח הסכמתם, לא היה בכך כדי להואיל. תמים דעים אני עם עמדתו של המלומד Freeman לפיה הסכמת הצדדים אינה מחייבת את בית המשפט לבטל את פסק דינו, גם אם היא נותנת בידיו את הכוח לעשות כן (כך גם עולה מן המילה "רשאי" שבסעיף 81(ב) עליו ביקשו המשיבים לסמוך את ידם). נהפוך הוא. ככל שסמכות זו קיימת, נדרש בית המשפט להפעילה בזהירות, במשורה, ובהתקיימן של נסיבות מיוחדות בלבד, פן יפגע בעקרון גמר המלאכה. נסיבות אלו לא התקיימו במקרה זה, ומשכך אין בידי לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים. בדומה, אין בידי לקבל גם את הפרשנות המוצעת על ידי המערערת. העקרונות עליהם עמדתי לעיל, מוסיפים ומונעים מבית המשפט, למצער על דרך הכלל ובהעדרן של נסיבות חריגות ומיוחדות, להתנות על תוקפו של פסק דין – המכיל קביעות עובדתיות ומשפטיות – בנסיבה חיצונית לו. ודוק, אמנם האפשרות של מתן פסק דין על תנאי נתקבל בשיטתנו המשפטית (אם כי "אחרי היסוסים" (זוסמן, 524)), אך זאת, כפי שמוצאים אנו בפסיקה, כאשר ההתנאה היא על תוצאתו האופרטיבית של הפסק ולא על הקביעות שהוליכו אליה (לדוגמאות למקרים בהם נתן בית המשפט פסק דין על תנאי (אם בדרך של מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה המכיל תנאי ואם בדרך של התנאת תוצאת פסק הדין בפסק עצמו) ראו למשל: בג"צ 389/67 תרשיש נ' יושב ראש ההוצאה לפועל, נתניה פ"ד כב(1) 258 (1968); ע"א 250/54 בימבד נ' שפיגלמן פ"ד י 1186, 1189 (1965); ע"א 499/81 עודח נ' חדורי פ"ד לח(4) 729, 734 (1984); זוסמן, 524). משמעות קבלת גישתה הפרשנית של המערערת היא כי בית המשפט התנה את תוקפן של קביעותיו העובדתיות והמשפטיות בתוכן הודעתה. בהעדרן של נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק מהלך שכזה, כמו גם אינדיקאציה שלכך כיוון בית המשפט, יש לדחות גישה פרשנית זו. הנה כי כן, החלטתו הראשונה של בית המשפט איננה פסק דין מותנה או פסק דין אותו ניתן לבטל לאחר נתינתו. מהו אם כן טיבה של אותה החלטה ראשונה? אין כל ספק בליבי, כי ההחלטה הראשונה היא-היא, כפי שקבע הרשם, פסק הדין בעתירה. אם לחזור למבחני הסיווג אליהם התייחסתי מעלה, הרי שבמסגרת ההחלטה הראשונה, קבע בית המשפט קביעות עובדתיות ומשפטיות והכריע לשבט את גורל העתירה. בית המשפט קבע כי העתירה תימחק (אם כי, יש להעיר, חלק מן הנימוקים בהחלטה משמיעים דחייה דווקא), ובכך השיב למערערת בשלילה באשר לסעדים אותם ביקשה בעתירתה, וסיים את הדיון בהליך. בגוף פסק הדין, הותיר לעצמו בית המשפט לשוב ולהידרש לסכסוך, לעניין ההוצאות. נוסח זה, או מנגנון החלטה זה, נתון לפרשנויות שונות. ייתכן, כפי שקבע הרשם, כי בית המשפט ביקש להותיר למועד מאוחר יותר את פסיקת ההוצאות. לפי גישה זו, הודעת המערערת כי היא איננה עומדת עוד על עתירתה כמוה כהודעה לפיה היא איננה מתכוונת לערער על פסק הדין שניתן. בתמורה, ובהסכמת המשיבים, לא יפסוק לה בית המשפט הוצאות. פרשנות זו מעוררת קשיים, כמובן, בחינת השלכותיה על זכות הגישה לערכאות והאפשרות להוסיף ולפסוק בהליך שנמחק. עוד ייתכן, כי בית המשפט פשוט שגה לחשוב כי יש בכוחו לאפשר לעותרת לחזור בה מעתירתה, במקרה זה, ולהביא כך לביטול פסק הדין שנתן. יתרה מכך, ייתכן שסבר, כטענת המערערת, כי הוא רשאי להתנות על תוקפו של פסק דינו. ואולם, כשם שכותרתה של החלטה אינה מכריעה את שאלת סיווגה (ראו: ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ פ"ד נו(3) 61, 71 (2002)), כך גם כוונתו או סברתו של בית המשפט אינה מכריעה את סיווגה. לא אכחד. החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מעוררת אי נוחות. אך עליי להכריע בהתאם לדין, ולפי הדין בהחלטתו הראשונה נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו בעתירה. צדק, אם כן, הרשם בקובעו כי המערערת איחרה בהגשת ערעורה. עם זאת, בכך לא תם ענייננו. כזכור, המערערת טוענת כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה היה על הרשם להאריך את המועד להגשת הערעור מיוזמתו. טענה מקדמית שהעלו המשיבים בהקשר זה, היא כי לרשם כלל לא עמדה הסמכות להאריך את מועד הגשת הערעור מיוזמתו. לשיטתם, בניגוד לתקנת 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים איננה מסמיכה את הרשם לכך. טענה זו יש לדחות. לא מצאתי מהו הבדל הקיים בין התקנות המצדיק את התיזה אותה הציגו המשיבים. נהפוך הוא. לבתי המשפט לענינים מינהליים יוחדו תקנות נפרדות כדי להקים אכסנייה נאותה לסדרי הדין המיוחדים להם. בין היתר, מתאפיינים הליכים אלו בהקניית שיקול דעת שיפוטי רחב, נוכח האינטרסים הציבוריים החשובים המובאים בהם לדיון. אין זה מפתיע אם כן, כי ככל שקיים הבדל בין התקנות, הוא פועל כך שסמכות הרשם רחבה יותר, דווקא בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, שיקול דעתו של הרשם בהארכת מועדים הקבועים בדין כפוף להתקיימותם של טעמים מיוחדים שיירשמו. תקנה 38 לתקנות בתי משפט מינהליים, לעומת זאת, מתירה לרשם להאריך כל מועד שבסדרי הדין, ומכפיפה סמכותו זו לטעמים מיוחדים שיירשמו רק במקרים של הארכות מועד בהגשת ערעור מינהלי, ערעור לבית משפט זה, ובקשת רשות ערעור. לסיכום, התקנות, שתיהן, מתירות לרשם להאריך מועדים, מבלי שסמכות זו מותנית, בלשון התקנה, בבקשה מאת בעל הדין. לעניין תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, כבר נקבע כי בית המשפט רשאי להאריך המועד מיוזמתו, כשהוא מזהה בהליך טעמים מיוחדים לעשות כן (ראו: ע"א 599/61 ליטוין נ' חברת קולנוע היובל ירושלים בע"מ פ"ד טז 914 (1962) (להלן: עניין ליטוין) (ביחס לתקנה 11 לתקנות לתיקון סדרי הדין בדיון אזרחי, התשי"ב-1952 שהתירה לבית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים); ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר פ"ד מג(4) 378, 387 (1989); רע"א 1220/04 דיאמנט נ' נס (לא פורסם, 18.2.2004). כאמור לא מצאתי כל סיבה, בלשון התקנה או בתכליתה, שלא להקיש מקביעה זו גם לעניינה של תקנה 38 (ראו גם סעיף 90 לחוק בתי המשפט לעניין הסמכות הרחבה המוקנית לרשם בית המשפט וכן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 793 (מהדורה עשירית, 2009)). כפי שראינו לעיל, החלטת בית המשפט המחוזי בענייננו מעוררת אי נוחות. אי נוחות זו אין בה כדי לשנות מן הדין ומן הקביעה כי החלטתו הראשונה של בית המשפט היא פסק דין וכי הערעור עליו הוגש באיחור. עם זאת, מוצא אני לנכון, נוכח נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, אי הנוחות שמעוררת החלטת בית המשפט המחוזי ואופיו הציבור של העניין אותו מבקשת המערערת להביא בפני בית המשפט, לאפשר למערערת לפנות לרשם בהליך מסודר של בקשה להארכת מועד. בבקשה זו, ככל שתוגש, יכריע הרשם לפי שיקול דעתו הרחב והטענות שיועלו בפניו. זאת, על אף מורת רוחי מהתנהלות המערערת אשר התרשלה באי הגשת בקשה להארכת מועד, גם לאחר שנתקבלה אצלה בקשת המשיבים למחיקת ההליך על הסף (ולו למען הזהירות). התרשלות זו, תוכל לבוא אף היא במסגרת שיקולי הרשם, ככל שהוא ימצא זאת לנכון. כאמור, איני מביע כל עמדה בעניין. סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת הרשם לפיה הליך הערעור יימחק על הסף מתבטלת. ככל שתחפוץ בכך, תגיש המערערת בקשה להארכת מועד הגשת הערעור בתוך עשרה ימים, ולא – יירשם ההליך פעם נוספת למחיקה. קביעת הרשם, לפיה המערערת תישא בהוצאות שכר טרחת עורכי דינן של המשיבים 11-3 תיוותר על כנה נוכח התרשלותה. בנסיבות הענין – בערעור זה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ה באייר התשע"א (29.5.2011). ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11010590_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il