פסק-דין בתיק עש"ם 10575/03
בבית המשפט העליון בירושלים
עש"ם
10575/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
רפאל בן דוד
נ ג ד
המשיבה:
נציבות שירות המדינה
ערעור על פסק דינו של בית הדין
למשמעת של עובדי המדינה מיום 10.7.03 בתיק בד"מ 75/02 שניתן על ידי כבוד השופים:
עו"ד דרינה גרוס, גב' שלומית מור ומר הקש יאיר
תאריך הישיבה:
כ"ז בשבט התשס"ד 19.2.04
בשם המערער:
עו"ד יונס סירוטה
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי כץ
פסק-דין
בפניי
ערעור על הכרעת דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 10.7.03, אשר הרשיע
את המערער בעבירות על סעיף 17(2), (3) ו – (4) לחוק שירות המדינה (משמעת),
תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת) ואשר גזר עליו ביום 27.10.03 אמצעי
משמעת של נזיפה חמורה והורדה בדרגה לתקופה של שנה וחצי.
עיקרי העובדות
ביום 7.4.02 הוגש כנגד המערער, מפקח שומת
מקרקעין בכיר במשרד האוצר בחיפה ובעל ותק של 28 שנים בשירות המדינה, כתב תובענה
המייחס לו חמישה פרטי אישום בגין התבטאויות בעלות אופי מיני אשר התרחשו משך שנות
התשעים. כעולה מן החומר שהונח בפניי, כתב האישום הוגש בעקבות עדות המתלוננת
בנציבות שירות המדינה, לאחר שהוזמנה, ביוזמת הנציבות, למסור עדותה במסגרת חקירה
אחרת שהתנהלה בעניינו של המערער.
על-פי פריט האישום הראשון, כאשר הגיעה
המתלוננת - פקידה במשרד עורך-דין אשר טיפלה בתיקי מס שבח ומס רכוש - לסניף מס שבח
בחיפה לפגישות בענייני עבודה, דחק בה המערער להיפגש עמו מחוץ לשעות העבודה, על-אף
שהסבירה לו לא אחת כי היא נשואה וביקשה כי יחדל מהצעותיו. על-פי פריט האישום השני,
נהג המערער להתקשר למשרדה של המתלוננת ולהציע לה להיפגש עמו מחוץ למשרד, תוך שהוא
מוכיח אותה על כך שהתחמקה ממנו בפעמים הקודמות בהן הגיעה למשרדי מס שבח. על-פי
פריט האישום השלישי, הפציר המערער במתלוננת, שוב ושוב, כי תתיר לו להגיע לביתה
בזמנים שבעלה לא נמצא בקרבת מקום. פריט האישום הרביעי מייחס למערער הצעה
"להעלים" את יתרת שומת מס שבח על-סך 40,000 ₪, אשר נזקפה לחובת המתלוננת
ובעלה, בתמורה לכך שהמתלוננת תסכים להיפגש עמו. כעולה מכתב התובענה, במהלך שנת
1996, במועד שאינו ידוע לתביעה, ביקש המערער מהמתלוננת להתלוות אליה לביתה, בתואנה
שהוא מבקש לראות את הבית שהיא ובעלה בונים בזכרון יעקב. במעשים אלו, כך צויין בכתב
התובענה, הטריד המערער מינית את המתלוננת, הפר את הוראות סעיפים 3(א)(3) ו – 4 לחוק
למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, הוראת סעיף 43.421(ב)(1) ו – (3)
לתקשי"ר והוראת כלל 2.06 לכללי האתיקה לעובדי המדינה. ההתנהגות המיוחסת
למערער, כך הוער, איננה הולמת את תפקידו כעובד מדינה ואינה הוגנת בעת מילוי
תפקידו. המערער הועמד לדין משמעתי בגין עבירה על סעיף 17(2), (3) ו – (4) לחוק
המשמעת.
ההליכים בפני בית הדין
בבית הדין הכחיש המערער את האישומים
שיוחסו לו. בין היתר, טענה באת-כוח המערער, עורכת-הדין יונה סירוטה, כי רעיון
התלונה שהגישה המתלוננת לא נולד אלא כנקמה על השומה שהמערער חישב לחובתה, בגין
מגרש שהיא ובעלה מכרו. בית הדין, לאחר ששמע את העדים, קבע כי המתלוננת לא הגישה את
התלונה כנגד המערער מיוזמתה. אילו היה הדבר תלוי ברצונה, כך צוין, לא הייתה
המתלוננת מעלה את דבר תלונתה כלל בשל אי-הנעימות האישית מחד גיסא, והחרדה פן יבולע
למשרד עורכי-הדין בו עבדה, מאידך גיסא. בית הדין גילה הבנה לאמביוולנטיות שנוצרה
אצל המתלוננת, אשר חשה אי נוחות מאמירותיו המטרידות של המערער, אך מנגד שמרה על
יחסים מתונים והוגנים עמו. משכך, קבע בית הדין כי יש לתת אמון בעדות המתלוננת,
לקבל את דבריה כדברי אמת ולפיכך הרשיע את המערער בעבירות על סעיף 17(2), (3) ו –
(4) לחוק המשמעת.
טענות המערער בערעורו
בפניי מיקדה באת-כוח המערער את טיעוניה
הן בשאלת האמון שנתן בית הדין בעדים שהובאו בפניו והן בשאלת הממצאים העובדתיים
שהסיק בית הדין על סמך עדויות אלו. כך, משיגה באת-כוח המערער על קביעתו של בית
הדין כי אמינה בעיניו עדותה של המתלוננת, לפיה המערער הציע לה להעלים את שומת
המקרקעין, אם אך תסכים לצאת עמו. בין היתר טענה, כי לאור בקיאותה הרבה של המתלוננת
בענייני מס שבח, גם אם קיבלה הצעה כאמור, הרי שיכלה לדעת כי בפועל לא ניתן לממש
הצעה זו. עוד טענה באת-כוח המערער כי בית הדין התעלם מניסיונה של המתלוננת להתחמק
מתשלום מס, בקוותה כי עם חלוף הזמן, לא יתגלה דבר השומה העצמית הנמוכה ששילמה.
באת-כוח המערער ביקשה להוכיח פגמים שנפלו בעדותה של המתלוננת, פגמים אשר מחייבים,
לטענתה, התערבות בית משפט זה. כך, תקפה את עדות המתלוננת לפיה מביקורה בחדרו של
המערער בעת קבלת השומה המתוקנת זכרה כי חדרו ממוקם ליד חדרו של המנהל, מר סיוון.
אותו סיוון, כך נטען, פרש מעבודתו כאחד-עשר ימים לפני שהמתלוננת קיבלה מהמערער את
השומה המתוקנת. בכך, מבקשת באת-כוח המערער כי נראה פגם יסודי במהימנות המתלוננת.
עוד מלינה באת-כוח המערער על האמון שנתן בית הדין בעדותו של מר קליין, עובד מס שבח
מקרקעין ואיש סודה של המתלוננת. לגישתה, מעדותו של קליין עולה כי המתלוננת סיפרה
לו את דבר הצעתו של המערער "להעלים" את יתרת שומתה בסמוך לאחר האירוע,
וכי הוא מסר את הדברים למר סיוון. גם לעניין זה חוזרת באת-כוח המערער על טיעונה כי
מאחר ובמועדים אלו כבר לא היה מר סיוון עובד מס שבח מקרקעין, עדותו של מר קליין אינה
יכולה להיות נכונה ואינה מהווה חיזוק לעדותה של המתלוננת. מוסיפה באת-כוח המערערת
ומשיגה על קביעתו של בית הדין לפיה יחסה של המתלוננת למערער היה אמביוולנטי שכן לא
ייתכן שחשה מוטרדת אם היא מיוזמתה הגיעה למשרדו ושתתה עמו קפה. עוד טוענת באת-כוח
המערער כי בית הדין, במסגרת בחינת מהימנות גרסתה של המתלוננת, לא ייחס חשיבות
לשיחת טלפון שיזמה המתלוננת עם החוקרת שגבתה את גרסתה בנציבות, ביום לפני שאמורה
הייתה זו להעיד בפני בית הדין. לגישת באת-כוח המערער, מדובר בניסיון חמור מצד
המתלוננת לשיבוש הליכי משפט, אשר יש בו כדי להצביע על חוסר מהימנותה. עוד מבקשת
באת-כוח המערער כי נתערב בקביעת בית הדין לפיה עדות המתלוננת הנה עדות כבושה, אשר
ניתן הסבר לכבישתה. לחלופין נטען כי ההסבר שסיפקה המתלוננת לכבישת עדותה, לפיו
חששה כי תלונתה תקשה עליה בהמשך עבודתה מול מס שבח, איננו סביר שכן המערער סיים את
עבודתו בסניף מס שבח בחיפה כבר בנובמבר שנת 2000 ולפיכך החל ממועד זה ההסבר האמור
משולל תוקף. משכך, טוענת באת-כוח הערער כי לא ניתן ליחס לעדותה של המתלוננת את
המשקל שייחס לה בית הדין.
דיון
למעשה, טוענת באת-כוח המערער כי מקרהו של
מרשה הנו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם ראוי כי בית משפט זה יתערב בממצאיה העובדתיים
של הערכאה הדיונית. לטענה זו לא ניתן להסכים. בית הדין הסיק מסקנותיו בדבר
מהימנות בעלי הדין והעדים, לאחר שאלה העידו בפניו ולאחר שניתנה לו ההזדמנות להתרשם
מהם באופן בלתי אמצעי. כלל הוא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים
שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים נדירים, כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר
הראיות או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו
למשל: ע"פ 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270; וכן
גם בערעורים על בית הדין למשמעת, ראו: עש"מ 1161/94 אנטון נ'
מדינת-ישראל (לא פורסם); עש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות
המדינה, פ"ד נ(3) 272, 279). לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית הדין
שוכנעתי כי אין המקרה הנדון נופל בגדר אותם מקרים נדירים המחייבים התערבותנו, שכן
הממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית מעוגנים היטב בחומר
הראיות. הטענות שהעלתה באת-כוח המערער בפניי, היו פרושות בפני בית הדין. כך, ציין
בית הדין בהכרעת דינו את פער הזמנים שבין פרישתו של מר סיוון למועד בו קיבלה
המתלוננת את שומתה החדשה מידי המערער. כן היה ער בית הדין לגרסת המערער לפיה
המתלוננת ניסתה להתחמק מתשלום השומה המלאה ואף ציין כי אין כל מחלוקת בדבר טיב
עבודתו המקצועית של המערער ומיומנותו בגילוי יתרת חובם של המתלוננת ובן זוגה למס
שבח. חרף זאת, בחר בית הדין לתת אמון מלא בגרסתה של המתלוננת ולראות בעדותו של מר
קליין חיזוק לה, ולא מצא כי יש בפרטי מידע אלו כדי לפגוע במהימנותה. גם את טענת
באת-כוח המערער לפיה ניסתה המתלוננת לשבש הליכי משפט לא אוכל לקבל. לעניין זה טענה
באת-כוח המדינה, עורכת הדין נעמי כץ, כי המתלוננת, בתום-ליבה ביקשה להבהיר בשיחת
הטלפון שיזמה דברים עם מי שחקרה אותה בנציבות. בנסיבות העניין, הסבר זה סביר ומכל
מקום דחה בית הדין את הגרסה שמסרה המתלוננת לחוקרת בטלפון, לפיה סיפרה בתלונתה כי המערער
הכניס ידו מתחת לחולצתה. באשר לטענת באת-כוח המערער לפיה המתלוננת ידעה כי הצעת
המערער להעלים את יתרת השומה שנקבעה לחובתה אינה ישימה, הרי שבכך אין כדי לשנות
לעניין ההתבטאות המינית שנלוותה להצעה. בהקשר דומה נקבע כי:
"אין חשיבות לשאלה האם היתה
אפשרות מעשית לממש את ההצעה, שכן האופי המיני הנלווה לאמירה איננו נגזר מפוטנציאל
המימוש שלה אלא מן התוכן המיני שבהצעה עצמה." (עש"ם 65/03 ,11025/02 אלון אייזנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
לפיכך, הגם שהמתלוננת ידעה כי ביטול יתרת
השומה איננו אפשרי, תכנה של ההצעה היה ונשאר בעל אופי מיני. לבסוף, לא מצאתי גם
להתערב בהערכת בית הדין בדבר היחס האמביוולנטי שחשה המתלוננת כלפי המערער, אשר נבע
מהצורך לשמור על יחסי עבודה טובים עם עובדי סניף מס שבח מחד גיסא, ומעובדת היותה
מוטרדת מהתבטאויותיו המיניות של המערער מאידך גיסא. הערכה זו נבעה, בין היתר,
מהרושם הכללי שיצרה עדותה של המתלוננת על מותב בית הדין - על סימני האמת והסתירות
שבה - ולפיכך אין הצדקה להתערב בה. בדומה לכך, לא ראיתי להתערב גם בקביעה לפיה יש
לתת לעדותה הכבושה של המתלוננת משקל ממשי בשל ההסבר ההגיוני והסביר לה. אכן, נראה
כי לבית הדין, הייתה הערכה מבוססת שאלמלא היה הנושא מועלה במסגרת החקירה שהתנהלה
בנציבות כנגד המערער, סביר כי המתלוננת כלל לא הייתה מגיעה מיוזמתה להתלונן על
הטרדותיו או להעיד בעניינו. ההנחה לפיה המתלוננת ביקשה להצניע את עניין ההטרדות
מהן סבלה ולא לעורר להן הדים, במקום בו היא אמורה לשמור על יחסי עבודה טובים עבור
המשרד בו היא עובדת, הנה הנחה מתקבלת על הדעת ואין יסוד כי נתערב בה.
הנה כי כן, לא נמצאה כל עילה להתערבות
בית משפט זה בהכרעת דינו של בית הדין למשמעת ולפיכך דין הערעור להידחות.
ניתן היום, ז' בניסן התשס"ד (29.3.2004).
ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03105750_N02.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il