בג"ץ 10564/02
טרם נותח
מדינת ישראל נ. פלוני
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 10564/02
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ 10564/02
ע"פ 10666/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערערת בע"פ 10564/02 והמשיבה בע"פ 10666/02:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב בע"פ 10564/02 והמערער בע"פ 10666/02:
פלוני
ערעור על פסק הדין של בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום 30.10.02 בת.פ. 135/99 שניתן על ידי כבוד השופטים: ס'
ג'ובראן, ש' שטמר וב' בר-זיו
תאריך הישיבה:
ט"ו בטבת התשס"ה (27.12.2004)
בשם המערערת בע"פ 10564/02 והמשיבה בע"פ 10666/02:
עו"ד ענת חולתא
בשם המשיב בע"פ 10564/02 והמערער בע"פ 10666/02:
עו"ד בנימין שקד
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
המערער בע"פ 10666/02 (להלן: המערער) הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס'
ג'ובראן, ש' שטמר וב' בר-זיו) בשלוש עבירות של אינוס בנסיבות
מחמירות, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (להלן: החוק)
בנסיבות של סעיפים 345(ב)(3) ו/או (1) לחוק, בעבירה של מעשה סדום בנסיבות מחמירות,
לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות של סעיף 345(ב)(1) ו-(3) לחוק, ובעבירה של מעשים
מגונים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(ב) לחוק, בנסיבות של סעיף 345(ב)(1) וסעיף
345(א)(1) לחוק. על המערער נגזרו 4 וחצי שנות מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר
על-תנאי למשך 3 שנים. בפנינו ערעור כנגד ההרשעה וערעור המדינה על קולת העונש.
עיקרי העובדות
1. כתב האישום מגולל מסכת קשה של התעללות
מינית במתלוננת 1 (להלן: ז.א.), בהיותה בת 14, ובחברתה
המתלוננת 2 (להלן: י.א.), בהיותה בת 12, מצד המערער ושלושה
נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים), כולם בני 17. כתב האישום המתוקן כולל
שלושה אישומים. שני האישומים הראשונים עניינם במעשים שבוצעו במתלוננת ז.א. ואילו
האישום השלישי עניינו במעשים שבוצעו במתלוננת י.א.; יצוין כי כל אחד מהמעשים נשוא
כתב האישום הוא נפרד ולא מיוחס לנאשמים ביצוע בצוותא של איזה מהם. להלן פירוט
המעשים שיוחסו למערער בכתב האישום המתוקן.
המערער והנאשמים נמנו על חבורת נערים בני
העדה האתיופית (להלן: החבורה), אשר נהגה להיפגש בחוף לוויתן
שבקרית-ים (להלן: החוף). המתלוננות, אף הן בנות העדה
האתיופית, הצטרפו לעיתים לחבורה. על פי האישום הראשון, באמצע שנת 1997 פנה המערער
לז.א. בסמוך לבית הספר תד"ל שבקרית-ים והודיע לה כי הוא יודע שאינה בתולה וכי
הוא רוצה לקיים עימה יחסי מין. לאחר שסירבה, איים עליה המערער כי אם לא תקיים עימו
יחסי מין יבייש אותה לעיני החבורה ואף יכה אותה. אז סחב המערער את ז.א. למחסן שהיה
במקום ושם הוריד בכוח את חצאיתה ואת תחתוניה, תוך שהוא מתעלם מבכייה. המערער הוציא
את איבר מינו, אחז בכתפיה של ז.א. בחוזקה, התיישב על כיסא, הושיב את ז.א. עליו
והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. ז.א. התנגדה וזזה כל אותה עת על מנת להקשות על
המערער. בשל כך סובב המערער את ז.א. עם גבה אליו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת
שלה, תוך שהוא גורם לה כאב עז. ז.א. החלה לצעוק וביקשה מן המערער לחדול, אך הוא שב
והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, וגרם לה לדימום.
על פי האישום השני, לאחר האירוע נשוא
האישום הראשון סיפר המערער לחבורה כי קיים יחסי מין עם ז.א. וכי היא
"פתוחה". על פי הנטען, הדבר הוביל להתעללות מינית נוספת בז.א. מצד
הנאשמים 3 ו- 4. המערער תקף אף הוא את ז.א. פעם נוספת. זמן מה לאחר האירוע המפורט
באישום הראשון תפס המערער את ז.א. בחוף והכניסה לצינור ביוב גדול שהיה מונח במקום.
המערער נישק את ז.א. נגע בגופה ובאיבר מינה והפשיט אותה - הכל חרף התנגדותה. בהמשך
הפיל המערער את ז.א. על החול, הוציא את איבר מינו והחדירו בכוח לאיבר מינה. ז.א.
הצליחה לדחוף את המערער ולברוח, אולם הוא תפס אותה, היכה אותה ואיים כי תיאלץ ללכת
הביתה ערומה. כחודש לאחר מכן, המערער תפס את ז.א. בחוף בשנית, ותבע לקיים עימה
יחסי מין. משסירבה, ביקש המערער כי תמצוץ את איבר מינו. ז.א. סירבה לעשות כן אך
נעתרה לדרישתו כי תמשש את איבר מינו עד שיגיע לסיפוקו.
כאמור, האישום השלישי עניינו במעשים
שבוצעו במתלוננת השנייה - י.א. על פי הנטען באישום השלישי, בקיץ 1997 פגש המערער
בי.א. ליד בית ההסתדרות שבקרית-ים, דחף אותה לסמטה והחל לגעת בגופה. י.א. ניסתה
להדוף את המערער מעליה אך לא הצליחה, והוא הפשיטה בניגוד לרצונה. המערער הוריד את
מכנסיו וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. י.א. ניסתה להתנגד ואף השליכה אבן
לעבר המערער, אך הוא הצליח להחדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה וגרם לה לדימום.
על פי המתואר באישום השלישי, סיפר המערער לחבורה כי קיים יחסי מין עם י.א. וכי אף
היא "פתוחה". בעקבות זאת התעללו גם הנאשמים 2 ו- 3 בי.א.
2. הפרשיות נשוא האישומים נחשפו כשנתיים לאחר
ביצוע המעשים הנטענים. ז.א. וי.א. סיפרו אמנם האחת לרעותה על חלק מן המקרים
המפורטים בכתב האישום, אך בתחילה נמנעו השתיים מלהתלונן במשטרה. על פי עדויותיהן
נבע הדבר מכך שחששו מפני הנאשמים ומפני תגובת הקהילה אליה הן משתייכות. תלונותיהן
של השתיים הוגשו בינואר 1999, לאחר שז.א. גילתה למנהלת בית ספרה (להלן: המנהלת או מנהלת בית
הספר) כי עברה התעללות מינית וזו ניסתה לשכנעה להגיש תלונה במשטרה. לאחר
התלבטות ממושכת גמלה בליבה של ז.א. ההחלטה להתלונן במשטרה ובעקבותיה עשתה כן גם
י.א. בעקבות כך נפתחה חקירה משטרתית, בסופה הועמדו הנאשמים לדין. יצוין כי נאשם
נוסף בפרשה (להלן: גדי) הועמד לדין בנפרד מיתר הנאשמים ולאחר
שהודה במעשים שיוחסו לו ונגזר דינו, העיד במשפטם של הנאשמים האחרים, לרבות בעניינו
של המערער.
3. בעדותו בבית המשפט המחוזי כפר המערער מכל
וכל במעשים המיוחסים לו, וטען כי מעולם לא קיים יחסי מין עם ז.א. או עם י.א.
המערער אישר אומנם כי רצה לקיים יחסי מין עם ז.א., אך טען כי זו דחתה אותו ומאז
נהג להציק לה ולקלל אותה, אך לא יותר מכך. עוד טען המערער כי כלל לא היה חלק מן
החבורה שחבריה הועמדו לדין יחד עימו, אלא רק נהג להצטרף אליה מידי פעם לבילוי
עימם. לטענתו, לא נהג לדבר עם בני החבורה על קיום יחסי מין עם ז.א. ועם י.א..
4. בהכרעת-הדין ציין בית המשפט המחוזי בפתח
דבריו כי התמונה שנחשפה בפניו היא תמונה של שתי נערות צעירות, מפוחדות וחסרות ישע
ולמולן ארבעה נערים צעירים, אשר סברו כי גופן הפקר לכל דורש וכי רצונן אינו
רלוונטי. אשר למערער, ראה בית המשפט המחוזי להרשיעו בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב
האישום, לאחר שקבע כי הוא מעדיף את גרסתן של המתלוננות על פני עדותו השקרית. לגרסת
המתלוננות מצא בית המשפט קמא תמיכות בחומר הראיות. בית המשפט המחוזי ציין כי שתי
המתלוננות הזכירו את המערער כראשון מבני החבורה שאילצן לקיים עימו יחסי מין. בית המשפט
עמד על כך ששתי המתלוננות תיארו קו התנהגות דומה מצד המערער - דרישה בוטה לקיום
יחסי מין תוך הפגנת אלימות וכוח, איום באלימות במקרה של סירוב, אינוס בכוח ולאחר
מכן התרברבות בקיום יחסי מין עימן בפני החבורה. עוד עמד בית המשפט המחוזי על כך
שי.א. אישרה כי ראתה את המערער לוקח את ז.א. הצידה ולאחר מכן שמעה אותה צועקת, ועל
כך שז.א. אישרה כי י.א. סיפרה לה שהמערער אנס אותה בהיותה בתולה.
חיזוק נוסף לעדותן של המתלוננות וראיה
לשקריו של המערער מצא בית המשפט המחוזי בהודעה שמסר במשטרה גדי, ולפיה סיפר לו
המערער על כך שקיים יחסי מין עם ז.א. ועם י.א.. כמו כן תיאר גדי את אופן התנהגותם
של בני החבורה כלפי המתלוננות. לדבריו, כאשר רצו בני החבורה לקיים יחסי מין עם אחת
המתלוננות הם היו פשוט מושכים אותה ולוקחים אותה. בעדותו בבית המשפט הכחיש גדי את
הדברים, אך בית המשפט קבע כי עדותו בפניו אינה מהימנה והעדיף להסתמך על הודעתו
במשטרה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בהכרעת הדין כי הסתירות והפירכות עליהן הצביע
בא-כוח המערער בעדויותיהן של המתלוננות הינן בגדר זוטות ואין בהן כדי לפגוע
במהימנותן של המתלוננות ובאמיתות גרסתן. לפיכך, הרשיע את המערער בכל העבירות
שיוחסו לו בכתב האישום.
יצוין כי הנאשמים האחרים שהועמדו לדין
יחד עם המערער זוכו על ידי בית המשפט המחוזי מחמת הספק מטעמים אשר פורטו בהכרעת
הדין בנוגע לכל אחד מהנאשמים. הנאשם 2, אשר טען כי קיים עם י.א. יחסי מין בהסכמה,
זוכה מן העבירות שיוחסו לו באישום השלישי לאחר שי.א. חזרה בה מהודעתה במשטרה וטענה
כי כלל לא קיימה עימו יחסי מין. הנאשם 3, אשר טען אף הוא לקיום יחסי מין בהסכמה עם
י.א., זוכה מן העבירה שיוחסה לו באישום השלישי לאחר שבית המשפט ציין כי י.א. לא
הייתה עקבית דיה בעדותה ולא זכרה פרטים מהותיים מן האירוע. הנאשם 3 זוכה גם מן
העבירה שיוחסה לו באישום השני, שכן ז.א. לא זכרה היכן נגע בה בגופה. אשר לנאשם 4,
טענתו הייתה כי מעולם לא קיים יחסי מין עם ז.א.. הוא זוכה מן העבירות שיוחסו לו
באישום השני בין היתר משום שבית המשפט תמה כיצד זה שלאחר שהנאשם 4 ביצע בז.א.,
לטענתה, שני מעשי אונס, היא הסכימה לעזוב את ביתה באישון ליל ולהילוות אליו ואל
חברה נוספת לדירה נטושה.
5. בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת
המעשים בהם הורשע המערער ועל הנזק הרב שגרם למתלוננות שבעת ביצוע המעשים היו
קטינות. מנגד, עמד בית המשפט על נסיבותיו האישיות של המערער, על היותו בן למשפחה
קשת יום המתמודדת עם משבר קליטה מתמשך מאז עלייתה מאתיופיה בשנות ה-80' וכן על פרק
הזמן הממושך שחלף מאז ביצוע העבירות. מטעמים אלה ראה שלא למצות עם המערער את מלוא
חומרת הדין. בהתחשב בכל אלה גזר בית המשפט על המערער 7 שנות מאסר, מהן 4 שנים וחצי
לריצוי בפועל והיתרה על תנאי שלא יעבור כל עבירה מהעבירות בהן הורשע בתיק או כל
עבירת מין אחרת תוך 3 שנים ממועד שחרורו ממאסר, לרבות בעת חופשות ממאסר.
בפנינו ערעור המערער על הרשעתו בעבירות
שיוחסו לו בכתב האישום וערעור המדינה על קולת העונש שהושת עליו.
הערעור על ההרשעה
6. בא-כוחו של המערער טען בפנינו כי טענות
המתלוננות הן לא יותר מאשר סיפורי בדים, אשר נועדו לטהר את שמן ולהדוף שמועות
שנפוצו בקהילה האתיופית בדבר הרגליהן המיניים לאחר שקיימו יחסי מין מרצון עם מספר
רב של גברים. לטענת בא-כוח המערער, מצב דברים זה הוא שהוביל, בין היתר, לזיכויים
של הנאשמים האחרים בפרשה. עוד הוסיף בא-כוח המערער וטען כי לנוכח זיכוי הנאשמים
האחרים, שומה היה על בית המשפט המחוזי לנקוט משנה זהירות בטרם ירשיע את המערער על
סמך עדויות המתלוננות, אשר ביחס לחלק מן הנאשמים האחרים נמצא כי אינן עקביות או
שהן לוקות בסתירות. בא-כוח המערער שב והצביע על הסתירות והפירכות שבעדויות
המתלוננות, בהן יש, לטענתו, כדי להטיל ספק רב בגרסתן. במסגרת זו התייחס, בין היתר,
לכך שז.א. העידה בפני בית המשפט כי על מנת להיכנס לבית הספר בו אירע, לטענתה,
האירוע נשוא האישום הראשון, המערער הוא שטיפס ראשון על חומת בית הספר ואילו היא
באה בעקבותיו. בא-כוח המערער טען כי הדבר אינו מתיישב עם גרסתה כי המערער משך אותה
למקום בכוח. כמו כן הציג בא-כוח המערער שורה של סתירות ופירכות הנוגעות לאופן שבו
מתארת י.א. את מעשה האונס נשוא האישום השלישי, ובתוך כך עמד, בין היתר, על
העניינים הבאים: ראשית, י.א. מסרה גרסאות סותרות ביחס לבגדים שלבשה באותו יום.
בעוד שבעדותה במשטרה סיפרה כי לבשה מכנסיים, הרי שבבית המשפט העידה כי לבשה חצאית
ובהמשך שבה והתבלבלה בנקודה זו כשסיפרה: "היה לי דם על החצאית, על
המכנסים" (עמ' 53 לפרוטוקול); שנית, בעדותה בבית המשפט לא זכרה י.א. האם
השתמש המערער בקונדום במהלך האונס, בעוד שבעדותה במשטרה תיארה את הקונדום ואת הזרע
שנותר בו; שלישית, י.א. לא ידעה להסביר, בעדותה בבית המשפט, כיצד הצליח המערער להישכב
בין רגליה ולאנוס אותה אם הוריד את תחתוניה רק עד ברכיה, כפי שתיארה. כמו כן, לא
ידעה לתאר כיצד התלכלכה חצאיתה בדם אם המערער הרים את החצאית, כפי שהעידה. זאת
ועוד, בא-כוח המערער הצביע על כך כי בעדותה בבית המשפט סיפרה י.א. כי המערער קיים
עימה יחסי מין רק פעם אחת, בעוד שבעדותה במשטרה סיפרה כי מדובר בפעמיים או שלוש. י.א.
לא הצליחה להסביר סתירה זו והשיבה כי אינה זוכרת מדוע הזכירה במשטרה פעמים נוספות.
בטיעוניו בעל פה בפנינו הוסיף בא-כוח
המערער והלין על כך שבית המשפט המחוזי התבסס על התרברבות המערער בפני חבריו לגבי
קיום יחסי מין עם המתלוננות וטען כי אין להסיק מכך מסקנות כנגד מהימנות מרשו.
7. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו
בחומר שבתיק באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הכרעת הדין של
בית המשפט המחוזי מבוססת על ממצאי המהימנות שנקבעו על ידו ועל תמיכות ראייתיות
שחיזקו את גרסתן של המתלוננות וסתרו את גרסתו של המערער. כלל ידוע הוא כי בית
המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה,
אשר התרשמה מהעדים ומאותות האמת הניכרים בעדותם באופן בלתי אמצעי (ראו למשל: ע"פ
6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165; ע"פ
9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד
נד(4) 632, בעמ' 641-640, 646-643). במקרה שלפנינו שוכנענו כי לא נפלה טעות
המצדיקה התערבות בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. שתי המתלוננות מסרו
תיאורים מפורטים ביותר של מעשי האונס, אשר עומדים בניגוד קיצוני
לגרסתו של המערער כי מעולם לא קיים עימן יחסי מין. חיזוק להתרשמות בית המשפט
המחוזי בדבר האותנטיות של עדויות המתלוננות ניתן למצוא בראיות אודות מצבן הנפשי
הקשה של השתיים. מצבה הנפשי של ז.א. השתקף היטב בעדותה של מנהלת בית הספר על הרגע
שבו חשפה בפניה ז.א. את מסכת ההתעללות שעברה: "היא הרכינה את הראש, שמה את
הידיים על האזניים ואמרה- לא, לא, לא, אני לא רוצה, אני מצטערת על מה שדיברתי, אני
מתחרטת, תעזבו אותי. הייתה התפרצות בכי מאוד קשה..." (עמ' 42 לפרוטוקול).
מצבה הנפשי הקשה של י.א. נלמד אף הוא מהתפרצויות הבכי שלה במהלך עדותה בבית המשפט.
כאמור, לעדויותיהן של המתלוננות קיימות
תמיכות רבות בחומר הראיות. ראשית, המתלוננות מחזקות זו את עדותה של זו. י.א. אישרה
בהודעתה במשטרה כי ראתה את המערער לוקח את ז.א. הצידה ולאחר מכן שמעה אותה צועקת
ואילו ז.א. אישרה כי י.א. סיפרה לה על כך שהמערער "פתח לה את הבתולים"
(עמ' 34 לפרוטוקול). שנית, ניתן למצוא חיזוק משמעותי לגרסת המתלוננות
בהודעתו של גדי במשטרה, לפיה המערער סיפר לו כי "זיין" את ז.א. ואת
י.א.. למותר לציין כי עדות זו סותרת את גרסת המערער כי לא קיים יחסי מין עם
המתלוננות כלל וכי לא נהג לשוחח עם בני החבורה על קיום יחסי מין עם השתיים. גדי
הוסיף וסיפר בחקירתו המשטרתית כי כאשר רצו בני החבורה לקיים יחסי מין עם
המתלוננות "היו הולכים לז.א. או לי.א. אומרים לה קומי אני רוצה לדבר איתך
והיו תופסים אותה מתעצבנים ומושכים אותה" (ת/12). מעדות זו מצטיירת בבירור
תמונה קשה ביותר העולה בקנה אחד עם גרסת המתלוננות כי המערער נהג בהן מנהג בעלות
והיה מפעיל כנגדן אלימות ואיומים כדי שימלאו אחר גחמותיו. יצוין כי בעדותו בפני
בית המשפט הכחיש גדי את הדברים שסיפר במשטרה, אולם בית המשפט קבע כי עדותו בפניו
אינה מהימנה וכי יש להעדיף את דבריו במשטרה. בית המשפט הביא בחשבון כי גירסתו זו
במשטרה עלתה בקנה אחד עם הודאתו של גדי בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו. עוד
יצוין כי הגישה לפיה זלזלו בני החבורה בכבודן וברצונן החופשי
של המתלוננות ביחס לגופן, כפי שעלתה מהודעתו של גדי במשטרה, באה לידי ביטוי אף
בעדותו של המערער עצמו בבית המשפט קמא, המתאר כי לאחר שראה את ז.א. מקיימת יחסי
מין עם פלוני ביקש ממנה לשכב גם איתו ולאחר שדחתה אותו נהג להציק לה ולקלל אותה.
8. אשר לטענת הסנגור בדבר הסתירות והפירכות
שמצא בעדויות המתלוננות - הרי אין בכך כדי לסייע לו. כך לדוגמה, ניתלה בא-כוח
המערער בתשובתה של ז.א. בחקירתה הראשית כי המערער הוא זה שטיפס ראשון על חומת בית
הספר תד"ל. טענת הסנגור הייתה כי עדות זו סותרת את גרסתה של ז.א. לפיה משך
אותה המערער למקום בכוח. בטענה זו אין ממש. אף אם ז.א. אכן טיפסה על הגדר בעקבות
המערער, הרי שהדבר אינו סותר את גרסתה לפיה הובלה למחסן בניגוד לרצונה, שכן ז.א.
הסבירה בעדותה כי נמנעה מלברוח מחשש שהמערער יכה אותה בהזדמנות הבאה שתיקרה לדרכו.
במקרה שלפנינו, אין מדובר בתוקף זר בו נתקלה ז.א. באקראי ובאורח חד פעמי, אלא
בתוקף שז.א. ידעה כי לא תוכל לחמוק מפניו ומפני איומיו לאורך זמן. ואכן, מקרי
התקיפה המינית הנוספים שהיו מנת חלקה של ז.א. לאחר אירוע זה ממחישים כי היה יסוד
לחששה כי המערער יתפוס אותה בהזדמנות אחרת ויפגע בה.
גם בסתירות ובפירכות שמצא בא-כוחו של
המערער באופן שבו מתארת י.א. את מעשה האונס נשוא האישום השלישי אין כדי לפגוע
במהימנות עדותה. בית משפט זה כבר קבע כי "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע
טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך,
השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה
ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת
מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק". (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"פ
993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד
נו(6) 205, 233; עוד ראו: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת
ישראל (לא פורסם), פס' 7; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ'
בארי, פ"ד מח(1) 302, 317; ע"פ 7874/04 רוני חסיד נ' מדינת
ישראל (טרם פורסם), פס' 5). בענייננו, מרבית הסתירות והפירכות עליהן עמד
בא-כוח המערער אינן מתייחסות לפרטים בעלי חשיבות ממשית לגרעינה המהותי של גרסת
י.א. ואין בהן כדי לפגוע במהימנות הכוללת של עדותה. זאת, במיוחד אם מביאים בחשבון
את גילה הצעיר של י.א. ואת העובדה שהעידה על מסכת ארוכה של מקרי תקיפה מינית מצד
נאשמים נוספים בפרשה. הסתירה היחידה בדבריה של י.א. אשר לכאורה יורדת לשורשה של
העדות נוגעת למספר הפעמים בהן קיים עימה המערער יחסי מין. בתשובה לשאלת חוקרת
המשטרה בעניין זה השיבה י.א. כי קיימו יחסי מין פעמיים או שלוש. לעומת זאת, בעימות
שנערך בין י.א. לבין המערער אמרה כי קיימו יחסי מין רק פעם אחת. גם בעדותה בבית
המשפט השיבה י.א. כי קיימו יחסי מין פעם אחת בלבד ולא ידעה להסביר מדוע בעדותה
במשטרה דיברה על פעמיים או שלוש. הגם שמדובר בסתירה מהותית בגרסתה של י.א., סבורים
אנו כי לנוכח מכלול התמיכות הראייתיות עליהן עמדנו לעיל, אין להתערב בקביעתו של
בית המשפט קמא כי אין בסתירה זו כדי לקעקע את מהימנות עדותה. נראה כי סתירה זו
נבעה אף היא מבלבול לנוכח מסכת האירועים הארוכה עליה העידה בנוגע למעשים שביצעו בה
בני החבורה. יתרה מזאת, בהודעתה במשטרה נמנעה י.א. מלמסור פרטים כלשהם על הפעמים
האחרות בהן קיים עימה המערער יחסי מין, וציינה כי אינה זוכרת אותן. דומה כי לו
הייתה גרסתה מבוססת על תלונת סרק, כפי שטוען בא-כוח המערער, הייתה י.א. מנסה לבדות
מליבה תיאורי אונס נוספים, שיעלו בקנה אחד עם תשובתה במשטרה בדבר מקרים נוספים של
קיום יחסי מין עם המערער. עדותה של המתלוננת בבית המשפט כי מדובר היה במקרה אחד יש
בה כדי להצביע על ניסיונה לדייק בפרטים באופן המחזק את אמינותה.
9. בעוד שלגרסתן של המתלוננות נמצאו תמיכות
בחומר הראיות, הרי בגרסתו של המערער נמצאו סתירות מהותיות. המערער טען כי מעולם לא
קיים יחסי מין עם מי מן המתלוננות ואף לא שוחח עם שאר החבורה על קיום יחסי מין עם
המתלוננות ועל הרגליהן המיניים. כאמור, גרסה זו נסתרה בהודעתו של גדי במשטרה, לפיה
סיפר לו המערער כי קיים יחסי מין עם ז.א. ועם י.א.. בא-כוחו של המערער הלין בפנינו
על כך שבית המשפט המחוזי מצא ב"התרברבות" זו מצד המערער חיזוק של ממש
לגרסת המתלוננות וראיה לשקריו של המערער. אלא שהמערער עצמו לא טען בעדותו כי
התרברב בפני חבריו על קיום יחסי מין עם המתלוננות. ההפך הוא הנכון; המערער חזר
והעיד כי בני החבורה מעולם לא דיברו ביניהם על קיום יחסי מין עם המתלוננות. גרסה
זו אינה עולה בקנה אחד עם הודעתו של נאשם 2, לפיה "יצא מן דיבור כזה בחבר'ה
שז.א. וי.א. נותנות לזיין אותם" (ת/16), ועם הודעתו של נאשם 3, לפיה "היה
שמועה בין הבנים ששניהם [ז.א. וי.א.] מזדיינות חזק" (ת/17). הנאשמים 2 ו-3
שבו והתייחסו לשמועות שרווחו בקרב החבורה כי המתלוננות "נותנות" גם
בעדותם בבית המשפט. למעשה, גרסתו של המערער לפיה מעולם לא דיבר על המתלוננות בהקשר
מיני אף אינה עולה בקנה אחד עם חילופי הדברים בינו לבין ז.א. בשעת העימות ביניהם:
ז.א.:
"כמו שאני סבלתי, אני חושבת שגם לכם מגיע לסבול.
המערער: גם
הערבים בטח סובלים עכשיו - אה? אלה שאת כל היום איתם.
ז.א.: מי זה?
המערער: כל
הגברים שאת כל היום מרימה".
(ת/10, עמ' 9)
בעדותו בבית המשפט ניסה המערער להבהיר כי
אכן לא היה מודע לשמועות אודות הרגליה המיניים של ז.א., והתייחס בדברים אלה רק
לאדם אחד עימו ראה את ז.א. מקיימת יחסי מין, אך אין בהסבר זה כדי לעמעם את הרושם
כי גם בעניין זה שיקר המערער. לכל אלה ניתן להוסיף כי בעדותו ניסה המערער להרחיק
עצמו מבני החבורה וטען כי אינו משתייך אליהם. מנגד, כשנשאלו הנאשמים בחקירתם
במשטרה מי נמנה עם בני החבורה, ציינו כולם את המערער כראשון ביניהם. רק בעדותם
בבית המשפט ניסו הנאשמים לתמוך בגרסתו של המערער ולהציגו כאורח מזדמן. את הפער בין
הגרסאות שמסרו הנאשמים במשטרה לבין עדויותיהם בבית המשפט ביחס לקשריו של המערער
עימם ניתן להסביר רק במעמדו והשפעתו של המערער על בני החבורה, כפי שעלה והצטייר
מהראיות בתיק. גם בניסיונו של המערער להרחיק עצמו מבני החבורה יש כדי לשלול את
אמינות גרסתו.
בעדותו בבית המשפט קמא העלה המערער
סברות שונות בניסיון להסביר את הקנוניה שנרקמה נגדו, לטענתו. לדבריו, ז.א. התלוננה
נגדו במשטרה משום שהיה מציק לה ומקלל אותה ובמשטרה "תפרו לו תיק" על
בסיס פנייתה זו, לאחר שסירב לשמש כעד תביעה בעניין אחר. את תלונתה של י.א. ניסה
המערער להסביר כלא יותר מאשר ניסיון לתמוך בגרסתה של חברתה ואשר לדבריו של הנאשם
גדי טען המערער כי זה מסוכסך עימו מסיבות שלא הסכים לפרט מחמת חשש להפללה עצמית.
לטענותיו אלה בעניין "תפירת תיק" וסכסוך עם גדי לא הביא המערער כל
תימוכין. גם טענותיו בעניין המניעים שמאחורי תלונתן של ז.א. וי.א. אינן מתיישבות
עם חומר הראיות ואף אינן עומדות במבחן ההיגיון. לא ניתן לקבל את הטענה כי
המתלוננות היו נכונות לבדות מליבן מסכת כה קשה של התעללות מינית ולשלם מחיר של
חשיפה אישית ושל סטיגמה קשה הנלוות לכך בסביבת חייהן וכל זאת על מנת
"לנקום" במערער על מעשים פעוטים דוגמת כינויה של ז.א. בשמות גנאי.
בא-כוחו של המערער טען בפנינו כי
המתלוננות טפלו אשמות שווא על מרשו על מנת לטהר את שמן מן השמועות שנפוצו בקהילה
האתיופית בדבר הרגליהן המיניים, לאחר שקיימו יחסי מין מרצון עם מספר רב של גברים.
הסנגור הוסיף וציין בהודעת הערעור כי מצב דברים זה הוא שהוביל, בין היתר, לזיכוי
הנאשמים האחרים. טענה זו אין לה על מה לסמוך. בית המשפט המחוזי לא קיבל את הטענה
האמורה והיא ממילא לא עמדה ברקע זיכויים של מי מן הנאשמים. זאת ועוד מחומר הראיות
שהובא בפני בית המשפט קמא ומהגיונם של דברים מתבקשת המסקנה כי אין כל בסיס לטענה לפיה
ז.א. בדתה מליבה סיפורי אונס על מנת לנקות את שמה מפני שמועות כאמור. דווקא תלונתן
של ז.א. ושל י.א. היא שחייבה את השתיים לעבור חקירה מדוקדקת בדבר הרגליהן המיניים
בבית המשפט. כאשר מתארת ז.א. בהודעתה במשטרה את התלבטותה האם להגיש תלונה במשטרה
היא מציינת: "וגם פחדתי שיגידו שאני אשמה ולא הם אפילו שעשו את זה
בכוח ונתנו לי מכות והכריחו אותי לשכב איתם וגם פחדתי מהבנים שעשו לי את זה ולא
רציתי שיתנו לי מכות ויקללו אותי וימציאו לי שם של זונה" (ת/27,
ההדגשות אינן במקור). מדברים אלה משתקפת מודעותה של ז.א. לכך שדווקא החלטתה
להתלונן במשטרה עלולה לגבות ממנה מחיר אישי כבד ואף להכתים את שמה עוד יותר. יתר
על כן, טענותיו של בא-כוח המערער בדבר עלילת שווא לצורך טיהור שמן של המתלוננות
אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבעדותן בבית המשפט לא הסתירו השתיים את העובדה
שקיימו יחסי מין מרצון עם גברים אחרים, אף על פי עדותן כי התרועעות עם גברים נחשבת
בעיני הקהילה האתיופית כהתנהגות פסולה. יתרה מזאת, משנשאלה י.א. בחקירה חוזרת בבית
המשפט מהו יחסה של הקהילה האתיופית לצעירה שנאנסה השיבה כי צעירה כזו היא
"סתם אחת, לא מתייחסים אליה" (עמ' 154 לפרוטוקול). מכאן עולה כי בעיני
המתלוננת עצמה, חשיפת מעשי האונס אין בכוחה לשפר את מעמדה בקהילה ולפיכך הטענה
כאילו בדתה את מעשה האונס מליבה כדי לטהר את שמה אין לה יסוד.
10. בא-כוחו של המערער הוסיף וטען
בפנינו כי עובדת זיכויים של הנאשמים האחרים בפרשה מחייבת את בית המשפט לנקוט משנה
זהירות בטרם ירשיע את המערער על סמך עדויותיהן של המתלוננות, שכן ביחס לחלק מן
הנאשמים הגדיר בית המשפט קמא את עדויותיהן של המתלוננות כלא עקביות. בטענה זו אין
כדי לסייע למערער באשר אין בזיכויים של הנאשמים האחרים כדי לקעקע את מהימנותן של
עדויות המתלוננות ביחס למערער ובוודאי שלא להשמיט את הקרקע מתחת להרשעתו.
המתלוננות העידו על שורה של מקרי תקיפה מינית, המהווים חלק ממסכת נמשכת של התעללות
מינית מצד בני החבורה. עם זאת, כפי שצוין לעיל, אין מדובר בביצוע בצוותא של
המעשים, אלא בביצוע של מעשים נפרדים, העומדים בפני עצמם, על ידי כל אחד מבני
החבורה. מרבית הנאשמים בפרשה נקטו קו הגנה שונה מזה אותו נקט המערער והודו בקיום
יחסי מין עם המתלוננות אך טענו כי עשו זאת בהסכמתן. זיכויים של הנאשמים האחרים נבע
מחמת הספק – כל נאשם מטעמים הנוגעים לעניינו. בהעדר ערעור מצד המדינה על זיכויים
של נאשמים אחרים בפרשה איננו רואים להביע דעה בכל הנוגע לראיות שהובאו כנגד
הנאשמים האחרים ומידת עוצמתן. כל שניתן לומר הוא כי ניכר שבית המשפט נקט משנה
זהירות בבחינת הראיות שבפניו. ועם זאת, באשר למעשים המיוחסים למערער לא התעורר ספק
בליבו של בית המשפט המחוזי, אשר בחר לתת אמון מלא בגרסת המתלוננות. ואומנם ניתן
לקבוע במידת השכנוע שמעבר לספק סביר כי אין בסימני השאלה שנותרו תלויים מעל גרסתן
של המתלוננות ביחס לנאשמים האחרים כדי לגרוע ממהימנות עדותן ביחס למערער. לא למותר
להוסיף כי גרסתה של י.א. נמצאה מהימנה גם ביחס לנאשם נוסף בפרשה - גדי - אשר,
כאמור, הועמד לדין בהליך נפרד והודה בפני בית המשפט במעשה האונס שיוחס לו.
סוף דבר. המערער לא הראה כל טעם ממשי
המצדיק התערבותנו בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. הרשעתו של המערער
נשענת על האמון שנתן בית המשפט בעדויותיהן של המתלוננות, על תמיכות חיצוניות
לגרסתן המפלילה ועל דחיית גרסתו של המערער אשר נמצאה שקרית. טענות בא-כוח המערער
בדבר הסתירות והפירכות בהן לוקות עדויות המתלוננות אין בהן כדי לערער את האמון
שניתן בגרסתן. טענותיו בדבר עלילת השווא שטפלו המתלוננות על המערער דינן להידחות
מכל וכל לנוכח מכלול חומר הראיות, אשר אינו מותיר מקום לספק כי המתלוננות אכן נפלו
קורבן למסכת קשה של התעללות מינית.
אשר על כן, הערעור נדחה.
הערעור על חומרת העונש
11. כאמור, בית המשפט קמא גזר על המערער 4 וחצי
שנות
מאסר בפועל וכן שנתיים וחצי מאסר על-תנאי שלא יעבור כל עבירה מהעבירות בהן הורשע
תוך 3 שנים ממועד שחרורו ממאסר. באת-כוח המדינה טענה בפנינו כי עונש זה
אינו מבטא כראוי את חומרת מעשיו של המערער ואת סלידת החברה ממעשים אלה. עוד טענה
באת-כוח המדינה כי בית המשפט המחוזי ייחס משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המערער,
האמורות להידחק, לשיטתו, מפני חומרת העבירות בהן הורשע. כן הדגישה באת-כוח המדינה
כי למערער הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, איומים ורכוש וכי המערער מכחיש את
מעשיו ואינו מביע כל חרטה בגינם. נוכח זאת, ביקשה המדינה כי בית משפט זה יחמיר
באופן משמעותי את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער.
אין ספק כי העונש אשר נגזר על המערער הוא
קל ביחס לעבירות החמורות שביצע. המתלוננות היו צעירות מאוד (בנות 12 ו- 14) בעת
ביצוע המעשים בהן וניתן לשער כי מעשים אלה הותירו בהן צלקות קשות. יתרה מזו,
המתלוננות עצמן פרשו בעדויותיהן את הנזק המיוחד שנגרם להן בחברה שבה הן חיות. עם
זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, בחלוף הזמן הרב מאז בוצעו המעשים,
בעובדה שזהו עונש המאסר הראשון שמרצה המערער, ובכך שריצה כבר חלק ניכר מעונשו, הרי
בנסיבותיו הייחודיות של המקרה לא ראינו להתערב בעונש שהושת עליו בבית המשפט קמא.
אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו,
ראינו לדחות את שני הערעורים.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת
ד' ביניש.
ניתן היום, כ"א באייר התשס"ה (30.5.2005).
ש ו פ ט ת ש ו
פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02105640_N03.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il