אלון שמש נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 10577/02 בבית המשפט העליון ע"פ 10577/02 ע"פ 10635/02 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 10577/02: המערער בע"פ 10635/02: אלון שמש שחר קורקוס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 318/00 שניתן ביום 30.10.02 על ידי כבוד סגן הנשיא השופט ח' פיזם, השופט ש' שטמר, השופט ר' שפירא בשם המערער בע"פ 10577/02: עו"ד דוד יפתח; עו"ד שרון טל; עו"ד דן ענבר בשם המערער בע"פ 1635/02: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק דין השופט י' טירקל: פתח דבר 1. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בע"פ 10577/02 (להלן – "המערער מס' 1"), בעבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"), בידוי ראיות לפי סעיף 238 וסעיף 29 לחוק העונשין, השמדת ראיה לפי סעיף 242 וסעיף 29 לחוק העונשין והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(א), 249א(1) וסעיף 29 לחוק העונשין. בגין עבירת הרצח גזר עליו בית המשפט מאסר עולם לריצוי מיום מעצרו - 2.8.00 - ובגין העבירות האחרות גזר עליו, 27 חודשי מאסר מיום מעצרו. את המערער בע"פ 10635/02 (להלן – "המערער מס' 2") שהואשם יחד עם המערער מס' 1 בשל אותה פרשה זיכה בית המשפט מעבירה של רצח בכוונה תחילה, והרשיע אותו בעבירות של בידוי ראיות לפי סעיף 238 וסעיף 29 לחוק העונשין, השמדת ראיה לפי סעיף 242 וסעיף 29 לחוק העונשין והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(א), 249א(1) וסעיף 29 לחוק העונשין. בגין עבירות אלה גזר עליו מאסר לתקופה של 50 חודשים, שמתוכה 27 חודשים לריצוי בפועל מיום מעצרו - 31.7.00 - והיתרה על תנאי. המערער מס' 1, מערער על הרשעתו בעבירה של רצח. המערער מס' 2 מערער על חומרת עונשו. רקע והליכים 2. על פי הנטען בכתב האישום ועל פי גרסתם של המערערים בבית המשפט המחוזי, ביום 25.7.00 בשעה 19:00 לערך, נסעו מר אלי כהן, חלפן כספים "בשוק האפור" (להלן – "המנוח"), והמערער מס' 1, ברכבו של המנוח אל שביל עפר ביער הקרוב לכביש נשר – עספיא (להלן – "היער"), לצורך עסקה כלשהי עם אנשים אחרים כשבידי המנוח סכום כסף נכבד – שקלים, שיקים ודולרים – בסך של 700 אלף שקלים לערך. מאוחר יותר, באותו ערב, בשעה 20:00 לערך, הגיעו המערערים לביתו של המערער מס' 2, כשהמערער מס' 1 פצוע בידו מדקירות סכין. בכניסה לביתו של המערער מס' 2 ביקש המערער מס' 1 מהמערער מס' 2 להיכנס לביתו לפניו ולדאוג לכך שחברתו של המערער מס' 2 שהייתה בבית לא תבחין במערער מס' 1 כשהוא נכנס לחדר האמבטיה. המערער מס' 1 נכנס לחדר האמבטיה, ובעת שיצא ממנו ביימו המערערים פציעה של המערער מס' 1 בידו על ידי שבירת חלון זכוכית של דלת המטבח. לאחר מכן הורה המערער מס' 1 לחברתו וכן הורה המערער מס' 2 לחברתו שלו, שאם ישאלו על ידי מן דהוא על פציעתו של המערער מס' 1 יאמרו כי המערער מס' 1 נפצע בבית. למחרת, לבקשתו של המערער מס' 1, הכניס המערער מס' 2 את רכבו של המערער מס' 1 לתחנת שטיפה של רכבים והחליף את גלגלי הרכב. ביום 26.7.00, בין השעות 16:00 – 17:00, מצא עובר אורח ביער את גופתו של המנוח כשהיא שרופה ועליה סימני דקירות סכינים. באותו יום גם מצאה המשטרה את רכבו הנטוש של המנוח על שביל עפר ליד כביש בית אורן, במרחק של כ-20 ק"מ מן המקום שבו נמצאה גופתו של המנוח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי המערער מס' 1 3. השופטים בעלי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ח' פיזם, ש' שטמר) סברו כי "מבחינה של מכלול הראיות הנסיבתיות שבתיק, מתחייבת מסקנה, שאלון (המערער מס' 1 – י' ט') השתתף בביצוע המתתו של המנוח", וכי פעל כך "בכוונה תחילה לגרום למותו של המנוח". הראיות הנסיבתיות שעליהן עמדו השופטים כבסיס למסקנתם הן: קיומו של מניע לרצח, שהוא הסכום הגדול של כסף שהיה ביד המנוח בעת שהגיע ליער; נוכחותו של המערער מס' 1 בזירת הרצח; דם של המערער מס' 1 שנמצא בזירת הרצח ועל רכבו של המנוח מבחוץ; חוות דעת של מומחה מהמחלקה לזיהוי פלילי כי נמצא "חומר החשוד כדם" על אבן שנמצאה במרחק 8 מטרים צפונית מזרחית למקום המצאה של גופתו של המנוח, וכן חוות דעת ביולוגית לפיה החומר שנמצא על האבן הוא דמו של המערער מס' 1; שטרי כסף של המנוח, שלפי עדות של אחותו של המנוח היו עליו באותה עת, שנמצאו ברכבו של המנוח כשהם מוכתמים בדמו של המערער מס' 1; התנהגות מפלילה - בידוי ראיות, השמדת ראיה והדחת עדים - של המערער מס' 1, גרסות שקריות ועדות שנכבשה מן הזמן שאחרי הרצח, לאורך החקירות במשטרה ועד מתן עדותו במשפט; ההתעניינות שגילה המערער מס' 1 באפשרות של הסכם עד מדינה, שממנה ניתן ללמוד על "ראשית הודיה". השופט בעל דעת המיעוט (כבוד השופט ר' שפירא) סבר, כי יש לזכות את המערער מס' 1 מעבירה של רצח, ויש להרשיע אותו בעבירות של בידוי ראיות, השמדת ראיה והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. את דעתו נימק בכך ש"למרות שהוכח מעל ומעבר לכל ספק סביר כי הנאשם (המערער מס' 1 – י' ט') שהה בזירת הרצח, לא הוכח באותה רמה של ודאות כי הנאשם (המערער מס' 1 – י' ט') אכן השתתף בהמתתו של המנוח". המערער מס' 2 4. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לזכות את המערער מס' 2 מעבירה של רצח ויש להרשיע אותו בעבירות של בידוי ראיות, השמדת ראיה והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. לדעתו לא הוכח כי המערער מס' 2 שהה בזירת הרצח או נטל חלק כל שהוא בהמתתו של המנוח; וכי חלקו בפרשה התמצה בסיוע לחברו, המערער מס' 1, בהמלטות מזירת העבירה, בביום הפציעה וברחיצת רכבו של המערער מס' 1 והחלפת גלגליו. השגותיהם של המערערים המערער מס' 1 5. כאמור, מערער המערער מס' 1 על הרשעתו בעבירה של רצח. את עיקרי השגותיהם סומכים באי כוח המערער מס' 1 על כך שבחינת הראיות הנסיבתיות שעליהן מושתתת הרשעתו מעלה ספקות. לטענתם, "החוסר בראיות המשיבה, כפי שגם קבע שופט המיעוט, מותיר ספק שמא המערער אינו הרוצח, שמא אחרים עמם לא היה למערער כל קשר, הם שרצחו". עוד טוענים הם לעניין המניע לרצח, כי לא די בכך שהמערער מס' 1 ידע כי המנוח נושא עליו סכומי כסף גדולים, כדי להצביע על קיומו של מניע לרצח, וכי לשם כך נדרשות ראיות המעידות "כי חברותם עלתה על שרטון" או "שהמערער מצוי במצב כלכלי כה קשה עד שהחליט לרצוח את חברו". את נוכחותו של המערער מס' 1 בזירת הרצח, מסבירים הם על פי גרסתו בדבר מטרת בואו לזירה עם המנוח, שהיה חברו הטוב, וכי בשל כך היה לקורבן בעצמו. לעניין זה טוענים הם ש"נוכחות כשלעצמה במקום בו מתבצעת עבירה אינה יוצרת חזקה של השתתפות בביצועה". עוד טוענים הם כי האבן שעליה נמצא דמו של המערער מס' 1 נלקחה מהמקום לצורך בדיקת מעבדה רק אחרי שחלף חודש ימים מיום הרצח; ולפיכך אי אפשר לקבוע בוודאות כי המקום שבו נמצאה האבן ביום הרצח הוא המקום שבו נמצאה כחודש ימים לאחר מכן. לטענתם גם העובדה שדמו של המערער מס' 1 נמצא על שטרות כסף מתחת למושב הנהג ברכבו של המנוח אינה מעידה בהכרח על כך שהמערער מס' 1 נגע בשטרות אלה; ויתכן שהדם ניגר או התיז על השטרות בזמן שהמערער מס' 1 שהה ברכב, והוא הדין בדם שנמצא על הרכב מבחוץ. לעניין התנהגותו המפלילה של המערער מס' 1 טוענים הם כי הכנת אליבי, כמו העלאת טענות אליבי שקריות, אין בהן כדי להעיד בהכרח על השתתפות בביצוע הרצח ועשויה "להתיישב גם עם מי שמבקש להסתיר מטרה פלילית אחרת המשותפת לו ולמנוח ואשר בעטיה הגיעו השניים לזירה" או עם מי ש"נמלט בשן ועין, ולאחר שאולי ראה מה שלא אמור היה לראות". גם הניסיון של המערער מס' 1 לברר אם ניתן להגיע להסדר עם המשטרה אין בו כדי ללמד על כך שהיה מעורב ברצח וכי "מן המפורסמות הוא" שאדם הנתון במעצר מחפש דרכי מוצא ממצב זה. לטענתם התמקדה חקירת המשטרה במערער מס' 1 מבלי שנבדקו כיווני חקירה נוספים, העולים ממציאת טביעת אצבע של אדם אחר, המכונה "מטיטא", שנמצאה על חלון רכבו של המנוח, וכן מבדלי סיגריות שנמצאו בזירה ומשום מה לא נלקחו לבדיקה. על פי כל אלה, כך טוענים הם, אין הראיות הנסיבתיות מוכיחות כי המערער השתתף בהמתת המנוח ויש סבירות גבוהה כי המערער הגיע למקום יחד עם המנוח לזירה ונפצע תוך מאבק עם אנשים אחרים שניסו להמיתו יחד עם המנוח. המערער מס' 2 6. כאמור, מערער המערער מס' 2 על חומרת עונשו. את עיקרי השגותיו סומך בא כוחו על כך שהעבירות שבהן הורשע ונסיבותיהן, אינן מצדיקות הטלת עונש מאסר לתקופה של 27 חודשים; וכי אילו הוגש עליו מלכתחילה כתב אישום רק בשל עבירות אלה "לא היה נעצר עד תום ההליכים בתיק והיו נגזרים עליו מספר מועט של חודשי מאסר שסביר שניתן היה לבצע אותן בדרך של עבודות שירות". לדבריו, הטלת עונש של מאסר בפועל "בדיוק כתקופה שבה היה במעצר עד ליום גזר הדין מלמדת, בכבוד הראוי, על שיקולים זרים ולא על מדידה מדויקת של עונש שיתאים לעבירה שבה הורשע". עוד טוען הוא, כי בית המשפט התעלם ממצבו הנפשי הקשה של המערער מס' 2 ולא שקל כלל נתון חשוב זה. תשובת המשיבה להשגות המערער מס' 1 7. כנגד השגותיהם של באי כוח המערער מס' 1, טוען בא כוח המדינה כי הצטברותן של הראיות הנסיבתיות הנזכרות מראה בוודאות כי המערער מס' 1 השתתף בהמתתו של המנוח, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. על הטענה שלא הוכח כי היה למערער מס' 1 מניע לרצח, משיב הוא כי לפי דברי עדים ולפי דברי המערער מס' 1 עצמו היו בידי המנוח בשעה שנרצח סכום של כסף מזומן וכן שיקים בסכום גדול מאוד, ודי בכך כדי להראות מניע. לכך יש להוסיף שיש לדחות את גרסתו של המערער מס' 1 בין היתר מן הטעם שהיא עדות כבושה שניתנה רק אחרי שכל ראיות התביעה נפרשו במשפטו ותוך התאמתה לראיות המפלילות, וככזו ערכה ומשקלה של העדות מועט ביותר. לעניין זה מציין הוא כי בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, קבע ש"לא ניתן הסבר אמין לכבישתה של הגרסה" וכי גרסתו של המערער מס' 1 בבית המשפט נבדתה "משהיה חייב למסור גרסה בבית המשפט לאחר שעמדו לפניו כל ראיות התביעה". עוד ציין כי התנהגותו של המערער מס' 1 מיום האירוע ובמהלך החקירות והמשפט אינה מתיישבת "עם רצונו של אדם חף מפשע שנפל קורבן לאירוע אלים להרחיק עצמו מן האירוע מחשש שמא יופלל". בהסבריו של המערער מס' 1 ליוזמתו לבדוק אם ניתן להגיע לעסקה עם המשטרה רואה הוא חוסר הגיון, משום שאם "נפל קורבן" ביחד עם המנוח, כטענתו, מה ההיגיון שיש במהלך שתכליתו עסקת טיעון עם התביעה? על הטענה שלא מוצו כיווני חקירה נוספים משיב בא כוח המדינה כי "אין בשאלות אלו כדי להעלות או להוריד לגבי מעורבותו של המערער ברצח", ו"אין בקיומו של 'אחר' לאיין את התשתית הראייתית המוצקה שנפרשה נגד המערער". מכאן שבדין קבע בית המשפט המחוזי כי מכלול הראיות הנסיבתיות מחייב את המסקנה שהמערער מס' 1 השתתף בהמתתו של המנוח. המערער מס' 2 8. על טענותיו של בא כוח המערער מס' 2 נגד העונש משיב בא כוח המדינה כי זיכויו של המערער מס' 2 "אינו פוזיטיבי". המערער מס' 2, שיתף פעולה עם המערער מס' 1, חילץ אותו מזירת הרצח ומילא תפקיד דומיננטי בכל שלב של טשטוש הראיות והדחת העדים. לעניין זה הדגיש כי מדובר בשיבוש מהלכי משפט של רצח בכוונה תחילה. טענה נוספת בפיו, כי המערער מס' 2 הציע אף הוא להיות עד מדינה ודי בכך כדי ללמד על מידת מעורבותו בפרשת הרצח אפילו לא השתתף ממש במעשה ההמתה. מכאן שאין עילה להקל בעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי. דיון – המערער מס' 1 הרשעה על פי ראיות נסיבתיות 9. הרשעתו של המערער מס' 1 בעבירה של רצח מושתתת, כאמור, על מסקנות שהוסקו מראיות נסיבתיות. הכרעה כזאת היא, מעצם טיבה, קשה ומייסרת. על כך אמרתי במקום אחר כי: "יפה לו לשופט שיהיה עליו מורא הדין, שמא ירשיע את הזכאי ושמא יזכה את החייב, שמא יטול מזה ויתן לזה שלא כדין. וגדול מורא זה ותלוי מעל ראשו כחרב בבואו להרשיע על פי ראיות נסיבתיות - - - - - - - המורא מפני הרשעה על פי ראיות נסיבתיות – שהיא בגדר "אומדן" ו"דמיון" של השופט - עולה מדבריו הידועים של אדוננו הרמב"ם בספר המצוות (תרגום י' קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ח), לא תעשה, רץ: "האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להרגו ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג ומפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו ושניהם מגואלים בדם - הרי אין הסנהדרין הורגים רודף זה על דרך קיום העונש כיון שאין שם בירור בעדים שראו את הרציחה - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול - לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאוד, ומהם בינוניים בין אלו, וה'אפשר' רחב מאד. ואלו הרשתה תורה לקים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחֻיב המציאות כדֻגמת מה שהזכרנו - כי אז היו מקימים את הענשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקימו את הענשים וימיתו בני אדם בעוֶל באמדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וצוה שלא יקֻים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק, ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אפן" (ההדגשות שלי – י' ט'. ע"פ 9724/02 אבו חמאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וכן ראו גם דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"פ 543/79, 622, 641 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 153 – 154). כך היא ההרשעה העומדת לבחינה לפנינו, ולא אכחד כי עת רבה הפכתי והפכתי בשאלות המטרידות האופפות אותה. 10. כידוע, נבחנות ראיות נסיבתיות על-פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר (ראו, בין היתר: ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 570 ,565). כמו כן, אין הכרח כי כל ראיה נסיבתית, כשהיא לעצמה, תספיק להרשעת הנאשם אלא המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספיקה להפללה אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך (ראו, בין היתר: ע"פ 524/77 רפאל מזרחי ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 685-6; כמו כן ראו לענין זה דבַרי בע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו(3) 477, 484; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570; בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(1) 15; ע"פ 1688/99 הוכברג נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 356; ע"פ 6351/99 אבו-טריף נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 03(2) 1267; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 222; ע"פ 346/02 אגבריה ואח' נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)). זאת ועוד, הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של המערער היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן המצטבר, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת המערער, הרי שיש להרשיע את המערער (ראו, בין היתר: ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד(ב) 813, 835; ע"פ 112/69 מחמד עלי עבדאללה חליחל נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ג(1) 733; ע"פ 543/79, 641 ,622 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 – 141). באחת הפרשות, העמיד בית המשפט את התהליך של הסקת המסקנה המרשיעה מן הראיות הנסיבתיות על שלושה שלבים: "תהליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה. - - - בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחת ההפללה של הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח זה מול זה את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם (ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל, תק' על' 95(3) 2068, פסקה 16)" (דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6167/99 יעקב בן שלוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בהמשך הדברים ייבחנו הראיות הנסיבתיות שבפרשתנו לפי הקווים שהותוו בפסיקת בתי המשפט כמתואר לעיל. הראיות הנסיבתיות בפרשה הנדונה 11. כאמור, הראיות הנסיבתיות העומדות לבחינה בפרשה שלפנינו הן אלה: קיומו של מניע לרצח; נוכחותו של המערער מס' 1 בזירת הרצח; הימצאות דמו של המערער מס' 1 בזירת הרצח ועל רכבו של המנוח מבחוץ; שטרי כסף של המנוח שנמצאו ברכבו של המנוח כשהם מוכתמים בדמו של המערער מס' 1; התנהגות מפלילה של המערער מס' 1; כבישת עדותו של המערער מס' 1; העניין שגילה המערער מס' 1 באפשרות של הסכם עד מדינה שממנו ניתן, לכאורה, ללמוד על "ראשית הודיה". האם עולה מראיות אלה – כמסקנה הגיונית אפשרית אחת ויחידה – המסקנה שהמערער מס' 1 השתתף בהמתתו של המנוח, בכוונה תחילה וגרם למותו כפי שקבע בית המשפט המחוזי? קיום מניע לרצח 12. על פי דבריהם של עדים ועל פי דבריו של המערער מס' 1 עצמו היה בידי המנוח בשעה שנרצח כסף מזומן וכן שיקים בסכום גדול מאוד. לדברי אחותו של המנוח בעדותה (עמ' 51 לפרוטוקול) סיפר לה המנוח על תוכניותיו בערב שבו נרצח ובין היתר אמר "שיש לו שתי עסקאות שאלון (המערער מס' 1 – י' ט') הציע לו... אחת עסקה של 80,000 ₪". עוד העידה (עמ' 53 לפרוטוקול) כי כאשר היה אחיה, המנוח, בביתה לפני שיצא למפגש עם המערער מס' 1: "הוא הוציא חבילה של צ'יקים שהוא אמר לי שהצ'יקים האלה הם בסביבות 500, 600 אלף שקל.... ובדולרים ביחד עם השקלים צריך להיות איזה 70,000 שקל, 80,000 שקל". משראתה שהמנוח בושש לחזור באותו ערב התקשרה טלפונית אל המערער מס' 1 כדי לברר מה עלה בגורלו של המנוח: "שאלתי אותו... הצעת לו שתי עסקאות? אמר לי כן. אמרתי לו יכול להיות שאחת העסקאות הייתה של 80,000? אז הוא אמר לי לא, מה פתאום. זהו" ( עמ' 56 לפרוטוקול). דומה שביטוי לרגשותיו של המערער מס' 1 כלפי המנוח – שניתן אולי למצוא בהם חיזוק מה לקיומו של מניע עולה מדברים ששח המערער מס' 1 לפי תומו, בדברו על המנוח בזמן חקירות המשטרה, כפי שתועדו הדברים בזיכרון דברים שרשם חוקר (ת/70): "הוא היה בן אדם עם נשמה רעה (הכוונה למנוח – י' ט'), ממש היתה לו נשמה רעה ... כי הוא אהב לעשות בעיות דרך אחרים כלומר בעזרת אחרים הוא יוצר פרובוקציות. בקשתי (חוקר המשטרה – י' ט') מאלון (המערער מס' 1 – י' ט') שיפרט והוא ענה לי כי עלי להבין מה מסתתר מאחורי משפט זה". יודגש לענין זה כי סכום כסף המזומן והשיקים שבהם דובר לעיל, לא נמצאו על המנוח בזירת הרצח, פרט למעט שטרי הכסף שנמצאו, כאמור, ברכבו של המנוח כשהם מוכתמים בדמו של המערער מס' 1. לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי נלקחו הכסף והשיקים על ידי המערער מס' 1 (עמ' 577 בפסק הדין). נוכחות בזירת הרצח 13. אין חולקים כי המערער מס' 1 היה נוכח בזירת הרצח בשעת הרצח. נוכחות זאת הסביר המערער מס' 1 בכך שבא למקום לצורך עסקה משותפת עם המנוח, וכי המנוח נרצח, ככל הנראה, על ידי אנשים אחרים שלא היה לו קשר איתם. לעניין זה יצוין כבר כאן כי בפרשה אחרת שבה נדונה הרשעה של נאשם ברצח על פי נוכחותו במקום הרצח נקבע כי "ככלל נוכחות של אדם שאינה מקרית ומזדמנת במקום שבו מתבצעים לעיניו שוד ורצח מהווה ראיה נסיבתית כבדת משקל למעורבותו במתרחש וכל עוד אין בפיו של אותו אדם הסבר אמין ומניח את הדעת השולל מעורבות כאמור ... עשויה היא לבדה, ועל אחת כמה וכמה כאשר לצידה ראיות נוספות התומכות בה, לשמש בסיס לקביעת אחריותו לשוד ולרצח" (ע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 433, 444- 445). הימצאות דמו של המערער מס' 1 בזירת הרצח ועל רכבו של המנוח 14. על פי חוות דעת של סנ"ץ מנדל שמולביץ (עמ' 105 בפרוטוקול) ושל ד"ר פרוינד מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית (עמ' 241 בפרוטוקול) נמצאו בזירת הרצח שתי אבנים ועליהן דמו של המערער מס' 1. אחת מן האבנים נמצאה במרחק של 8 מטרים צפונית מזרחית למקום המצאה של גופתו של המנוח. כמו כן נמצא דמו של המערער מס' 1 במקומות שונים על רכבו של המנוח, ובין היתר בצידה הפנימי של הדלת האחורית סמוך למנעול הדלת. יודגש כי, ממצאים אלה אינם מתיישבים עם גרסתו של המערער מס' 1 לפיה הותקף על ידי אחרים כאשר עמד ליד רכבו של המנוח במרחק של כ- 20 מטרים מהמנוח. גם דבריו של המערער מס' 1 במהלך החקירות במשטרה אחרי שנאמר לו כי דמו זוהה בוודאות בזירת הרצח ועל מכוניתו של המנוח, מחשידים: "לא יכול להיות... גם מעבדות טועות" (ת/17 עמ' 23). הימצאות דמו של המערער מס' 1 על שטרי כסף של המנוח 15. כאמור, נמצאו ברכבו של המנוח מתחת למושב הנהג מספר שטרי כסף מוכתמים בדמו של המערער מס' 1 (עדותו של רפ"ק ינאי עוזיאל בעמ' 92 בפרוטוקול). לכך לא נתן המערער מס' 1 הסבר כלשהו. על השאלה "איך אתה מסביר שכסף מזוהם, מלוכלך בדם, מוכתם בדם נמצא בתוך האוטו של אליהו (המנוח – י' ט')?" השיב המערער מס' 1: "אין לי הסבר". יצוין כי הנחת שטרי כסף מתחת למושב אינה מתיישבת עם נוהגו של המנוח, שדרכו היתה לבוא לעיסקה עם כספו, הספור במדויק, עמו. וכך תיאר המערער מס' 1 את נוהגו של המנוח: "הוא בא עם הכסף בול, מדוד, ספור אם עושים עסקה" (עמ' 52 לפרוטוקול). התנהגות מפלילה של המערער מס' 1 16. המערער מס' 1 עזב את זירת הרצח ברכבו של המנוח, התקשר למערער מס' 2 וביקש ממנו שיגיע ברכבו של המערער מס' 1 כדי לאסוף אותו ממקום שבו נקב באזור בית אורן שביערות הכרמל (להלן – "מקום האיסוף"). על פי גרסתו של המערער מס' 1 בשלב זה הוא חזר ברכבו של המנוח לזירת הרצח, הבחין במנוח כשהוא שכוב על הארץ וגופו מעלה עשן, ואז חזר למקום האיסוף. שם נטש את רכבו של המנוח ועבר לרכב שנהג בו המערער מס' 2 וביחד נסעו לביתו של המערער מס' 2. בביתו של המערער מס' 2 יצרו המערערים לפני חברתו של המערער מס' 2 מצג לפיו נפצע המערער מס' 1 כתוצאה של שבירת חלון זכוכית במטבח שבדירתו של המערער מס' 2. כמו כן הדיחו את חברתו של המערער מס' 2 לספר, אם תשאל על כך, כי המערער מס' 1 נפצע בדירה. אותו לילה, הובהל המערער מס' 1 בלוית אשתו, לבית חולים על מנת לעבור ניתוח בידו; ולמחרת, על פי בקשתו של המערער מס' 1, הכניס המערער מס' 2 את רכבו של המערער מס' 1 לתחנת שטיפה של רכבים והחליף את גלגלי הרכב. אחרי שני ימי אשפוז חזר המערער מס' 1 לביתו, ולמחרת נסע עם משפחתו ועם זוג חברים לסוף שבוע של נופש. בתום סוף השבוע חזרה אשתו של המערער מס' 1 לבדה מן החופשה. המערער מס' 1 נשאר בצפון הארץ במשך מספר ימים נוספים, עד שהודיעה לו אשתו כי הוא מבוקש על ידי המשטרה בשל עבירה של רצח ואז הסגיר את עצמו לידי המשטרה. במהלך החקירות, טען המערער מס' 1 שלא היה בזירת הרצח וכפר בכל ממצא שקושר אותו לזירת הרצח; על השאלה אם היה בזמן הרצח יחד עם המנוח השיב בשלילה, על הטענה שדמו נמצא בזירת הרצח השיב, כאמור "לא יכול להיות", ועל הטענה כי דמו נמצא על שטרות כסף שהיו ברכב של המנוח השיב, כאמור, "אין לי הסבר". כבישת העדות 17. לראשונה מסר המערער מס' 1 את גרסתו – ואף זאת באופן חלקי - רק אחרי שהוגש עליו כתב האישום. בשלב זה אמר בא כוחו כי המערער מס' 1 אכן היה נוכח בזירת הרצח, אולם טען כי היה קורבן למעשי אחרים וכי נפצע בשעה שניסה להגן על עצמו במאבק עם אחרים. כמו כן ציין כי פעולותיו של המערער מס' 1 אחרי כן היו "מסיבות שיפורטו במהלך המשפט" ולא על מנת לטשטש את מעורבותו ברצח (סעיף 7 לתגובת הנאשם לכתב האישום). רק במהלך המשפט, ואחרי שהוצג כל חומר הראיות שהיה בידי התביעה, מסר המערער מס' 1 את גרסתו, תוך ניסיון להתאים אותה לראיות המפלילות. ההתעניינות בהסכם עד מדינה 18. תוך תקופת מעצרו של המערער מס' 1 בדק עם אחד השוטרים אפשרות להגיע "לעיסקה" עם התביעה תוך שהוא מבקש לברר "מה קורה אם הוא צד דומיננטי" (זיכרון דברים שנרשם על ידי השוטר ליבוב בוריס - בת/77). דבריו אלה מעוררים חשד שהמערער מס' 1 היה שותף להמתתו של המנוח וניתן לומר שהם אף עולים כדי "ראשית הודייה". בעדותו בבית המשפט ניתנה למערער מס' 1 הזדמנות להפריך חשד זה, אולם, כשנשאל על כך, לא נתן הסבר של ממש (עמ' 354 – 355 לפרוטוקול). האם העלה המערער מס' 1 הסבר חילופי השולל את המסקנה המפלילה הלכאורית העולה מן הראיות? 19. נחזור ונעמוד בתמצית על הסבריו של המערער מס' 1. את נוכחותו בזירת הרצח מסביר הוא בכך שהגיע ליער יחד עם המנוח וכי נפל קורבן לרוצחים. על המצאות דמו של המערער מס' 1 על אבנים בזירת הרצח אומרים באי כוחו כי האבנים נלקחו לבדיקה כחודש ימים אחרי הרצח ולפיכך אין לקבוע בוודאות שביום הרצח היו במקום שבו נמצאו ולפיכך אין לסמוך על ממצא זה. לעניין שטרי הכסף של המנוח שנמצאו מתחת למושב מכוניתו של המנוח ועליהם דמו של המערער מס' 1 טוענים הם כי ממצא זה מתיישב עם גרסתו של המערער מס' 1, שלפיה מילט את עצמו מהמקום במכוניתו של המנוח, בשעה שהיה פצוע בידו ומכאן הדם. את התנהגותו המפלילה וגרסותיו השקריות מסבירים הם כהתנהגות של הכנת אליבי שאיננה מעידה, בהכרח, על אשמה בביצוע הרצח אלא עשויה "להתיישב גם עם מי שמבקש להסתיר מטרה פלילית אחרת המשותפת לו ולמנוח ואשר בעטיה הגיעו השניים לזירה" או עם מי ש"נמלט בשן ועין, ולאחר שאולי ראה מה שלא אמור היה לראות". הסיבה לכבישת העדות היתה, לדברי המערער מס' 1, פחד מפני האפשרות שיקשרו אותו לרצח (עמ' 341 ו-345 לפרוטוקול). כאמור, הוסבר ניסיונו של המערער מס' 1 להגיע "לעסקה" עם התביעה בכך שאדם הנתון במעצר מחפש דרכי מוצא שונות למצבו וכי "ישנם כאלה המודים במה שלא עשו, וישנם כאלה המבקשים להיפגש עם נציגי המשטרה בכדי לנסות למכור פרט אשר בידיעתם". 20. חזרתי ועיינתי בגרסתו של המערער מס' 1 ובהסברים שנתן ולא מצאתי בהם דבר וחצי דבר שיש בו כדי להטיל ספק בראיות הנסיבתיות – כולן יחד וכל אחת מהן בפני עצמה - או במסקנה המפלילה העולה מהן. צירופן של הראיות הנסיבתיות אחת לאחת אי אפשר שלא יוביל למסקנה אחת ויחידה המרשיעה במלוא כובדה את המערער מס' 1 בעבירה של רצח; ואין נפקא מינה לענין זה אם עשה זאת בעצמו או אם הסתייע באחרים (לעניין אחריותו המלאה של שותף ברצח למרות שהסתייע באחרים ראו ע"פ 3863,3865/98 יצחק זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(1) 999). זאת ועוד, השופטים בעלי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי ששמעו את גרסתו של המערער מס' 1 באופן בלתי אמצעי לא השתכנעו מגרסתו, מאנו לתת בה אמון ודחו אותה מכל וכל. בפסק דינם צוין פעמים רבות כי "סיפורו של אלון (המערער מס' 1 – י' ט') אינו אמין ואינו מתקבל על הדעת" וכי "אין ליתן אמון בעדותו של נאשם מס' 1 (המערער מס' 1 – י' ט')". כמו כן עמדו השופטים על כך שלא מתקבל על הדעת "כי אלון (המערער מס' 1 – י' ט') ברח מהמקום מחשש לחייו, כאשר הוא ראה שהמנוח הותקף ככל הנראה בסכין - - - ואף על פי כן אלון חוזר לשם לבדו, מבלי להזעיק משטרה או עזרה וזאת אחרי כ-5 עד 10 דקות, כאשר הגיוני היה להניח כי הרוצחים עלולים להמצא שם עדיין (ההדגשה שלי – י' ט')". צדקו, אפוא, בעלי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי בקובעם כי "מכלול הראיות הנסיבתיות שבתיק, מחייבת מסקנה, שאלון (המערער מס' 1 – י' ט') השתתף בביצוע המתתו של המנוח. מסקנה זו, לעמדתי, גוברת באופן ברור והחלטי על כל הנחה או טענה חילופית, ולא נותר ספק סביר בכך שאלון היה שותף לרצח המנוח". דיון – מערער מס' 2 21. המערער מס' 2 מערער על חומרת עונשו. דין הערעור להידחות. מעשים הבאים לשבש הליכי משפט ולהטות משפט – בין בדרך של בידוי ראיות, טשטוש ראיות, הדחת עדים ובין בדרכים אחרות – במטרה להביא לכך שעבריין לא יעמוד לדין, או לא יתן את הדין על מעשיו, הם חמורים מאוד. הם חמורים יותר, ככל שחמורה יותר העבירה שמעשים אלה באים להציל את העבריין מעונשה. כאן בא המערער מס' 2 להציל את המערער מס' 1 מעונשה של עבירת רצח. אין זה דבר של מה בכך. אילו צלחו מעשיו של המערער מס' 2 היה המערער מס' 1 עלול להינצל מההרשעה ומהעונש. דינו של עושה מעשים כאלה הוא עונש כבד ומרתיע. בית המשפט המחוזי שקל את חומרת העבירות, מחד גיסא, וכן הביא בחשבון לקולא, מאידך גיסא, את גילו הצעיר של המערער מס' 2, את תקופת המעצר הארוכה, ואת חלקו המשני בפרשה. אין לומר שהעונש שנגזר מופרז במידה המצדיקה את התערבותנו. סוף דבר 22. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער מס' 1 ברצח בכוונה תחילה של המנוח. ההרשעה מעוגנת היטב במסקנות שהסיק מן הראיות והיא תוצאה בלתי נמנעת מהן. לא מצאתי מקום להתערב באלה. לפיכך יעמדו ההרשעה והעונש שנגזר על המערער מס' 1 על כנם. הוא הדין בעונש שנגזר על המערער מס' 2, שיעמוד אף הוא על כנו. לפיכך אני מציע כי ערעוריהם של שני המערערים יידחו. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, י"ד באייר תשס"ד (5.5.04). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02105770_M10.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il