בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1057/96
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופט מ' אילן
המערער: טסמה
אמסלו
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 27.12.95 בת"פ 12/95 שניתן
על-ידי
כבוד סגן הנשיא מ' לינדנשטראוס
והשופטים
ש' ברלינר, ס' ג'ובראן
תאריך הישיבה: כ"ג
בחשוון תשנ"ט (12.11.98)
בשם
המערער: עו"ד גבי שחר
בשם המשיבה: עו"ד
אורי כרמל
פסק-דין
השופט א' מצא:
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה,
לפיו הורשע המערער ברצח, בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-,
ונידון למאסר עולם. בכתב האישום נטען, כי אור ליום 8.12.94 גרם המערער בכוונה
תחילה למות המנוחה, יבוניה ווסה, בכך שתפס את צווארה בחוזקה בשתי ידיו וחנק אותה
עד שנפחה את נשמתה. המערער לא חלק, כי תפס בצווארה של המנוחה ושעקב כך נפטרה, אך
התגונן מפני האישום בעבירת רצח. להגנתו טען, כי הדבר התרחש במהלך משחק אהבה שקיים
עם המנוחה; כי לא התכוון לגרום למותה, וכי מותה נגרם בשוגג. בית המשפט המחוזי דחה
גירסה זו והרשיע את המערער בעבירת רצח. בא-כוחו של המערער בערעור שלפנינו, שלא
ייצגו בהליך לפני בית המשפט המחוזי, קיווה לשכנענו, למצער, באחת מאלו: כי הראיות
שהובאו נגד המערער אינן מבססות את אשמתו ברצח מעבר לספק סביר; ולחלופין, כי עורך
הדין אשר הופיע מטעם המערער לפני הערכאה הראשונה שגה במהלכים כאלה ואחרים וחדל
מחקירות ומהבאת ראיות שהיו חיוניות להגנת המערער. בכך, טען הסניגור, נפגעה זכותו
של המערער לייצוג משפטי הולם. ולפיכך, גם אם בית-משפט זה לא ימצא טעם מספיק לקבלת
הערעור נגד ההרשעה ברצח, יהיה מן הדין להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי להשלמה,
בגדרה יאופשר לו, כסניגורו החדש של המערער, לזמן חלק מעדי התביעה לחקירה נוספת
ולזמן עדי הגנה.
2. המערער עלה מאתיופיה בגפו בשנת 1991. גם
המנוחה, אלמנה ואם לילדים, עלתה מאתיופיה באותה השנה. המערער והמנוחה הכירו בשכונת
הקרוואנים בנתניה, שם התגוררו, והתפתחו ביניהם יחסי קירבה. ביולי 1994 עברו המנוחה
וילדיה להתגורר בדירה בצור-שלום, וזמן קצר לאחר מכן בא המערער להתגורר עימם בדירה.
לא עבר זמן רב, ועל רקע קינאתו של המערער למנוחה, נתגלעו ביניהם סכסוכים. המערער
היכה את המנוחה וגם איים עליה. עד לדברים היה גיסה של המנוחה, שהתגורר בשכנות
לדירתה והיה מעורה במתרחש בין בני הזוג. סמוך לפני יום האירוע דרשה המנוחה מן
המערער לעזוב את דירתה וסכסוכם החריף. וכשבועיים לפני ליל האירוע שמע גיסה של
המנוחה את המערער מאיים על המנוחה "שיהרוג אותה". ביום המקרה הופיע
המערער בדירת הגיס, והשניים הלכו יחד לדירת המנוחה. לפי תיאורו של הגיס, קיבלה
אותם המנוחה בשתיקה. הוא התרשם, כי לא רצתה בביקורו של המערער, וכאשר עמד הוא עצמו
לחזור לדירתו, אמרה לו כי היא חוששת מפני המערער. לדבריו, הרגיע אותה בהבטחה,
ש"אם (המערער) לא יהיה בסדר, יזמין משטרה" וכי למחרת ישוב לבקרה ולראות
מה מצבה.
למחרת בבוקר נמצאה המנוחה, על-ידי בנותיה,
כשהיא מוטלת במיטתה ללא רוח חיים. תחתוניה היו מופשלים ובצווארה ניכרו סימני
אלימות. דלת הדירה היתה נעולה והמפתח לא נמצא. המערער לא היה בדירה, אך על השולחן
בחדרה של המנוחה הונח מכתב שהותיר המערער. מן המכתב, שנכתב בשפה האמהרית, עלה, כי
המערער הוא שגרם למותה של המנוחה. במהלכו של אותו יום הגיע המערער לבית אחותו
בקריית-מלאכי, וזמן קצר לאחר הגיעו נמצא כשהוא תלוי על חבל בחדר המדרגות. שכנים,
שנזעקו לעזרתו, חתכו את החבל והצילו אותו ממוות. בעקבות זאת אושפז המערער ובמשך
יומיים היה מחוסר הכרה.
3. בגופתה של המנוחה נתגלו תאי זרע שבדיקתם
הוכיחה התאמה לזרעו של המערער. בחקירתו הכחיש המערער כי בליל האירוע קיים יחסי מין
עם המנוחה. גם כאשר הועמד על העובדה, שבגופה נמצאו שרידים מזרעו, השיב, כי אפשר
שהיתה עם גבר אחר. תחילה טען, כי דבר מותה של המנוחה נודע לו רק לאחר שהגיע לבית
אחותו בקריית-מלאכי, מפי בני משפחה שטילפנו לשם; ובשל כך החליט לשים קץ לחייו.
כשנאמר לו, שגירסתו אינה מתיישבת עם מה שכתב במכתב שהשאיר אחריו, השיב, כי בינו
לבין המנוחה פרצה מריבה, שבמהלכה היכה את המנוחה (נתן לה "כפה") על
צווארה והיא "נפלה במיטה ומתה". שוב חזר וטען, כי אינו יודע אם המכה
שהנחית על צווארה הרגה אותה אם לאו, ועל-כל-פנים, כי לא התכוון להמיתה. לבסוף גרס,
כי בזמן ששכבו במיטה, "שיחק" עם המנוחה. כחלק מן ה"משחק" תפס
בגרונה כחמש דקות, אך איננו יכול לומר אם מתה.
4. במשפט לא חלק עוד המערער, כי הוא אשר גרם
למותה של המנוחה. כן הודה בקיום יחסי מין עימה בליל האירוע, ומשהודה סניגורו בשמו,
כי תאי הזרע שנתגלו בגופתה הם משל המערער, נתייתר הצורך בהצגת חוות-דעתו של מומחה
התביעה לאימות הזיהוי. הגנת המערער התמקדה בטענה, כי מות המנוחה נגרם בשוגג ולא
בכוונה. לגירסתו, התרחש הדבר "תוך כדי משחק", שהוא והמנוחה נהגו לשחק
אגב קיום יחסי מין, להבאת המנוחה לסיפוק מיני. גם בליל האירוע, בעת שקיימו יחסי
מין, ביקשה ממנו המנוחה שיתפוס אותה בצווארה, וכך עשה. לדבריו, לפת את צווארה כשתיים-שלוש
דקות ("ככה, לא חזק, בעדינות"). שוב חזר וטען, כי לא ידע, או לא הבין,
כי גרם למותה של המנוחה, וכי הדבר נודע לו מפי בני משפחה, רק בהגיעו לבית אחותו.
5. בדיקת גופתה של המנוחה שללה את האפשרות שמותה
נגרם בשוגג. על גבי צווארה, לכל הרוחב, נמצאו פצעי שריטה ושפשוף, ובבסיס עצם הלשון
משמאל נמצא שבר מלא וסביבו דימום. מסקנת המומחה, ד"ר יהודה היס, היתה, כי
"מותה [של המנוחה] נגרם מתשניק (חנק) בעקבות לחץ ידני על הצוואר".
בעדותו קבע ד"ר היס, כי מימצאים אלה אינם יכולים להתיישב עם לחץ על הצוואר,
שמטרתו להסב ריגוש מיני. כעולה מניסיונו של המומחה, שבמהלך הקריירה המקצועית שלו
נתקל גם בסטיות מן הסוג הזה, לחץ שמטרתו לגרום ריגוש מתבטא בנגיעה במרכז עצבים,
הסמוך לעורק התרדמה. פגיעה בלתי מכוונת בעורק זה עלולה לגרום להפרעה קשה בתיפקוד
הלב, ואם המגע ממושך מדי, עלול הוא, לעתים, לגרום למוות. אך במקרים מן הסוג הזה
אין מגלים סימנים ללחץ אלים על גבי הצוואר, ובשום מקרה כזה אין מגלים שבירה של עצם
הלשון. המומחה הסביר, שבכדי לשבור את עצם הלשון, יש צורך בהפעלת כוח רב משני צידי
הצוואר במשך זמן וברציפות. השבר הוא ביטוי להפעלת כוח ממושכת, והמוות נגרם עקב הלחץ
על כלי הדם הגדולים בצידי הצוואר. לפיתת הצוואר בחוזקה, ככלל, תגרום לאובדן הכרה
תוך 30 שניות, ואם נמשך הלחץ עוד כשתיים-שלוש דקות לאחר אובדן ההכרה - למוות.
המערער, כאמור, הודה, כי לחץ על צווארה של
המנוחה מספר דקות. בחקירתו אמר, כי הלחץ נמשך כחמש דקות. בעדותו העריך את הזמן
בשתיים עד שלוש דקות. בתשובה לשאלה הבהיר, כי הוא מיטיב לדעת את ההבדל בין דקות
לשניות, ואיננו טועה בעניין זה. אמנם טען, כי לפת את צווארה של המנוחה "לא
חזק" ו"בעדינות"; אך מימצאי הבדיקה הפתולוגית העידו בבירור, כי
מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מלפיתת צווארה בכוח רב לאורך זמן, שנמשך כשתיים עד
שלוש דקות לפחות לאחר שהמנוחה איבדה את הכרתה.
6. בית המשפט המחוזי דחה מכול וכול את גירסת
המערער, כאילו בשוגג גרם למותה של המנוחה. המימצא של סיבת המוות העיד, שהמערער,
בין אם בזמן קיום יחסי המין ובין אם לאחר מכן, חנק את המנוחה בכוונה לגרום למותה.
מניה וביה נדחתה גירסת המערער, כאילו עד לבואו לבית אחותו לא ידע, או לא הבין, כי
המית את המנוחה. גירסה זו לא התיישבה, כל-עיקר, עם הדברים שכתב המערער במכתב
שהותיר אחריו בחדרה של המנוחה בטרם עזב את ביתה. לבית המשפט הוצעו שני תרגומים של
תוכן המכתב. על-פי תרגומו של מר אדיסו מסאלה, יושב-ראש איחוד הארגונים של עולי
אתיופיה, נאמר במכתב:
"מי
שגרם לרצח של אבונה ואני הוא תרקו... את הפילגש של אחיו (שלי) לקח לי. מצאתי אותם
ביחד סליחה".
ואילו על-פי תרגומו של מתורגמן בית המשפט נאמר במכתב:
"אני
ויבונה רצחתי... תרקו... מאהב בצד (פילגש) שמצאתי אותם ביחד. סליחה".
על מכתב זה חתם המערער את שמו ("תסמה אמסלו"),
ומן האמור בו, על-פי כל אחד מנוסחי תרגומו, עלה בבירור, שהמערער התוודה על חלקו
בגרימת מותה של המנוחה. כזכור, בשלב החקירה נשאל המערער אודות המכתב. בתשובותיו לא
התכחש לכתיבת המכתב, אך משהתבקש לתרגם את תוכנו, התעלם מן האמירה המפורשת שנכללה
בו לעניין חלקו בגרם המוות. בהכרעת הדין נקבע, כי המערער התחמק מן ההודאה המפורשת
שנכללה במכתבו. בהתייחסו לניסיון ההתאבדות של המערער, קבע בית המשפט, כי ניסיון זה
אינו יכול להתפרש אלא כבריחה מנשיאה באחריות לרצח שאותו ביצע. בעדותו טען המערער,
כי ניסה להתאבד מסיבות אחרות ולא בשל אחריותו למעשה הרצח, אך בית המשפט דחה גירסה
זו כבלתי מתקבלת על הדעת.
7. סניגורו של המערער טען, כי לפחות לעניין יסוד
הכוונה תחילה לא הובאה נגד המערער ראיה מספקת. אני סבור, כי אופי המעשה בו גרם
המערער למות המנוחה מעיד, בעליל, גם על החלטתו להמיתה. מי שלופת את צווארו של אדם,
תוך הפעלת כוח רב, זמן ממושך ברציפות, מוחזק כמי שמבין היטב את תוצאתו המסתברת של
מעשהו ומתכוון לגרום לה (ע"פ 655/78 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד לד(1) 63, דברי השופט שמגר בעמ' 72 והאסמכתאות המאוזכרות שם). חזקה זו
אכן קמה נגד המערער, והראיות האחרות שהובאו במשפט אך תמכו בה וביססו אותה. בית
המשפט קיבל כמהימנה ללא סייג את עדות גיסה של המנוחה. עדות זו האירה את העובדות
שעל רקען, ככל שניתן להעריך, החליט המערער לרצוח את המנוחה. מן העדות נבע, כי
המערער קינא למנוחה. בעקבות הסכסוכים שפרצו ביניהם, דרשה המנוחה מן המערער לעזוב
את דירתה. דרישה זו החריפה את מריבותיהם, שבמהלכן היכה המערער את המנוחה ואיים
עליה. כן הוברר, שכשבועיים לפני האירוע איים המערער להרוג את המנוחה, וכן, שבערב
האירוע - כשהמערער חזר והופיע בדירתה - שחה המנוחה לגיסה את חששותיה מפניו. תמיכה
משמעותית לעמדת התביעה, כי המערער חנק למוות את המנוחה מפני שהחליט להמיתה, מצויה
במכתב שהותיר המערער בזירת העבירה. במכתב זה, בו הודה במפורש ברצח המנוחה, נתן
המערער ביטוי לחשדותיו שלמנוחה יש קשר עם גבר אחר; והדברים מתיישבים היטב עם עדות
גיסה של המנוחה אודות עילת הסכסוכים בין המנוחה לבין המערער. גם ניסיון ההתאבדות,
אותו ביצע המערער בבוקר יום האירוע, מעיד כי המערער היה מודע למעשה הנורא שעשה;
בין שקץ בחייו, ובין שבדרך זו ניסה להעניש את עצמו על מעשהו, או לחמוק ממתן הדין
עליו בעונש מאסר כבד. גם בשקריו המהותיים של המערער בשלב החקירה - ובין היתר,
התכחשותו לעובדה שבליל האירוע קיים יחסי מין עם המנוחה וניסיונו לטשטש את משמעות
הדברים שכתב במכתבו - יש כדי לחזק את גירסת האישום. ולכאורה בצדק טען בא-כוח
המדינה לפנינו, שהגירסה שבעזרתה קיווה המערער להיחלץ מהרשעה ברצח, לא היתה, בסופו
של דבר, אלא גירסה כבושה; מעין התפתחות הדרגתית מאוחרת של הגירסה אותה מסר המערער
בחקירה, כי המנוחה מתה כתוצאה ממכה ("כפה") שהנחית על צווארה.
8. נותרה טענת הסניגור, כי עורך הדין שהופיע בשם
המערער לפני הערכאה הראשונה לא ייצג אותו באופן הולם, ושלתיקון המעוות שנגרם
למערער מן הראוי להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי ולאפשר לו לפתוח מחדש את פרשת
הראיות. גם טענה זו דינה להידחות. אין צריך לומר, שמינוי סניגור חדש לנאשם בשלב
הערעור אינו מהווה טעם לפתיחתו מחדש של ההליך קמא, או לשינוי קו ההגנה (ע"פ
548/83 דהוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 6, 9). בנסיבות חריגות עשוי,
אמנם, בית המשפט להכיר בצורך לאפשר בירור חדש, או נוסף, לשם תיקון מעוות שנגרם
לנאשם בעטיו של ייצוג בלתי-הולם. אך נקיטת מהלך כזה מותנית בקיום חשש לעיוות-דין
(ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 801). המבחן להכרעה
בשאלת גרימתו של עיוות-דין הוא סיבתי-תוצאתי; ועל הטוען שנגרם לו עיוות-דין, בשל
ייצוג משפטי בלתי-הולם, מוטל להראות, כי אלמלא מהלך מוטעה, שנקט עורך הדין שייצג
אותו במשפטו, אפשר שבית המשפט היה מגיע לתוצאה שונה.
בטיעונו לפנינו קיווה הסניגור לשכנענו, כי
בעניינים אחדים שהתעוררו במהלך משפטו של המערער היה על הסניגור אשר ייצג אותו
לנקוט עמדה שונה מזו שנקט. עיינתי בהשגותיו על מהלכי קודמו - שסבו, בעיקר, על
עמדות שנקט קודמו בהסכמה להצגת ראיות מסוימות ובוויתור על חקירת עדים אחדים - ולא
שוכנעתי שיש בהן יותר מאשר חילוקי-דעות אפשריים בין עורכי-דין, ביחס לעמדה אותה יש
לנקוט בסיטואציה דיונית זו או אחרת. אך כדי להצליח בטענתו, שבשל ייצוג משפטי
בלתי-הולם נגרם למערער עיוות-דין, היה על הסניגור להראות, כי אלמלא איזה מן
המהלכים שנקט קודמו, אפשר שבית המשפט היה נמנע מהרשעת המערער בעבירת רצח. ובכל אשר
טען, לאפשרות האמורה אין גם שמץ אחיזה.
9. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי דין הערעור
להידחות.
ש ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט מ' אילן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, ו' בכסלו תשנ"ט (25.11.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96010570.F08