עמי שיינר נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 10552/09 בבית המשפט העליון ע"פ 10552/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: עמי שיינר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופטת ד' עטר) שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2390/07 בשם המערער: עו"ד בן ציון קבלר פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בפתח-תקווה (השופטת ד' עטר), מיום 28.12.09, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2390/07. 1. ביום 2.2.2009 במסגרת הליך אשר התנהל נגדו בתיק ת"פ 3322/06 (להלן: ההליך הקודם), ולאחר שמיעת ראיות, הרשיעה השופטת עטר את המערער בשורה של עבירות לפי סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. במסגרת הכרעת הדין ציינה השופטת עטר כי התקשתה לרכוש כל אמון לגרסת הנאשם בעניין חוסר יכולתו להציג בפני רשויות המס את חומר הנהלת החשבונות שלו (עמ' 9 להכרעת הדין מיום 2.2.2009), ואף מתחה עליו ביקורת; גם בגזר הדין התייחסה השופטת לעברו הפלילי. 2. ביום 11.2.2007 הוגש כתב אישום כנגד המערער המייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין (להלן: חוק העונשין), גניבה בידי עובד לפי סעיף 319 לחוק העונשין, זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין. ביום 2.9.2009 כפר המערער בכתב האישום והתיק נקבע להוכחות בפני השופטת עטר ליום 29.12.2009. ביום 23.12.2009 הגיש המערער בקשה לפסלות שופט (להלן: בקשת הפסלות). 3. בבקשת הפסלות נטען כי העובדה שהמותב הדן בהליך הנוכחי דן בעבר בעניינו של המערער במסגרת הליך קודם, מעוררת חשש ממשי למשוא פנים. זאת, נוכח קרבת הזמן בין ההליכים, נוכח העובדה שבית המשפט נחשף בהליך הקודם לעברו הפלילי של המערער ונוכח הביקורת שמתח בית המשפט על המערער בהליך הקודם. עובדות אלו מעידות, לטענת המערער, על דעה קדומה שנתגבשה בקרב בית המשפט כלפיו. 4. ביום 28.12.2009 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות, וקבע כי היכרותו עם ההליך הקודם בעניינו של המערער אינה מקימה עילת פסלות (להלן: החלטת הפסלות). בהחלטתו המנומקת, הפנה בית המשפט, בין השאר, להלכה לפיה אף בנסיבות בהן ההליך הקודם חל בסמוך להליך הנוכחי העובדה שבית המשפט דן בעבר בעניינו של הנאשם, אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות. זו תקום רק באותם מקרים קיצוניים ונדירים בהם הושפעה דעתו של בית המשפט בצורה כזו שלא יוכל יותר לנהל את ההליך שבפניו באופן הוגן וראוי (ע"פ 1623/08 דרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008)). כן ציין בית המשפט כי בקשת הפסלות לא הועלתה בפניו בהזדמנות הראשונה ודי היה בכך כדי לדחות את הבקשה. בנסיבות העניין קבע בית המשפט, כי לא קיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים ולא נסתרה החזקה בדבר יכולתו המקצועית להתעלם מהפרשה בה דן בעבר וממידע בלתי קביל שהגיע לידיעתו ולפסוק על פי הראיות שיובאו בפניו בתיק זה ועל פיהן בלבד. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, שב וטוען בא-כוח המערער כי העובדה שהשופטת עטר דנה בעבר הקרוב בעניינו של המערער, נחשפה בצורה מלאה לעברו הפלילי ואף ביטאה, לטענתו, ביקורת רבה כלפיו, מקימה חשש ממשי למשוא פנים במסגרת ההליך הנוכחי. כן נטען, כי בא-כוח המערער העלה את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה לאחר שנודע לו על עילת הפסלות המבוססת על הליך קודם שבו לא ייצג את המערער. בתגובתה לערעור מיום 26.01.2010 סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט קמא. זאת, הן בשל שיהוי מצדו של המערער אשר ידע על קביעת המותב לדיון ההוכחות כבר ביום 24.06.2009, אך העלה את טענת הפסלות רק ביום 23.12.2009, ימים בודדים לפני התאריך שנקבע לדיון ההוכחות, והן לגופו של עניין. לדבריה, החובה להעלות טענת פסלות בהזדמנות הראשונה חלה על המערער ולא על עורך דינו. משום כך, אין לקבל את טענת בא-כוח המערער לפיה העלה את טענת הפסלות מיד משנודע לו על קיום העילה. כן ציינה המשיבה כי העלאת הבקשה בסמוך למועד ההוכחות יצרה עיכוב נוסף בהליכים המתמשכים מעל ומעבר לראוי. בנוסף, טענה כי בשל השוני באפיים של כתבי האישום בשני ההליכים, עבירות מיסים לעומת גניבה ממעביד, ובשל היות גדר המחלוקת בין הצדדים בתיק זה מצומצמת מאחר שהמערער הודה בביצוע רמייה וחלק אך על זהותו של הנפגע (לשיטתו, הנפגע הוא הלקוח ולא מעבידו), אין לייחס משקל משמעותי לכך שבית המשפט נחשף לעברו הפלילי של המשיב בהליך הקודם. בדיון שהתקיים בפניי ביום 21.02.10 הוסיף בא-כוח המערער וטען כי הדמיון בין כתבי האישום בשני ההליכים, קרבת הזמן בין גזירת הדין בהליך הקודם להליך הנוכחי, ניהולו של הליך הוכחות על ידי המותב בהליך הקודם, חשיפת המותב לעברו הפלילי של המערער וקביעות המותב במסגרת ההליך הקודם ביחס למהימנות המערער – כל אלו בהצטרפם יחד מקימים חשש ממשי לדעה קדומה מצדו של המותב ביחס לאשמת המערער. המשיבה חזרה בדיון על הטענות שפורטו בתגובתה לערעור. 6. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי העובדה שבית המשפט הכריע בעבר בעניינו של נאשם, אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות (ראו: ע"פ 2879/07 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 262, 304-302 (2006)). זאת, גם כאשר ההליכים מתקיימים בסמיכות זמנים (ע"פ 226/10 שירותי אשכנזי אילת בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2010)). אכן, קיימים מקרים בהם על-אף הנחת מקצועיותו של בית המשפט, יהיה בעובדה כי שופט דן נאשם בהליך קודם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, אולם מקרים אלה חריגים ונדירים (ראו, למשל: ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2001)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן. מעיון בחומר שלפני עולה כי בהליך הקודם לא קבע בית המשפט ממצאי מהימנות גורפים, ולא נחשף לחומר שבשל טיבו ועוצמתו לא יוכל להשתחרר ממנו בהליך הנוכחי. חזקה על בית המשפט כי ישקול גם במסגרת ההליך דנן את מכלול הנסיבות הרלוונטיות על-פי התרשמותו ושיקול דעתו הנוכחי, כבית משפט מקצועי, ועל-פי החומר שיובא לפניו. לפיכך, לא שוכנעתי כי קיימת תשתית אובייקטיבית לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות העניין. משהגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות לגופו, אין צורך להכריע בשאלה האם השיהוי בו הוגשה בקשת הפסלות מצדיק, כשלעצמו, את דחייתה. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ג בניסן התש"ע (28.3.2010). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09105520_N02.doc אב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il