דוד שלג נ. אמיר חברה להנדסה וסחר בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10566/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10566/05 ע"א 11184/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערערים בע"א 10566/05 והמשיבים 2-1 בע"א 11184/05: 1. דוד שלג 2. אסתר שלג נ ג ד המשיבות 2-1 בע"א 10566/05 והמערערות בע"א 11184/05: 1. אמיר חברה להנדסה וסחר בע"מ 2. הפינקס ישראלי חברה לביטוח בע"מ המשיבים 5-3 בע"א 10666/05 ובע"א 11184/05: 3. קיטל נכסים בע"מ 4. כלל חברה לביטוח בע"מ 5. נדב אריאל ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.9.05 בת.א. 1082/01 שניתן על-ידי כבוד השופטת ה' אחיטוב הרטמן תאריך הישיבה: א' באדר א התשס"ח (7.2.08) בשם המערערים בע"א 10566/05 והמשיבים 2-1 בע"א 11184/05: עו"ד יצחק יהב בשם המשיבים 2-1 בע"א 10566/05 והמערערות בע"א 11184/05: עו"ד אילן עוזיאל בשם המשיבה 3 בע"א 10566/05, המשיבה 4 בע"א 11184/05: עו"ד משה קריצברג בשם המשיבה 4 בע"א 10566/05 ובע"א 11184/05: עו"ד אילן אמודאי; עו"ד ציון צמח בשם המשיב 5 בע"א 10566/05 ובע"א 11184/05: בעצמו פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ה' אחיטוב-הרטמן) שבו חויבה המשיבה 1 בע"א 10566/05, אמיר חברה להנדסה וסחר בע"מ (להלן: אמיר), לפצות את המערער 1 בע"א 10566/05, דוד שלג (להלן: המערער), על נזקים שנגרמו לו עקב נפילה של מתקן הרמה נייד (להלן: המתקן, מתקן ההרמה). המערער מיקד את ערעורו בשאלות הנוגעות לגובה הנזק. אין הוא מערער על בחירתו של בית המשפט המחוזי לפטור מקצת מן המעורבים בפרשה מאחריות. אמיר מצידה מערערת הן על עצם הטלת האחריות עליה הן על גובה הנזק. רקע 2. המערער שימש בזמן התאונה אצל המשיבה 4 (בע"א 10566/05), קיטל נכסים בע"מ (להלן: קיטל נכסים), כמנהל העבודה בפרויקט שביצעה בבניין ברעננה. לצורך ניקוי הזכוכיות החיצוניות של הבניין שכרה קיטל נכסים את המשיב 5 (בע"א 10566/05), אריאל נדב (להלן: נדב), וזה מצידו, לשם ביצוע העבודה, שכר מאמיר את מתקן ההרמה. ביום 18.1.1999, במהלך ניקוי הזכוכיות, התבקש המערער לעזור לנדב בהכנסת המתקן לתוך הבניין, לשם ניקוי הצד הפנימי של הזכוכיות. לצורך זה היה על נדב להטות את המתקן והמערער ניגש לסייע לו בכך. בעוד האחרון ממתין להוראות מנדב, נפל המתקן על המערער וגרם לו נזקים חמורים. המערער הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב נפילת המתקן. התביעה הוגשה נגד נדב; קיטל נכסים; כלל חברה לביטוח בע"מ – שהייתה המבטחת של קיטל נכסים בעת שהתרחשה התאונה (להלן: כלל); אמיר; והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ – שהייתה המבטחת של אמיר בזמן התאונה (להלן: הפניקס). נדב הגיש כתב הגנה אך לא התייצב למשפט, ובא כוחו הודיע כי הוא אינו מצוי מחוץ לגבולות המדינה. 3. בית המשפט המחוזי חייב את נדב ואמיר לפצות את המערער מכוח עוולת הרשלנות. בית המשפט קבע כי נפילת המתקן נגרמה עקב תפעול לקוי מצדו של נדב ובשל שאמיר התרשלה בכך שלא סיפקה לנדב הדרכה מספקת בדבר תפעול המתקן. לגבי אמיר הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי חל בעניינה כלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכי לפיכך נטל הראייה בעניין ההתרשלות מוטל על שכמה. בית המשפט הטעים כי התנאים להחלת הכלל חלים בנסיבות העניין: נסיבות מסירתו של המתקן לנדב אינן ברורות; בזמן ההתרשלות הנטענת – מתן הדרכה לא מספקת לנדב – הייתה לאמיר שליטה על המתקן; וסביר יותר להניח שאמיר התרשלה מאשר שלא הייתה התרשלות מצדה. בית המשפט קבע כי בשאלת קיומה של התרשלות מצד אמיר "כפות המאזניים למצער מ[ע]ויינות ואולי אף נוטות לכיוון קביעה, כי אמיר התרשלה במתן ההדרכה ובמתן אזהרה הולמת על המכונה מפני הסכנה". בית המשפט קבע גם כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלותה של אמיר לבין הנזק שאירע למערער, ועל כן חייב כאמור את אמיר, ואת הפניקס כמבטחת שלה, לפצות את המערער. עוד נקבע כי אין לייחס למערער כל אשם תורם. 4. בית המשפט המחוזי קבע עם זאת כי אין לחייב את קיטל נכסים (ואת כלל כמבטחת שלה) בגין התאונה. נקבע, כי לא נתקיימה במקרה זה של קיטל נכסים, העוולה של הפר חובה חקוקה. לגבי מקצת מן התקנות שעליהן נסמך המערער בהקשר זה נקבע כי הן אינן רלוונטיות בנסיבות המקרה; לגבי תקנות אחרות נקבע כי לא הוכח שקיטל נכסים הפרה אותן; ואילו בעניין תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, נקבע כי קיטל נכסים אמנם הפרה את התקנות בכך שלא הדריכה כיאות את המערער בנוגע לסכנה הנשקפת מתפעול המתקן, אך "לא הוכח קיום קשר סיבתי בין הפרת התקנה לתאונה...". אשר לטענות בדבר התרשלותה של קיטל נכסים בכך שלא הזהירה ולא נתנה הדרכה ראויה למערער לגבי הסיכונים הכרוכים בתפעול המתקן, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות הזו לבין הנזק. אשר לטענות בדבר התרשלותה של קיטל נכסים, בשל שלא וידאה את כשירותו של נדב להפעיל את המתקן, קבע בית המשפט כי הן הועלו לראשונה בסיכומים ומשום כך יש לדחותן. על פסק דין זה הוגשו הערעורים שלפנינו. 5. אמיר מערערת על פסק הדין וטוענת כי לא היה מקום לראות בה אחראית כלפי המערער לפי עוולת הרשלנות. לטענתה, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההדרכה שניתנה לנדב לגבי תפעול המתקן לוקה בחסר, אינה מתיישבת עם הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו. אמיר מדגישה כי מהראיות עולה שניתן הסבר לנדב על הפעלת המתקן ואף הוא מצידו לא טען כי הסבר זה לא היה מספק – מה גם שהפעלת המתקן הייתה פשוטה. עוד טוענת אמיר כי לא היה מקום לדחות את ההודעה לצד שלישי ששיגרה לקיטל נכסים ולכלל. לדבריה, קביעתו של בית המשפט המחוזי בשאלת הקשר הסיבתי בעניינה של קיטל נכסים אינה מתיישבת עם קביעתו באותה השאלה בעניינה שלה. שהרי, אם מתן הסבר מספק לנדב לגבי הפעלת המכונה היה מונע את התאונה, הסבר דומה למערער מצד קיטל היה משיג תוצאה דומה. אמיר מלינה גם על סכום הפיצוי שנפסק למערער. בעניין זה מעלה גם המערער השגות, בערעור מטעמו. המשיבים בערעורה של אמיר סבורים כי אין כל מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין האחריות – הן קביעותיו העובדתיות, הן קביעותיו ביחס לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין בנסיבות העניין. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עמדתי היא כי יש לקבל את ערעורה של אמיר ולפטור אותה מאחריות לנזקיו של המערער. "הדבר מעיד על עצמו" 6. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי כלל "הדבר מעיד על עצמו" חל בשאלת התרשלותה של אמיר. קביעה זו אין בידי לקבל. כלל זה המצוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין נועד לחול בנסיבות מסוימות שבהן קיים קושי מובנה להוכיח את קיומו של יסוד ההתרשלות בעוולת הרשלנות. הנסיבות שבהן חל הכלל הן כדלקמן: ראשית, לתובע לא הייתה ידיעה ואף לא הייתה לו היכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו לנזקו; שנית, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; ולבסוף, בית המשפט מוצא כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. בענייננו לא התקיים אף אחד משלושת התנאים הללו ומשום כך לא היה מקום להחלת הכלל על נסיבות המקרה. אתמקד בתנאי הראשון ובתנאי השלישי. 7. התנאי הראשון הוא, כאמור, כי מדובר במקרה שבו הנסיבות שגרמו לנזק אינן ידועות לתובע. בענייננו, אין מדובר במקרה שבו שאלת התרשלותה של אמיר אפופה עמימות המצדיקה את החלת הכלל. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, את הממצאים הבאים אודות נסיבות התרחשות התאונה: התאונה התרחשה עקב נפילת המתקן על המערער עקב תפעול לקוי של נדב; נדב קיבל הסבר קצר לגבי הפעלת המתקן מיואב, הנהג שהוביל אליו את המתקן (שנפטר בטרם החל המשפט); יואב לא עסק בהדרכה ולמד על הפעלת המתקן בשבוע שבו התרחשה התאונה מפי מאיר נעמתי, עובד של אמיר; לא הוכח כי היו על המתקן הוראות הפעלה בעברית; ניתן לנדב ספר הדרכה בעברית שבו קיים הסבר בעניין הנמכת המתקן; נדב חתם על אישור כי קיבל את הספר ועבר הדרכה בדבר תפעול המתקן. בנסיבות אלו, הגם שתוכן ההסבר המדויק שקיבל נדב מיואב נותר עלום, לא ניתן לומר כי הנסיבות שגרמו לנזק אינן בידיעתו של המערער. מעטות הן הפעמים שבהן כל העובדות ידועות ואין כל מחלוקת לגבי נסיבות המקרה. אין לומר כי כל מקרה שבו מקצת מן העובדות לוטות בערפל עומד בדרישות התנאי הראשון להחלת הכלל. נראה כי בסופו של יום הנסיבות בענייננו ידועות די הצורך והשאלה נוגעת בעיקר למשמעות המשפטית שלהן. לעניין זה יפים דבריו של השופט זילברג בע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז(2) 674 (1953): הרעיון ההוא אינו תופס אלא: כאשר הרשלנות (לכאורה) ידועה, והמעשה אינו ידוע, אך לא בהיפוכו של דבר: כאשר המעשה ידוע, אלא שעדיין אין אנו יודעים, אם הוא מהווה רשלנות או לא. על שאלה זו – על השופט לענות, מתוך שיקולים משפטיים, ואינו יכול להשליך את יהבו על 'המכסימה' ההיא. ויודגש: המועד שבו נבחנת השאלה אם "המעשה היה ידוע" כלשונו של השופט זילברג הוא מועד המשפט עצמו, ותכופות – המועד שסמוך לתום המשפט, ולא רגע התרחשות התאונה (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 558 (2001)) (להלן: עניין צ'צ'יק). 8. לאור זאת ברור גם מדוע לא נזקק בית המשפט כלל לבחינה כללית-סטטיסטית במסגרת בחינת התנאי השלישי לתחולת הכלל. אכן, ההצדקה לקיומו של הכלל – הדבר המבחין אותו מכללי ההוכחה הרגילים במשפט האזרחי – היא האפשרות, במסגרת התנאי השלישי, להביא בחשבון גם ראיות כלליות שברגיל אין בהן כדי לבסס מסקנה בדבר קיומה של התרשלות (ראו: עניין צ'צ'יק, בעמ' 556);Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability Under Uncerteinty 84-100 (2001)). בענייננו, אין כל ראיות כלליות שעליהן הסתמך בית המשפט המחוזי. בחינת שאלת התקיימותו של התנאי השלישי נערכה תוך בחינת הראיות הקונקרטיות מצד התביעה ומצד ההגנה בשאלת ההתרשלות, ונקבע כי לאורן סבירה יותר המסקנה כי אמיר התרשלה. מדובר אם כן בבחינה של ראיות "רגילות" הנעשית דרך קבע על ידי בית המשפט, ואין כל הבדל בינה לבין בחינה של מאזן ההסתברויות – בחינה הנערכת שלא על פי הכלל. ואכן, בית המשפט הגיע לעמדה זהה דרך בחינה רגילה של הראיות וקבע, כאמור, על בסיס אותן ראיות, כי כפות המאזניים מעוינות וייתכן שאף נוטות לקביעה כי אמיר התרשלה. 9. מעבר לכל אלה, יצויין כי טעם מרכזי הניצב בבסיס כלל "הדבר מעיד על עצמו" עניינו ביתרונו המובנה של הנתבע, לעומת התובע, מבחינת נגישות לראיות בדבר הנסיבות שהובילו למקרה. משום כך, "אם חרף היתרון הזה לא הצליח להטות את הכף לטובתו – תוטל עליו אחריות" (עניין צ'צ'יק, בעמוד 557). בענייננו, חוסר הבהירות בשאלת תוכן ההדרכה נובע מפטירתו של יואב ומהיעדרותו של נדב מהמשפט, ולאמיר אין כל יתרון מובנה בבירור תוכן השיחה בין השניים. גם עניין זה רומז על כך שענייננו אינו המקרה המתאים להחלת הכלל. לאור כל זאת, לא היה כלל מקום להחלת כלל "הדבר מעיד על עצמו" בנסיבות המקרה, ויש לבחון, בהתאם לחומר הראיות, את השאלה אם אמיר אכן התרשלה. שאלת ההתרשלות 10. לאחר עיון בחומר הראיות שעמד לפני בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי לא היה מקום, בנסיבות המקרה, לקבוע שאמיר התרשלה. בית המשפט המחוזי קבע כי ככל הנראה יואב – שהיה חסר ניסיון בהדרכה ובעצמו קיבל הסבר על השימוש במתקן רק בשבוע שבו אירעה התאונה – מסר הסבר קצר לנדב כיצד יש להפעיל את המתקן. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שהיו על המתקן הוראות הפעלה בעברית אף כי היו עליו – כך נקבע – הוראות באנגלית המלוות באיורים. מנגד, קבע בית המשפט המחוזי כי נדב קיבל חוברת הסבר על תפעול המתקן ואישר בחתימתו כי קיבל את החוברת ושמע הדרכה בעניין. יש לציין כי על-פי פרוטוקול עדותו לפני מפקח משרד העבודה, ציין נדב כי קיבל מיואב הסבר אודות הפעלת המתקן, ולא ציין דבר בעניין טיב ההדרכה. בעדותו של המפקח בבית המשפט המחוזי אמנם נאמר כי ההדרכה שניתנה לנדב הייתה שטחית, אך בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לדברים אלה כאשר הוא דן בשאלת ההתרשלות של אמיר. 11. את שאלת ההתרשלות במקרה שלפנינו יש לבחון בהתאם לאפיונם של הצדדים. אמיר היא חברה להשכרת ציוד, אשר השכירה את המתקן לאיש מקצוע. על המתקן היו, כאמור, הוראות באנגלית המלוות באיורים וסימני אזהרה, אשר מאפשרות למשתמש להבין את עצם הסכנה שבתפעול לא נכון של המתקן, גם אם קריאת השפה האנגלית קשה עליו – דבר שלא הוכח במקרה זה. עם קבלת המתקן עבר נדב הדרכה, אשר טיבה לא התברר די הצורך, וקיבל חוברת הדרכה בעברית. מדובר במתקן שתפעולו פשוט באופן יחסי והסכנות שבתפעול לקוי מובהרות באופן ברור וחד משמעי בחוברת. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי כי "בעצם קריסת המכונה, יש משום חיזוק לטענה, כי נדב לא קרא את ההוראות או לא הבחין בה[ן], על אף שחתם הסכם ההשכרה...". המסקנה המתבקשת מדברים אלה היא כי בית המשפט המחוזי סבר שההוראות בחוברת ההדרכה הן הוראות אלמנטאריות ופשוטות, אשר עיון בהן עשוי היה למנוע את קריסת המתקן. ואכן, עיון בחוברת ההדרכה מעלה כי בעמודים העוסקים בהטיית המכשיר, מופיע סימן אזהרה בראש העמוד הראשון, ומתחתיו קיים כיתוב באותיות גדולות ומודגשות הקובע: "שים לב ופעל על-פי ההוראות הבאות:". מתחת למשפט זה מופיעות שלוש הוראות אזהרה. הראשונה בהן קובעת כי "חובה לשים את פין הקיבוע במקומו כדי למנוע נפילה של המסגרת הניתנת להטייה (המסגרת טעונת קפיץ)", השנייה קובעת – "אל תטה את המכונה לאחור לפני שווידאת שהאזור פנוי מאנשים וחפשי ממכשולים". אלא שבית המשפט המחוזי סבר כי אמיר לא הייתה "יכולה להניח, כי השוכר של המכונה ישכיל לקרוא בעיון את []הוראות הספר המונה כ-20 עמודים. חובה עליה לוודא הבנה באופן אפקטיבי בעת מסירת המכונה ואין די[] בחתימה כדי לצאת ידי חובה". במקום אחר תיאר בית המשפט המחוזי את אחת האפשרויות להגדרת התרשלותה של אמיר כך: "אמיר לא וידאה, כי המכונה מועברת לאדם בעל מיומנות מספקת שיש בה כדי להימנע מן הסיכונים הטבועים בה". אין בידי לקבל עמדה זו. בית המשפט המחוזי העלה את סטנדרט הזהירות הנדרש מאמיר לרמה גבוהה מאד, שאינה עולה בקנה אחד עם טיב היחסים בין הצדדים. יש לזכור כי מדובר בחברה שהשכירה ציוד לבעל מקצוע, ולא במעביד המורה לאחד מעובדיו להשתמש במכשיר מסוים (ר' ע"א 89/60 גניבסקי נ' קריקב, פ"ד טו 949 (1961)). אין ספק כי חברה המשכירה ציוד שהפעלתו כרוכה בסכנה נדרשת להבהיר את הסכנה ללקוח באמצעים סבירים. אך במקרה שלפנינו הדבר נעשה. על המכשיר היה כאמור שילוט אזהרה באנגלית, אשר הסימונים שעליו מבהירים באופן חד-משמעי כי המתקן מסוכן במידה מסוימת, וכלל לא הוכח כי השפה האנגלית זרה לנדב; יתרה מכך, לנדב ניתן ספר הדרכה בעברית המפנה בתחילתו את הלקוח לעמוד המתאים לשם בירור אופן הטיית המתקן. בעמודים הרלוונטיים מופיעות אזהרות מפורשות לגבי אופן הטיית המתקן. לנדב ניתנה גם הדרכה בעל-פה על ידי יואב, שטיבה לא הובהר, כאמור, די הצורך. בנסיבות העניין אין ספק כי הנזק היה נמנע לו נשמע נדב להוראת הבטיחות הבסיסית המופיעה בספר ההדרכה המורה לוודא כי האזור פנוי מאנשים. התוצאה הקשה הייתה אז נמנעת אפילו אם הכשל בתפעול המתקן היה נותר על כנו. בנסיבות אלה, אין לקבוע כי המערער עמד בנטל ההוכחה לעניין התרשלותה של אמיר. לפיכך, יש לקבל את ערעורה של אמיר על חיובה בפיצוי המערער. משהתקבל ערעורה של אמיר בשאלת האחריות מתייתר הצורך לדון בשאלת אחריותה של קיטל נכסים מכוח ההודעה לצד שלישי ששוגרה אליה. אחריותה של קיטל כלפי המערער בשל מחדליה ומעשיה היא לא הובאה לבחינה לפנינו, שכן הערעור אינו מופנה, כאמור, נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לפטור אותה מאחריות – ובשל כך נמנע מאיתנו לבחון שאלה זו מחדש. התוצאה היא שאין מקום עוד לדון גם בשאלת גדריה של פוליסת הביטוח בין כלל וקיטל נכסים ובערעור של אמיר בעניין גובה הנזק. 12. נותר אם כן לבחון את הטענות בערעור שהוגש בשאלת גובה הנזק כנגד נדב, אשר אחריותו לנזקיו של המערער נותרה על כנה. הכלל הוא כי בערעורים העוסקים בשאלת גובה הנזק, ערכאת הערעור תיטה להתערב בפסק הדין של הערכאה המבררת רק במקרים שבהם הסכום הכולל שנפסק אינו סביר וכן במקרים שבהם קיימת טעות בולטת בחישוב הנזק (ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.2005)). כך יעשה גם במקרה שלפנינו ולאחר בחינת הטענות בעניין לא מצאתי מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי למעט עניין אחד והוא הסכום שנפסק למערער בגין כאב וסבל, שאותו יש להעמיד, בנסיבות המקרה, על סכום של 300,000 ש"ח. יש להעיר כי אין להשתמש בדרך החישוב שבה נקט בית המשפט המחוזי, כלומר התבססות על המודדים הקבועים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בעניין זה כבר נפסק כי בתביעות שאינן לפי חוק אחרון זה יש לפסוק את הפיצוי בהתאם "לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה" (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 (1999)). יש לציין, כי המערער זכאי לסכום שלא יפחת מ-25% אחוז מן הפיצוי הכולל שנפסק לו, לאחר הגדלת הפיצוי בגין כאב וסבל, לפי סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 13. אשר על כן, ערעורה של אמיר מתקבל במובן זה שהתביעה שהוגשה כנגדה נדחית. הערעור בעניין גובה הנזק מתקבל בחלקו במובן זה שסכום הפיצוי בגין כאב וסבל יועמד על 300,000 ש"ח. סכום זה יחושב בערכי יום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ב' באדר התשס"ט (26.2.2009) המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05105660_P02.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il