ע"פ 10545/04
טרם נותח
פליקס אלדנקו נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 10545/04
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
10545/04
ע"פ 9510/04
ע"פ 9905/04
ע"פ 10752/04
בפני:
כבוד המישנה לנשיא מ' חשין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערערת בע"פ 10752/04:
(והמשיבה בע"פ 9510/04,
9905/04, 10545/04)
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבים בע"פ 10752/04:
1. פליקס אלדנקו (המערער בע"פ 10545/04)
2. ליאוניד טיומקין (המערער בע"פ 9905/04)
3. גיורא (גבי) חלקדרוב
4. ויאצ'סלב (סלאבה) אליהב
(המערער בע"פ 9510/04)
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט
המחוזי בירושלים בתיק פח 637/03,
701/04 ביום 11.10.04
על-ידי כבוד השופטים: י' צבן, צ' זילברטל ומ' דרורי
תאריך הישיבה:
ח' באלול תשס"ה
(12.9.05)
בשם המערערת בע"פ 10752/04:
עו"ד ענת חולתא
בשם המשיב 1:
בשם המשיב 2:
בשם המשיב 3:
בשם המשיב 4:
עו"ד עמוס האוזנר
עו"ד שאול צור
עו"ד אלמוגית אביטל
עו"ד אהוד בן יהודה
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א. ערעורים על הכרעת הדין מיום 15.7.04 ועל
גזר הדין מיום 11.10.04 של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים צבן, זילברטל
ודרורי), בהם הורשעו המשיבים בע"פ 10752/04 שבפנינו איש לפי עניינו כפי
שיפורט להלן, בעבירות שונות בתחום "תעשיית המין", ומנגד זוכו מעבירות
אחרות באלה, ונדונו לעונשי מאסר. שלושה מהם מערערים על הרשעתם ועל חומרת עונשם,
והמדינה מערערת כנגד זיכוי שלושה מהם מחלק מן העבירות וכנגד קולת עונשיהם של
ארבעתם. העבירות שיוחסו למשיבים עניינן, כפי שיפורט להלן, סחר בבני אדם, סרסרות
למעשי זנות, הבאת אדם לידי מעשה זנות עם אדם אחר בנסיבות מחמירות וכליאת שווא.
ב. האישום
(1) ביום 4.7.03 הוגש כתב אישום כנגד
המשיבים 3-1 בע"פ 10752/04. המשיב 1 הוא המערער בע"פ 10545/04 ויכונה
להלן פליקס. המשיב 2 הוא המערער בע"פ 9905/04 ויכונה להלן ליאוניד. המשיב 3
יכונה להלן גם גבי. בכתב האישום נטען כנגדם כי בין השנים 2003-2001 ניהלו
והפעילו בירושלים עסקים למתן שירותי זנות, שאחד מהם כונה בשם "משרד
וירג'יניה" (להלן המשרד). המשיבים, כך לפי כתב האישום, "קנו" נשים
שהובאו לישראל שלא כחוק, שיכנו אותן בדירות שכורות, ופירסמו מודעות בהן הציעו
שירותי זנות. המשיבים קיבלו הזמנות לשירותי זנות מלקוחות שונים והסיעו את הנשים אל
הלקוחות. כן נטען כי בתקופה הראשונה להעסקת הנשים לא קיבלו הללו שכר, וכי לאחר
תקופה זו זכו לאחוז קטן מכספי האתנן בלבד. כן נטען כי כדי למנוע את בריחת הנשים
מהדירות בהן שוכנו, נהגו המשיבים לקיים עליהן פיקוח מתמיד ולאיים עליהן לבל יברחו;
לעתים אף נעלו את הנשים בדירות. במקרים בהם הפרו הנשים את הוראות המשיבים הטילו
האחרונים עליהן סנקציות שונות.
(2) עם חזרת המשיב 4 (הוא המערער
בע"פ 9510/04 ויכונה להלן סלאבה). מחו"ל, הוגש ביום 8.1.04 כתב אישום
כנגדו בגין העבירות בהן הואשמו המשיבים 3-1. בהסכמת המשיב 4 נדון כתב אישום זה
יחד עם כתב האישום שהוגש כנגד יתר המשיבים.
ג. פסק
הדין בבית המשפט המחוזי
(1) בית המשפט המחוזי קבע כי הונחה בפניו
תשתית ראייתית מספיקה לכך, שכל המשיבים נטלו חלק בפעילותו של "משרד
וירג'יניה", שמטרתו יצירת רווחים על ידי ניצולן של נשים שהובאו לארץ שלא כחוק
כדי לעסוק בזנות.
(2) במשפט העידו ארבע נשים אשר הועסקו על
ידי המשיבים בזנות: א', ו', ט' ו-נ' (להלן יכונו כולן יחד הנשים). ט' הוכרזה עדה עוינת. בית המשפט המחוזי מצא כי ט' העידה
אמת בהודעתה השלישית במשטרה (ת9-ת10א), וכן מצא כי עדויותיהן של א', נ' ו-ו'
מהימנות. בנוסף, הסתמכה הכרעת דינו של בית המשפט אף על עדי תביעה נוספים ועל מסמכים
רבים.
(3) בנוגע לפליקס, קבע בית המשפט כי הוא
"רכש" את א' ו-ט' בתל-אביב לאחר שבחן את מראיהן ואת נסיונן המיני, לשם
בדיקת התאמתן לעסוק בזנות. פליקס היה "בעל הבית" של א' ו-ט'. כן נמצאו
ברשותו בעת מעצרו כספי האתנן של א' ו-ט', בצירוף רישומים שערכו, בהם פירטו את
סכומי כספי האתנן אותם הרוויחו.
(4) ליאוניד, כך קבע בית המשפט, תיפקד כ"מתאם
ארגוני" במשרד וירג'יניה: דאג לפרסום בעיתון, סייע בשכירת דירות בהן שוכנו
נשים שפעלו במסגרת זו, ודאג במידה זו או אחרת לענייניהן.
(5) נקבע כי סלאבה תיפקד כמנהל המשרד. במודעת
הפרסום של המשרד הופיע מספר הטלפון הנייד שלו כאחד ממספרי המשרד. סלאבה תיאם את
המפגשים בין הנשים שהועסקו על ידי המשרד לבין הלקוחות, על פי הזמנות שקיבל. הוא אף
היה זה שהסיע את הנשים ללקוחות ואסף מהן את כספי האתנן. הנשים נדרשו לערוך רשימות
בדבר מספר הלקוחות שפקדו אותן וסכומי האתנן שצברו; סלאבה פיקח על תנועותיהן, והבהיר
להן כי כל יציאה מהדירה בה שוכנו מצריכה תיאום מראש עימו, וכי חריגה מהוראה זו תלווה
בסנקציה. סלאבה, אף הוא כליאוניד, שכר דירות לשם שיכונן של נשים
אשר הועסקו במסגרת המשרד, באמצעות אשה שהשתמשה, בזהות בדויה, בשם טטיאנה בריסקין.
(6) גבי, כך נקבע, נהג אף הוא להסיע את
הנשים ללקוחות בתמורה לתשלום קבוע. בהעדרו של סלאבה עקב נסיעתו לחו"ל, מילא
גבי את מקומו. לעתים נדרש גבי לפעולות כמו תשלום שכר דירה ורישום תקבולים של כספי
האתנן. גבי אף דאג למתן טיפול רפואי ל-א' שעה ששברה את ידה, וזאת לאחר שסלאבה דאג
כי תינתן לה זהות בדויה.
(7) בראשית דרכן עבדו הנשים בתשלום
מינימלי, בתואנה כי עליהן להחזיר את הוצאות הבאתן לארץ. לאחר תקופה ראשונית זו,
נגזר שכרן מהאתנן שנגבה מהלקוחות והיווה חלק זעום ממנו (80-30 ש"ח מתוך
300-250 ש"ח).
(8) הנשים עצמן העידו שהיחס אליהן היה
"טוב", וכי לא הופעלה אלימות פיזית כנגדן. בהקשר זה יוזכר כי ליאוניד,
במסגרת תפקידו במשרד, היה אחראי על רווחת הנשים, וכי בגדר זה הסיען למקומות שונים
ולבילויים משותפים. עם זאת נקבע כי נשללה חירותן של הנשים לעשות ככל העולה על
רוחן, שכן חיו תחת פיקוח מתמיד.
(9) נוכח תשתית עובדתית זו הרשיע בית
המשפט המחוזי את פליקס בשתי עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (להלן עבירת
הסחר) על פי סעיף 203א לחוק העונשין, תשל"ז-1977(להלן החוק) ובעבירות סרסרות
למעשי זנות לפי סעיף 199(א)(2) לחוק (להלן עבירת הסרסרות). אך זיכה אותו מעבירות
של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות לפי סעיף 202 לחוק (להלן עבירת ההבאה) (כתב האישום
הוגש לפי סעיף 201, קרי, הבאת אדם לידי מעשה זנות עם אדם אחר בנסיבות מחמירות) ומעבירה
של כליאת שוא. גזר דינו הועמד על שש וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. כן
חולטו הכספים שנמצאו ברשותו בעת מעצרו, והוטל עליו קנס בסך 50,000 ש"ח או 200
ימי מאסר תמורתו.
(10) ליאוניד הורשע בעבירת ההבאה אך זוכה
מעבירות של סחר, סרסרות וכליאת שוא, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל ושנים עשר
חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 25,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו.
(11) גבי הורשע בעבירות ההבאה והסרסרות וזוכה
מעבירות של סחר וכליאת שוא. נגזרו עליו שישה חודשי מאסר בעבודות שירות ושנים עשר
חודשי מאסר על תנאי. כן הוטל עליו קנס בסך 3,000 ש"ח.
(12) סלאבה הורשע בעבירת ההבאה בנסיבות
מחמירות לפי סעיף 203 (א) לחוק ובעבירת הסרסרות וזוכה מעבירות של סחר וכליאת שוא. נגזרו
עליו שנתיים מאסר בפועל ושנת מאסר אחת על תנאי. כן הוטל עליו קנס בסך 25,000
ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו.
ד. על
שלשה פשעי... ועל ארבעה אשיבנו
שלושה
המה המערערים – ואל מולם ערעור המדינה כנגד ארבעתם.
(1) פליקס מערער על הרשעתו בעבירת הסחר ועל חומרת עונשו (ע"פ 10545/04).
(2) ליאוניד מערער על הרשעתו בעבירת ההבאה ועל חומרת עונשו (ע"פ 9905/04).
(3) סלאבה מערער על הרשעתו בעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות ועל חומרת עונשו
(ע"פ 9510/04).
(4) המדינה מערערת על זיכויו של
פליקס מעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות ועל קולת עונשו; על זיכויו של ליאוניד מעבירת
הסרסרות ועל קולת עונשו; על קולת עונשו של גבי; ועל זיכויו של סלאבה מעבירת הסחר
וכן על קולת עונשו (ע"פ 10752/04).
ה. הדיון
תחילה ייסקר בתמצית רקען המשפטי
של העבירות בהן עוסקים הערעורים. לאחר מכן יידונו הערעורים על הכרעת הדין, בנפרד
לגבי פליקס, ליאוניד וסלאבה. לאחר מכן אפנה לדון בערעורים על גזרי הדין, דיון
הנוגע אף לעניינו של גבי.
ו. העבירות
(1)
סחר
(א) סעיף 203א לחוק, שנחקק בתש"ס על רקע מציאות קשה שהתפתחה והלכה בישראל, קובע
בסעיף קטן א' כלהלן:
"203א. סחר בבני אדם לעיסוק בזנות
(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה
כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, 'מוכר או קונה' - תמורת כסף, שווה
כסף, שירות או טובת הנאה אחרת".
בתיקון תשס"ג הוסף (ס"ק (ג))
גם עונש מינימום של רבע העונש המרבי, אלא אם הוחלט להקל מטעמים מיוחדים שיירשמו;
וכן נקבע (בס"ק (ד)) כי עונש המאסר לפי ס"ק (ג), בהעדר טעמים מיוחדים,
לא יהא כולו על תנאי.
למציאות שנתפתחה ראו נעמי לבנקרון ויוסי
דהאן, אשה עוברת לסוחר, סחר בנשים בישראל 2003 (להלן סחר בנשים 2003). הדו"ח מתאר את התפשטות תופעות הסחר מאז שנות
התשעים; את דרכי הגיוס בארץ המוצא, המסע לישראל והכניסה (כגון דרך הגבול עם מצרים);
את דרכי המכירה ועוד.
(ב) תכליתו של הסעיף היא ביעור הנגע של
סחר בבני אדם, על פי רוב בנשים, למטרות זנות, לשון אחר - סחר העבדים המודרני, אשר נעשה
בעידנים אחרונים חזון נפרץ, "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן" (מלכים
א', י"ד, כ"ג). תופעת הסחר פוגעת פגיעה קשה, ולעתים אף אנושה, בחירותם ובכבודם
של בנות אנוש ובני אנוש. על כך עמד השופט – כתארו אז - חשין, בבש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), סמוך לאחר חקיקת הסעיף:
"שלא כעבירות האחרות היא העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות;
עבירה זו, עבירה חמורה היא במיוחד, ולא בכדי העובר אותה צפוי למאסר בן שש עשרה
שנים. אין צורך להוסיף, הכל יודעים זאת, כי עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות
בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של "יבוא" המלווה בהתנהגות נקלית
ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת-לחם. אין זה כבוד לא למדינה ולא
לחברה בישראל, שעבירה מעין זו נחרתת בספר החוקים, בייחוד ביודענו שהעבירה לא שררה
במקומנו מימים שמכבר; עבירה היא שנקבעה בימינו אלה. ... בימים שמכבר סחרו אנשים
בבני-אנוש כצלמם ובדמותם, כמו היו חפצים דוממים; כך הוא, ככל הנראה, גם בימינו אלה
במדינות מסויימות".
(ג) בהמשך נקבע בפסיקה, כי את
המונחים "מכירה" ו"קניה" אשר בהוראת הסעיף - מלים קשות אלה, צורמות
ובלתי נתפסות כשהמדובר בבני אדם, מדברות בעדן - אין לפרש פירוש לשוני-מילוני
מצמצם. יש ליתן להן מובן רחב, התואם את תכלית החקיקה. על הצורך בפרשנות מרחיבה
למונחים הללו עמד המשנה לנשיא אור בע"פ 1609/03 ולדימיר בוריסוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 55, 63:
"המונחים "קנה" ו"מכר" שבסעיף מתארים תופעה
כואבת ובזויה של התייחסות לאשה או לגבר, בני אדם, כאל חפצים אשר ניתן לעשות עסקאות
בגופם. מטבע הדברים, יש לצקת למונחים אלה פירוש תכליתי אשר עולה בקנה אחד עם
התופעה הקשה שאותה נועדו למגר. ודוק: מובנם של מונחים אלה בהקשר הנדון, עשוי להיות
שונה מן המובן שניתן להם בחקיקה האזרחית, שכן התכליות העומדות בבסיס דברי החקיקה,
שונות הן (ראו: א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט, ירושלים, תשס"ג,
402)".
זרעי פרשנות רחבה זו נזרעו מפי השופט -
כתארו אז - חשין כשלושה חודשים לאחר שנכנס הסעיף לתוקפו, בפרשת חנוכוב הנזכרת לעיל:
"אשר לדין: ספק בליבי - שמא אומר אין ספק בליבי - אם יש לפרש את
המושגים "מוכר" ו"קונה" בהוראת סעיף 203א לחוק העונשין
כמשמעותם בחוק המכר האזרחי בישראל. לעניין זה אומר, תוך שאני משפיל את עיניי
בבושה, כי פירוש המושגים "מוכר" ו"קונה" אדם להעסקתו בזנות -
כהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין - כוללים אף "משכיר" ו"שוכר"
אדם להעסקתו בזנות. ולמדקדק בשפה אוסיף, כי בהקשר זה שלפנינו עתה,
"השכרת" אדם לזנות שקולה כנגד "מכר לשעה" לזנות. אני משפיל את
עיניי בבושה, שכן מכירה וקניה של אדם - וכמותם השכרה ושכירה של אדם - לשם עיסוק
בזנות, הינו, במובן מסויים, הזניית השפה; ואולם מה נעשה וכלו מילים מן השפה לתיאור
מעשי כיעור כמעשים המתוארים בכתב-האישום. נדע אפוא, כי המושגים "מוכר
ו"קונה" בהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין, אינם אלא מושגים שאולים מעולם
אחר; ומתוך ששאולים הם ממיסגרות ומתחומי חיים אחרים, ממילא משנים הם את פניהם ואין
להבינם אלא כמטאפורה לתיאור תופעות חיים מכוערות, תופעות חיים שהשפה דלה מכדי
לציירן במדוייק".
ראו גם בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי (השופט טירקל).
(ד) ואכן, בהתאם למגמה פרשנית זו,
קבע בית המשפט בהמשך, כי אין לקבל פרשנות לפיה הוראת החוק אוסרת אך "מכירה
" או "קניה" של אדם, ואילו כל עסקה רכושית מסוג אחר בגופו של אדם, לא
תיכלל בגדרו של הסעיף. פרשנות מעין זו, כך נקבע, תרוקן את דבר המחוקק מתוכן ותשים
לאל את המאבק בתופעה הבזויה של סחר בבני אדם; דרך פרשנית פשטנית ומצמצמת תאפשר
בנקל לעבריינים לעקוף את האיסור הקבוע בחוק על ידי שימוש ב"קונסטרוקציות
מסחריות-קניניות" שונות ומשונות ביחס לגופם של בני אדם:
"ניתן לקבוע ללא היסוס כי הן לשון סעיף 203א(א) והן התכלית
החקיקתית שלו מחייבים פרשנות לפיה כל עסקה שנועדה ליצור מערכת יחסים רכושית בה אדם
אחד רוכש זכויות באדם אחר היא אסורה. המחוקק אסר בסעיף זה לערוך עסקה בה אדם הוא
בגדר נכס, בין על דרך של בעלות, חזקה, שכירות, שאילה, או בכל דרך של יצירת יחס
רכושי אחר. לפיכך, לענין פירושם של הביטויים "מכירה וקניה" בסעיף
203א(א), יש לראותם כמתייחסים לכל עסקה בתמורה כלשהי המעניקה לאדם זכות
"רכושית" מכל סוג כלפי אדם אחר המשמש אובייקט לעסקה, לענין זה אין נפקא
מינה אם מדובר "בהסדר עסקי" במסווה של בעלות, שכירות, שאילה, שותפות וכל
צורה אחרת של יצירת זיקה קניינית באדם. כל אלה הם בגדר סחר על פי הוראת סעיף
203א(א)". (ע"פ 11196/02 מיכאל פרודנטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 40, 47-48,
השופטת ביניש).
(ה) כן נפסק פעמים מספר, כי הסכמתו
של אדם לכך שייערכו בגופו עסקאות מסחריות – שוב, הלשון ממאנת להיכתב - אינה מעלה
או מורידה לעניין פליליות המעשה, וזאת כיוון שמקומו של רכיב ההתנגדות של מושא הסחר
לפעולה המסחרית-עבריינית, נפקד מלשון הסעיף (בש"פ 291/01 ראובן רביאי נ' מדינת ישראל (השופט אנגלרד); בש"פ
7502/01 שלמה שמואלוב נ' מדינת ישראל (השופטת
פרוקצ'יה) (לא פורסמו)). כמו כן נפסק כי יסוד ה"תמורה"
שבסעיף מתקיים אף מקום בו התמורה מועטה בלבד ובאה ל"מוכר" בעקיפין,
ובלבד שהוכחה ההסכמה בין שני הצדדים בעניין העברת הזכויות בגופו של פלוני אלמוני (פרשת בוריסוב לעיל, עמ' 64).
(ו) נמצאנו למדים כי יורשע אדם
בעבירת סחר אם היה מעורב בטרנסאקציה שבעטיה קיבל לידו או העביר לאחר בתמורה "זכות
רכושית" כלשהי, בגופו של מושא עסקה, בן או בת אנוש, לשם העסקתו בזנות. התמורה
יכולה שתהיה מגולמת בכסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה כלשהי בעבור הזכויות
הנרכשות. "זכות רכושית" בהקשר זה, אינה "זכות" במובן המשפטי, רחמנא
ליצלן, אלא היא מונח שאול לצורך תיאור פרקטיקה עבריינית אכזרית וברוטלית העושה
דין לעצמה בנכסה זיקות קנייניות בגופם של בני אנוש. חשוב לשוב ולומר את המובן
מאליו, כי המונחים הללו באים לסמל את רצונותיו הפליליים של עושה העיסקה, ולא הסכמה
של המחוקק או של בית המשפט. למהותו האובייקטיבית של המונח ראו גם ע"פ 3213/03
בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1)
543 (השופט לוי); ע"פ 10960/03 חסון נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם); דנ"פ 5834/05 חסון נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם) (המישנה לנשיא חשין); רשימתי "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות – עד קצוי
הבושה, עד שורשי החובה", קרית המשפט ב' 151
וכן בספרי נתיבי ממשל ומשפט, 360; אביעד
הכהן, "על איסור הסחר בבני אדם", פרשת השבוע, 179 (עורכים א' הכהן ומ' ויגודה); הרב י' זולדן "כי
נבלה עשה בישראל – סחר בנשים", אתר מעגלי צדק ( www.mtzedek.org ).
(ז) ניתן להסיק "רכישת
זכויות" בגופו של אדם בתמורה על ידי ראיות נסיבתיות מצטברות, באופן המגבש
מסקנה חד משמעית. בין אלה יהיו בדיקת אשה או סקירת גופה לבחינת התאמתה לזנות כמו
היתה חפץ מיטלטל; פיקוח ושליטה על תנועותיה ומעשיה ועל הספק עבודתה והכנסותיה. כן ניתן
ללמוד על קניית זכות רכושית בגופה של אישה מאמירות שונות של נאשם, מהן משתמע כי
רכש בגוף האישה זכות רכושית, וכן מהפרקטיקה הנוהגת בקרב עברייני הסחר לפיה בתחילת
דרכה עובדת האישה בזנות ללא תמורה עד "שתחזיר" את הוצאות רכישתה והבאתה
לארץ. (פרשת בוריסוב לעיל, עמ' 66).
(ח) כללם של דברים, בתי המשפט הכריזו
מלחמת חרמה על עבירה זו, הן בפרשנותה הן (ועל כך להלן) בענישה. השעה צריכה לכך:
באולמותיו של בית משפט זה באים והולכים לעתים מזומנות נאשמים בעבירת הסחר. זילות
האדם וכבודו כמעט שאינה יכולה להיות גדולה יותר. הוראות חוק יסוד: כבוד האדם
וחרותו מלמדות אותנו את אלה: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה
בערך האדם..." (סעיף 1 לחוק היסוד); "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו
של אדם באשר הוא אדם" (סעיף 2); "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו
ועל כבודו". אלה מחזקים את המגמה השיפוטית שאליה נדרשנו.
(2) הבאת
אדם לידי עיסוק בזנות
(א) סעיף
202 לחוק העונשין שכותרתו "הבאת אדם לידי עיסוק בזנות" קובע: "המביא
אדם לידי עיסוק בזנות, דינו - מאסר שבע שנים".
עבירה זו, כפי שחוקקה בתש"ס, הכניסה
תחת קורת גגה את עבירת השידול לזנות שהיתה בנוסח הקודם, תוך הרחבת היריעה במינוח
שונה, וסעיף 203 החדש הוסיף לכך את הנסיבות המחמירות השונות.
(ב) אין צורך להוכיח את התנגדותו של
אדם לעסוק בזנות עובר להבאתו לידי עיסוק זה; אין הדבר מהווה רכיב מרכיבי העבירה. עמד
על כך המשנה לנשיא אור בפרשת בוריסוב, עמ'
68:
"סעיף 202 לחוק העונשין אינו מונה את היעדר רצונה של האישה לעסוק
בזנות כיסוד מיסודות העבירה, ומבחינה לשונית "הבאה" לעיסוק בזנות אינה
חייבת להתבצע בניגוד לרצון האשה. היא עשויה לכלול גם מקרים בהם הביא העבריין אדם
לעסוק בזנות, אף אם אותו האדם היה מוכן ואפילו התכוון לעסוק בזנות. כך, לדוגמה,
במקרה שאשה מוכנה ואף מעוניינת לעסוק בזנות, אך בפועל, מטעמים אלה ואחרים לא הגיעה
לעסוק בכך בפועל. והנה, פלוני היודע על כך, מכין את הסידורים המתאימים כדי שתעסוק
בכך - מביא אותה למקום בו תוכל לעסוק בזנות ודואג לצרכיה ולכל הסידורים הנדרשים
המאפשרים את עיסוקה בזנות. פעולתו של פלוני מוציאה מן הכוח אל הפועל את רצון האשה.
בפעולתו זו הביא פלוני את האשה לידי עיסוק בזנות, אפילו אם יתכן כי
אותה אשה כעבור זמן ובנסיבות אחרות היתה מגיעה בלאו הכי לעסוק בכך.
לא יכול להיות ספק, שתכליתו של הסעיף הנה להילחם בתופעה של הבאת נשים
לעיסוק בזנות. אין זה משנה כלל ועיקר, לעניין הערך המוגן בסעיף החוק ולעניין
פליליות מעשה ההבאה, אם הנשים התכוונו מלכתחילה לעסוק בזנות אם לאו, ודי בכך
שהעבריין הוא זה שהביא אותן לעיסוק כאמור. "הביא" - במובן זה שאותם מעשי
זנות של אשה פלונית (או אדם פלוני) נגרמו עקב פעולותיו של הנאשם. כשהנאשם הוא
שמסדיר את מקום העיסוק בזנות של אשה, מקום המבטיח לקוחות לאשה, וזו מתחילה וממשיכה
בעיסוק בזנות באותו מקום, כשלנאשם שליטה על מעשיה, והוא המאיץ בה לעסוק בזנות, אין
ספק שהנאשם מביא את אותה אשה לזנות".
(ג) פרשנות זו מגשימה את תכלית החקיקה והיא
מעוגנת במלותיו של הסעיף, שכן יש בכלל "המביא אדם לידי עיסוק בזנות" גם
- לא רק, כמובן - מצב בו אדם מעוניין מרצונו לעסוק בזנות, אולם מסיבות כלשהן לא
התאפשר לו הדבר; עם היכנסו של פלוני לתמונה, המסדיר את התנאים הרלבנטיים, מתממש
רצונו של אותו אדם לכדי עיסוק בזנות בפועל. ניתן יהיה לומר, בכגון דא, כי פלוני
"מביא אדם לידי עיסוק בזנות", שכן "עיסוק" משמעו מימוש הזנות
בפועל. ללא הסדרת התנאים הטכניים-לוגיסטיים המגשימים את רצונו הבסיסי של אותו אדם
לעסוק בזנות לא היה מתממש רצונו, ולפיכך ניתן לומר כי פלוני המסדיר תנאים לשם העיסוק
בזנות "הביא אדם לידי עיסוק בזנות". הבאה לעיסוק בזנות חמורה מהבאת
אדם לידי מעשה זנות על אדם אחר (סעיף 201), שזו האחרונה מזדמנת היא, ועל כן עונשה
חמש שנות מאסר, ואילו הראשונה היא תיעולו של האדם האחר לדרך חיים של זנות, אם אלה
קרויים חיים (ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 58) (עבירות זנות מין
ותועבה), ה"ח תשנ"ז 468-464). אכן, הבאת אדם לידי מעשה זנות עם אדם אחר
בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 201 ו-203 (א) נושאת עונש של עשר שנות מאסר.
(ד) בית משפט זה קבע בדנ"פ 9980/03 סמיון דושקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופט – כתארו אז -
חשין:
"אותן שתי נשים - ואחרות כמותן - באו לישראל במטרה לעבוד בזנות,
אלא שרעיון עיוועים זה לא היה עולה על דעתן - בוודאי שלא היה יוצא מן הכוח אל
הפועל - לולא אנשים כדוגמת העותר אשר יצרו תשתית נרחבת המעודדת אותן לבוא לישראל
לעסוק בזנות והמאפשרת להן לעשות כן. אכן, הרוכש נשים לצורכי זנות, מלביש אותן,
משכן אותן בדירה מטעמו, מחכיר אותן כרצונו למכוני ליווי, דואג כי יעבדו במכונים
אלו, ולבסוף לוקח אף את האתנן, הוא אף המביא אותן נשים לעסוק בזנות. 'רצונן' של
הנשים לעסוק בזנות אין בו כדי להעלים את אחריותו ואת תפקידו".
(ה) סעיף 203 לחוק, כפי שתוקן
בתש"ס קובע נסיבות מחמירות לעבירת ההבאה, ונעתיק כאן אך את הנצרך לענייננו:
"203. נסיבות מחמירות
(א) נעברה עבירה לפי סעיפים 201 או 202 תוך ניצול יחסי מרות, תלות,
חינוך או השגחה, או תוך ניצול מצוקה כלכלית או נפשית של האדם שהובא לידי מעשה זנות
או לידי עיסוק בזנות, דינו של עובר העבירה - מאסר עשר שנים.
(ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 201 או 202 באחת מנסיבות אלה, דינו של
עובר העבירה - מאסר שש עשרה שנים:
(1) תוך שימוש בכוח, או הפעלת אמצעי לחץ אחרים, או תוך איום באחד
מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האדם שהובא לידי מעשה זנות או לידי עיסוק בזנות,
או כלפי אדם אחר...".
דברי המחוקק מדברים בעדם.
(3) סרסרות
(א) סעיף
199 לחוק קובע כדלקמן:
סרסרות למעשי זנות
(א) אלה דינם מאסר חמש שנים:
(1) מי שמחייתו, כולה או מקצתה, דרך קבע או בתקופה כלשהי, על רווחי
אדם העוסק בזנות;
(2) מי שמקבל ביודעין מה שניתן בעד מעשה זנות של אדם או חלק ממה שניתן
כאמור.
........
(ג) לענין סעיף זה אין נפקא מינה -
(1) אם הדבר שקיבל העבריין היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה
אחרת;
(2) אם קיבל את הדבר מאדם העוסק בזנות או מאדם אחר;
(3) אם קיבל אתנן בעד מעשה זנות או חליפיו של אתנן.
(ב) על פי סעיף 199(א)(2) לחוק אין
כל נפקא מינה לסיבה שבשלה מקבל פלוני "מה שניתן בעד מעשה זנות של אדם".
די בכך כי אדם קיבל דבר מה בידעו כי ניתן בעבור מעשה זנות, כדי להרשיעו בעבירה זו.
כך למשל, הורשע בעבירה בנוסחה הקודם (שבו במקום "אדם" נאמר
"אשה"), מתווך בין לקוח לפרוצה שגבה חלק מכספי האתנן כעמלת תיווך:
"הזנות עצמה איננה עבירה; אולם משמעותו של המונח ברורה מימים
ימימה, והוא כי המדובר במי שמקיימת מגע מיני תמורת תשלום. מכאן, כי לאור סעיף
199(א), ובעיקר פיסקה (2) שבו, יש משום מעשה עבירה בכך שפלוני העבריין מקבל
ביודעין חלק ממה ששולם לאשה כאתנן עבור מעשה זנות.מי שמתווך בין לקוח לבין פרוצה
וגובה חלק מן האתנן כעמלתו, עובר בכך עבירה על סעיף 199(א)(2) הנ"ל". (ע"פ
2885/93 דן תומר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 635, 637,
הנשיא שמגר).
(4) היחס
בין העבירות
(א) עבירת הסחר מטילה סנקציה על העורכים
עסקאות "קנייניות" בגופם של בני אדם למטרות זנות. עבירת ההבאה מטילה
סנקציה הן על המשדלים בני אדם לעסוק בזנות (כהוראת חלק מהסעיף בטרם תוקן) והן על
הגורמים לעיסוק בזנות בין בדרך של הסדרת התנאים המאפשרים לאחר לעסוק בכך ובין
בדרך של פיקוח, שליטה או איום בסנקציות על העוסקים בזנות. עבירת הסרסרות מטילה
סנקציה על קבלת תמורה כלשהי ביודעין בעד מה שניתן בעבור זנות.
(ב) השופט חשין (בפרשת דושקר לעיל) עמד
על כך, שייתכן כי עבריין יורשע הן בעבירת הסרסרות הן בעבירת הסחר:
"עבירת הסרסרות – כמוה ככל עבירה אחרת- ניתן לתארה כיוצרת עיגול,
ותופעות-חיים הבאות באותו עיגול תיקראנה בפינו ובדין עבירות סרסרות.
ואולם עיגול זה אין הוא בהכרח - בכל שיטחו - עיגול השייך בלבדית
לעבירת הסרסרות. הנה-כי-כן, עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות - וכמוה עבירות
אחרות הנסבות על זנות - אף אותה ניתן לתאר כיוצרת עיגול, ותופעות חיים הבאות באותו
עיגול תתוארנה בפינו ובדין כעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. והנה, אין כל כורח
אפריורי כי שני עיגולים אלה - עיגול הסרסרות ועיגול הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות -
יהיו זרים ומנוכרים זה לזה. אפשר ששני העיגולים יחפפו בחלקים בהם, כאשר בחלק החופף
תיפולנה תופעות חיים המקיימות הן את עבירת הסרסרות הן את עבירת הסחר בבני אדם
לעיסוק בזנות.
תופעה זו במשפט - תופעת חפיפתם של עיגולי-הגדרות - אינה חדשה עימנו
וידענו אותה מכבר. די אם נעיין, למשל, בעבירות המין המנויות בסעיף 345 לחוק
ובסעיפים העוקבים אותו; בעבירות החבלות והתקיפות למיניהן (בסעיפים 329 ואילך ו-378
ואילך); או בעבירות הגניבה והשוד (סעיפים 383 ואילך ו-402 ואילך) – וידענו".
(ג) אכן, לא כל אדם שיורשע בעבירת
הסרסרות יורשע בעבירת הסחר, אולם הקונה אדם למטרות העסקתו בזנות ומקבל כספי אתנן,
עובר הוא אף על עבירת הסרסרות; פעמים יהא הדבר במעגלים שחלקם חופף ופעמים באורח
שאינו סימולטני, הכל לפי הנסיבות. מקום בו אדם הסדיר את התנאים לעיסוק בזנות וכן
זכה בנתחים מכספי האתנן - עבר שתי עבירות, עבירת ההבאה ועבירת הסרסרות. אם "רכש"
אותו אדם זכות "קניינית" כלשהי בגוף הקרבן, עבר אף את עבירת הסחר. שוב,
היחס בין מעגלי העבירה ייקבע לפי הנסיבות.
(ד) יש דירוג של מן הכבד אל הקל –
בסולם הענישה – בשלוש עבירות אלה: הסחר, הכבדה מכולן, אם כל חטאת בתחום זה,
המייסדת את היכולת לעשות באדם כחפצו של הסוחר, עונשה שש עשרה שנות מאסר; ההבאה,
לאחר מכן, שתוכל להיות גם ללא סחר אך בודאי תוכל להיעשות לאחר מעשה סחר – שבע שנים;
ומשהובא הקרבן לעיסוק בזנות, ניתן לסרסר בהכנסותיו, ודין העבירה חמש שנים ובנסיבות
מחמירות – שבע.
(ה) משהגענו עד הנה, נוכל לתת דעתנו
לכל אחד מן הערעורים שבפנינו.
ז. פליקס
(1) בע"פ 10545/04 מערער פליקס –
כאמור – על הרשעתו בעבירת הסחר. לטענתו, לא הובאה כל ראיה כי רכש "זכויות"
כלשהן בגופן של א' ו-ט' בעבור תמורה כלשהי למאן דהו. לטענתו, אין די בראיות
הנסיבתיות עליהן נסמך בית המשפט קמא בהרשיעו אותו בעבירת הסחר, כדי לבסס את הרשעתו
בה, אלא אך כדי לבסס הרשעה בעבירה קלה ממנה, עבירת הסרסרות.
בא כוחו של פליקס טען בדיון, כי הראיות
שהובאו נגדו אין די בהן - הן באשר ל"בדיקה בעת הקניה", הן באשר לזיקה
ולהיותו "בוס" - והן עקיפות וקלושות; ולמצער יש לזכותו מחמת הספק.
כן נטען על ידיו כי בית המשפט המחוזי לא
שלל את העובדה שייתכן כי פליקס היה שלוחו – מעין סרסור-מתווך - של פלוני או אלמוני,
וכי א' ו-ט' לא נקנו איפוא על ידיו. העובדה כי א' ו-ט' ראו בפליקס את ה"בוס"
שלהן אינה מספקת לטענתו להוכחת זכות קניינית כלשהי בנשים. נטען עוד, כי אילו נתן
בית המשפט את המשקל הראוי לעדות ו' ו-נ' כי לא הכירו את פליקס כלל וכי אדם בשם
"סלאבה התל-אביבי" היה "בעליה" של ו', לא היה מגיע לכלל מסקנה
כי פליקס היה הדמות הבכירה במשרד.
אף נטען, כי העובדה שפליקס לא דיבר עם א'
ו-ט' על תנאי העסקתן בזנות שעה שהסיען לירושלים לאחר "קנייתן", יש בה
כדי להוכיח כי לא רכש זכות "קניינית" בגופן.
(2) המדינה תומכת יתדותיה בהכרעתו של בית
המשפט קמא. באת כוח המדינה טענה, כי הראיות מצביעות בבירור הן על רכישתן של א'
וט', הן על ראיית פליקס כ"בעל הבית", וכי יציקת התוכן למונח
"בוס" משמעה הדיווח השוטף על הלקוחות ועל הכסף.
(3) אין מקום לדעתי להיעתר לערעורו של
פליקס. לרקע ההנמקה לכך יובהר, כי א' ו-ט' הועסקו בזנות על ידי "משרד
וירג'יניה". בחודש-חודשיים הראשונים לעבודתן נדרשו לעסוק בזנות תמורת שכר
זעום, וזאת בתואנה כי עליהן להחזיר את הוצאות הבאתן ארצה. כך למשל, העידה א' (ועדותה
נמצאה אמינה על ידי בית המשפט המחוזי), כי במהלך החודש הראשון בו עבדה בזנות
השתכרה 200 ש"ח לשבוע. רק לאחר תקופה ראשונית זו החלו א' ו-ט' לקבל נתח קטן
מכספי האתנן שהרוויחו. עובדה זו כשלעצמה מצביעה על כך, שמאן דהו רכש זכויות
קניניות בא' ו-ט' בתמורה. אי שיתוף הקרבן לסחר בכספי האתנן בתחילת ההעסקה
בזנות הוא, כנזכר מעלה, נוהג בפרקטיקה העבריינית, לפיה על הנשים המועסקות בזנות
להשיב לידי ה"רוכש" את סך כל העלויות הכרוכות בהבאתן לארץ וברכישתן (ראו
פרשת בוריסוב, עמ' 66); על הסוחר להחזיר את
השקעות-היסוד, כביכול.
פליקס זוהה על ידי א' ו-ט'. הן היטיבו
לתאר פרטים שונים על אודותיו. עובר להסעתן לירושלים על ידיו, בחן פליקס את התאמתן
לעיסוק בזנות. הדבר לא כלל – אמנם – מגע פיזי או קיום יחסי מין, וכמו כן לא נדרשו
א' ו-ט' לפשוט את בגדיהן. יחד עם זאת, אין לקבל את טענת בא כוחו של פליקס כי שולחו
לא בדק את א' ו-ט' בדיקה בעלת אופי גופני על מנת לבדוק התאמתן לעיסוק בזנות, כפי
שיפורט להלן; לעניין בדיקה במהלך ה"רכישה" ראו סחר בנשים 2003, 24.
(4) פליקס פגש את ט' לראשונה בפארק
בת"א ובחן את גופה באופן ויזואלי, בנוכחות אדם נוסף. על פי הודעת ט' במשטרה
(ת/10, ת/10א), אשר התקבלה בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש),
תשל"א-1971 ונמצאה מהימנה, עולה כי אין מקום לספק, נוכח קביעות בית המשפט
קמא, באשר למטרת הבדיקה הגופנית אשר ערך פליקס ב-ט', שכן הבדיקה לא הסתכמה במבט עיניים
חטוף. ט' נדרשה להסתובב כדי שפליקס יוכל לבחון צדדים אחרים בגופה. כן כללה בדיקה
זו דו-שיח קצר בין השניים, שניתן לקבוע על פיו כי פליקס בדק את ט' על מנת
"לרכשה".
ט' נשאלה על ידי פליקס מה היא יודעת
לעשות. ט' ענתה כי היא יודעת "לעשות הכל". פליקס אף שאל את ט' מה גודל
החזה שלה. פליקס לא הסתפק איפוא בסקירה ויזואלית של מראה גופה של ט' אלא אף שאל
שאלות הנוגעות ליכולתה בתחום המיני ולמבנה גופה, ואין צורך להכביר מלים.
פליקס לא הסיע את ט' לירושלים מייד אחר
הבדיקה אלא רק כיום או יומיים לאחר מכן. יש להסיק כי מטרת הפגישה הראשונה בין
פליקס לבין ט' היתה אך כדי להתרשם מהופעתה החיצונית ומהתאמתה לזנות. עובדה זו
מחלישה את טיעונו של פליקס לפיה הסיע את ט' בשליחותו של מאן דהו לירושלים כדי
למסרה לסלאבה.
(5) את א' הסיע פליקס ירושלימה מיד לאחר
שסקר את הופעתה החיצונית. פליקס העיר לא' במעמד זה כי שיניה העקומות אינן מתאימות
להופעתה החיצונית הנאה. א' השיבה לו: "אני לא צריכה לעבוד באמצעות
השיניים" (פרוטוקול עמ' 101). בערעורו של פליקס נטען, כי הערה זו "לא
היתה כלל בקונטקסט של שאלות בנוגע לסקס אלא שאלה כללית הנוגעת למראה חיצוני",
ואשר על כן אינה יכולה להיחשב "לבדיקה גופנית לצורך הרשעה". לטענה זו
אין בסיס, שכן תשובתה של א' לשאלתו של פליקס מוכיחה כי דו שיח זה התנהל לשם בדיקת
התאמתה של א' לעיסוק בזנות. פליקס אף התעניין במצב בריאותה של א', והיא השיבה כי
מצב בריאותה תקין. הדעת נותנת כי שאלה זו נשאלה כדי לבחון האם א' בריאה דיה לעסוק
בזנות.
(6) זאת ועוד: א' ו-ט' ראו בפליקס את
"בעל הבית" שלהן, ואכן, הוא פיקח בשלט-רחוק על עבודתן. פליקס נהג להתקשר
פעמים רבות אל ט' והתעניין במספר הלקוחות שפקדו אותה ובסכומי הכסף אותם גבתה. כנקבע,
אף עם א' דיבר פליקס בטלפון פעם-פעמיים בשבוע, כדי להתרשם ממספר הלקוחות שפקדו
אותה ובסכומי הכסף אותם הרוויחה. א' ו- ט' נדרשו לערוך רשימות בדבר הכנסותיהן
מזנות; הן מילאו את הנדרש מהם ורשמו את סכומי כספי האתנן שקיבלו, ולצד הסכומים
רשמו את האותיות התחיליות של שמן. פליקס נהג לבדוק את הרשימות הללו. כל זאת קבע
בית המשפט המחוזי כממצאים עובדתיים.
מספר הטלפון הנייד של פליקס שציינה א'
בעדותה תאם את מספר הטלפון הנייד שנמצא ברשות פליקס בעת מעצרו. טלפון זה היה רשום
על שם "וליאון", חברה בבעלות ליאוניד, המשיב 2 (על כך בהמשך); ואכן
מתדפיסי השיחות שנוהלו ממכשיר זה עלה כי פליקס ניהל שיחות עם יתר המשיבים ועם ט'
וא'.
אמנם, פליקס לא נטל חלק בתפעולו השוטף של
משרד וירג'יניה – הוא לא תיאם בין הנשים ללקוחות, לא הסיע את הנשים אליהם וכן לא
גבה את כספי האתנן. התעניינותו בהספקן של א' ו-ט' דווקא, נבעה מרצונו לעקוב אחר
רווחיו הכספיים אותם קיבל עקב רכישת הזכויות ב- א' ו-ט' על ידו. כאמור רשימות
שערכו א' ו-ט' נמצאו אצל פליקס בעת מעצרו, ובהן סכומי הכסף המדויקים (ת/13 ת/75).
פליקס לא גבה באופן ישיר את כספי האתנן מא' ו-ט'; מלאכה זו נעשתה לרוב על ידי
סלאבה. עם זאת, כספי אתנן שהרוויחו א' ו-ט' נמצאו בידי פליקס שעה שנעצר. הואיל ופליקס
לא סייע במערך התפעולי השוטף של המשרד, לא נותר אלא להסיק כי הוא קיבל את האתנן עקב
"זכויות רכושיות" שרכש בגופן של א' ו-ט'.
(7) כך גם באשר לטענותיו האחרות של
פליקס. אין לקבל את הטענה כי אילו היה פליקס ה"בעלים" של א' ו-ט' היה
הוא המסביר להן את תנאי עבודתן, שכן ככלל פעילותו השוטפת של המשרד לא נוהלה על ידיו,
ומטבע הדברים הותיר פליקס את ההסבר בדבר תנאי העסקתן לשלוחיו.
אין ממש בטענתו של פליקס לפיה העובדה כי
ו' ו-נ', שהועסקו בזנות במסגרת המשרד לא הכירוהו, מוכיחה כי לא היה ה"בוס"
של המשרד. אין בעדותן זו של ו' ו-נ' כדי לגרוע מהקביעה המבוססת היטב, כי פליקס "רכש
זכויות" בגופן של א' ו-ט'.
אמנם בית המשפט המחוזי לא שלל לחלוטין את
האפשרות כי פליקס היה שלוחו של אדם אחר, אולם יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי פליקס
עצמו לא טען כי היה שלוח של מאן דהו, והדבר אינו מעוגן בראיות.
נוכח כל הראיות המצטברות, יש לומר כי
פליקס רכש זכויות רכושיות בא' ו-ט' בתמורה, ואשר על כן יש לדעתי להותיר על כנה את
הרשעתו בשתי עבירות הסחר.
(8) מנגד, מערערת המדינה בע"פ
10752/04 כנגד זיכויו של פליקס מעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות
לפי סעיפים 202 ו-203(א) לחוק. דין ערעורה של המדינה בנוגע לזיכויו של פליקס
בעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות להתקבל. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי כולם
מוליכים אל המסקנה כי פליקס עבר עבירה זו, המתוארת בפסיקה כך:
"הביא"- במובן זה שאותם מעשי זנות של אשה פלונית (או אדם
פלוני) נגרמו עקב פעולותיו של הנאשם. כשהנאשם הוא שמסדיר את מקום העיסוק בזנות של
אישה, מקום המבטיח לקוחות לאשה, וזו מתחילה וממשיכה בעיסוק בזנות באותו מקום,
כשלנאשם שליטה על מעשיה והוא המאיץ בה לעסוק בזנות, אין ספק שהנאשם מביא את אותה
אשה לזנות". (פרשת בוריסוב, עמ' 68).
פליקס השתתף בעידודן של א' ו-ט' לעסוק
בזנות; שעה ש"קנה" אותן, לא עשה כן אלא למטרה אחת, של הבאתן לעיסוק
בזנות. לאחר הסחר, ובגדרי "בעלותו" על א' ו-ט', נמשכו פעולות
"הבאה", ואלה באלה נתערבו: פליקס נטל חלק בלתי מבוטל בפיקוח ובשליטה עליהן,
על-ידי פניותיו הטלפוניות לדיווח וקבלת רשימות ההשתכרות, כאמור. נאשם השולט על
מעשיה של אשה ומנצל את שליטתו זו כדי לעודדה לעסוק בזנות ולהרבות רווחים מצוי בכלל
המביא לידי עיסוק בזנות על פי סעיף 202.
כנאמר לעיל, פליקס התקשר לפחות פעם בשבוע
ל-א' ו-ט' בכדי לקבל מהן דיווחים בדבר הספק עבודתן, וכן בדק את הרישום המדוקדק
שערכו בדבר היקף עבודתן וסכום כספי האתנן שהרוויחו. כיוון שא' ו-ט' ראו בו את
"הבוס", שיחותיו הטלפוניות עמן בדבר היקף עבודתן היה בהן כדי להאיץ את
עיסוקן בזנות. במעשים אלו היה פליקס שותף לסלאבה, המשיב 4, בפיקוח על א' ו-ט'
ובשליטה עליהן, אף אם נעשה הפיקוח מצידו ב"שלט רחוק".
פיקוח זה לא היה עקר
ו"נומינלי". כך למשל, לאחר שברחה ט' מידיהם של סלאבה ופליקס ונתפסה,
נלקחה לפליקס אשר גער בה על בריחתה ממנו ועל "הנזקים הכספיים" שגרמה לו.
ט' נענשה בכך שנשלחה למכון ליווי בחיפה שם עבדה תמורת 50 ש"ח ליום. ט' ציינה
כי במהלך שהותה בחיפה התגעגעה לירושלים והשתוקקה לחזור לשם. הטלת סנקציה זו האיצה
את ט' להמשיך ולעסוק בזנות בעבור פליקס, שכן ניתן להניח כי להבא נרתעה מלהפר את
הוראותיהם של פליקס וסלאבה, פן יבולע לה.
(9) פליקס אף דאג להעביר כספים
לחו"ל בעבור משפחותיהן של הנשים שהביא (עמ' 42 להכרעת הדין). מעשה זה יש בו
כשלעצמו כדי להשלים את יצירת התנאיים הפיסיים לעיסוקן בזנות של א' ו-ט'. תעשיית
הסחר בנשים יונקת את חיותה מניצולן של נשים המצויות, הן ומשפחתן, במצוקה כלכלית.
פעמים רבות מתפתות הן להבטחות הסוחרים לעבוד בזנות בישראל תמורת שכר שהוא זעום
בקנה מידה ישראלי, אך יש לו משמעות רבה עבורן.
(10) הנסיבות המחמירות הן, לפי החלופה
שבסעיף 203(א), ניצול יחסי מרות, תלות ומצוקה כלכלית. דומה שלעניין המרות והתלות
אין צורך בנסיבות להכביר מלים, אף כי עוד נשוב לכך; בנסיבות של העסקת נשים מארץ
זרה, מצבן הבסיסי הוא של תלות ומרות בעבריינים אשר להם אינטרס לסייע בשהייתן
הלא-חוקית בארץ על מנת לנצלן.
(11) העולה מן האמור כי אציע לחברי שלא
להיעתר לערעור פליקס ולהיעתר לערעור המדינה, על-ידי כך שפליקס יורשע גם בהבאה
בנסיבות מחמירות.
ח. ליאוניד
(1) כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את
ליאוניד בעבירת ההבאה לפי סעיף 202 לחוק, נוכח אופי פעילותו כ"מתאם ארגוני"
במשרד וירג'יניה. על פי ממצאי בית המשפט דאג ליאוניד לפרסום בעיתון, סייע בשכירות
דירות בהן שוכנו נשים שפעלו בוירג'יניה, לרווחתן של הנשים ולהסעתן.
(2) בע"פ 9905/04 משיג ליאוניד על
מספר קביעות עובדתיות בהכרעת הדין.
(3) נטען כי שגה בית המשפט בקבעו כי
ליאוניד היה אחראי על פרסום המשרד בעיתון. לטענתו, הוא לא יזם פרסום של מודעה
בעיתון, אלא אך העביר למערכת העיתון תשלום שקיבל מסלאבה בעבור חידושה של מודעה,
שהתבררה לו בדיעבד כפרסום המציע שירותי זנות. עוד נטען, כי פקידת מערכת העיתון, שבו
פורסמו מודעות המשרד, חזרה בה בעדותה בפני בית המשפט, מתוכן הודעתה במשטרה, שבגדרה
זיהתה את ליאוניד כמי שנתן לה כסף בעבור פרסום המודעה.
(4) נטען עוד, כי שגה בית המשפט בכך שקבע
כי ליאוניד סייע בשכירת דירות לצורך שיכונן של נשים שהועסקו בזנות במסגרת המשרד,
שכן על פי הראיות, לא דרו נשים שהועסקו בזנות בדירות בהשכרתן היה מעורב. לטענת
ליאוניד הוא סייע לגב' בריסקין ידידתו, אותה הכיר כלקוחה בחנותו, בשכירת דירות, ולא
ידע כי משתמשת היא בזהות בדויה.
(5) כן נטען כי בית המשפט המחוזי שגה
בקבעו שליאוניד היה אחראי על ארגון פעילות חברתית, במסגרת המשרד, לנשים שהועסקו
בזנות. לטענת ליאוניד, השתתף באירועים חברתיים שונים כידידן של הנשים, אך לא כבעל
תפקיד.
(6) לחלופין נטען כי אף בהסתמך על
קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי יש לזכות את ליאוניד מעבירת ההבאה, שכן לא
יוחסו לו מעשי ניהול והכוונה של פעילות הזנות גופה, כגון תיאום פגישות בין הנשים
ללקוחות, הסעת הנשים ללקוחות, גביית כספי האתנן ופיקוח על הספק עבודתן של הנשים.
ליאוניד היה מעורב אך בהשכרת הדירות, וכן היה אחראי על רווחתן של הנשים, בין השאר,
על ידי הסעתן למקומות שונים ולבילויים משותפים. לטענת ליאוניד, יש לראות רק פעולות
המאופינות בשליטה והכוונה של הזנות גופה, הגורמות באופן
ישיר לאדם לעסוק בזנות, כמביאות אדם לעסוק בזנות . הפעילות בה עסק ליאוניד, אליבא
דהכרעת הדין, אינה גורם ישיר המביא לידי עיסוק בזנות, ואשר על כן, אף מטעם זה לבדו
לא ניתן להרשיעו בעבירת ההבאה.
(7) בא כוחו של ליאוניד טען בדיון, כי
שולחו תיפקד כידיד של הנשים בהן מדובר, ואין ראיה למעשים קונקרטיים מצדו שהביאן לעיסוק
בזנות. היותו מתורגמן, שכירת דירות - כל אלה אינם עבירה פלילית. באת כוח המדינה השיבה
על פי הכרעת בית המשפט קמא, כי מכלול השכירויות, הקשרים הטלפוניים עם הנשים, והמעצר
בהיותו בחברתן, דיים להקים את יסודותיה של עבירת ההבאה.
(8) מנגד, בע"פ 10752/04 עירערה
המדינה על זיכויו של ליאוניד מעבירת הסרסרות, בטענה כי מהממצאים העובדתיים שבהכרעת
הדין יש להסיק שקיבל נתח מכספי האתנן, אף שלא נמצאה לכך ראיה; נוכח תפקידו במשרד כ"מתאם
ארגוני", אין זה סביר כי פעל בהתנדבות ללא קבלת רווח כספי כלשהו מכספי האתנן.
(9) כלל נודע הוא כי אין ערכאת ערעור
נוטה להתערב בממצאים עובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה ששמעה את הראיות, למעט מקרים
יוצאי דופן ( ע"פ 281/82 אהרון אבו חצירא נ'
מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 673, 684, השופט ד' לוין; כן ראו
ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד
מ(2) 564, 573, מפי הנשיא שמגר); זאת בשונה מהסקת מסקנות מן העובדות
שנקבעו. בית המשפט קמא פירט את נימוקיו להרשעת המשיבים בהרחבה תוך ניתוחה של כל
המסכת הראייתית. אף לאחר שעיינתי בחומר הראיות, לא מצאתי בהכרעת הדין פגם שיש בו
כדי לזכות את ליאוניד מעבירת ההבאה בה הורשע.
(10) אכן, מחומר הראיות עולה בבירור, כי
ליאוניד נטל חלק בפעילות המשרד יחד עם יתר הנאשמים, עם טטיאנה בריסקין, ששכרה
דירות, ועם נשים שעסקו בזנות, הכל במטרה לנצל נשים למטרות זנות. מפלט השיחות בטלפון
הנייד שברשות ליאוניד עולה, כי ניהל שיחות עם יתר המשיבים וכן עם נ' ו-א'. מכשיר
הטלפון הנייד שנמצא ברשותו של פליקס בעת מעצרו רשום על שמה של חברת ולאון
בע"מ, שכאמור מצויה בבעלות ליאוניד. בעזרת מכשיר זה, ניהל פליקס שיחות עם א'
ו-ט' ועם יתר הנאשמים.
(11) עובר למעצרו, ביום 22.6.03, צולם
ליאוניד מקיים מפגש עם פליקס בגן העצמאות בירושלים. באותה עת שהו במכוניתו של
ליאוניד שתי נשים, שאחת מהן זוהתה בוודאות כ-נ' שהועסקה בזנות במסגרת המשרד. במהלך
הפגישה נראה פליקס מכניס את פלג גופו העליון לרכבו של ליאוניד פעמיים. כן נראה
ליאוניד מעביר דבר מה, שלא זוהה בצילום, לידיו של פליקס. זמן קצר לאחר המפגש, בעת
מעצרו של פליקס, נמצאו ברשותו שקיות ניילון, ובהן סכומי כסף מסודרים ומהודקים
בפתקים קטנים. פתקים אלה זוהו על ידי א' ו-ט' כפתקים שנרשמו בידיהן.
(12) בעת מעצר שני, לאחר ששוחרר ממעצר
בגין כתב האישום דנן, נמצא בידי ליאוניד מסמך המעיד על הפקדת מזומנים לחשבון על שם
פליקס (ת/109). מסמך זה נמצא קרוע, ואשר על כן לא ניתן לדעת מה היה סכום ההפקדה.
(13) המודעה. זו הראיה העיקרית
נגד ליאוניד, אף כי לא היחידה. ליאוניד פירסם מודעה מטעם משרד וירג'יניה בעיתון
מקומי. הוצאה חשבונית על שם חברת ולאון בע"מ, חברה בשליטת ליאוניד, המפעילה
מינימרקט אשר פונה ליוצאי חבר המדינות. בערעורו מודה ליאוניד, כי כטובה לחברו
סלאבה העביר תשלום בעבור המשך פרסומה של מודעה בעיתון, שהתבררה בדיעבד, כמציעה
שירותי זנות. הטענה לפיה לא ידע מה תוכנה של המודעה אין בה ממש. ליאוניד הציג גרסה
לפיה הכיר את סלאבה והנשים כלקוחות בחנותו וכידידים, וכן כי יצאו יחדיו לפיקניקים.
הוא התחמק מתשובה לשאלה האם ידע כי הנשים עוסקות בזנות, וטען כי לא שאל את הנשים
לעיסוקן, זאת - על אף היותם כביכול ידידים המתראים פעמים רבות בנסיבות חברתיות.
אין זה מתקבל על הדעת כי מי שמתראה פעמים רבות עם קבוצת נשים, בנסיבות המתוארות של
נשים זרות שאין מקומן בישראל, לא יתעניין בעיסוקן ולא יידע עליו. הוא גם התחמק
מתשובה לשאלה בעניין זה. לכן בצדק נדחתה טענתו בדבר אי הידיעה. ואם ידע את טיב
עיסוקן, וסלאבה היה ממשתתפי האירועים עם נשים אלה, קשה גם להלום אי ידיעה בצדו באשר
לתוכנה של המודעה, שהחשבונית לה נרשמה על שם החברה שבבעלותו. אין מקום
להתערב בממצא, כי ליאוניד פירסם את שירותי המשרד בעיתון.
ועוד, בקשר לנסיבות פרסומה של המודעה טען
ליאוניד בתחילה כי הקבלה היתה בעבור פרסום המינימרקט שבבעלותו (ת/47). משעומת עם
ראיות אחרות בתיק, חזר בו וטען כי "העברתי כסף לאיזה שהוא עיתון עבור מודעה
כלשהי" (פרוטוקול עמ' 484), זאת- כטובה למכר בשם סלאבה שגר בתל-אביב. לאחר
מכן עומת עם הודעתו במשטרה לפיה פרסם את המודעה בעבור מכרו סלאבה, הנאשם בתיק, וטען
בתגובה כי התכוון בהודעה לסלאבה התל-אביבי. תשובה זו של ליאוניד אינה עולה בקנה
אחד עם תשובתו לכתב האישום בה הודה כי פנה לעיתון על פי בקשת מכרו, "ווצסלב
אליאב", הוא סלאבה הנאשם בתיק, כדי להאריך את פרסום המודעה.
בערעור טען ליאוניד, כי העובדה שהחשבונית
בעניין פרסום המודעה נרשמה על שם עסקו החוקי, מעידה על תמימותו באשר לתוכן המודעה
ומחזקת את גרסתו. ואולם, אין בטענה זו כדי להצביע על כך שליאוניד לא ידע מהו תוכן
המודעה, שכן סביר להניח כי על ידי רישום הקבלה על שם עסקו החוקי, ביקש ליאוניד
לטשטש את עקבותיו, כך שיוכל לטעון כי פרסם את חנות המינימרקט שברשותו; ליאוניד אכן
טען כך בחקירתו במשטרה (ת/47). מכל מקום, משקלו המצטבר של כל האמור מדבר בעדו.
(14) ליאוניד ניהל משא ומתן עם בעליה של
דירה ברחוב שטרן בירושלים לשם השכרתה ל"טטיאנה בריסקין". כאמור, אשה
שהשתמשה בשם זה שכרה מספר דירות בעבור סלאבה, ובשתיים מהן דרו א' ו-ט'. ליאוניד
טען בפני בעלי הדירה כי הדירה השכורה תשמש את קרובתו הלומדת בבית ספר לאחיות. שקר
זה מחזק לכאורה את הראיות נגד ליאוניד. בעל הדירה העיד כי ליאוניד אף שילם לו שכר
דירה בעבור חודש.
בעת מעצרו של ליאוניד נמצאו ברכבו חוזה השכירות
של הדירה ברחוב שטרן, ועוד שלושה חוזי שכירות של דירות שונות על שם "טטיאנה
בריסקין". כן נמצאו במכוניתו שטר חוב בו ערב לבריסקין על סך של 9,040
ש"ח בעבור אחת הדירות.
בנוגע לשלושת חוזי השכירות טען ליאוניד כי
הם נשכחו על ידי השוכרת במכוניתו. בערעור נטען, כי לא הוכח שבדירות הללו התגוררו
נשים העוסקות בזנות. לטענת ליאוניד, הוא סייע לטטיאנה בריסקין לשכור מספר דירות
מפני שהייתה ידידתו, אותה הכיר כלקוחה בחנותו. ליאוניד לא הציג הסבר המתקבל על
הדעת לפשר התקופות החופפות בין חוזי השכירות השונים. הסבר זה גם אינו עולה בקנה
אחד עם עדותו של בעל הדירה ברחוב שטרן לפיה אמר לו ליאוניד כי הדירה נועדה למגורי
קרובתו כאמור. אף אם לא הוברר לאשורו מי מן הנשים דרו בדירות שחוזיהן נמצאו
במכונית ליאוניד, הזיקה ל"טטיאנה בריסקין" ומכלול הנסיבות מחזקים את
הראיות האחרות, למצער.
(15) במכונית ליאוניד נמצאו הפתקים שעליהם
היו רשומים סכומים שונים ולצידם אותיות. ליאוניד טען כי פתקים אלה אינם שלו, וכי
נשכחו על ידי מאן דהו במכוניתו. יצוין כי לראיה הציג ליאוניד חוות דעת גרפולוגית
שלפיה כתב היד בפתקים אינו שלו, והמדינה הצהירה כי אין באפשרותה לסתור חוות דעת זו.
ואולם, באשר לרישומי ההכנסות, כפי שקבע בית המשפט קמא, חוות הדעת סותרת את גרסתו
שלו במשטרה לפיה נהג לרשום רישומים שכאלה בעצמו, אם כי לא זכר מדוע. מכל מקום, אף
אם הרישומים בפתקים אינם בכתב ידו של ליאוניד, תואמת השיטה את שהוכח לגבי פליקס,
קרי, רישום על ידי נשים שהועסקו בזנות.
(16) בעת שנעצר ליאוניד ביום 22.6.03
נתפסו ברשותו שלושה מכשירי טלפון נייד. באחד מהם התקבלה הזמנה לנערת ליווי.
כשנעצר בפעם השנייה ביום 14.10.03 בעת ששהה במעצר בית חלקי, נמצאו ברשותו 3 מכשירים
כאלה, שמספר האחד מהם תואם את מספר הטלפון הנייד של משרד ליווי אחר.
(17) ליאוניד לא הניח בפני בית המשפט
המחוזי גרסה המתקבלת על הדעת. בית המשפט קבע, כי גרסתו רצופת שקרים וסתירות
פנימיות ואינה אמינה: "שקריו הבוטים והתחמקויותיו הבלתי נלאות מהווים תמיכה
וחיזוק לראיות שהוצגו על ידי המאשימה. לא פעם התקבל הרושם כי נאשם 2, בעדותו בבית
המשפט, השיב על שאלות באופן כה מגוחך ורחוק מן האמת, עד שלשומעים יש תחושה כי העד
מנסה לבחון את גבולות יכולתו להתל במאזיניו" (עמ' 31 להכרעת הדין).
כך למשל, מסר ליאוניד שלל גרסאות שונות
הסותרות זו את זו לגבי תוכן פגישתו עם פליקס בטרם נעצר. בהודעתו הראשונה במשטרה
מסר כי אכן פגש את פליקס ביום המעצר (ת/43), ואילו בהודעתו השלישית אמר שאינו מכיר
אדם בשם פליקס אלצ'נקו (ת/45). בהודעה נוספת (ת/47) מסר כי הגיע לגן העצמאות על
מנת לנוח על הדשא וכי פגש בפליקס באקראי. בבית המשפט מסר כי הגיע לפגישה מתוכננת
עם פליקס כדי לדון בפתיחת עסק משותף (פרוטוקול עמ' 500).
(18) בעת פגישתו עם פליקס, ובעת מעצרו,
שהו במכוניתו של ליאוניד שתי נשים, שאחת מהן זוהתה בבירור כ-נ'. ליאוניד הכחיש
בבית המשפט כי פליקס ידע על ישיבתן של שתי הנשים ברכבו. כאשר עומת עם הקלטת (ת/119)
בה נראה בבירור כי פליקס מכניס את פלג גופו העליון למכוניתו של ליאוניד, טען
האחרון כי פליקס התעניין במכוניתו (פרוטוקול עמ' 441).
(19) לטענת ליאוניד, לא היה אחראי על
רווחתן של הבנות, אלא אך השתתף באירועים חברתיים עימן כידידן.
(20) לעניין ה"חברתי", ליאוניד
היה אחראי להוצאת הנשים שהועסקו בזנות לבילויים משותפים. אכן, כדברי בא כוחו של
ליאוניד, הנשים שהעידו בפני בית המשפט ציינו כי שולחו לא היה מעורב בפעילות המשרד,
לא הסיען ללקוחות ולא גבה את כספי האתנן. כן טענו הנשים כי ליאוניד היה ידידן והשתתף
עימן באירועים חברתיים, וההיכרות עמו נוצרה עקב כך שנהגו לקנות במינימרקט שבבעלותו
(שקהל היעד שלו היה יוצאי רוסיה); כך העידה ו' כי הכירה את ליאוניד ואשתו במינימרקט
שלו, וכי הם היו "יושבים ושותים יחד" (פרוטוקול עמ' 473). א' ו-נ' העידו
כי הכירו את ליאוניד וכי נהגו לקנות בחנותו. א' העידה כי ליאוניד השתתף יחד עם
אשתו במסיבת סילבסטר בה היתה נוכחת עם נשים נוספות אשר עסקו בזנות (פרוטוקול עמ' 109).
נ' העידה כי ליאוניד היה ידיד, כי לא היה קשור לפעילותה בזנות וכי היה נוהג להשתתף
במסיבות יום הולדת (ת/18 עמ'3-2). אולם אין בעדותן זו לסתור את מעורבותו של
ליאוניד בפעילות המשרד, שכן תפקידו לא היה ניהול פעילות הזנות. לפיכך לא היה לו
צורך להציג עצמו בעיניהן כמעורב בפלילים. החזקתן של נשים העוסקות בזנות עת רבה
מחייבת גם פעילות חברתית מסוימת, שתיתן להן תחושה נוחה מעבר לעבודתן ותשפיע על
נכונותן להמשיך.
על פי הראיות פעל ליאוניד, כחלק מתפקידו
במשרד, עם אשתו וסלאבה לארגון אירועים חברתיים שונים לנשים, בעוד הנשים, מנקודת
מבטן חשבוהו לידידן שהכירוהו בחנותו. כך למשל, הונחו תצלומים בפני בית המשפט
המחוזי המתעדים מסיבות משותפות בהם נראים ליאוניד ואשתו עם נשים שעסקו בזנות. ליאוניד
העיד בפני בית המשפט כי היו "הרבה פיקניקים" (פרוטוקול עמ' 429), ליאוניד
אף הודה כי נהג להסיע את הבחורות ברכבו בהסבירו שהיה נוהג לעשות כן לכל מי שקנה
בחנותו בסכומים גבוהים, אך גרסה זו נסתרה; הנשים לא אישרו כי קנו בחנותו בסכומים
נכבדים. ו' העידה כי הכירה את ליאוניד במינימרקט שניהל ואף קנתה אצלו, אולם הוא לא
נהג להסיעה לביתה (פרוטוקול עמ' 473). אף א' העידה כי נהגה לקנות בחנות אולם
ליאוניד לא הסיעה. יש להוסיף, כי קשה להניח שאכן קנו הנשים בסכומים נכבדים, נוכח
משכורתן הדלה. מכלול הראיות מזה וגרסת ליאוניד, שלא נתקבלה על דעת בית המשפט קמא,
מזה, מצביעים על תפקידו של ליאוניד במערך (ראו לעניין ההסתמכות על השכל הישר ועל
ניסיון החיים לשם הסקת מסקנות ע"פ 7474/02 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת חיות) והאסמכתאות
דשם).
(21) נוכח המצטבר מן האמור, יש להותיר את
הרשעתו של ליאוניד בעבירת ההבאה על כנה, שכן הוכח כי פרסם את משרד וירג'יניה
בעיתון, וכי היה אחראי על ארגון פעילות חברתית כחלק מתפעולו של המשרד. אין ספק כי
פרסום הזנות, המיידע לקוחות פוטנציאליים על קיומן של נשים העוסקות בכך, נצרך למען
הבאתו של אדם לעסוק בזנות. הפרסום הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, ליצירת מקום
המבטיח לקוחות לזנות (זאת, על פי הלכת בוריסוב). ובפירוט
נוסף: בא כוחו של ליאוניד טען, כי יש לזכות את מרשו מעבירת ההבאה שכן לא יוחסו לו
מעשי "ניהול והכוונה של פעילות הזנות או מעשים הקשורים ישירות לזנות". בכך
התעלם מפעילות הפרסום של שולחו, שעה שהתייחס לאבחנות בין פעילות הקשורה באופן ישיר
לזנות ובין פעילות "מנהלתית", שכן אף לדידו, כך נראה, פרסום שירותי
הזנות אותם מציע המשרד הוא פעילות בעלת קשר ישיר לזנות; היא מצטרפת לפעילותו
הנוספת של ליאוניד במשרד.
(22) אשר לטענת בא כוחו של ליאוניד כי
אין זה סביר להרשיע בהבאה לזנות אדם המספק שירות רווחה כלשהו לאשה בידעו כי היא
עוסקת בזנות, זו אינה מקובלת עלי. ללא הסדרת תנאי מחיה לנשים שהובאו שלא כחוק, לא
היו מעשי הזנות יכולים לצאת מן הכוח אל הפועל. אכן, לא ב"כל אדם" המספק
שירותי רווחה עסקינן, ולא הרי מי שמוכר במכולת כלשהי לאשה העוסקת בזנות, כהרי מי
שהיתה לו מעורבות מסוג זה שהוכר לגבי ליאוניד בפרמטרים השונים. סוף דבר, אין מקום
לדעתי לקבל את ערעורו של ליאוניד.
(23) מנגד, אף אין מקום להיעתר לערעור
המדינה, שכן אין ראיה כי ליאוניד קיבל כספי אתנן; בדין זיכה איפוא בית המשפט
המחוזי את ליאוניד מעבירת הסרסרות. הכספים שנמצאו במכוניתו בעת מעצרו נמצאו - על
כך אין עורר - מתאימים לסרטי הקופה של חנותו. חשדות בעניין כספים ושותפות – מזה,
וראיות מזה. בהיעדר ראיה לעניין הסרסרות, אין מקום להרשעה בה.
(24) ולבסוף, אתייחס לטענת בא כוחו של ליאוניד
אשר הציג כראיה לחפות מרשו את הודעתה של נ' במשטרה לפיה פנתה אליו כדי שיעזור לה
לברוח מן העבודה בזנות. לטענתו, יש לראות את הימצאותה של נ' ברכבו של מרשו, בעת
מעצרו, על רקע הודעה זו. לטעמי, אין בכך כדי לסייע לליאוניד.
ראשית, כפי שצוין לעיל, נ' לא ידעה כלל כי ליאוניד נוטל חלק בפעילות המשרד. מן
הראיות עולה כי ליאוניד לא ידע שנ' מתעתדת לברוח. מתמצית הודעתה (ת/18) עולה כי
פנתה נ' לליאוניד על מנת "שיקח אותי למסעדה לאכול ושאח"כ יקח אותי
למונית שירות כי רציתי לנסוע, חזרה לתל-אביב כדי להיפגש עם ויטלי כדי להשלים
איתו". מתוכן ההודעה לא ברור האם אכן גילתה נ' לליאוניד את רצונה לברוח. ליאוניד
בעדותו בבית המשפט לא טען כי נ' ביקשה ממנו לסייע בבריחתה, אלא טען כי נ' התקשרה
אליו ואמרה שחזרה לירושלים, והציעה לו להיפגש ולשתות יחד קפה (פרוטוקול עמ' 408),
כן טען כי הלכו לבלות (עמ' 475). לוא היתה נ' מספרת על רצונה לברוח היה ליאוניד מזכיר
זאת בעדותו בבית משפט, שכן יש בכך כדי לסייע לו. כמו כן טען ליאוניד במפורש, כי אינו
זוכר שנ' ביקשה ממנו לקחת אותה למונית שירות (פרוטוקול עמ' 476).
ח. סלאבה
(1) סלאבה מערער בע"פ 9510/04 על
הרשעתו בעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי כשייחס משקל
מלא לעדותן של שתיים מן הנשים, עדויות שנגבו על פי סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי
(נוסח משולב) תשמ"ב-1982, שעה שסלאבה לא נכח בארץ ולא היה ביכולתו להציג קו
הגנה של ממש כנגד עדותן.
עוד נטען כי במעשים המיוחסים לסלאבה על פי
ממצאי הכרעת הדין, לפיהם "פיקח על הנשים, נתן להם הוראות, שלט בהן וממנו
ביקשו רשות ואליו דיווחו", יש כדי להרשיעו אך בעבירת הסרסרות. לחילופין נטען
כי לא היו בין הנשים לסלאבה "יחסי תלות ומרות" ואשר על כן יש לזכותו
מהנסיבות המחמירות לפי סעיף 203 (א) לחוק, שכן הנשים עבדו בזנות - כך נטען - מרצונן
החופשי, ולשם כך הגיעו לארץ שלא כחוק. סיוע לטענתו זו ביקש בא כוחו של סלאבה להביא
מכך, שהנשים לא נכלאו בדירותיהם, ולפיכך יכלו לברוח כל אימת שחפצו.
בנוסף נטען כי בכתב האישום נגדו הואשם
סלאבה בהבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 203(ב)(1) לחוק,
ואילו בסופו של דבר הורשע בעבירה על פי הנסיבות המנויות בסעיף 203(א). אשר על כן,
גם מטעם זה, יש לזכותו מהנסיבות המחמירות לפי סעיף 203(א), שכן לא ניתנה לו -
כנטען - הזדמנות סבירה להתגונן מפני אישום חדש זה, כנדרש בסעיף 184 לחוק סדר הדין
הפלילי. כזכור, סעיף 203(ב)(1) לחוק עניינו סחר תוך שימוש בכוח או איום בכך ועונשו
עד שש עשרה שנות מאסר; סעיף 203(א) עניינו ניצול יחסי מרות, תלות ועוד, ועונשו עד
עשר שנות מאסר.
לשיטת בא כוחו של סלאבה, טענתו מתחזקת
כיוון שהמדובר בעדויות שנגבו לפי סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי, כעדות מוקדמת. אף
נטען, כי היה סלאבה נוסף, תל-אביבי, שלא בורר מיהו ושעל פי העדויות ביצע חלק מן
העבירות. המדינה משיבה, כי ההרשעה בעבירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 203(א) אינה
מקימה עילה לפי סעיף 184, לאחר שההרשעה היא בעבירה פחותה מזו של סעיף 203(ב)(1).
(2) בע"פ 10752/04 ערערה המדינה על
זיכויו של סלאבה מעבירת הסחר. לטענת המדינה קביעותיו העובדתיות של בית המשפט
המחוזי מבססות הרשעה בעבירה זו, שכן נקבע כי סלאבה הוא אשר ניהל את תנאי המסגרת להעסקת
הנשים בזנות; הוא פיקח על תנועת הנשים והגביל את חירותן, וכן גבה את כספי האתנן.
מהקביעות העובדתיות האמורות עולה, לטענת המדינה, כי סלאבה נהג בנשים מנהג בעלות כתוצאה
מרכישת זיקה קניינית. פעולותיו של סלאבה, כנטען, הן פעולות של שליטה ושעבוד
המאפיינות "מנהג בעלים", וחורגות מפעולותיו של "סרסור"
גרידא. עוד נטען, כי הרשעתו של סלאבה בעבירת ההבאה בנסיבות מחמירות ובעבירת
הסרסרות בלבד אינה הולמת את פעילותו העבריינית הרחבה ואת תפקידו המרכזי בניצול
הנשים. בא כוחו של סלאבה משיב, כי יהא זה עוול לייחס לסלאבה עבירת סחר ושאין תשתית
הקושרת אותו לכך; ולא נתאפשר לו במשפט להתגונן בקשר לבעלות, או ל"מרות"
ו"תלות".
(3) סבורני כי אין מקום להיעתר לשני
הערעורים.
(4) למותר להזכיר, כי שאלת מהימנותם של עדים
מסורה בעיקרה לערכאה הראשונה, זו ששמעה את העדים עצמם בקשר בלתי אמצעי (ראו סעיף
53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).
(5) שנית, אין בידי לקבל את הטענה הקשורה
למשקל העדויות המוקדמות. ראשית, בעת עדותה של ט' היה סלאבה מיוצג על ידי הסנגוריה
הציבורית. לאחר מכן, החל מעדותה של א', ביום 14.7.03, החל להיות מיוצג על ידי בא
כוחו הנוכחי, עו"ד בן-יהודה.
אפרט קמעא: שלוש מהנשים העידו עדות
מוקדמת: ט' ,א' ו-נ'.
העדויות המוקדמות נשמעו לאחר שהוגש ביום
4.7.03 כתב האישום כנגד פליקס, ליאוניד וגבי, וזאת על פי הוראת סעיף 117(א) רישא
לחוק סדר הדין הפלילי. העדויות המוקדמות נגבו אף ביחס לחשד למעורבותו של סלאבה
בעבירות נשוא כתב האישום, זאת לפי הוראת סעיף 117(א) סיפא. בית המשפט קמא קיים את
החובה המוטלת עליו על פי הוראת סעיף 15(א)(1) לחוק ומינה לסלאבה סניגור מטעם
הסנגוריה הציבורית (ראו ע"פ 632/83 הרוש ואח' נ'
מדינת ישראל פ"ד לט (1) 253 265-266 (השופט גולדברג); ע"פ
5628/97 מדינת ישראל נ' הסנגוריה הציבורית (לא
פורסם) (השופטת ביניש).
ביום 7.7.03 העידה ט', שכאמור עשתה כן בחוסר
רצון ולבסוף הוכרזה עדה עוינת (על סמכות טריבונל הגובה עדות מוקדמת להכריז על עד
כעוין ראו דנ"פ 4366/93 כחלון נ' מדינת ישראל
פ"ד מח (4) 573, 583). סלאבה יוצג על ידי סנגורית ציבורית שחקרה את ט' חקירה
נגדית. כאמור, החל מישיבת ההוכחות ביום 14.7.03 בה העידו א' ו-נ' (האחרונה נשאלה
אך שאלות ספורות, שכן הודעותיה במשטרה התקבלו כעדות ראשית בהסכמת הצדדים) ייצג את
סלאבה עו"ד בן-יהודה, על פי ייפוי כוח שהציגה אשת סלאבה. ביום 8.1.04, לאחר
חזרת סלאבה לארץ הוגש נגדו כתב אישום. בהסכמתו צורף הדיון בכתב האישום נגדו לדיון
בכתב האישום כנגד פליקס, ליאוניד וגבי. ו' שנתפסה על ידי המשטרה בשלב מאוחר יותר בלבד,
העידה ביום 16.5.04 בנוכחות סלאבה. (אציין עוד כי התקיימה ישיבת הוכחות שלישית ללא
נוכחות סלאבה, ביום 18.12.03, בגדרה נשמעו הוכחות אף ביחס למעורבותו בשכירת
דירות). אכן, יש קושי בייצוג חשוד על ידי סניגור ללא נוכחותו של החשוד, שכן אין
הסניגור יכול להיעזר במידע שברשות מרשו ולתאם עימו קו הגנה (ראו הלכת ע"פ 5628/97
לעיל). עם זאת נדרש איזון בין זכות הנאשם לחקירה נגדית של עד לבין הגנה על הציבור
מפני עבריינות אלימה בכלל ונגע הסחר בנשים בפרט (על נחיצותה של עדות מוקדמת בעבירת
הסחר ניתן ללמוד מהוראה הספיציפית ביחס לעבירת הסחר המופיעה בסעיף 117(ב), בה נקבע
לוח זמנים של שבועיים להחלטה בבקשה לגביית עדות כזאת, וחודשיים לגביית העדות, בכפוף
להארכה מטעמים מיוחדים). כך קבע השופט גולדברג (במקרה שבו לא נכח החשוד ולא יוצג
על ידי עורך דין):
"ככל שהדבר נוגע לשלב בו נגבית העדות המוקדמת, לא דקדק המחוקק
בעקרונות יסוד אלה, וזאת כהכרח בל-יגונה ובהעדפת טובת הציבור נוכח האלימות המתגברת
של החברה העבריינית" (פרשת הרוש לעיל, עמ' 266).
עוד ציין השופט גולדברג שם כי הוראות
סעיפים 121 ו-122 לחוק סדר הדין הפלילי מאזנות את הפגיעה בחשוד שלא יוצג כלל
בגביית העדות המוקדמת, על ידי מתן אופציה למתן עדות נוספת בהתקיים הנסיבות
המוזכרות בסעיף 121, ועל-ידי הידרשות בית המשפט למשקלה של עדות שנגבתה ללא מתן
הזדמנות לבעל דין לחקור את העד (סעיף 122).
במקרה דנן היה מיוצג סלאבה על ידי סניגור
ואשר על כן חל הכלל הבסיסי בהוראת סעיף 121 רישא כי "עדות מוקדמת דינה כדין
עדות שנגבתה במהלך המשפט".
כשלעצמי נראית לי גישת השופטת ביניש בע"פ
5628/97, שלפיה סעיף 122 חל אף על מתן עדות מוקדמת במקרה בו חשוד היה מיוצג על ידי
סניגורו ללא נוכחותו.
לענייננו, בית המשפט המחוזי היה ער
לעובדה, שעדות מוקדמת יש לבחנה ביתר זהירות, ואף על פי כן מצא כי עדויות הנשים אמינות
לא רק על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית, אלא אף על סמך תימוכים חיצוניים רבים. כן ציין
בית המשפט כי עדויותיהן השתלבו זו בזו ולא נמצאו סתירות מהותיות הפוגעות באמינותן.
ועוד, כנגד סלאבה נמצאו ראיות מפלילות נוספות הקושרות אותו לפעילות המשרד והתומכות
בעדות הנשים.
סלאבה הורשע אף על סמך עדותה של ו',
שנשמעה בפניו לאחר שחזר מחו"ל. עדות זו תאמה את עדותן של יתר הנשים בכל הנוגע
לתפקידו של סלאבה בניהול המשרד.
(6) בא כוחו של סלאבה טען כי א' העידה בפני
בית המשפט קמא על פעילותו של אחד בשם "סלאבה", ללא שסיפקה כל פרט מזהה
אחר באשר לזהותו המדויקת של אותו סלאבה. טענה זו מקבלת משנה תוקף, כך לטענת בא
כוחו של סלאבה, לנוכח אזכורים שונים של דמות מסתורית, סלאבה התל-אביבי, בהקשרים
שונים במהלך המשפט. אכן עדיף היה אילו ביקשו החוקרים מא' ליתן פרטים מזהים רבים
ככל האפשר על אודות סלאבה, וניתן היה גם לחשוב על זיהוי בתמונות. עם זאת, משלא
נעשה כן, אין לכך נפקות בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, שכן חומר הראיות כנגד סלאבה
רב וניתן להרשיעו אך על סמך עדויות יתר הנשים. כך למשל, העידה ט' כי הועסקה בזנות
על ידי סלאבה, שתיאם טלפונית בינה לבין הלקוחות וגבה ממנה את כספי האתנן. ו' העידה
כי סלאבה תיאם בינה לבין הלקוחות, היא קיבלה הימנו הוראות, לו מסרה את כספי האתנן,
והוא ערך רישומים בדבר הכנסותיה. אף נ', בהודעתה במשטרה שהתקבלה בהסכמה כתחליף
עדות ראשית, העידה כי משהובאה לירושלים החלה לעבוד אצל סלאבה.
(7) בא כוחו של סלאבה לא שאל את א'
בחקירה הנגדית, האם מקום בו היא מזכירה בעדותה את השם "סלאבה" היא
מתכוונת לשולחו, להבדיל מאותו "סלאבה תל-אביבי". אי העלאת השאלה אומרת דרשני;
בדיון בפנינו נימק את אי העלאתו של הנושא בהיעדר ידיעה על סלאבה נוסף. טענה זו
אינה עומדת בפני העובדה, כי ט' בהודעתה במשטרה ציינה את שמו של אותו סלאבה תל
אביבי. הודעתה במשטרה התקבלה כעדות בישיבת ההוכחות שקדמה לישיבה בה נשמעה עדותה של
א', וזאת בנוכחות בא כוחו של סלאבה.
(8) בעדותה של א' מצויים פרטים שונים בדבר
סלאבה, התואמים לסלאבה דידן. א' מסרה בעדותה כי סלאבה נהג במונית (פרוטוקול עמ'
115-114). עובדה זו אומתה על ידי סלאבה עצמו (שם, 352). כן העידה א' (עדותה נשמעה ביום
14.7.03) כי ראתה את סלאבה בפעם האחרונה לפני כחודש-חודש וחצי (פרוטוקול עמ' 107).
עדות זו תואמת את עדות סלאבה לפיה יצא לחו"ל "ב-9 או ב-10 ליוני
2003" (פרוטוקול עמ' 586). אין להיעתר איפוא לטענה בקשר לזיהוי.
(9) סלאבה ניהל את משרד וירג'יניה בין
השנים 2003-2001 עד לנסיעתו לחו"ל. פעילות הניהול כללו מציאת דירות לצורך
שיכונן של הנשים שהובאו לעסוק בזנות, תיאום פגישות בין הלקוחות לנשים, הסעת הנשים ללקוחות
ואיסוף כספי האתנן. כן פיקח סלאבה על תנועתן של הנשים, ודרש מהן לבל ייצאו
מדירותיהן אלא על פי אישור מטעמו.
סלאבה אף נהג לטפל בעניינים טכניים שונים
שאינם קשורים באופן ישיר למתן שירותי הזנות, אך היו הכרחיים להמשך הפעילות השוטפת
של המשרד. כך למשל, דאג לזהות הבדויה של א', על מנת שזו תוכל לקבל טיפול רפואי
לאחר ששברה את ידה.
(10) נוכח תשתית עובדתית זו, יש לקבוע כי
בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את סלאבה בעבירת ההבאה ולא הסתפק בהרשעתו אך בעבירת
הסרסרות. סלאבה היה הנדבך המרכזי בתפעולו של משרד וירג'יניה. ניתן לקבוע לגביו,
ללא פקפוק, כי הביא את הנשים שהועסקו במשרד לידי מעשי זנות, זאת על ידי הסדרת מקום
העיסוק וניהולו של המשרד, תוך פעילות ענפה. על הרשעתו בעבירת הסרסרות אין חולק.
(11) בית המשפט המחוזי הכריע כי עבירת
ההבאה נעברה בנסיבות המחמירות של ניצול "יחסי תלות ומרות" על פי סעיף
203(א) לחוק, שכן "הוא – סלאבה – א"ר) פיקח על הנשים, נתן להן הוראות,
שלט בהן וממנו ביקשו רשות ואליו דיווחו, כך שהיחסים בינו לבין הנשים היו יחסי תלות
ומרות" (עמ' 43 להכרעת הדין). סלאבה מערער על הרשעתו בנסיבות מחמירות אלו.
לטענתו, כאמור, הגיעו הנשים מרצונן בדרכי מרמה לארץ כדי לעסוק בזנות; הן לא נכלאו
בדירותיהן ויכלו לצאת אימת שחפצו. ועוד, נטען כאמור כי סלאבה הורשע בנסיבות
המחמירות המנויות בסעיף 203(א) לחוק, בעוד שבכתב האישום הואשם בנסיבות המחמירות
המנויות בסעיף 203(ב)(1), קרי, שימוש בכח או באמצעי לחץ אחרים. בדיון בערעור נטען
מטעם סלאבה, כי לא נתקיימה דרישת הדין למתן הזדמנות סבירה להתגונן לפי סעיף 184
לחוק סדר הדין הפלילי.
אין לקבל טענה זו לגופה. בית המשפט
המחוזי ציין סיבה נוספת ליצירת יחסי תלות ומרות, אשר נשמטה מטיעוני בא כוחו של סלאבה,
והיא כי "התלות נוצרה גם מעצם העובדה כי הנשים היו שוהות בלתי חוקיות בישראל,
מצב שמעצם טבעו יוצר תלות רבה יותר במעסיק" (עמ' 44-43 להכרעת הדין). עסקינן
בנשים שהגיעו לארץ באורח לא חוקי והיו מודעות לכך שהן עוברות על החוק, וכתוצאה מכך
עלולות הן להיענש על ידי רשויות החוק. הפחד מהעונשים הצפויים להן עקב שהייתן הבלתי
חוקית בארץ הוא שגרם לנשים להצהיר הצהרות שקריות לאחר שנתפסו על ידי המשטרה (כך
למשל, הצהרותיה של א' במשטרה והצהרתה הראשונה של ט'). מורא זה, לכשעצמו, יש בו
כדי ליצור יחסי תלות ומרות בין הנשים לסלאבה. ללא ידיעת השפה וללא אישורי שהייה
חוקיים בארץ לא יכלו הנשים לנהל את חייהן בארץ בלא סיוע מגורם חיצוני. כך העידה א'
בפני בית המשפט: "...לא היה באפשרותנו לצאת באופן חופשי ולזוז באופן חופשי
בירושלים. לא היה לנו מסמכים, לא היה כלום" (פרוטוקול עמ' 113). ניתן ללמוד
על התלות בין הנשים למעסיקיהן אף מהודעתה של נ' במשטרה (ת/18) מיום 22.6.03, בגדרה
סיפרה כי ברחה מסלאבה לאחר שלושה חודשים, וכי אחד בשם ויטלי, אותו הכירה היכרות
מוקדמת, שכר בעבורה דירה; אולם לאחר שהיחסים בינה לבין ויטלי עלו על שרטון, נאלצה
לשוב לעבוד אצל סלאבה, שכן לא היה ברשותה די כסף לקיים את עצמה. יש לקבוע איפוא כי
מטבע הנסיבות נוצרו יחסי תלות ומרות בין הנשים לבין סלאבה.
(12) על פי הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין
הפלילי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות
שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות
סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו
הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום" (ראו ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד (4) 227, 238, השופט ד'
לוין).
הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי
עוסקת בהרשעה בעבירה אחרת על אף שהעובדות שנתגלו במהלך המשפט והמבססות את אותה
עבירה אחרת לא הועלו בכתב האישום. מלשון הסעיף משמע, אם כן, כי יכול בית משפט
להרשיע נאשם בעבירה שלא צוינה בכתב האישום אף כאשר העובדות המקימות את העבירה צוינו בכתב האישום (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, התשס"ג-2003 עמ' 1092). הדברים
לדידי בבחינת קל וחומר.
לפירוש התנאי בדבר "ההזדמנות הסבירה
להתגונן" ראו ע"פ 545/88 שלמה בן עזרא נ' מדינת
ישראל . פ"ד מג(2), 316, 323, השופט - כתארו אז – מצא; ע"פ
7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל,
פ"ד נו(2), 534 ,עמ' 541, השופטת דורנר.
במקרה דנן הרשיע בית המשפט את סלאבה
בנסיבות המחמירות שבסעיף 203(א), נסיבות מחמירות פחותות מאלה שלפי סעיף 203(ב)(1)
בהן הואשם, ושעונשן קל יותר – וזאת על פי עובדות המפורטות
בכתב האישום. בכגון דא אין לומר כי נפגעה הגנתו של סלאבה (ראו
ע"פ 689/82 מאירוב נ' מדינת ישראל,
פ"ד לח(3) 322, 330-329 (השופט בייסקי); כן ראו ע"פ 5209 ,5175 ,5140/99
נחום וידל נ' מדינת ישראל, פ"ד
נו(2), 844, עמ' 862-861 (השופט ריבלין).
אין המקרה דומה לאותם מקרים בהם ההרשעה בעבירה
שזכרה לא בא בכתב האישום צצה מעובדות חדשות שנתגלו לפתע במהלך המשפט ללא שפורטו
בכתב האישום.
בא כוח סלאבה אף לא פירט במה נתקפחה
הגנתו של סלאבה, זאת בניגוד להלכת ע"פ 3929/97 מדינת ישראל נ' סעדיה (עדי) גרידי (לא פורסם) (השופט אילן):
"כדי להצליח בטענה שלא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 184
לחסד"פ צריך היה גריידי להצביע במה נתקפחה הגנתו. כיצד היה חוקר את עדי
התביעה באופן שונה משחקר אותם או אלו ראיות אשר לא הביא היה מביא אילו ידע שהוא צפוי
להרשעה בסעיף 329(1). זאת לא עשה. לא די בטענה ערטילאית".
(13) סוף דבר, אין מקום להיעתר לערעורו
של סלאבה.
(14) אשר לערעור המדינה, נטען בו כי
שליטתו הפיזית של סלאבה בנשים הבאה לידי ביטוי בדיווחים השוטפים שקיבל מהנשים מדי
צאתן מדירותיהן, סמכותו להענישן, וניהול המשרד על ידיו - מעידה על זיקה קניינית
בנשים. אמנם נכון כי ממצא הקובע שנאשם נהג מנהג בעלות באשה ושלט
על מעשיה הוא מן האינדיקציות השונות המוכיחות רכישת זכות רכושית בגופה (ע"פ
1609/03 בוריסוב הנ"ל).
אף על פי כן בכך לא די, שכן ייתכן כי השולט על הנשים העוסקות בזנות הוא שליח או
"עובד" של מאן דהו, המפיק את רווחיו בשל "עבודתו" כמנהל את
שירותי הזנות, ללא רכישה של זכות קניינית בגופו של אדם. בעניינו של סלאבה לא ניתן
להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי אכן ערך עסקה רכושית שכזו. על מנת להרשיע אדם בעבירת
הסחר יש צורך בראיות נוספות, מלבד השליטה גרידא, המאמתות טרנסאקציה רכושית בגופו
של אדם, כך שהשליטה והפיקוח הן תוצאת עריכתה של עסקה כזאת. כך היה המקרה בפרשת בוריסוב, בה הודיע הנאשם למתלוננת כי "נפלה לבעלים
טובים" בהתכוונו לעצמו. המתלוננת דשם אף ראתה בנאשם את בעליה. כמו כן, הנאשם
דשם מכר אשה לאחר תמורת סכום כספי גדול.
בדיקת גופה של אישה לצורך התאמה לעיסוק
בזנות היא אינדיקציה לכך שפלוני עורך עסקה בגופו של אדם. כך אירע במקרה דנן שעה שפליקס
בדק את א' וט'. קבלת כספי אתנן על-ידיו ללא נטילת חלק בניהול הזנות היא אינדיקציה
נוספת לרכישת זכות קניינית בגופה של אשה, כביכול - ולהבדיל – כאותו בעל מניות המקבל
דיבידנדים בגלל היותו בעלים. כך קיבל פליקס לידיו נתחים מכספי האתנן אך משום
שהוציא מכיסו סכומים כספיים בעבור רכישתן של א' ו-ט'. מנגד, העובדה שסלאבה קיבל את
כספי האתנן אינה הוכחה לעריכת עסקה קניינית בגופה של מי מהנשים, שכן ייתכן כי הדבר
בא אך בעבור תפעול שירותי הזנות עבור רוכשי ה"זכויות" בנשים. זאת להבדיל
מעובדות פרשת פרודנטל הנזכרת, בה קיבל
הנאשם נשים לחזקתו ופיקוחו, תמורת הסדר של חלוקת רווחים על פי אחוזים, נסיבות המעידות על עריכת הסדר עסקי בגופה של
המתלוננת. לפיכך אין די ראיות בנסיבות להרשעתו של סלאבה בסחר, ואציע שלא להיעתר
לערעור המדינה.
ט. הערעורים על גזרי הדין
(1) לחלופין, ערערו פליקס, סלאבה
וליאוניד על חומרת עונשם. מנגד, ערערה המדינה על קולת עונשם של השלושה ושל גבי.
(2)(א) לטענת פליקס החמיר בית המשפט
המחוזי בעונשו, שכן אין לו כל עבר פלילי, הוא לא נהג באלימות כלפי הנשים וכן לא
היה מעורב בהבאתן לארץ.
(ב)לטענת ליאוניד התשתית העובדתית
שבגינה הורשע חמורה פחות מזו העומדת בבסיס הרשעתם של גבי וסלאבה. אשר על כן, על פי
עקרון אחידות הענישה, אין להטיל עליו עונש חמור מזה שהוטל על גבי. נטען עוד, כי
עקב מצבו הכלכלי הקשה יש להפחית את הקנס שהוטל עליו, וכי נסיבותיו האישיות
המיוחדות, ובכללן העדר עבר פלילי, מצדיקות הקלה בעונשו.
(ג) לטענת סלאבה החמיר בית המשפט
המחוזי בעונשו יתר על המידה על פי רמת הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע. נטען עוד,
כי בית המשפט המחוזי גזר עליו עונש "מתוך מבט לעבירה של סחר בנשים" שבה
לא הורשע. נטען כי יש להתחשב בכך שלא נהג בנשים באלימות, שיחסו אליהן היה
"חברי", וכן כי נקלע לפלילים אך עקב מצוקה כלכלית.
(ד) לטענת המדינה לא ענש בית המשפט
המחוזי את המשיבים כולם עונש ההולם את מגמת ההחמרה בענישה ביחס לעבירות בהן הורשעו.
זאת - אף שהעבירות לא נעשו באלימות פיזית. העונש אינו הולם, כך לטענת המדינה, את
מלחמת החרמה של החברה הישראלית כנגד התופעה הבזויה של הסחר בנשים. עוד נטען, כי
בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לזמן הממושך בו הופעל משרד וירג'יניה.
(ה) עיינתי גם בתסקירים הנוגעים
למשיבים.
(3) אשר לפליקס, עבירת הסחר היא מן
העבירות החמורות המנויות בספר החוקים. על כך עמד השופט טירקל בבש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' עמי ישי (לא פורסם):
"העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות
הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן
האכזריות וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה".
המורכבות שב"רכישתן"
בחו"ל ובהחדרתן של נשים לארץ לשם העסקתן בזנות מביאה לידי כך, שבפעולת הסחר
מעורבים גורמים רבים, העושים בנשים כבשלהם משל היו חפץ מיטלטל:
"עסקות אלו של סחר בבני אדם למטרת זנות, בדרך הטבע מערבות הן
אנשים אחדים בשלבים שונים של הסחר, איש איש כחלקו, חלק מהותי יותר או מהותי פחות.
סחר זה בבני אדם למטרת זנות ניתן לדמותו לפעילות שרשרת בין אנשים שונים, ושילובן
של החוליות אלו באלו יוצר את הסחר מראשיתו ועד סופו. במובן זה דומים הדברים לסחר
בסם מסוכן, שגם בו מעורבים אנשים שונים. אך טבעי הוא כי נקיש מכאן, שהלכה החלה
בעבירת הסחר בסם תחול על ענייננו שלנו אף-הוא, לאמור, ששומה עליהם על בתי המשפט
לעשות כמיטבם לשבור את השרשרת הרעה בכל מקום שיימצא להם, והרי שבירתה של חוליה אחת
תביא לפירוק השרשרת כולה. פירוש הדברים הוא זה, שבתי המשפט יתייחסו בחומרת-יתר לכל
אחת מן החוליות בשרשרת הסחר בבני אדם למטרת זנות ; וכדרכה של ההלכה בנושא הסחר בסם
כן תהיה הלכה בסחר בבני אדם, שהנוטל חלק בשרשרת הסחר דינו, על דרך העיקרון, מעצר
כאדם שהוכיח במעשיו כי מסוכן הוא ליחיד ולכלל" (בש"פ 8077/01 אלכסנדר
שרייפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט- כתארו אז - חשין).
כשם שיפים הדברים לעניין מסוכנותם של
הסוחרים בעוד עומדת להם חזקת החפות בשלב המעצר, כך מתקיימים הם, מקל וחומר, בנוגע
לענישה הראויה לאחר שהורשעו בסחר. בהתחשב בעונשים המוטלים בפרשיות אלה, ובהרשעתו
גם בעבירת הסרסרות ועתה גם בעבירת ההבאה, יש מקום להחמרה מסוימת בעונשו של פליקס. אציע
כי עונשו הכולל יומר לתשע שנות מאסר שמתוכן שמונה שנים של מאסר בפועל. שאר חלקי
העונש יעמדו בעינם.
(4) אשר לליאוניד, הוא הורשע בעבירת
ההבאה. עבירה זו היא חלק חשוב בתעשיית הזנות. על הצורך בענישה מחמירה בעבירות
שבפרק "זנות ותועבה" שבחוק העונשין ראו דברי המשנה לנשיא חשין
בדנ"פ 5834/05 חסון נ' מדינת ישראל (לא
פורסם). כמסתבר לימים הורשע בתיק אחר בעבירה חמורה הימנה, בסחר (ת"פ וי-ם
749/04 מדינת ישראל נ' טיומקין) ונדון
לתשע שנות מאסר. בנסיבות אין לדעתי מקום להתערבות בעונש שהטיל בית המשפט המחוזי.
(5) גבי וסלאבה הורשעו כזכור בעבירות
הבאה (סלאבה – בנסיבות מחמירות) וסרסרות. "תעשיית הזנות" מורכבת, כאמור,
חוליות חוליות; אילולא שיתוף פעולה מצד חוליות אנושיות אחרות, הסרסורים והמביאים
לידי עיסוק בזנות, לא היה הסחר בבני אדם הופך לפעילות עבריינית כדאית במובן הכלכלי.
הסרסורים והמביאים לידי עיסוק בזנות הם הדרגים האחראיים למיסודה של תעשיית זנות
המפיקה רווחים גדולים על גבן של קרבנות הסחר. על חומרת פעילותם של הסרסורים בעידן
הסחר בנשים למטרות זנות כתב השופט חשין:
"אכן כן: לא הרי עבירת סרסרות למעשי זנות כהרי עבירה של סחר בבני
אדם לעיסוק בזנות, שראשונה גוררת אחריה מאסר בן חמש שנים ואילו אחרונה גוררת אחריה
מאסר בן שש-עשרה שנים. ואולם התופעה של הזנות ו"מכוני הליווי" שפשטה
ופשתה בקהלנו אין היא עוד כסרסרות למעשי זנות של ימים עברו. כיום נושאת תופעה זו
אופי של תעשייה ממש הכרוכה עד-לבלי-הפרד בייבואן של נשים מחו"ל, בהחזקתן בארץ
בתנאים קשים, במכירתן מיד-ליד כמו היו סחורה עוברת לסוחר, בניצולן המחפיר ובעוד
תופעות שחברה בת תרבות משפילה עיניה בבושה נוכח קיומן. אין פלא בדבר, אפוא, כי
בצידה של עבירת הסרסרות למעשי זנות הוסיף המחוקק וקבע עבירה של סרסרות למעשי זנות
בנסיבות מחמירות. וכך, מקום שעבירת הסרסרות נעשית תוך ניצול יחסי מרות, תלות,
חינוך או השגחה, או תוך ניצול מצוקה כלכלית או נפשית של האדם שהובא לידי מעשי זנות
או לידי עיסוק בזנות, דינו של עובר העבירה הוא מאסר עשר שנים (סעיף 203(א) לחוק
העונשין). ואילו במקום שעבירת הסרסרות נעשתה בנסיבות מחמירות עוד יותר - תוך שימוש
בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים, תוך איום, תוך ניצול מצב המונע את התנגדותו של
האדם שהובא לידי מעשי זנות או לידי עיסוק בזנות ועוד - צפוי עובר העבירה למאסר בן
שש-עשרה שנים (סעיף 203(ב) לחוק העונשין).
על הרוב - הגם שלא תמיד - הסרסורים למעשי זנות ניתן לתת בהם אחד
מסימנים אלה הקרויים נסיבות מחמירות, ומכאן שצפויים הם למאסר של עשר או של שש-עשרה
שנים. הנה-כי-כן, עבירת הסרסרות אינה כה רחוקה מעבירת הסחר בבני אדם, ומכאן השקפתי
כי אין זה נכון למתוח קו ברור בין שתי עבירות אלו. יתר-על-כן: הסרסורים למעשי זנות
מסוכנים הם לא פחות מאשר העוסקים בעבירה השפָלָה של סחר בבני אדם..." (בש"פ
1991/04 פליקס איליצנקו נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 481, 485).
דברים אלה אמנם נאמרו בעיקרם בסרסרות
בנסיבות מחמירות, אך רוחם מרחפת גם על סרסרות בכלל.
(6) אשר לגבי, לדעתי, כדי להגשים את רצון
המחוקק, ראוי כי העבירות שבהן הורשע ייענשו במאסר מאחורי סורג ובריח. יש איפוא
מקום להחמיר בענשו. בערעורי המדינה אין זה נהוג למצות את הדין; ראו ע"פ
611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד
לה(4) 85, 111 (השופט – כתארו אז – שמגר); ע"פ 304/85 תורג'מאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 74, 77 (השופט ד' לוין);
ע"פ 4998/95 מדינת ישראל נ' גומז-קרדוסו, פ"ד
נא(3) 769, 788 (השופט – כתארו אז – חשין); ע"פ 11039/04 מדינת ישראל נ' לילאי (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); ע"פ
1178/04 פלונים נ' מדינת ישראל (לא
פורסם) (השופט עדיאל). אציע כי עונשו של גבי יועמד איפוא על שנת מאסר
בפועל. שאר חלקי העונש יעמדו בעינם. הוא יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.3.06 עד השעה
10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים.
(7) אשר לסלאבה, בנסיבות ראיתי מקום
להציע להחמיר בעונשו בשל תפקידו המשמעותי בעבירות, במובן זה שתחת שנתיים מאסר
בפועל ייגזרו עליו ארבע שנות מאסר. לא אציע מעבר לכך, מהטעם שאין ערכאת הערעור
נוהגת למצות ענישה. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. אף הוא יתייצב לריצוי עונשו
ביום 1.3.06 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים.
י. סוף דבר. אם תישמע דעתי :
(1) לא ניעתר לע"פ 10545/04 (ערעור
פליקס);
(2) לא ניעתר לע"פ 9965/04 (ערעור
ליאוניד);
(3) לא ניעתר לע"פ 9510/04 (ערעור
סלאבה).
(4) ניעתר חלקית לע"פ 10752/04
(ערעור המדינה) בכך שפליקס יורשע בעבירת ההבאה ומאסרו בפועל יוחמר לשמונה שנות
מאסר; מאסרו בפועל של גבי יוחמר לשנה אחת; מאסרו בפועל של סלאבה יוחמר לארבע שנים.
שאר חלקי עונשם יעמדו בעינם.
ש ו פ ט
המישנה לנשיא מ' חשין:
אני מסכים.
המישנה לנשיא
השופט גרוניס:
אני מסכים, בכפוף להסתייגות אחת. שאלת
ההתחשבות בעדויות המוקדמות של שלוש מבין הנשים מעוררת בעיה מורכבת. קיים חשש מובנה
לפגיעה בתקינותו של ההליך ובמידת הגינותו שעה שהתשתית הראייתית נסמכת על עדויות
כאמור. בעניינו של סלאבה קיימות ראיות אחרות המספיקות לצורך הרשעתו ולכן איני רואה
צורך להידרש לסוגיה הנזכרת.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
רובינשטיין.
ניתן היום, ו' בשבט תשס"ו (6.2.06).
המישנה לנשיא ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04105450_T11.docמפ;
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il