משה בטאט מירון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10518/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10518/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערער: משה בטאט מירון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 5.12.06 בת"פ 50007/06 שניתן על ידי כבוד השופט ז' כספי תאריך הישיבה: ג' בניסן תשס"ז (22.3.07) בשם המערער: עו"ד ש' שטרן; עו"ד ח' רובין בשם המשיבה: עו"ד ל' בלומנפלד-מגד בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' א' פרויד פסק-דין השופט ד' חשין: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ז' כספי) בת"פ 50007/06. ביום 13.7.06 הורשע המערער על פי עובדות כתב האישום, שבהן הודה, בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק), התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק, קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק, ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 לחוק. ביום 19.10.06 נגזרו על המערער 6 חודשי מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצרו) לריצוי בעבודות שירות, 9 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן קנס בסך של 75 ₪. הערעור מכוון נגד ההרשעה. 2. העובדות שביסוד הרשעתו של המערער, כפי שמופיעות בכתב האישום, הן אלה: שלמה קורקוס (להלן – קורקוס) קשר יחד עם אחרים להשליך צמיגים לכביש סואן, להבעירם ולחסום בכך נתיב תחבורה מרכזי בשעת העומס. זאת, במסגרת התנגדות להחלטות הממשלה לפנות מאחזים ומבנים בעמונה ובחברון. לשם כך הוכנו צמיגים ליד כביש מספר 4, בסמוך לשלטי היציאה לקרית אונו ולגבעת שמואל (להלן – מקום האירוע או המקום). ביום 24.1.06, בסביבות השעה 18:30, הגיעו למקום קורקוס ואדם נוסף. קורקוס יצא מהרכב עם פלקטים, שאותם העביר לנקודה בה הוחבאו הצמיגים מבעוד מועד, וסימן לקבוצת צעירים להגיע למקום. בעקבות כך, הגיעו כשלושים אנשים נוספים, ביניהם המערער, כשאחד מהם נושא בידו ג'ריקן ובו חומר דליק. קורקוס קיבץ את האנשים והנחה אותם לפרוץ לכביש בהתאם להוראתו, כשחלקם ישאו צמיגים שיובערו במקום וחלקם ישאו שלטים המביעים מחאה. כל זאת במטרה למנוע את תנועת כלי הרכב ובכוונה לסכן את בטיחותו של ציבור הנוסעים ולפגוע בשלומם של הנהגים בכביש. אנשים שונים פעלו כפי שהורה קורקוס, הניחו וגילגלו צמיגים בוערים על הכביש. המערער עמד על הכביש, תוך שהוא חוסם את התנועה בגופו, אוחז בידו מצלמה ומשדל את שאר האנשים לפעול כאמור. בסמוך לאחר מעשים אלה, כך ממשיך כתב האישום, הגיע למקום כוח משטרה. המערער ואחרים, שהבחינו בכך, החלו להימלט עד שנעצרו בידי שוטרים. גם המערער נמלט בריצה, אף ששוטר צעק לעברו "עצור משטרה". המערער הופל ארצה בידי השוטר, אך המשיך להתפרע בנסותו להימלט. אף לאחר שנעצר, קילל את השוטרים במקום והמשיך להשתולל, וכך גם עשה בהיותו ברכב המשטרתי שלקחו לתחנת המשטרה. אלו העובדות על פי כתב האישום. 3. ביום האירוע (24.1.06) נעצר אפוא המערער. ביום 1.2.06 הוגש כתב האישום, נגדו ונגד חמישה אחרים. המערער שוחרר למעצר בית מלא בישיבת "עוז ליששכר", בתנאים של חתימה על ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 50,000 ₪ והפקדת פיקדון כספי על סך 7,500 ₪. בחלוף מספר חודשים הגיש המערער בקשה לבית משפט השלום להקלה בתנאי שחרורו. ביום 11.7.06 קיבל בית משפט השלום (כבוד השופט ר' בן יוסף) באופן חלקי את הבקשה ואיפשר למערער לשהות במעצר בית בבית הוריו, בתנאי שההורים יחתמו על ערבות צד ג' ואחד מהם יהיה ערב צמוד. את בקשתו של המערער לצאת לעבוד כצלם עיתונות, כשעובד אחר של העיתון משמש כערב, דחה בית המשפט משום שזו לא נראתה לו חלופה "מפוקחת באופן ראוי", ובציינו כי פתוחה בפני המערער הדרך להציע "חלופת עבודה אחרת שתיבחן". ביום 13.7.06 הודה, כאמור, המערער בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום. 3. בגזר דינו הציג בית המשפט את תמצית האישומים ואת נסיבותיו של המערער, כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן, וביניהן, כי הייתה למערער יד בפעילות על רקע אידיאולוגי במהלך שנים אחדות, ובגין מעשי עבירה שביצע על רקע זה כבר הורשע בעבר, פעם אחת בהיותו נער בשנת 2001, ופעם נוספת בשנת 2006. מנגד ציין בית המשפט, הן על סמך התרשמותו הוא והן בהסתמך על התרשמותו של שירות המבחן, כי ניכר שהמערער רוצה לשוב למערכת חיים נורמטיבית. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את המלצת שירות המבחן, שתאמה את עמדת שני הצדדים, והטיל על המערער מאסר לריצוי בעבודות שירות. יצוין, כי המערער החל זה מכבר בביצוע עבודות השירות. 4. בערעורו מבקש המערער כי יתאפשר לו לחזור בו מהודייתו. לטענתו, תנאי שחרורו המכבידים, מעצר הבית הממושך בישיבת "עוז ליששכר", שהתנאים שם היו קשים, וכן חלופת המעצר אצל הוריו, בפיקוח צמוד של אחד מהם, וללא אפשרות לעבוד מבחינתו, היו בגדר "מסכת ייסורים ארוכה", שהביאה אותו להודות במסגרת עסקת טיעון, אף שהכחיש קודם לכן את המיוחס לו. הוא טוען כי, למעשה, הינו צלם במקצועו, והוא מצלם אירועים שונים, כגון שמחות, הפגנות ועצרות, ומוכר את צילומיו לאתרי אינטרנט שונים. כך, לטענתו, הגיע למקום האירוע רק מששמע על קיומה הצפוי של הפגנה ועל מנת לתעדה. הוא מוסיף, כי כל שעשה הסתכם בכך שעמד מן הצד ותיעד את האירוע במצלמת הווידאו שלו. המצלמה נתפסה בידי המשטרה וכך גם הקלטת שהייתה בתוכה. המערער מציין כי מאחר שבתחילת הקלטת מתועדת שמחה כלשהי, שאינה קשורה לאירוע, המשטרה לא ייחסה לה חשיבות, כפי שהדבר קיבל ביטוי במזכר שערך רס"מ מנחם פינטו ביום 25.1.06 (נספח ח' להודעת הערעור). כתוצאה מכך, הוא ממשיך, סניגורו (הקודם) לא ביקש להעתיקה ולא צפה בה, חרף הפצרות המערער בפניו בדבר חפותו ובדבר קיומה של הקלטת, שיש בה כדי להצביע על חפותו. בסופו של דבר הקלטת אף לא הוצגה בפני בית משפט קמא. המערער מבקש אפוא להגיש את הקלטת כראיה חדשה בשלב הערעור, ולאור הנצפה באותה קלטת, מבקש הוא מבית המשפט לזכותו. לטענתו, בקלטת ניתן להבחין כי לא עמד כלל על הכביש, לא חסם אותו ולא השתתף בפעילות שהתרחשה במקום, למעט צילום ההתרחשות והשמעת קריאות כגון "הגירוש לא יעבור" ו"חברון של היהודים". אין בקלטת, כך הוא מוסיף, כדי להראות שהתפרע או ניסה להימלט. הוא מוסיף כי מהקלטת, כמו גם מראיות אחרות, עולה כי השוטרים הם שנקטו באלימות כלפיו, ולא להיפך. לעומת כל אלה, סבורה ב"כ המשיבה כי יש לדחות את הערעור. לדידה, אין בקלטת כדי לשנות מפסק הדין המרשיע, שהתבסס על הודייתו של המערער. 5. שקלתי את טענות הצדדים, על רקע מכלול הנסיבות, ובאתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. 6. חזרת נאשם מהודייתו יכולה להיעשות לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. חזרה זו טעונה רשות בית המשפט, ומתן רשות זו מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים שיירשמו". בסמכותו של בית המשפט לאפשר חזרה מהודיה בכל שלב של המשפט, כולל שלב הערעור (ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב, תשס"ג) 996, ה"ש 51; 999). המקרים בהם מתאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם הם חריגים ונדירים. כך, למשל, לא התאפשר לנאשם לחזור בו מהודיה בשלב הערעור, אף שלא היה נוכח בישיבה שבה הודה סניגורו בשמו בעובדות כתב האישום (רע"פ 2473/98 חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 241, 245). הטענה שם לא התקבלה, בין היתר, משום שהנאשם שם נכח בישיבה שלאחר ההודיה בשמו, ואף טען בעצמו לעונש, אך לא מצא להודיע לבית המשפט בדרך כלשהי כי הודייתו נעשתה בשגגה וכי מבקש הוא לחזור ממנה. כך גם נקבע כי דחיית הסדר טיעון, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודייתו (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 617; עם זאת, ראו בעניין זה גם דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281, ובעיקר חוות דעתו של השופט גרוניס, שם, בעמ' 331 ואילך). לאחרונה נקבע עוד, כי המלצתו של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אף היא אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מהודיה (רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 2.5.06). וראו עוד, לאחרונה, לעניין חזרה מהודיה הנובעת מ"מפח הנפש" עקב עונש כבד מהצפוי, ע"פ 1718/06 אברג'יל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.3.07. דוגמאות למקרים החריגים שבהם מאפשרים לנאשמים לחזור בהם מהודייתם מתייחסות לטעות בדבר הבנת ההודיה על ידי הנאשם (ראו קדמי, בספרו הנזכר לעיל, בעמ' 997), או להודיה שנמסרת בעקבות הבעת דעה מצד השופט באשר לעונש הצפוי לנאשם (ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 332, 336). שיקול נוסף המובא בחשבון בעניין זה הינו "רצונו הכן והנחוש של [נאשם] לנסות להוציא לאור את צדקתו" (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, 803-802; להלן – סמחאת; שם הותר לנאשם, בדעת רוב, לחזור בו מהודייתו, לאחר שחזר בו עוד בטרם מתן גזר הדין). 7. מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להוביל לתופעה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדאי לחזור בהם מהודייתם (ראו ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579). אמנם, בשקילת "רעה" זו אל מול עשיית הצדק, ברי כי "חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף 'המחיר' שמשלם הציבור כתוצאה מזה" (עניין סמחאת, בעמ' 802). עם זאת, עשיית הצדק אין פירושה כי יש לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם כל אימת שהם מבקשים זאת. בית המשפט ישקול את בקשתו של נאשם לחזור בו מהודייתו על פי נסיבות המקרה הקונקרטיות, כשרשימת "הנימוקים המיוחדים" אינה רשימה סגורה (שם, בעמ' 803). 8. ומן הכלל אל הפרט: אין חולק כי המערער שלפנינו הודה מרצונו החופשי בעובדות כתב האישום. המערער היה מיוצג בהליך בבית משפט קמא. הוא הודה בפני בית המשפט ואף הצהיר לפרוטוקול כי הוא מבין שבית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון עם התביעה (ראו פרוטוקול מיום 13.7.06, בעמ' 30). נסיבות אלו דוחקות לדחיית בקשתו של המערער לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. אשר לראייה החדשה: קיבלנו את הקלטת שצילם המערער בעת האירוע. בטרם אתייחס אליה, אציין רק כי העובדה שהמערער נכח באירוע עם מצלמה לא רק שאינה במחלוקת, אלא שהיא מצוינת כחלק מעובדות כתב האישום. צפייה בקלטת אינה סותרת את העובדות המיוחסות למערער בכתב האישום. תיעוד האירוע בקלטת מתחיל במספר שניות המציגות את עיצומו של האירוע. ניתן לראות כי מספר אנשים הנושאים עמם שלטים מסתובבים בין המכוניות, חלקם מבעירים צמיגים שהונחו על הכביש ובכך מפריעים הם לתנועה ואף מסכנים את המכוניות שעל הכביש. העובדה שבשלב זה של האירוע, צילם אותו המערער משולי הכביש, אינה מעידה דבר על מעשיו לפני כן או אחרי כן. בשלב זה, מעבר לכך שהמערער צילם, כל שניתן לשמוע הוא את קריאות המחאה של המערער ברוח ההתנגדות שעמדה מאחורי חסימת הכביש. אין בכך כדי להרחיקו מעובדות כתב האישום שבהן הודה. בהמשך נקטע הסרט, ולאחר מכן, וזו למעשה מרבית התיעוד, ניתן לשמוע חלק ממהלך תפיסתו ומעצרו של המערער (ואולי גם של אחרים), כשלא רואים כמעט דבר (המסך ברובו שחור). אף שלב זה של התיעוד אינו שולל את עובדות האישומים. הגם שנשמעים בתיעוד זה התבטאויות גסות ומיותרות מצד השוטרים, לאחר שהמערער נתפס ואולי גם נכבל באזיקים, אין בכך כדי לשלול את העובדות שבהן הודה המערער, ובכללן העובדה כי התפרע על מנת לנסות להימלט, כי השתולל וקילל, וכי המשיך לעשות כן גם ברכב המשטרתי. לא מן הנמנע כי עובדות אלו לא תועדו במצלמתו. בנסיבות אלו, בכלל זה הקלטת שהוגשה בערעור, לא ראיתי במקרה זה נימוקים מיוחדים, שיהא בהם כדי לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, שניתנה כאמור מרצונו החופשי. 9. בשולי הדברים אוסיף, כי מערעורו של המערער, הגם שלא טען לכך במפורש, עולות טענות בדבר מחדלי חקירה או בדבר התנהלות המשטרה באופן שיש בו כדי להשפיע על הרשעתו. אומר רק בקצרה, כי מחדל, ואף הצטברות של מחדלים, אין בהם להביא בהכרח לזיכויו של נאשם. השאלה הינה, אם יש במחדלים כדי להותיר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם (ראו, לאחרונה, ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.10.06, פסקה 41 וההפניות שם). העובדה שהקלטת שצילם המערער לא עוררה את תשומת לב החוקרים (על שום השמחה שמצולמת בדקה הראשונה שבה), כמו גם תוכן הקלטת, אין בהם כדי לעורר ספק בדבר אשמתו של המערער, שכאמור הודה במעשים המיוחסים לו. 10. סיכומו של דבר, לא ראיתי מקום להתערב בהרשעת המערער. הערעור נדחה. ניתן היום, י' בניסן תשס"ז (29.3.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06105180_F02.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il