ג'יהאד שחאדה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10562/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10562/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: ג'יהאד שחאדה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב שניתן ע"י כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר ביום 8.11.06 בתיק פ"ח 1140/05 תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.07) בשם המערער: עו"ד מאיה גלעדי ז'ולסון בשם המשיב: עו"ד אלעד פרסקי פסק-דין השופט א' רובינשטיין א. (1) ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, תושב ג'בליה שברצועת עזה, על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר), והוא שש עשרה שנות מאסר. זאת לאחר שהורשע על פי הודאתו (ביום 10.7.06) בכתב אישום מתוקן בעבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע (שתי עבירות), הסתננות ושהות בלתי חוקית. גזר הדין ניתן ביום 8.11.06. (2) על פי עובדות כתב האישום בו הודה המערער, גמלה בליבו של המערער במאי 2005 החלטה לביצוע פיגוע התאבדות בישראל. הוא גויס לפעילות ארגון הטרור "שוהדא אל אקצא", ובמסגרתו הצטרף להתארגנות באזור עזה אשר תיכננה פיגוע המוני בישראל באמצעות מחבל מתאבד חגור חגורת נפץ. לעניין זה קשר המערער עם חברי ההתארגנות כי יגיע לישראל תוך חיתוך גדר המערכת, בעודו נושא על גופו חגורת נפץ; סוכם כי ייאסף על-ידי נהג מונית שיסיעו לתל-אביב, שם יבצע פיגוע המוני במקום הומה אדם; וכי נהג המונית, שלא יהא בסוד הקשר, יקבל בתמורה סך 4,500 ₪. (3) סמוך לאחר מכן צולם המערער בסרט וידאו בו קרא את צוואתו בעודו אוחז בידו רובה קלצ'ניקוב, ועל ראשו סרט ועליו שם ההתארגנות וסמליה, ומסביב סמלים נוספים של ארגוני טרור. הוא קיבל חגורת נפץ במשקל של 5-4 ק"ג ובה חומר נפץ וכדוריות מתכת, להפעלה באמצעות סוללה, ותודרך בהפעלתה. חברי ההתארגנות סיכמו כי שניים מהם יפעלו להחדרתו לישראל, ואחד מהם יגיע עמו לארץ והוא שיקבל את הכסף למסירה לנהג. נערכו ניסיונות לחדירה לשטח ישראל, אך בשל הימצאות חיילים בשטח – נדחו; לבסוף, ב-22.7.05 חתכו חברי ההתארגנות את הגדר, והמערער וחברו עברו את הגדר, אך הנהג המיועד לא המתין להם, ולכן החלו להתקדם ברגל לכיוון אשקלון; אך חיילי צה"ל החלו בחיפושים בעקבות גילוי החדירה, ועצרו את המערער, תוך שחגורת הנפץ הורדה ממנו ופוצצה. יצוין כי בטרם נשלח המערער הונחה להפעיל את חגורת הנפץ כלפי כוחות הביטחון, אך הוא לא עשה כן והוריד מיזמתו את חגורת הנפץ לפי הנחיית כוחות הביטחון; דברים אלה הוספו לכתב האישום בגדר הסדר הטיעון. (4) המערער ציין בבית המשפט קמא את צערו על המעשה, והוסיף כי החליט בהיכנסו לישראל לחזור בו, לאחר שלפני כן פותה לעבירות. (5) בית המשפט ציין, כי אין צורך להכביר מלים באשר לחומרת העבירות ולפוטנציאל ההרס והפגיעה בחפים מפשע שיש בהן. נסקרה הפסיקה במקרים דומים, ונאמר כי יש לענוש בכגון דא באופן חמור ומשמעותי, ונסיבות אישיות נסוגות מפני שיקול זה. עם זאת, הביא בית המשפט בחשבון את הבעת החרטה, אף כי ציין שרק לכידת המערער על-ידי כוחות הביטחון הביאתהו להסיר את חגורת הנפץ. דינו נגזר לשש עשרה שנות מאסר כאמור. ב. (1) בכתב הערעור נטען, כי לא ניתן בענישה משקל מספיק לחרטת המערער ולכך שהוריד את חגורת הנפץ ביזמתו – לפי כתב האישום המתוקן – שלא כהוראות שקיבל ממפעיליו. כן נטען, כי לא ניתן משקל לנסיבות האישיות של המערער ולגילו הצעיר – בן 18 בעת המעשה. (2) בפנינו שבה והטעימה באת כוחו המלומדת של המערער את גילו הצעיר בעת המעשים. ועוד, לשיטתה פיגועים שהיו בתקופת גזר הדין השפיעו על בית המשפט לחומרה, אך מאז חלף זמן; למערער היו התלבטויות בטרם מעשה והוא התחרט, וגם שולחיו לא נתנו בו את מלוא האמון, ואת הכסף לנהג לא שלחו דרכו; בסופו של יום גם לא ניסה לפוצץ עצמו כשהגיעו אליו כוחות הביטחון, וזאת חרף ההוראות שניתנו לו. גם לא נתקבל תסקיר, חרף הגיל הצעיר. לשיטתה המסר הצריך לצאת מבית משפט זה הוא התערבות בעונש כדי לעודד חרטה ולאותת תקוות שיקום. (3) בא כוח המדינה טען כי אין גזר הדין חורג מן הענישה המקובלת. לדעת המדינה, לא הייתה כאן חרטה של ממש, וחגורת הנפץ נמצאה על המערער עד הרגע האחרון. ג. לאחר העיון לא מצאנו מקום להיעתר לערעור. פעם אחר פעם ציין בית משפט זה, כי בעבירות מעין אלה, שכפסע היה ביניהן ובין הרג רב, שבמקרים אחרים למרבה הצער אכן התרחש, ולמרבה המזל לא אירע בפעם זו – יש לענוש בחומרה. חובה על בית המשפט ליתן ידו להגנת הציבור מפני טרור, ועל כן ההתחשבות בנסיבות אישיות בתיקים כאלה לסוגיהם אינה יכולה להיות רבה, מכל מקום לא כברגיל (ע"פ 9338/01 מדינת ישראל נ' עוידה, פד נז(1) 529 (השופט טירקל)). פיגוע על ידי התפוצצות באמצעות חגורת נפץ הוא מעשה מתועב בתכלית, יצור שנולד במוחם של רשעים, ועיוות גמור של הנורמה הדתית, על-ידי הנחלת המחשבה כי עושה המעשה הנורא, הנוטל עם חייו חיי רבים, יזכה לגן עדן. כאמור אין מנוס מענישה קשה, דומה כי בתי המשפט בישראל אינם מן המחמירים באלה עד תום, גם לא במקרה דנא. בית המשפט קמא נתן דעתו לתוספת לכתב האישום כנזכר מעלה, וייחס משקל מסוים לכך שהמערער לא הפעיל את חגורת הנפץ והסירה מיוזמתו, אך ציין כי הנסיבות מחייבות להתייחס לטענה זו בזהירות. נוסיף כי החלטתו של המערער שלא לפוצץ את החגורה אולי חסכה קרבנות ואין זה עניין של מה בכך, אך גם נפשו היתה לו לשלל, ולא מילתא זוטרתא אף היא. (2) עלינו לציין, כי במקרה דנא למדנו מן הפרוטוקול (עמ' 35) שהיתה הסכמה, בין הצדדים במו"מ על הסדר הטיעון, כי לא יתבקש תסקיר. נוסיף כי על פי סעיף 1(8) לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד- 1964, אמנם אין חובת תסקיר כאשר מדובר ב"נאשם שמקום מגוריו הקבוע הוא מחוץ לשטח שמשפט מדינת ישראל חל עליו" (ראו ע"פ 3379/94 אלחתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם, דומה כי כאשר מדובר באדם בגיל שאילולא כן היתה לגביו חובת תסקיר, גם אם אין חובה בדין ולא ניתן לערוך תסקיר ככל משפטו וחוקתו, יש לדעתי מקום במקרים המתאימים כי שירות המבחן למבוגרים יתבקש להיפגש עם הנאשם ויגיש תסקיר,ולוא גם תמציתי, כדי להאיר עיני בית המשפט ככל האפשר. (3) בשורה התחתונה, העונש שהוטל על המערער דנא אינו מופרז לחומרה בנסיבותיו. על פי רף הפסיקה המקובל, ועל פי כובד העבירה. עם זאת אין לומר שאין למערער תקוות שיקום; היא קיימת, בוודאי בגילו הצעיר ובבוא היום, מבלי שנקבע מסמרות. (4) כאמור, איננו נעתרים לערעור. ניתן היום, י"ח בכסלו התשס"ח (28.11.07) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06105620_T03.doc מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il