מירי אברהם ו-22 עותרות נוספות נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1052/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ העותרות מירי אברהם ו-22 אח' נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - משטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד ורד גרטל בשם המשיבה: עו"ד דנה מנחה פסק-דין השופט י' עמית: 1. בעתירה זו נתבקשנו להורות למשיבה (להלן: המשטרה) "לתקן את אפלייתן של העותרות לרעה בכל הנוגע לשיבוצן בדרגות ולשכר ותנאי ההעסקה הנגזרים מן הדרגות, הן לעבר והן לעתיד". בפרט, ביקשו העותרות לקבל תוספות שכר מכוח הסכם "שנחתם ו/או ייחתם" בנוגע לשכר השוטרים בדרגת רס"ר ומעלה, ולקבל לידיהן את כל המסמכים הרלוונטיים "לצורך כימות זכויותיהן". כעולה מן העתירה, העותרות מונו בשנים 2011-2010 לתפקידים במשטרה בתור שוטרות מן המניין, וזאת לאחר ששירתו במשטרה כ"שוטרות בתפקידים מיוחדים" (להלן: שת"מיות); העותרות 22-1 שירתו כשת"מיות בתפקידי בקרת גבול למשך מעל עשר שנים, והעותרת 23 שירתה למשך קרוב לחמש שנים כשת"מית בתפקיד סיירת תנועה. לטענת העותרות, על אף שסעיף 32 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה) מורה כי יראו את השת"ם "לכל דבר וענין, כנמנה עם משטרת ישראל", בתקופת שירותן כשת"מיות נמנעה המשטרה מלקדם אותן בדרגות לפי מסלול הקידום לנגדים במשטרה, המושפעים ממשך הזמן בו שירתו בשורות המשטרה. לכן, נטען, העותרות שובצו לתפקידי שוטרות מן המניין בדרגות נמוכות יותר מאלו להן היו זכאיות בפועל. 2. העותרות הסבירו כי רק לאחר שגויסו כשוטרות מן המניין, נתגלה להן כי שוטרים ששירתו כשת"מים בתפקידים אחרים – כמו גם אזרחים עובדי משטרה, משרתי משמר הכנסת ומשרתי צבא קבע – קודמו כולם בדרגות בדומה לשוטרים מן המניין, וכי תקופת שירותם בתפקיד המיוחד נלקחה בחשבון. נטען בעתירה כי מצב דברים זה מפלה את העותרות לרעה ביחס לשוטרים בתפקידים שצוינו לעיל, הן בנוגע לתנאי השכר הנוכחיים של העותרות והן בנוגע לכספי הפנסיה שתקבלנה בהמשך. נטען כי אין הבדל מהותי בין העותרות לבין יתר קבוצות השוטרים שקודמו, פרט לעובדה שקבוצות אלו "יכולות היו לדאוג לעצמן באמצעות 'הסכמים' או לובי חזק", אפשרות שנשללה מהעותרות בשל האיסור שחל על התארגנות של שוטרים. עוד נטען, בשולי הדברים, כי "ככל הנראה גם העובדה שמדובר בשוטרות נשים, עומדת ביסוד אפלייתן לרעה של העותרות [...]". העותרות הוסיפו ופירטו את ההליכים בהם נקטו מול המשטרה עובר להגשת העתירה שלפנינו: העותרות 22-1 פנו לראש אגף משאבי אנוש במשטרה ביום 29.12.2014, ופנייתן נדחתה ביום 12.4.2015 (אציין כי על המסמך עצמו, נספח 6 לעתירה, מצוין התאריך 4.3.2015); הגישו ביום 8.7.2015 תביעה בבית הדין האזורי לעבודה, אשר נדחתה בשל חוסר סמכות עניינית (סע"ש (אזורי ת"א) 16239-07-15‏ אברהם נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏ (17.4.2017)); ושלחו ביום 5.11.2018 מכתב פנייה נוסף לראש אגף משאבי אנוש במשטרה, אשר לא זכה למענה עד להגשת העתירה ביום 10.2.2019. במקביל, העותרת 23 פנתה מספר פעמים למשטרה במהלך השנים 2016-2013, וכל פניותיה נדחו. 3. המשטרה טענה בתגובתה כי דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה. נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי סובייקטיבי שלא הוצדק כדבעי: העותרות גויסו כשת"מיות בין השנים 2007-1998; גויסו כשוטרות מן המניין בשנים 2011-2010; הגישו את תביעתן בבית הדין האזורי לעבודה רק בשנת 2015; והמתינו קרוב לשנתיים מאז שנדחתה התביעה ועד להגשת העתירה דנן. עוד נטען כי העתירה לוקה בשיהוי אובייקטיבי, שכן נושא העסקת בקרי הגבול (התפקיד אותו מילאו העותרות 22-1 כשת"מיות) הועבר מהמשטרה לאחריות רשות האוכלוסין עוד בשנת 2011, כך שהמשטרה התקשתה באיתור המסמכים הרלוונטיים בנושא. המשטרה הוסיפה וטענה כי לעותרות קיים סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. הודגש כי המשטרה אף העלתה טענה זו בכתב ההגנה שהגישה בבית הדין האזורי לעבודה, וכי בית הדין האזורי הזכיר זאת במפורש בפסק דינו (בפסקה 15: " טענות המשטרה הינן בתמצית, כדלקמן [...] בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים"). עוד נטען כי דין העתירה להידחות לגופה, בשל היעדר עילה להתערבות בהבחנה בין העותרות לבין שוטרים בתפקידים אחרים, אשר נובעת מהבדלים מהותיים בין סוגי התפקידים. המשטרה פירטה, בין היתר, כי שת"מים בתפקידי בקרת גבולות (התפקיד בו שירתו העותרות 22-1) אינם ניתנים לשיבוץ בתפקידים אחרים במשטרה בהתאם לצרכי הארגון, וכי "תפקידם של שת"מים אחרים עשוי לאפשר גמישות כאמור". עוד צוין כי העסקתם של שת"מים ממומנת "בידי גוף חיצוני למשטרה" ועשויה להסתיים בהתאם לצרכיו. לאור נוהל שהיה תקף בזמן עבודתן של העותרות 22-1 בתפקידי בקרת גבולות, שכרם של שת"מים בתפקיד זה חושב באופן שונה מזה של שוטרים מן המניין (בהתאם להיקף שעות העבודה בפועל, ולא באופן גלובלי); וגם תנאי עבודתם של שת"מים בתפקיד סיירי תנועה (התפקיד בו שירתה העותרת 23) הותאמו "לצרכיה של אוכלוסיית הסטודנטים אשר שימשה בתפקיד ארעי זה". עוד הובהר כי מַעבָר מתפקיד שת"ם לתפקיד שוטר מן המניין טעון שחרור משורות המשטרה וגיוס מחדש; להבדיל, אזרחים או חיילים שגויסו מחדש כשוטרים מן המניין זכאים להתחשבות במשך שירותם בתפקיד הקודם על פי "כלל הישימות" – דהיינו, כל עוד "הרקע המקצועי של אותם מגויסים היה רלוונטי וישים לתפקידם כשוטרים מן המניין". לאור כל זאת, נטען כי אין עסקינן בהפליה אלא בהבחנה לגיטימית בין קבוצות עובדים במשטרה, וכי אין הצדקה לקידומן של העותרות בדרגה. 4. העותרות הגישו תשובה לתגובת המשטרה, בה טענו כי לא חל שיהוי בענייננו, בין היתר מכיוון שמדובר בהפליה "המתחדשת מדי חודש בחודשו". עוד נטען כי הערכאה המתאימה לבירור טענותיהן של העותרות היא בית משפט זה, מכיוון שאין עסקינן בתקיפת החלטה של המשטרה "אלא במדיניות שיטתית ונמשכת". 5. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשטרה, ומבלי להביע מסמרות בנוגע לטענת השיהוי שהעלתה המשטרה, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 מעגן את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות נגד החלטה בעניין המנוי בתוספת הראשונה. פרט 37(1) לתוספת הראשונה מפנה לסעיף 93א(א) לפקודת המשטרה, ובכך כולל בגדרי סמכות זו גם החלטות הנוגעות ל"העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו" של שוטר. בעתירה אמנם נתבקשו סעדים נוספים מלבד ההעלאה בדרגה, כגון מתן תוספת שכר לעותרות ומסירת המידע הדרוש להן לשם "כימות זכויותיהן" – אך לשיטתן של העותרות עצמן, תנאי ההעסקה המשופרים "נגזרים" מהדרגה לה הן זכאיות. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא אפוא בקשתן "לתקן את אפלייתן של העותרות לרעה בכל הנוגע לשיבוצן בדרגות", דהיינו להעלותן בדרגה. [במאמר מוסגר: בתגובתן מיום 6.8.2019 טענו העותרות כי טענות הנוגעות ל"מדיניות שיטתית ונמשכת", במובחן מהחלטה קונקרטית של רשות מנהלית, מקומן להתברר בבית משפט זה. אולם עסקינן למעשה בהחלטתה של המשטרה שלא להעלות את העותרות בדרגה, ומשכך מצוי המקרה שלפנינו בגדרי סעיף 93א(א) לפקודת המשטרה. העותרות הוסיפו והפנו לדוגמאות למקרים דומים שנדונו בבית משפט זה (בג"ץ 1268/09 זוזל נ' נציב שירות בתי הסוהר (‏27.8.2012); בג"ץ 6069/10 מחמלי נ' שרות בתי הסוהר (‏5.5.2014)), אך העתירות הללו הוגשו לפני כניסתו לתוקף של צו בתי משפט לענינים מינהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשע"א-2010, שבמסגרתו נוסף פרט 37 לתוספת הראשונה. לעניין ההצדקה המהותית להוספת פרט זה, ראו בג"ץ 5770/05 ויזל נ' מפכ"ל המשטרה, בפסקאות 15-14 (23.8.2006)]. הדיון בהחלטותיה של המשטרה בעניין של העותרות מצוי אפוא בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כידוע, בית משפט זה לא ידון בעניינים המצויים בסמכותה של ערכאה אחרת אלא בנסיבות חריגות במיוחד, שלא נטענו וממילא לא הוכחו במקרה דנן (ראו, למשל: בג"ץ 4851/16 מזרחי נ' השר לביטחון הפנים, בפסקה 3 (‏22.6.2016); בג"ץ 9659/17 סאפיה נ' עיריית חיפה, בפסקה 6 והאסמכתאות שם (‏3.1.2018); בג"ץ 4723/12 בן שבת נ' רשם האגודות השיתופיות, בפסקה 9 והאסמכתאות שם (‏1.8.2012)). בהינתן שהטענה בדבר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הועלתה עוד בפני בית הדין לעבודה, מצופה היה מהעותרות כי ישכילו להפנות את עתירתן למסלול המתאים. 6. למסקנה זו הגעתי אף מבלי להידרש לטענת המשטרה בנוגע לשיהוי. אמת, העותרות לא הסבירו מתי ומדוע נודע להן על ההפליה הנטענת בעתירה, והסתפקו בהצהרה בעלמא כי הדבר נתגלה להן "רק לאחר שהועברו העותרות ממעמד של שת"מים למערך הקבע של המשטרה". בנוגע לחלוף הזמן בין דחיית התביעה בבית הדין לעבודה ובין הגשת העתירה דנן, אציין כי טענת העותרות בתגובתן מיום 6.8.2019 לפיה העיכוב נבע "בעיקר בשל נסיבות אישיות של באת כוחן" איננה בבחינת נימוק המניח את הדעת. מה עוד, שהמכתב שנשלח ביום 5.11.2018 לראש אגף משאבי אנוש במשטרה, נשלח אף הוא כשנה וחצי לאחר שנדחתה התביעה בבית הדין לעבודה (והשוו לעת"ם (מנהליים י-ם) 47667-02-12 מיכאלי נ' משטרת ישראל (22.6.2012); עת"ם (מנהליים ת"א) 30879-07-11 פוקס נ' הרמטכ"ל, בפסקאות 19-17 (18.11.2012)). מאידך גיסא, ניתן לטעון כי יש להידרש לטענת השיהוי באופן מהותי, בהינתן הארגון אליו משתייכות העותרות ובהינתן שספק אם נגרם למשטרה הפסד כלשהו בזמן תקופת השיהוי (ראו, בשינויים המחויבים: בג"ץ 714/06 רב סרן זיו נ' ראש אגף תקשוב בצה"ל, בפסקה ט (30.12.2007); עע"ם 8260/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' מוחמד, בפסקה ו(8) (10.3.2008)). אינני קובע מסמרות בעניין זה, וככל שתבחרנה העותרות להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, טענותיהן שמורות להן. 7. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ח באב התשע"ט (‏19.8.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19010520_E07.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1