ע"פ 10489-06
טרם נותח
עופר יצחק נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 10489/06
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 10489/06
ע"פ 10672/06
ע"פ 1432/07
ע"פ 1619/07
ע"פ 2276/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ע' פוגלמן
המערער בע"פ 10489/06:
יצחק עופר
המערער בע"פ 1432/07:
יהושע קומריאל
המערער בע"פ 2276/07 והמשיב בע"פ 1619/07:
זאב קליינמן
המערער בע"פ 10672/06:
מרדכי דן
נ ג ד
המשיבה בע"פ 10489/06,
ע"פ 10672/06, ע"פ 1432/07 וע"פ 2276/07 והמערערת בע"פ 1619/07:
מדינת ישראל
ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 08.11.2006 בתיק פ"ח 00-001141/04 שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום-סג"נ, מ' סוקולוב וי' שנלר
בשם המערער בע"פ 10489/06:
עו"ד איתי בן-נון
בשם המערער בע"פ 1432/07:
עו"ד צבי יוגב
בשם המערער בע"פ 2276/07 והמשיב בע"פ 1619/07:
עו"ד נס בן-נתן
בשם המערער בע"פ 10672/06:
עו"ד ישראל קליין
בשם המשיבה בע"פ 10489/06,ע"פ 10672/06, ע"פ 1432/07 וע"פ 2276/07 והמערערת בע"פ 1619/07:
עו"ד עמית אופק
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו חמישה ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הסגנית לנשיא ב' אופיר וכב' השופטים מ' סוקולוב וי' שנלר), אשר במרכזו ניצבת פרשה של סרסרות וסחר בנשים לשם עיסוק בזנות. בפרשה מעורבות חמש נשים, הן המתלוננות, אזרחיות אוזבקיסטן, אשר נכנסו לישראל שלא כדין על מנת לעסוק בזנות, ואשר הגיעו למכון ליווי ברח' נחלת בנימין בתל אביב שחלק מהמערערים מעורבים בניהולו (להלן: המכון). הפרשה נחלקת לשתי תקופות עיקריות: תקופה אחת מתייחסת להגעתן ולעבודתן במכון של שלוש המתלוננות הראשונות (להלן: התקופה הראשונה). התקופה השניה נוגעת להגעתן ולעבודתן במכון של שתי מתלוננות נוספות (להלן: התקופה השניה).
בכתב האישום המתוקן הואשמו חמישה נאשמים בעבירות שונות הקשורות לפרשה. לקראת תום הבאת הראיות בהליך, הגיעו התביעה והנאשם הרביעי דב אברהם (להלן: דב) להסדר טיעון. דב הורשע בעבירות של החזקת מקום לשם זנות, כליאת שווא, איומים ותקיפה בניגוד לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הוא נדון ל-22 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי לאחת המתלוננות בסך 2,500 ש"ח. מכאן, שהליך זה עוסק בארבעת הנאשמים האחרים בלבד. נאשמים אלה הורשעו בידי בית המשפט המחוזי, כל אחד בעבירות שונות, והם ערערו על פסק הדין בעניינם. המדינה מצידה מערערת על גזר הדין אשר ניתן בעניינו של הנאשם 3 – זאב קליינמן (להלן: זאב).
כתב האישום
2. במועדים הרלבנטיים החזיקו נאשם 1 (להלן: עופר) ונאשם 5 (להלן: מוטי) את המכון לשם עיסוק בזנות. נאשם 2 (להלן: שוקי) וזאב החזיקו במוניות להסעת נוסעים.
3. האישום הראשון עניינו בתקופה הראשונה, והוא הופנה כנגד כל ארבעת המערערים, וכנגד דב. על פי המפורט באישום זה, עובר ליום 15.6.04 קשרו המערערים ואחרים קשר לסחור בבני אדם לשם עיסוק בזנות. במסגרת קשר זה, ביקשו לקנות נשים שיוכנסו לישראל שלא כדין, ויועסקו בזנות במכון, אשר נוהל כל אותה תקופה בידי עופר ומוטי.
בכתב האישום נטען כי ביום 15.6.04, הוכנסו לישראל שלא כדין המתלוננות ט' ול', אשר נקנו על ידי ארבעת המערערים מידי אלמונים בחוץ לארץ לצורך העסקתן בזנות. אלמוני הביא את הנשים לתל אביב ושם אסף אותן זאב במוניתו, תוך שהוא מדווח על כך לעופר. זאב הביא את ט' ול' לפגוש בעופר, ולאחר מכן הסיען לדירה שבחזקתו, והחזיקן שם בניגוד לרצונן במשך שתי יממות, כשהן כלואות שלא כדין, ומבלי שהוא מספק להן תנאי מחייה בסיסיים. ביום 17.6.04, או בסמוך לכך, העביר זאב את ט' ול' למכון, לידיו של עופר.
עוד נטען בכתב האישום, כי בהמשך אותו יום, או בסמוך לו, הוכנסה לישראל, יחד עם מספר נשים נוספות, המתלוננת י', אשר נקנתה על ידי המערערים לצורך העסקתה בזנות. י' והנשים הנוספות נאספו מתל אביב על ידי זאב במוניתו. זאב הביאן לדירתו, שם הורה להן להרים את חולצותיהן כדי שיוכל לבדוק את מראה גופן. לאחר מכן הביא זאב את י' ואישה נוספת למקום מפגש שבו נכחו עופר ושוקי, ואלה העבירו אותן למכון במוניתו של שוקי. אישה שלישית הועברה על ידי זאב לחזקתו של אחר.
על פי כתב האישום, לכל אורך התקופה הראשונה, הפעילו עופר ומוטי את המכון, בשיתוף עם אחרים, שעליהם נימנה גם דב. עופר, מוטי ודב פעלו בצוותא כדי ליטול את דרכוניהן של שלוש הנשים, לכלוא אותן שלא כדין במכון, ולחייב אותן לעסוק בזנות, וזאת גם כאשר ביקשו לחדול מכך בנסיבות מסויימות, או ביחס ללקוחות מסויימים. על פי כתב האישום, מוטי, עופר ודב הטילו את אימתם על המתלוננות, נטלו מידן את דמי האתנן ששילמו להן לקוחות המכון, ולא שילמו להן את השכר בסכום שהובטח להן, או לא שילמו להן שכר כלל. במהלך התקופה, הכה דב את המתלוננת י' בהזדמנויות שונות וגרם לה לחבלות בגופה.
כמתואר בכתב האישום, ביום 3.7.04 הצליחו שלוש המתלוננות, נשוא הפרשה בתקופה הראשונה, להיחלץ ולברוח מן המכון, ופנו לעזרת משטרת ישראל.
4. האישום השני עוסק אף הוא בתקופה הראשונה, והוא מופנה כנגד עופר בלבד. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך תקופה זו נהג עופר לישון ביחד עם ל' בחדרה במכון, וזאת חרף התנגדותה לכך. בשתי הזדמנויות שונות, בעל אותה עופר שלא בהסכמתה החופשית, ותוך ניצול מרותו עליה שמקורה ביחסי עבודה.
5. האישום השלישי עניינו בתקופה הראשונה, בשלב שלאחר בריחתן של שלוש המתלוננות הראשונות מן המכון, וביניהן המתלוננת י'. כנטען בכתב האישום, שוקי איים על י' בשני אירועים נפרדים, שהתרחשו לאחר הבריחה, במטרה לגרום לה לחזור לעבודה אצל עופר במכון. באירוע הראשון מבין השניים, נטען כי שוקי נמצא בסמוך למכון שבו החלה י' לעבוד בזנות לאחר בריחתה (להלן: המכון החדש), ודרש ממנה להתלוות אליו כדי שיחזירה למכון של עופר, תוך שהוא טוען כי קנה אותה בתמורה ל- 5000 דולר. משסירבה י' לדרישתו, איים עליה שוקי כי יפגע בה ובאחרים, וציין בפניה כי יש ברשותו אקדח. באירוע השני, ועל פי האמור בכתב האישום, יצאה י' מן המכון החדש ביחד עם אישה נוספת, ופנתה ללכת לביתה. אז הבחינה י' בשוקי, אשר דרש ממנה להיכנס למוניתו. משסירבה לעשות כן, עקב אחריה, וזאת גם לאחר שנכנסה למונית אחרת כדי להימלט מן המקום.
6. האישום הרביעי עניינו בתקופה השניה, והוא הופנה כנגד עופר, שוקי, דב ומוטי. על פי המפורט באישום זה, עובר ליום 11.7.04, קשרו עופר, שוקי ומוטי קשר לסחור בבני אדם לשם עיסוק בזנות. במסגרת קשר זה, ביקשו לקנות נשים אשר יוכנסו לישראל שלא כדין, על מנת להעסיקן בזנות במכון, אשר נוהל כל אותה תקופה בידי עופר ומוטי. כל זאת, בהמשך לקשר הפלילי אשר תואר באישום הראשון.
בכתב האישום נטען, כי ביום 11.7.04 או בסמוך לכך, הוכנסו לישראל שלא כדין מספר נשים, וביניהן המתלוננות ק' וא', אשר נקנו מידי אלמונים על ידי עופר, שוקי ומוטי, לשם העסקתן בזנות. הן נאספו על ידי מוטי מתל אביב והובאו על ידו למכון.
על פי כתב האישום, לכל אורך התקופה השניה, הפעילו עופר, מוטי ודב את המכון, בעצמם ובאמצעות אחרים, ונקטו כלפי ק' וא' שיטות דומות לאלה בהן נקטו כלפי שלוש המתלוננות הראשונות. עופר, מוטי ודב נטלו את דרכוניהן של הנשים, כלאו אותן שלא כדין במכון, וחייבו אותן לעסוק בזנות, גם כאשר ביקשו לחדול מכך במצבים מסויימים, או לגבי לקוחות מסויימים. עוד נטען בכתב האישום, כי מוטי, עופר ודב הטילו את אימתם על ק' וא', נטלו את דמי האתנן ששילמו להן לקוחות המכון, ולא שילמו להן את השכר שהובטח להן, או לא שלמו להן שכר כלל. מעשים אלה הופסקו, כך על פי כתב האישום, ביום 21.7.04, עת פשטה משטרת ישראל על המכון. באותו יום, משהבינו עופר ודב כי המשטרה דולקת אחריהם, ואף הגיעה למכון, הניעו את ק' וא', בדרך של איומים והפחדה, לטעון במשטרה כי הן עובדות במכון מטעם עצמן, ולהימנע מלמסור לחוקרים מי הם מנהלי המכון.
המערערים הואשמו בעבירות שונות, ובהן קשירת קשר לבצוע פשע, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, כליאת שווא, איומים, וסחיטה באיומים. עופר הואשם גם בעבירת אינוס כלפי ל'. כן הואשם בהדחה בחקירה של מתלוננות כשהחלה חקירת המשטרה.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
7. אלה עיקרי קביעותיו של בית המשפט בהכרעת הדין, אשר ניתנה על דעת כל חברי המותב:
התקופה הראשונה (האישום הראשון)
עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות (ביחס לכל הנאשמים)
8. בית המשפט קמא התמקד תחילה בעבירה החמורה אשר יוחסה לארבעת המערערים, בנוגע לתקופה הראשונה, היא עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות (להלן: עבירת הסחר). לשם כך בחן את נסיבות הגעתן של שלוש המתלוננות הראשונות למכון, את תנאי עבודתן, את האפשרות המעשית ליציאתן מהמכון, ואת שאלת מנהג הבעלות שנעשה בהן, וזאת על פי גרסאותיהן. בית המשפט ראה להסתמך על עדותן של המתלוננות, ומצא אותן מהימנות. הוא קבע, כי הן הובאו במכוון למכון, לידיו של עופר, לאחר שקנה אותן ודאג להביאן לעבוד במכון שבבעלותו.
בניגוד לגרסתו של עופר, שאותה מצא בית המשפט המחוזי סתורה, מבולבלת ומעוררת תהיות, הוא ראה לתת אמון בעיקרי גרסתן של המתלוננות. בהכרעת הדין צויין, כי אפילו היו למתלוננות מניעים שונים להגשת התלונה נגד עופר, הרי שבחינה זהירה של עדויותיהן מובילה למסקנה כי גרסאותיהן אמיתיות, ויש לתת בהן אמון ביחס לאופן הגעתן, כליאתן, ותנאי עבודתן; מה גם, שמדברים שמסרו המערערים עצמם, עולה כי אישרו חלק ניכר מגרסאות המתלוננות (פסקה 78 להכרעת הדין).
9. בית המשפט הצביע על כך שלא הובאה ראייה ישירה המעידה על קניית המתלוננות על ידי עופר, אולם הוא הסיק על דבר קנייה כזו מהראיות הנסיבתיות שהובאו. המתלוננות העידו, כי עופר נהג להסביר להן כי קנה אותן, וכי הוא צריך לכסות את ההשקעה שהשקיע בהן. כן הן העידו כי שמעו שיחות טלפון, שבהן הוא דיבר עם אחר על המחיר שהוא יכול לשלם בשביל לרכוש אשה זו או אחרת. הוצג מסמך (ת/1) ממנו עולה כי עופר שלח סכום של 3,365 דולר עבור אשה מסויימת, ועופר הציג עצמו בפני הנשים כ"בעל הבית" שלהן (עדויותיהן של ט', ל' וי'). עופר הכחיש כי סחר במתלוננות.
בית המשפט בחן אפשרויות שונות להגעתן של המתלוננות למכון, והגיע למסקנה כי גרסתו של עופר, לפיה הן הגיעו דרך אתר האינטרנט, היא שיקרית. גם האפשרות כי אדם אחר – אדיק – הוא שהביאן למכון, לא קיבלה כל תימוכין בראיות. האפשרות כי עופר רכש את המתלוננות בחו"ל, דרך אחד יוסוף, נתמכה בראיות, הן בדברי המתלוננות והן בחשבונית על סך 3,600 דולר (ת/1) שנשלחה על ידו למוסקבה. שקריו של עופר חיזקו את הראיות הפוזיטיביות נגדו.
עוד נפסק, כי מתקיימת בעופר חזקה לביצוע עבירות הסחר גם מתוך אמצעי הפיקוח והשליטה שהפעיל על המתלוננות, כמאפיין של רכישת "בעלות" עליהן. עופר נהג בנשים מנהג בעלים. הן כליאתן במקום והן לקיחת כספן כדי להחזיר את "השקעתו" ברכישתן, היוו סימן היכר לקיום יסודות עבירת הסחר. עופר לא הצליח לערער את החזקה העובדתית שנוצרה, לפיה הוא סחר בנשים כדי להביאן למכון בישראל. בית המשפט היה ער לצורך להיזהר בעדויותיהן של המתלוננות לאור החשש כי "רווח מישני" עלול לעמוד מאחורי עדותן. כך למשל, נטען כי גרסאות המתלוננות הונעו על ידי מניע פסול שנועד לאפשר להן, דרך הפללת המערערים, לקבל אשרת שהייה בפועל בישראל, לפחות עד תום המשפט, וכך יוכלו להמשיך לעסוק בזנות, בלא חשש מהמשטרה. בית המשפט העריך בזהירות מה מתוך עדויותיהן הוא אמת, ומה מתוכן עשוי להיות מצג מגמתי, והחליט לקבל את גרסאותיהן בענין הקנייה, כליאת השווא, ונסיבות החזקתן במכון, תוך ניצולן הבוטה כדי להחזיר את ההשקעה ברכישתן.
עופר, אשר טען תחילה, הן בעדותו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט המחוזי, כי המתלוננות הגיעו בכוחות עצמן למכון דרך מודעה שפרסם באתר אינטרנט אשר הקים, סתר בשלב מאוחר יותר את גרסתו, כאשר העיד כי אדם בשם אדיק הביא את המתלוננות למכון, דרך אותה מודעה באתר האינטרנט, כיוון שלא היה לו היכן "לאחסן" אותן כלשונו. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא רק שגרסתו של עופר הינה בגדר "עדות כבושה", אלא שהיא גם אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון, ואינה נתמכת במאומה. כך למשל צויין, כי עופר לא טרח להציג את אותו אתר אינטרנט שאליו התייחס, ולא הביא עדות חיצונית כלשהי לקיומו, וכי הוא נמנע מלהעיד את אותו אדיק, מבלי שהביא כל נימוק לכך. כן קבע, כי הפיקוח על הבאת המתלוננות למכון, בדיקתן טרם בואן, תנאי עבודתן ושכרן מעידים על כי עופר נהג בהן "מנהג בעלים", התנהגות המקימה חזקה להתקיימותה של עבירת הסחר, חזקה שלא נסתרה. בעקבות דברים אלה, הרשיע בית המשפט המחוזי את עופר בביצוע עבירת הסחר, וכן בביצוע עבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. בהתבסס על הדברים שסיפרו המתלוננות בנוגע לתנאי עבודתן, ובנוגע לדברים שאמר להן עופר במהלך עבודתן, הרשיע בית המשפט את עופר גם בעבירה של איומים. כן הורשע בעבירה של סרסרות, בה הודה.
10. שאר המערערים זוכו בבית המשפט המחוזי מן האישום בעבירת הסחר, ככל שהדבר נוגע לתקופה הראשונה. כמפורט בהכרעת הדין, המתלוננות כולן העידו כי "בעל הבית" של המכון היה עופר, ומדבריהן לא עלה כי היתה מעורבות של אחרים במעשה הסחר עצמו. עם זאת, בית המשפט קמא קבע כי מעורבותו של זאב, אשר לקח חלק פעיל בשיכון המתלוננות בביתו, אף שאין בה כדי לבסס עבירה של סחר, יש בה הרבה מעבר להסעת המתלוננות כנהג מונית תמים. על פי קביעתו, זאב שימש חלק מ"שרשרת" הבאתן של המתלוננות למכון. לאור זאת נקבע, בעניינו של זאב, כי הוכחו כל האלמנטים הנדרשים לעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, והוא הורשע בעבירה זו.
לאור התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה עופר בלבד הורשע בעבירת הסחר, ויתר המערערים זוכו מהאישום בעבירה זו, נקבע בהכרעת הדין כי אין להרשיע מי מהמערערים, ועופר בכללם, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, והם זוכו מעבירה זו.
עבירה של כליאת שווא (ביחס לעופר, זאב ומוטי)
11. בית המשפט המחוזי דן והכריע בשני היבטים של כליאת שווא, אשר יוחסו למערערים בכתב האישום. האחד, כליאתן של המתלוננות במכון. והשני, כליאתן של המתלוננות בדירתו של זאב, לפני הגיען למכון.
בכל הנוגע לכליאת המתלוננות במכון נקבע כי, אף שבמהלך שהותן במכון יצאו המתלוננות פעם אחת למספרה ופעם אחרת לבר, הרי שאין בכך כדי לשלול את טענתן לפיה במשך יתרת הזמן היו כלואות במכון, ונשלל מהן חופש התנועה. הוכח כי גם ביציאתן למספרה ולבר, הוסעו המתלוננות ולוו ליעדן, ולא הגיעו למקומות אלה בכוחות עצמן. מתוך התרשמות ממכלול חומר הראיות, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מדובר במכון פתוח, אלא במכון בו נתקיים פיקוח מלא על היוצאים והבאים ממנו. אי לכך, הוא הרשיע את עופר בעבירה של כליאת שווא, בכל הנוגע לתקופה הראשונה. מוטי זוכה מעבירה זו, לאחר שנקבע כי לא הוכח שהוא פעל בפועל לכליאתן של המתלוננות, מאחר שהמתלוננות עצמן לא ייחסו לו פעולות הקשורות לכליאתן.
אשר לכליאת המתלוננות בדירתו של זאב, בית המשפט קמא התקשה לתת אמון בגרסתו של זאב, לפיה הוא אמנם שיכן את המתלוננות בביתו לבקשתו של אותו אדיק, אלא שהן יכלו לעזוב את הדירה באופן חופשי, לצאת ולחזור אליה כרצונן. נקבע, כי אופן הגעתן של המתלוננות למכון מעיד על כי שהותן בדירתו של זאב, היוותה אך שלב ביניים שבין הגעתן לישראל לבין כליאתן במכון, וכי קשה לקבל כי בשלב ביניים זה, זאב לא נדרש לשמור על צעדיהן של המתלוננות, באופן שיבטיח את הגעתן בסופו של יום למכון זה או אחר. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט המחוזי בשינויי הגרסאות על ידי זאב, אשר בתחילה הכחיש מכל וכל את עצם הבאת המתלוננות לביתו. כן מצא בית משפט קמא חיזוק למסקנה זו במעורבותו הכללית של זאב בפעילות הקשורה בזנות. לאור כל אלה, הורשע זאב בעבירה של כליאת שווא.
עבירת האינוס (האישום השני) (ביחס לעופר)
12. בית המשפט קמא קבע כי גרסתה של ל' בנוגע לעבירת האינוס הינה אמינה, וגרסה זו אף זכתה לתמיכה בעדויותיהן של המתלוננות ט' וי'. נקבע, כי לפחות במקרה הראשון, הביעה ל' אי הסכמה מפורשת למעשיו של עופר, וזה האחרון לא שת ליבו להתנגדותה. ביחס למקרה זה, הרשיע בית המשפט את עופר בעבירת האינוס. אשר למקרה השני, נקבע כי אכן במקרה זה מדובר היה ביחסי מין בהסכמה, אולם צויין כי הסכמתה של ל' נבעה ממניע נפסד של דאגה לחברותיה ולכסף. בית המשפט קבע כי קשה להכיר בקיומה של הסכמה בסיטואציה של קיום יחסי מין בין קורבן סחר בנשים לבין "בעליו", אך לאור גרסתה של המתלוננת, ולו מחמת הספק, לא מצא מקום להרשיע את עופר בעבירת האינוס בנסיבות מקרה זה. במקום זאת, לאור יחסי התלות והמרות בין עופר לבין ל', הרשיע בית המשפט המחוזי את עופר בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה ביחס למקרה השני.
עבירת הסחיטה באיומים (האישום השלישי) (ביחס לשוקי)
13. בית המשפט המחוזי קבע כי התנהגותו של שוקי, כפי שתוארה בעדויות המתלוננות, והודאתו כי בא בטרוניה לי' על בריחתה מהמכון, ודרישתו כי היא תחזור לעבוד במכון, די בהם כדי להקים הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים. לאור זאת, הרשיע אותו בית המשפט בעבירה של סחיטה באיומים.
התקופה השניה (האישום הרביעי) (ביחס לעופר, שוקי, ומוטי)
14. האישום הרביעי נסב על עבירות קשירת הקשר, סחר בבני אדם לזנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, כליאת שווא, איומים והדחה בחקירה, הנוגעות למתלוננות בתקופה השניה, הן ק' וא'. אישום זה נוגע להבאתן של המתלוננות במסגרת הקשר הפלילי לצורך העסקתן בזנות במכון, לכליאתן, לחיובן לתת שירותי מין בכל המצבים ובכל הנסיבות, ללקיחת כספן וכן לאיומים כלפיהן. כן נכלל בו אישום כלפי עופר על הדחה בחקירה כלפי המתלוננות.
15. אין מחלוקת כי במהלך התקופה השניה, שבה הגיעו המתלוננות ק' וא' למכון ועבדו בו, עופר לא נכח במכון, שכן הוא שהה אותה עת באוזבקיסטן. אולם, כעולה מהכרעת הדין, עופר העיד כי המשיך לנהל את המכון גם ממרחק, כאשר שהה בחו"ל, וקבלתן של ק' וא' לעבודה במכון נעשתה על פי הוראתו. עם זאת, טענתו העיקרית היתה כי כיוון שלא נכח אותה תקופה במכון, הוא אינו יודע דבר על האופן שבו התנהל המכון באותה תקופה. כך למשל, הוא טען, כי אין הוא יודע אם ק' וא' קיבלו את כספן עבור עבודתן, ואם אמנם היו כלואות במכון, כטענתן.
בית המשפט המחוזי קבע כי, ככל שהדבר נוגע לעבירת הסחר, אין משמעות לשהייתו של עופר מחוץ לישראל, וזאת מאחר שהוא עצמו אישר כי המשיך להיות בעליו של המכון גם בתקופת היותו בחו"ל, וכי המכון המשיך להיות מנוהל בהתאם להוראותיו. לאור זאת הורשע עופר בעבירת הסחר, וכן בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות ובסרסרות, גם לגבי התקופה השניה. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין להרשיעו בעבירה של כליאת שווא ובעבירות של איומים וקשר לגבי תקופה זו, שבה לא נמצא במקום.
אשר למעורבותו של מוטי במכון במהלך התקופה השניה, דחה בית המשפט המחוזי את גרסתו לפיה, כמו במהלך התקופה הראשונה כך גם בתקופה השניה, הוא הגיע למכון על מנת לגבות מעופר החזר הלוואה שהוא נתן לו, וכי מעבר לכך, לא היתה לו כל מעורבות בניהול המכון ובעניינן של המתלוננות הנוספות. בית המשפט קבע, כי גם אם מלכתחילה היה מוטי מגיע למכון על מנת לקבל פרעון להלוואתו, הרי שבתקופה השניה מעורבותו בענייני המכון גברה, והוא שימש כמעין "יד ארוכה" של עופר בישראל בכל הקשור לניהול המכון, ובכלל זה, להבאת המתלוננות הנוספות למכון, ושמירה עליהן מפני בריחה. לאור זאת, בית המשפט קמא הרשיע את מוטי בעבירות של סיוע לסחר, איומים והבאת אדם לידי עיסוק בזנות.
16. בסיומו של הליך הכרעת הדין, הורשעו המערערים בעבירות הבאות:
עופר הורשע בבית המשפט המחוזי בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות; בסרסרות למעשה זנות בנסיבות מחמירות; בהבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות; וכל זאת בנוגע לשני אישומים שונים. כן הורשע עופר בכליאת שווא; באיומים; באינוס; ובבעילה אסורה בהסכמה. בית המשפט המחוזי גזר על עופר מאסר בפועל לתקופה של שלוש-עשרה שנים מיום מעצרו, שנתיים מאסר על תנאי, וכן מתן פיצויים למתלוננת ל' בסך 10,000 ש"ח, וליתר המתלוננות פיצוי בסך 2,500 ש"ח כל אחת.
שוקי הורשע בבית המשפט המחוזי בסחיטה באיומים, ונגזר עליו עונש מאסר לתקופה של שישה חודשים, שירוצה בעבודות שירות, וכן שנתיים מאסר על תנאי.
זאב הורשע בבית המשפט המחוזי בהבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות; וכן בעבירה של כליאת שווא. נגזר עליו עונש מאסר לתקופה של שישה חודשים, שירוצה בעבודות שירות, וכן שנתיים מאסר על תנאי.
מוטי הורשע בבית המשפט המחוזי בסיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, ובהבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. נגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים מיום מעצרו, וכן מאסר על תנאי לשנתיים.
הערעורים
17. ארבעת המערערים מערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והמדינה מערערת על קולת העונש שנגזר על זאב.
הערעור של עופר (ע"פ 10489/06)
18. עופר הינו הדמות המרכזית בפרשה. הוא הבעלים של המכון. הוא הורשע בעבירות הסחר ובעבירות המין במתלוננת ל'. עיקר טענותיו מופנות כלפי מהימנות המתלוננות. לדבריו, לא ניתן לסמוך עליהן מאחר שהן נכנסו בשנית באופן בלתי חוקי לישראל, והיה להן אינטרס להתלונן נגדו, כדי לזכות אגב כך בהיתר להישאר בארץ לתקופה נוספת במהלך המשפט, ולהמשיך לעסוק בזנות. לטענתו, כבר מתחילת הפרשה תכננו המתלוננות למצוא בעל מכון בישראל שיוכלו לברוח ממנו ולהפלילו במשטרה, על מנת לזכות באמצעות מזימה זו באישור שהייה בישראל.
עוד טוען עופר כנגד הרשעתו בעבירת האיומים ובעבירת הסחר, בנוגע לאישום הראשון. לדבריו, בית המשפט קמא הרשיעו בעבירת האיומים באופן לאקוני וללא נימוקים, תוך הסתמכות על דברי המתלוננות בלבד, דברים שבית המשפט עצמו קבע כי יש לבחון אותם בזהירות. כן נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע אותו בעבירת הסחר, שכן יסודותיה לא הוכחו לגביו. לא ניתן היה ללמוד על התקיימות עבירת הסחר אך מהתקיימותן של עבירות כליאת שווא, סרסרות וניהול בית בושת, ותוך התבססות אך על ראיות נסיבתיות, ועל דברי המתלוננות, שהינם בעלי מהימנות נמוכה.
כן טוען הוא כנגד הרשעתו בעבירת האינוס ובעבירה של בעילה אסורה בהסכמה. לדבריו, יחסי המין בינו לבין ל' התקיימו בהסכמה, והיו ככל יחסי מין אחרים שבין יצאנית ללקוח. אין יסוד לטענה כי ל' נאלצה לקיים עימו יחסי מין על מנת לרכוש לעצמה תרופות, ואין לומר שהוא ניצל את מעמדו כמעסיקה לשם קיום יחסי המין עימה, שכן היא קיבלה כסף באופן שוטף על עבודתה, וקיבלה בנוסף לכך תשלומים נוספים ומוצרים שונים. עופר טוען, כי מתמליל עדותה של המתלוננת נשמטה תשובתה לאחת השאלות, אשר בה היא מאשרת כי בידיה היתה הבחירה האם לקיים יחסי מין עימו. עוד נטען, כי אין לראות בכל קיום יחסי מין בין סרסור לבין יצאנית משום בעילה אסורה בהסכמה, שכן הנחה כזו היא גורפת מדי, ואינה מתיישבת עם עקרון החוקיות בפלילים.
לבסוף טוען עופר, כי, לכל היותר, ניתן היה להרשיעו בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה גם לגבי האירוע הראשון. לטענתו, כאשר נשאלה המתלוננת ל' שאלות כלליות בקשר לשני האירועים, היא לא הבחינה בתשובותיה בין האירוע הראשון לבין האירוע השני. כך למשל, כאשר נשאלה מדוע הסכימה לקיים מגע מיני עם המערער, היא נתנה מספר נימוקים לכך בלא אבחנה בין שני האירועים המדוברים. לכן היא עצמה לא הבחינה בין נסיבותיהם, ומכאן שלא הונח בסיס להרשעתו בעבירת אינוס באירוע הראשון.
אשר לתקופה השניה, טוען עופר כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת הסחר. לדבריו, הוא אמנם ידע על הגעתן הצפויה של המתלוננות ק' וא', אך לא נמצא במכון כאשר הן הגיעו, עקב שהייתו בחוץ לארץ, ואף בעיניהן הוא לא נתפס כ"בעל הבית" של המכון. לטענתו, הקשר בינו לבין המתלוננות הנוספות התמצה במספר שיחות טלפון שקיים עימן, בהן התעניין בנוגע לקצב העבודה, לרווחים ולעניינים נוספים הקשורים לניהול המכון. לא היה בשיחות אלה כדי לבסס את הרשעתו בעבירת הסחר, כך לטענתו. הוא מוסיף, כי בעוד שהוא, בעודו שוהה בתקופה הרלוונטית בחוץ לארץ, הורשע בעבירת הסחר, הרי מוטי, אשר היה מעורב בפועל בניהול המכון ובטיפול ישיר בעניינן של המתלוננות בתקופה זו, הורשע אך בסיוע לסחר, ותוצאה זו אין לקבל.
19. כן מערער עופר על העונש שנגזר עליו. הוא טוען, כי יש לאבחן בין עניינו לבין מקרים אחרים מהם הקיש בית המשפט לענין העונש הראוי. ראשית, הוא טוען כי אין מדובר בעניינו במתלוננות אשר פותו לעסוק בזנות בדרך של מרמה, או שהזנות נכפתה עליהן, אלא בנשים אשר הגיעו לישראל ולמכון מרצונן החופשי, במטרה לעבוד בזנות, והן אף המשיכו לעבוד בזנות לאחר שהוא נאסר. שנית, אף שהוא עסק בסרסרות ובניהול המכון בשנים האחרונות, הוא אינו בעל עבר פלילי. שלישית, כל המתלוננות שהו במכון תקופות קצרות בלבד. בדיון שהתקיים בפנינו הוסיף בא כוחו של עופר וטען, כי מדובר באדם מבוגר כבן 53, שכיום הינו חסר כל, ושעד ליום מעצרו התגורר עם אימו הקשישה; הוא נגרר והסתבך בפרשה, שאינה מאפיינת את התנהגותו הנורמטיבית דרך כלל. לאור כל אלה, מבקש עופר לזכותו מעבירות הסחר, מהעבירה של איומים, וכן מהעבירות של אינוס ובעילה אסורה בהסכמה, ולגזור את עונשו בדרך התואמת את העבירות בהן הודה.
תגובת המדינה (בע"פ 10489/06)
20. לטענת המדינה, טיעוניו של עופר אינם מצדיקים התערבות בהרשעותיו, המבוססות על הכרעות מהימנות וקביעות עובדתיות, אשר אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בהן. בית המשפט היה מודע לאפשרות כי למתלוננות ישנם גם מניעים חיצוניים לתלונותיהן, ובחן את עדויותיהן בזהירות. בסופו של יום, נתן בעדויות אלה אמון. כך לגבי האישום הראשון (עמ' 39 להכרעת הדין) וכן לגבי האישום השני (עמ' 53 להכרעת הדין).
אשר לאישום הרביעי, בית המשפט קבע כי למרות שעופר שהה בתקופה השניה בחוץ לארץ, הוא ניהל בפועל את המכון באמצעות מוטי ודב (עמ' 62 להכרעת הדין). כן נקבע, כי מדברי עופר עצמו עולה, שהוא היה מעורב ישירות בכל הקשור להבאת המתלוננות הנוספות למכון (עמ' 63 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי גם ממרחקים, המשיך עופר לנהוג מנהג בעלים במכון וביושביו, והכל פעל והתנהל בהתאם להוראותיו (עמ' 63-4 להכרעת הדין). ביסודם של דברים, בית המשפט לא נתן אמון בגרסתו של עופר.
בדיון לפנינו הוסיפה המדינה וטענה כי עופר לא הצליח להסביר באופן מספק כיצד הגיעו הנשים למכון שבניהולו, ולא נתן מענה למאפייני הבעלות בדרך ניהול המכון, ואופן התנהגותו כלפי הנשים. כך למשל, בדבריו, נכשל עופר לעיתים בלשונו, והשתמש בביטויים כגון: המתלוננות "ברחו", או כי הן "ביקשו לצאת", המעידים על כך כי למעשה הן נכלאו במכון. המדינה מוסיפה, כי עופר לא היה עקבי בגרסאותיו, וכך למשל, ביחס לעבירות המין הוא טען תחילה כי לא קיים יחסי מין כלל עם המתלוננת ל', ורק בהמשך הודה כי קיים עימה יחסי מין, וטען כי אלו היו בהסכמה. לאור כל זאת, טוענת המדינה כי יש להשאיר על כנן את הרשעותיו של עופר, וכן את העונש שנגזר עליו בגינן. עונשו של עופר ראוי, בהיותו הדמות המרכזית בפרשה, בעל המכון, האחראי לסחר בנשים, להבאתן של הנשים למכון, וכליאתן בו, ובהתחשב בכך שהוא הורשע, בנוסף לכל אלה גם בעבירות מין.
הערעור של שוקי (ע"פ 1432/07)
21. שוקי הורשע בעבירה של סחיטה באיומים. לטענתו, בית המשפט ביסס את הרשעתו על סמך משפט אחד שאמר לי'. לדבריו, טעה בית המשפט כשהרשיעו בעבירת סחיטה באיומים. שוקי טוען, כי משקבע בית המשפט שלא ניתן לבסס בעניינו הרשעה בעבירת סחר על בסיס העדויות שנשמעו, הרי שלא ניתן היה גם להסתמך על אותן עדויות לצורך הרשעתו בעבירה אחרת, היא עבירת הסחיטה באיומים. לאור זאת, טוען שוקי כי יש לזכותו מן העבירה של סחיטה באיומים, בה הורשע.
תגובת המדינה (בע"פ 1432/07)
22. טוענת המדינה, כי בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי שוקי הגיע למכון בו עבדה י', איים עליה בהתנהגותו, ובא אליה בטרוניה על עזיבת המכון של עופר. זאת הוא הסיק מעדותה של י' ושתי עדות נוספות שנכחו במקום, ומעדותו של אחד רמי, על דברים ששמע מפיו של שוקי (עמ' 60 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כממצא, כי התנהגותו ואמירותיו של שוקי נועדו להניע את י' לחזור למכון של עופר. מצד שני, לא נמצאו ראיות מספיקות לכך ששוקי שימש כאחד "הבעלים" של י'. מזיכויו מעבירת הסחר אין להקיש על העדר ביסוס להרשעתו בסחיטה באיומים, אשר נתמכה בראיות מספיקות.
23. המדינה טוענת כי יש להשאיר בעינה את ההרשעה והעונש שנגזר על שוקי בגינה.
הערעור של זאב (ע"פ 2276/07)
24. זאב הורשע בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, ובכליאת שווא. הוא מערער על הרשעתו בלבד.
אשר להרשעתו בעבירת כליאת שווא, נטען, כי הנשים הגיעו אליו ביום כניסתן לארץ, לאחר מסע מפרך במדבר, ולא חפצו כלל לצאת מדירתו, כיוון שהיו עייפות ותשושות, ומאחר שחששו ממשטרת ההגירה. מאחר שלא ביקשו לצאת מן הדירה, הוא ממילא לא אסר זאת עליהן, וטענותיהן לענין הכליאה נשענות, לכל היותר, על השערה מוטעית שלהן, כי לא יותר להן לצאת מן הדירה אם יבקשו זאת. לטענתו, אין בעובדה כי נעל את דירתו בעת שהן שהו בה, כדי ללמד על כליאת הנשים, מה גם שקיים היה בדירה מפתח נוסף, והוא אף הצביע על מיקומו בפני אחת הנשים. הוא מוסיף, כי מתוך שלוש הנשים שהביא לדירתו, אחת עזבה את הדירה במהלך הלילה, דבר המעיד על כך שהנשים היו חופשיות לצאת מן הדירה אילו חפצו בכך. הוא טוען, אפוא, כי הרשעתו בעבירה של כליאת שווא מתבססת על הנחה שכלל לא הוכחה. לדבריו, הוא נהג מונית, העוסק בהסעות במשך שנים רבות, וכל מעייניו נתונים לעבודתו ולפרנסתו. הוא הסכים להלין את המתלוננות בביתו רק לאחר שחברו אדיק הפציר בו לעשות כן. לאחר שנעלמה אחת הנשים מן הדירה, הוא מיהר להתקשר לאותו חבר, לא כדי להודיע לו על היעלמותה, כפי שנכתב בטעות בפסק הדין המחוזי, אלא כדי לשאול אותו מתי תעזובנה הנשים את דירתו, שכן הלנת הנשים בדירתו לא היתה לרוחו. עוד טוען זאב, כי השינויים בין שתי הגרסאות שנתן בחקירתו במשטרה נבעו מלחץ ומפחד, בהם היה שרוי בעקבות דברים שהטיחו בו בתחנת המשטרה, ובשים לב לכך שהוא אדם מבוגר ללא עבר פלילי.
25. אשר להרשעה בעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, טוען זאב כי גם אם לקח חלק בשרשרת שפעלה להבאת הנשים למכון, הרי שהוא היווה חוליה צדדית ושולית בשרשרת העבריינית. הוא טוען, כי לא הוכחה מודעותו ביחס למחוז חפצן של הנשים שהסיע והלין בביתו, ואומר כי פעולותיו לא היו מהותיות לענין עיסוקן בזנות. הוא שיכן את הנשים בביתו לבקשת מי שסיפק לו עבודה – אדיק – אשר ביקש ממנו, על אף סירובו, כי ידרוש מאחת הנשים להרים את מעילה. לדבריו, הוא סלד סלידה עמוקה משהות הנשים בביתו, ומן הבקשה שנתבקש להורות למי מהנשים להרים את חולצתה, על מנת שיוכל לבדוק מי מהן היא בהריון. לטענתו, הוא סירב לתת הוראה כזו לנשים, ולכן העביר את הטלפון לאחת מהן, כדי שתקבל את ההוראה ישירות מאדיק. בנסיבות אלה, יש כדי להרשיעו, לכל היותר, בהבאת אדם לידי עיסוק בזנות, בלא נסיבות מחמירות. עוד טוען זאב, כי הכרעת הדין אינה מפרטת אלו נסיבות מחמירות נתקיימו, ולא ניתן למצוא בתיאור מעורבותו באירועים משום בסיס לאותן נסיבות מחמירות, שכן לא התקיימו יחסי מרות בינו לבין הנשים, ולא ניתן לומר כי הוא ניצל מצוקה כלכלית או נפשית שבה הן היו שרויות. זאב טוען, כי בניגוד למיוחס לו בהכרעת הדין, הוא הביא את הנשים לביתו לצורך הלנתן בלבד, לאחר מכן הוא הסיע אותן אל עופר, בעודו מאמין כי מדובר בלקוח ולא במעסיק פוטנציאלי כלשהו. הוא טוען כי לא ידע מיהו עופר, ומבחינתו הסעת הנשים אליו היתה הסעה רגילה של נערות ליווי כפי שהיה נוהג לעשות. כן טוען הוא כנגד המשמעות שייחס בית המשפט המחוזי לרישומים אשר נמצאו אצלו, כמעידים על מעורבותו בשרשרת הבאתן של המתלוננות למכון. באותם רישומים, אשר נכתבו על מעטפה, מצוינים סכומי כסף גבוהים, ולידם שמות של נשים ושמות של כתובות. לדבריו, רישומים אלה הינם רישומים של נסיעות שהסיע את אותן נשים, במשך כמחצית החודש או כחודש שלם, והסכומים המצוינים שם גבוהים, כיוון שלעיתים היה מסיע את אותן הנשים פעמים רבות בכל לילה. לאור זאת, מבקש זאב כי בית המשפט יבטל את הרשעתו בעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, או לחילופין, יסתפק בהרשעתו אך בהבאת אדם לידי עיסוק בזנות, בלא נסיבות מחמירות.
26. לבסוף, טוען זאב להפליה פסולה בינו לבין שוקי, ובינו לבין עד התביעה, רמי אטדגי (להלן: רמי). זאב טוען כי בניגוד לו, שוקי לא הורשע בעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, וזאת למרות שהכיר היטב את עופר, ומעורבותו בענייני המכון היתה אינטנסיבית הרבה יותר. לטענת זאב, בעוד רמי, אשר ידע על כל המתרחש במכון, ועל העובדה כי הנשים נרכשו, ואשר אף הלין באחת הפעמים את הנשים בדירת מרתף שבבית העסק שלו, לא הורשע בכליאה, בסיוע לסחר, או בהבאת אדם לידי עיסוק בזנות, הרי הוא, זאב, שלא ביקר מעולם במכון, הורשע בכליאה ובהבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, ויש בכך כדי הפלייה פסולה.
לאור כל אלה, מבקש זאב לזכותו מן העבירה של כליאת שווא, ומן העבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות.
תגובת המדינה (בע"פ 2276/07)
27. המדינה טוענת כי הרשעתו של זאב בשני סעיפי האישום הינה מבוססת, ואין מקום להתערב בה ולשנותה. לטענתה, בית המשפט היה זהיר בבחינת עדותן של המתלוננות, ובצד זהירות זו ראה לתת אמון בגרסתן ביחס לאופן הגעתן למכון, לתחנות הביניים שעברו בדרכן, לרבות איסופן על ידי זאב, הצגתן בפני עופר, והבאתן לדירתו של זאב. הוכח, כי זאב קלט את המתלוננות, הציגן בפני עופר, הביאן לדירתו, ולאחר מכן הביאן למכון (עמ' 16 להכרעת הדין). אשר לעבירת "כליאת השווא", קבע בית המשפט כי הראיות מצביעות על כך שהמתלוננות לא הגיעו בדרך מקרה לישראל, ושהותן במחיצת זאב היתה חוליה בשרשרת דרכן מחו"ל ועד למכון. הוכח, כי המתלוננות לא היו חופשיות לצאת מן הדירה (עמ' 24-5 להכרעת הדין). ממצאים אלה נתמכים היטב בעדויות המתלוננות (עמ' 119, 228 ו-230-1 לפרוטוקול). גם מראיות נוספות שהובאו, הסיק בית המשפט כי המתלוננות נכלאו שלא כדין בדירתו של זאב.
אשר לעבירה של הבאת אדם לידי זנות בנסיבות מחמירות, קבע בית המשפט כי מדובר באדם שלא הסתפק בהסעת הנשים לעבוד בזנות אצל הלקוח, אלא הסיע אותן למעסיק, וכתחנת מעבר כלא אותן בדירתו (עמ' 43 להכרעת הדין). בכך התקיימו בזאב האלמנטים של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, בהיותו חוליית-עזר במעגל העיסוק בזנות, כמי שמסיע את הנשים למטרות עבודת זנות.
אשר לנסיבות המחמירות – אלה התקיימו, מאחר שנוספו להן היבטים של ניצול אדם אשר יכולתו לסרב מוגבלת בשל מצבו הכלכלי והנפשי, או בשל מערכת יחסיו עם המנצל. ביחס למתלוננות, נתקיימו נסיבות מחמירות בשלושה אלה: (1) התנהגותו של זאב כלפי המתלוננות במהלך הנסיעה ובעת השהייה בביתו; (2) כליאת הנשים בביתו; (3) הבדיקה הפיזית שביצע לאחת הנשים שהסיע; ביחס לכל שלושה המאפיינים מצויות ראיות מבוססות.
אשר לטענות בדבר הפלייתו לרעה של זאב ביחס לרמי ולשוקי, טוענת המדינה כי אין להן יסוד. מדובר באבחנה מהותית ביניהם, ולא בהפלייה בין שווים או דומים. רמי הוא לקוח שהגיע למכון, ויצר קשרים עם י', ולא היה חשוד בביצוע עבירות כלשהן. אשר לשוקי – לא נמצאו ראיות מספיקות להרשעתו במכלול העבירות שיוחסו לו, אלא רק בחלק מהן.
ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על זאב (ע"פ 1619/07)
28. על זאב נגזר עונש מאסר בעבודות שירות לשישה חודשים, ומאסר על תנאי לשנתיים. המדינה מערערת על קולתו של עונש זה. לטענתה, העונש שנגזר חורג באופן משמעותי לקולא מן העונש הראוי ומן הרף המקובל ביחס לעבירות בהן הורשע. היא מציינת, כי היא ערה לשיקולים לקולא הנוגעים בעיקר למצבו הבריאותי, ולחרטה הכנה שהביע זאב. עם זאת, היא טוענת כי לא ניתן להסתפק בענישה של מאסר בעבודות שירות ביחס למי שהיווה חוליה משמעותית בשרשרת הסחר בנשים. התופעה החמורה של סחר בבני אדם מחייבת מאבק נחוש במי שלוקח בה חלק, ובהינתן חומרת העבירות בהן הורשע, יש לייחס משקל יחסי מועט לנסיבותיו האישיות של זאב. עונש מאסר בעבודות שירות שנגזר על זאב בגין העבירות אותן עבר מעביר מסר מקל וסלחני מדי כלפי עבריינים פוטנציאליים, ופוגע באפקט ההרתעה, ובעקרון הגמול בענישה. כן טוענת המדינה, כי בהתחשב באופי הפגיעה במתלוננות, טעה בית המשפט קמא בכך שלא הטיל על זאב חובה לפצותן.
לאור כל אלה, מבקשת המדינה כי בית המשפט יחמיר בעונשו של זאב, כך שיוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית, וכן כי יחוייב בתשלום פיצוי למתלוננות.
29. לערעור זה משיב זאב כי מצבו הרפואי קשה, וכי יש להתחשב בגילו המבוגר, ובעובדה כי כניסתו לעולם הפשיעה היתה חד פעמית וחריגה, וחלקו בפרשה שולי.
הערעור של מוטי (ע"פ 10672/06)
30. מוטי טוען, כי יש לבטל את כל הרשעותיו בבית המשפט המחוזי, הן בעבירה של סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הן בעבירות של איומים והבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. עיקר טענותיו נוגעות לחוסר מהימנותן של המתלוננות, ואי האמון שבית המשפט עצמו רחש להן. כן הוא טוען כי בית המשפט קמא לא התייחס לעדותו של אחד יוסי כהן, ולא נתן דעתו לנזק הראייתי שנגרם לו עקב טיפול לקוי בקלטות שנתפסו, אשר תיעדו את שנצפה במצלמות האבטחה במכון. אי התייחסות זו של בית המשפט קמא מהווה, על פי הטענה, טעות משפטית שיש להתערב בה. בדיון שנערך לפנינו טען בא כוחו של מוטי כנגד הרשעתו בסיוע לעבירת הסחר, שכן לא התקיימו יסודותיה, ובכל מקרה, הוא כלל לא הוזהר על כי בית המשפט שוקל להרשיעו בעבירה זו, אשר לא נכללה בכתב האישום.
לאור כל אלה, טוען מוטי כי יש לזכותו מכל הרשעותיו בבית המשפט המחוזי.
תגובת המדינה (בע"פ 10672/06)
31. טוענת המדינה בתגובה לערעורו של מוטי, כי הוא הורשע רק בגין מעורבותו באישום הרביעי הנוגע לתקופה השניה בה שהו ק' וא' במכון. בית המשפט מצא את עדותן של השתיים מהימנה. הוא לא אימץ את גרסתו המיתממת של מוטי כאילו לא היה מעורב בהתנהלות המכון, ובעניינן של המתלוננות הנוספות. הוא שוכנע, כי בעת שעופר שהה בחו"ל, מוטי סייע לו בעניינן של המתלוננות הנוספות (עמ' 76 להכרעת הדין). על סמך הראיות שהובאו, נקבע כי בעת שעופר שהה בחו"ל, מוטי שימש מעין "שלוח" שלו לצורך הבאת המתלוננות הנוספות למכון, ושמר שלא תברחנה (עמ' 77 להכרעת הדין). המדינה עומדת על כך כי בית המשפט אומנם לא הסתמך על עדות המתלוננות הנוספות לצורך הסחר, אך ראה לאמץ פרטים אחרים בעדויותיהן שהתיישבו עם הגיונם של הדברים, ובמיוחד פרטים שנמצאו להם חיזוקים ממקורות אחרים.
אשר לטענה בדבר אי מתן משקל לעדותו של יוסי, טוענת המדינה כי בצדק לא ניתן לכך משקל, מאחר שעדותו התאפיינה בסירוב כמעט מוחלט לשתף פעולה, ואמרותיו במשטרה היו כולן עדויות מפי השמועה. לענין הנזק הראייתי שנגרם למוטי מהטיפול במחשבי האבטחה של המכון, המדינה טוענת כי אין בטענה זו ממש. המחשב נתפס כשהשוטרים הגיעו למכון, הוא הועמד לרשות ההגנה, אך לא נעשה בו שימוש כראיית הגנה. מכל מקום, מצלמות האבטחה כוונו כלפי חוץ, כך שלא ברור מה ציפה מוטי להשיג באמצעותן.
מצב נפגעות העבירות
32. בדיון בפנינו, הופיעה נציגה מן המטה "אישה לאישה", המסייע לקורבנות סחר בנשים. הנציגה הציגה את מצבן של שלוש מן המתלוננות בפרשה. לפי דבריה, שתיים מהן נמצאות במצב נפשי קשה, וזקוקות לטיפולים נפשיים. כן ציינה הנציגה כי עד למועד הדיון, המתלוננות לא קיבלו מן המערערים את כספי הפיצויים שהם חוייבו לשלם להן על פי פסק הדין של בית משפט קמא.
דיון והכרעה
הערעורים על הכרעת הדין
33. הכרעת הדין בעניינם של המערערים מתבססת, רובה ככולה, על קביעות שבעובדה, הנשענות במידה רבה על עדויותיהן של המתלוננות, שנמצאו להם חיזוקים רבים, בין היתר, בגרסאות המערערים עצמם.
ערעוריהם של המערערים מופנים במידה רבה, אם לא מכרעת, כנגד קביעות עובדה בהכרעת הדין, שהתבססו על התשתית הראייתית המלאה שנפרשה.
34. ככלל, אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים ונדירים בהן עולה מן הקביעות שנקבעו שגיאה הנראית לעין, או כאשר המסקנות אינן מתיישבות עם הגיונם של הדברים. בידי הערכאה הדיונית מצויים הכלים לבחינת מהימנותם של עדים, והאמצעים להערכת משקלן של העדויות, כל אחת בפני עצמה, ובהשתלבותן זו בזו (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 232-236 (1983); ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 555-556 (1987); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632-634 (2004); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ב (לא פורסם, 1.3.2007); מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט ל"ה 407 (תשמ"ד)).
בנסיבות מקרה זה, איש מן המערערים לא הצביע על עילה להתערבות ערכאת ערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית.
הטענות בדבר חוסר מהימנותן של המתלוננות
35. המערערים מכוונים את עיקר חיצי טיעוניהם כנגד עדויותיהן של המתלוננות, אשר היוו הבסיס העיקרי לבניית המסד העובדתי בפרשה זו. לטענתם, המתלוננות כוונו והודרכו בתלונותיהן ובעדויותיהן במניע נסתר שיסודו ברצונן "לזכות", באמצעות ההליך הפלילי שיזמו נגד המערערים, בהיתר שהייה בישראל, שלא היה בידיהן קודם לכן, כדי שיוכלו להמשיך ולעסוק בזנות בישראל באין מפריע, לפחות כל עוד החקירה והמשפט לא יסתיימו.
36. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו בכובד ראש, וייחס לה משקל. הוא בחן את עדויות המתלוננות בזהירות רבה ואף התייחס אליהן בצורה מסוייגת לצורך עניינים מסויימים. בתוך בחינה זו, הוא היה נכון להאמין למתלוננות בעניינים מסויימים עליהם העידו, ולדחות את עדותן בעניינים אחרים, שלגביהם אמינותן לא היתה ודאית. בסופו של דבר, ועל רקע הזהירות הרבה בה נקט, מצא בית המשפט את גרעין גרסתן של המתלוננות אמין ואמיתי, והוא אימץ חלק ניכר מגרסתן, גם אם לא את כולה. בית המשפט בחן בקפידה רבה את עדויות המתלוננות והעריכן בזהירות וברגישות, ואין מקום להתערב בהערכותיו, אותן ביסס על התרשמות ישירה מן העדויות, ועל בחינה כוללת של העדויות על רקע המערך הראייתי כולו. אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בענין זה.
הערעור של עופר
37. חלק ניכר מערעורו של עופר נסב על תקיפת מהימנותן של המתלוננות. משנמצא כי אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט קמא בענין זה, ממילא חלקו הארי של ערעורו של עופר התייתר.
ההרשעה בעבירת האיומים שעליה משיג עופר התבססה על דברי המתלוננות, שבית המשפט ראה לתת בהם אמון. אינני רואה מקום להתערב בקביעותיו.
38. אין מקום גם לטענותיו של עופר המופנות כנגד הרשעתו בעבירת הסחר באישום הראשון.
סעיף 203א לחוק העונשין (בטרם בוטל בחוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006; סח 2067 עמ' 2), קובע:
"203א. סחר בבני אדם לעיסוק בזנות
(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות, או המתווך למכירה או לקנייה כאמור – דינו מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, "מוכר או קונה" – תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.
(ב) הגורם לאדם לעזוב את המדינה בה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו – מאסר עשר שנים".
39. הערך המוגן בנורמה פלילית זו טמון באינטרס החברתי לבער את נגע הסחר בבני אדם למטרות זנות, אשר הולך ומתפשט בעולם ואף בישראל, ולשלול בכל אמצעי מוסדי אפשרי את התופעה של קנייה ומכירה של בני אדם כדי לנצלם למטרות מין (בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2000) (להלן: ענין חנוכוב)). התכלית הטמונה ביסוד נורמה פלילית זו, שעניינה למגר את תופעת הסחר בבני אדם, הביאה להרחבה של הגדרת מושגי ה"מכירה והקנייה" לצורך עיסקות העסקה בזנות בדרך הכוללת כל סוג עיסקה המביאה להקניית זכות "רכושית" מכל סוג שהוא לאדם אחד כלפי אחר (ע"פ 11196/02 פרידנטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 40 (2003) (להלן: ענין פרידנטל)). לענין זה, אין נפקא מינה מהו אופי "הזכות הקניינית" העוברת מיד ליד, ובלבד שנוצרת זיקה רכושית של אדם אחד על גופו של אחר. במסגרת זו, גם להגדרת התמורה הנדרשת בעבירה ניתנת פרשנות רחבה; (ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 55 (2003) (להלן: ענין בוריסוב)). התמורה כוללת לא רק כסף או שווה כסף, אלא גם כל שירות או טובת הנאה הניתנים במסגרת העיסקה. הסחר מתבצע משעה שנקשרת עיסקה, בין שהתמורה שולמה ובין אם הוסכם שתינתן בעתיד (ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006) (להלן: ענין אלדנקו)).
40. יסודות העבירה פורשו בהרחבה בפסיקה, ובין היתר, נוצקו למונחים "קנייה", "מכירה" ו"תמורה" המשמעויות הרחבות ביותר, באופן שיכללו כל עיסקה בתמורה כלשהי, המעניקה לאדם "זכות רכושית" או "זיקה קניינית" מכל סוג כלפי אדם אחר המשמש אובייקט לעיסקה (ע"פ 4444/06 קונין נ' מדינת ישראל, פסקאות 12-13 (לא פורסם 11.6.2007) (להלן: ענין קונין)). בענין סולומון הובהר כי "זכות רכושית" בהקשר זה אינה הזכות במובנה המשפטי המקובל, אלא מונח שהושאל "לצורך תיאור הפרקטיקה העבריינית המבקשת לנכס זיקה קניינית בגופם של בני אנוש" ומתוך כך, ממילא אין להבינה אלא כמטאפורה ולפרשה בהתאם להקשר הדברים (ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (לא פורסם, 9.10.2007); דנ"פ 5357/07 פישר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2007)).
על מנת להוכיח את עבירת הסחר לשם זנות, לא נדרשת ראיה ישירה בדבר העברת אמצעי התשלום מהקונה למוכר, אלא היא נלמדת דרך כלל מן הנסיבות בהן הועברה האשה מהאחד לשני (ע"פ 1652/07 נורמטוב נ' מדינת ישראל, פסקה 1-3 לעניינו של המערער 5, רחמים חי (לא פורסם, 8.10.2007) (להלן: ענין נורמטוב)).
41. בית המשפט קמא בחן שלוש אפשרויות בקשר לאישומו של עופר בעבירת הסחר. האחת – את גרסתו של עופר כי המתלוננות הגיעו למכון באופן עצמאי וולונטרי, דרך מודעה שפירסם באינטרנט. בית המשפט שלל אפשרות זו, על בסיס עדויות המתלוננות וכלל הראיות ביחס לדרך הגעתן למכון. המתלוננות הגיעו דרך הגבול בדרום הארץ, באמצעות אחד יוסוף ממוסקבה, עימו היו לעופר קשרים ואשר לו העביר כספים. בגבול אסף אותן זאב. הן הוצגו בפני עופר אשר קודם דחה את קבלתן, אך לאחר מכן חזר בו, והן עברו לעבוד במכון. בית המשפט הסתמך, לצורך שלילת האפשרות שהגיעו מרצון, גם על דברי עופר עצמו בעדותו, כי אדם בשם "אדיק" ביקש להביא אליו את המתלוננות למכון – דבר השולל, מיניה וביה, את הגעתן באופן עצמאי לשם.
אפשרות שניה שנשקלה, על פי גרסתו האחרונה של עופר, היא כי אדיק הביא אליו את המתלוננות מכיוון שלא היה לו היכן לשכן אותן. גרסה זו סותרת את גרסתו הראשונית של עופר כי הן הגיעו באופן עצמאי. גרסה זו לא נתמכה בכל מקור עצמאי, וכמוה גם הגרסה הראשונה, שכן לא הוצג אתר האינטרנט הנטען, ואדיק לא הובא להעיד, "אם אמנם קיים אחד שכזה", לדברי בית המשפט קמא. בית המשפט שולל את האפשרות השניה כגרסה כבושה, הסותרת את שורת ההיגיון.
נותרה, אפוא, האפשרות השלישית, כי עופר פעל להבאת המתלוננות למכון לאחר שרכש אותן מיוסוף ממוסקבה (פסקה 60 להכרעת הדין). חשבונית (ת/1) על סך 3,600 דולר שנשלחה על ידי עופר לבחורה בשם אוקסנה במוסקבה תומכת בכך. המתלוננות ל', ט' וי' העידו כי שמעו את עופר משוחח עם יוסוף בטלפון כדי לסכם מחיר קנייה. מספר הטלפון של יוסוף נמצא במכשיר הטלפון הנייד של מוטי, דבר המצביע על קיום קשר עמו. בית המשפט ראה גם בשקריו של עופר חיזוק לגרסת המתלוננות. בית המשפט למד מראיות נסיבתיות על עבירת הסחר, ובכלל זה על מנהג הבעלות שעופר נהג במתלוננות. הפיקוח והשליטה שהופעלו על המתלוננות, בדיקה וסקירה של גופן טרם הקנייה או לאחריה, אמירות שונות שעופר השמיע באוזני המתלוננות – מכל אלה ניתן היה להסיק באופן נסיבתי על ביצוע עבירת סחר. המתלוננות העידו, בין היתר, כי עופר אמר להן ש"קנה אותן" והן צריכות "לכסות" את החוב, ולכן בתחילה לא שולם להן מלוא שכרן. לדבריהן, הוא אמר להן כי הוא "בעל הבית" שלהן וכי קנה אותן, והן שמעו אותו משוחח עם יוסוף בטלפון על עיסקי הקנייה של הבחורות. בית המשפט נתן אמון בעדותן. גם עובדת כליאתן של המתלוננות במכון, ומסירת דרכוניהן לעופר בעת הגעתן שמא יברחו, מצביעות על מנהג הבעלים שעופר נהג במתלוננות. לכל אלה, נוסף גם אופן הגעתן של המתלוננות למכון, שהתאפיין בחוסר עצמאות ובפיקוח הדוק מרגע מעברן את הגבול ועד הגעתן למכון המצביע על היותן נתונות לשליטה מוחלטת של בעלי העסק אשר רכשו אותן לצורך עיסוק בזנות במכון.
42. הראיות בדבר הקשר בין עופר לבין יוסוף במוסקבה ומשלוח הכסף, דרך הבאתן של הבחורות לישראל, ותנאי החזקתן והפיקוח עליהן בדרכן עד להגעתן למכון, מנהג הבעלות בו נהג בהן עופר בעת ששהו במלון, דבריו להן על כך שרכש אותן וצריך להחזיר השקעתו בהן, ועיכוב כספי עבודתן בתגובה – כל אלה משקפים נכונה את ממצאי בית המשפט קמא כי הן "נרכשו" על ידיו לצרכי עבודה במכון.
אין, אפוא, מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא בענין הרשעתו של עופר בעבירת הסחר, משיסודותיה הוכחו על פי התשתית הנסיבתית שהוכחה בפני בית המשפט, ולאור האמון הבסיסי שניתן בעדויות המתלוננות בנושא זה.
43. יש לדחות את טענותיו של עופר גם בכל הנוגע להרשעתו בעבירת האינוס ובעבירה של בעילה אסורה בהסכמה בעניינה של המתלוננת ל'. הרשעות אלה, אף הן התבססו בחלקן הגדול על האמון שנתנה הערכאה הדיונית בגרסתה של המתלוננת ל', ובעדויות התומכות בה. וכך תיאר בית המשפט קמא את עדות המתלוננת ביחס למקרה הראשון, שלגביו הורשע עופר בעבירה של אינוס:
"עדותה הייתה אמינה בעניין זה, וכך גם יתר העדויות התומכות. גם בנוקטנו בזהירות המתחייבת, התרשמנו מעדותה של [ל'] בפנינו, כי לפחות באחד מהמקרים, הביעה מפורשות אי הסכמה למעשי עופר בגופה, התרשמות שנתמכת גם בעדות חברותיה" (פסקה 110 להכרעת הדין).
בית המשפט קיבל במלואה את עדותה של ל', אשר סירבה במקרה הראשון לקיים יחסי מין עם עופר, אך יחסים אלה נכפו עליה. עדויות חברותיה נתנו לכך חיזוק (פסקה 110 להכרעת הדין). אין מקום להתערב בקביעה זו.
44. אשר למקרה השני, בית המשפט גם כאן האמין לל', כאשר העידה כי הסכימה בלית ברירה לקיום יחסי מין עם עופר, וזאת מתוך רצון לסייע ליתר המתלוננות לקבל ממנו כסף ותרופות. דווקא נוכח העובדה כי ל' לא חזרה על גרסת אי ההסכמה ליחסי מין במקרה השני, למד בית המשפט קמא על אמינות עדותה במקרה הראשון (פסקה 113 להכרעת הדין). בית המשפט הסיק מעדותה של ל' לגבי המקרה השני כי לא התנגדה ליחסי המין, אך עשתה כן מחשש שמא יבולע לה ולשאר המתלוננות, ועקב הזדקקותן לכסף ותרופות (פסקה 108 להכרעת הדין). מאחר שלא הוכחה אי הסכמה במקרה השני, נמנע בית המשפט מהרשעת עופר במעשה אינוס באותו אירוע, אך הרשיעו בבעילה אסורה בהסכמה, המשקפת את יחסי התלות והמרות שעמדו ברקע יחסי המין באותו מקרה (פסקה 113 להכרעת הדין).
45. סעיף 346(ב) לחוק העונשין קובע את יסודות העבירה של בעילה אסורה בהסכמה, ולפיו "הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים, תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות... דינו מאסר שלוש שנים".
46. היסוד העובדתי הנדרש להוכחת עבירה זו כולל מספר רכיבים: בעילה תוך ניצול [מעשה]; מרות שביחסי עבודה או שירות [נסיבה]; של אשה [נסיבה] בגירה [נסיבה].
למושג "ניצול" המופיע בין רכיבי היסוד העובדתי של העבירה מתלווה משמעות שלילית המאפיינת את מעשה הבעילה: "הפקת תועלת מן היתרון שמקנה למנצל זיקת התלות שבין האשה לבינו" (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שלישי, 1406 (2006) (להלן: קדמי)). ניצול משמעו שימוש לרעה בסמכותו או בכוחו של הממונה להשפיע על מעמדה או עתידה של הכפופה למרותו, על מנת להשיג את הסכמתה למעשים המיניים וכדי לכפות את רצונו עליה (עש"מ 4790/04 מדינת ישראל נ' בן חיים, פ"ד ס(1) 257, 268 (2005) (להלן: ענין בן חיים)). בהוכחת עצם התקיימותה של זיקת התלות, יוצאת התביעה ידי חובת ההוכחה לכאורה בדבר הניצול (קדמי, בעמ' 1406) החזקה הסטטוטורית קובעת כי משהוכחו יחסי המרות, הרי שנתקיים יסוד הניצול (עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 125, 136-137 (2003) (להלן: ענין טאפירו)).
האיסור על ניצול יחסי מרות מצוי בהסדרים שונים בדין הפלילי, ובין היתר בהקשר של בעילה אסורה בהסכמה, מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות, איסור הטרדה מינית על פי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, ועוד. איסור זה מבקש למנוע מצב בו צד למערכת יחסים היררכית, בלתי-שוויונית, עושה שימוש לרעה בכוחו, מעמדו או סמכותו כלפי צד אחר, המצוי בעמדה נחותה ממנו, הכפוף לו או התלוי בו, לשם קבלת טובות הנאה מיניות (ע"פ 9256/04 נוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 172, 184 (2005) (להלן: ענין נוי); בג"ץ 4869/01 פלונית נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נו(4) 944, 955 (2002) (להלן: ענין פלונית)). ההנחה הגלומה במבנה זה של העבירה היא כי הכפיפות למרות של אחר מביאה לכך שהסכמה למעשים מיניים מצד בעל המרות, ככל שהיא תוצאה של ניצול המרות, אינה אלא בעלת משמעות טכנית שאין לייחס לה משמעות.
ההנחה היא, כי הסכמה הניתנת בנסיבות של יחסי מרות, הינה הסכמה "טכנית", שאין לייחס לה משקל, שכן היא תוצאת ניצול לרעה של יחסי הכוחות, ולפיכך הדין הפלילי שולל את תוקפה המשפטי בהקשרים מסויימים (ענין נוי, בעמ' 184; ענין פלונית, בעמ' 955-956). הסכמה שכזו נחשבת פגומה (ענין בן חיים, בעמ' 268-269).
התנהגות העולה כדי "ניצול מרות" עשויה להיות מפורשת או מרומזת, ויכולה להיעשות במישרין או בעקיפין, ואולם "ככל שפערי הכוח והפרשי הגילאים בין הממונה לכפוף לו גדולים יותר; ככל שלממונה יכולת השפעה ניכרת יותר על מעמדו או עתידו של העובד; ככל שהיוזמה לביצוע המעשים המיניים נתונה בידיו של הממונה, כך עשויה להתבקש המסקנה כי המעשים המיניים היו בגדר ניצול יחסי המרות" (ענין בן חיים, בעמ' 268-270). ניצול יחסי מרות פוגע פגיעה קשה בכבוד האדם של הנפגע ובאוטונומיית הרצון שלו, כאשר הממונה מתייחס אליו כאל "אובייקט מיני גרידא, מכשיר לסיפוק דחפים, ורומס הוא את כבודו ואת רצונו החופשי" (ענין בן חיים, בעמ' 269).
47. עבירה של בעילה אסורה בהסכמה הינה עבירה התנהגותית של מחשבה פלילית. לפיכך, לשם הרשעה נדרשת מודעות כלפי רכיבי היסוד העובדתי: טיב המעשה, והתקיימות הנסיבות. בין היתר, מן התיבה "ניצול", נלמד כי נדרשת מודעות לכך שהיענותה של הנבעלת נעוצה ביחסי המרות שיש לבועל כלפיה (קדמי, בעמ' 1406).
48. בית המשפט ניתח את יסודות העבירה על רקע התשתית הראייתית שהוצגה בפניו בעניינו של עופר ביחס לאירוע השני בו הוא מואשם בבעילת המתלוננת ל'. נמצא ביסוס למסקנה כי אירוע זה התאפיין בניצול מיני של מתלוננת זו, על רקע כפיפותה למרותו המוחלטת של עופר, ועל רקע מצוקתה ומצוקת חברותיה בענייני תרופות וכסף. אין מקום להתערב בקביעות אלה.
49. עופר משיג גם על הרשעתו בעבירה של סחר בבני אדם בתקופה השניה, בהיותו בחוץ לארץ, ביחס למתלוננות הנוספות. טענותיו הן, בתמצית, כי לא ניתן להרשיעו בעבירות של סחר והבאת אדם לידי עיסוק בזנות וסרסרות, כאשר שהה כל העת בחוץ לארץ, והמכון פעל באמצעות אחרים.
50. הוכח, מעדותו של עופר עצמו, כי קליטתן של המתלוננות הנוספות בתקופה השניה היתה על ידי דב, על פי הוראתו של עופר (פסקה 132 להכרעת הדין). בעדותן של המתלוננות הנוספות נאמר כי עופר שוחח עימן במהלך שהותו בחו"ל וביקש לדעת מהן פרטים שונים. בית המשפט נתן אמון בעדויות אלה. מדברי עופר והמתלוננות עולה, אפוא, כי עופר פיקח על הבאתן למכון, והן עברו בטשקנט – בעת שעופר שהה שם. גם מעדותו-הוא אפשר היה להסיק על כי קיים מנהג בעלים לגביהן.
בית המשפט בחן את הראיות לפרטיהן ביחס לאישום זה והגיע למסקנה כי גם בהיותו בחו"ל המשיך עופר, למעשה, לנהל את המכון, ושלט מרחוק בכל המתרחש. הוא פיקח על הגעת המתלוננות הנוספות, אשר סיפרו כי שוחחו עם עופר במהלך שהותו בחו"ל; הוא הודיע לדב כי הן עומדות להגיע למכון; קיים קשר מתמיד עם המכון; ודב פעל על פי הוראותיו שניתנו מחו"ל. ככלל, המכון המשיך להתנהל בהתאם להוראותיו, שכללו גם הוראות לכליאתן של המתלוננות הנוספות. בית המשפט מסיק (פסקה 140):
"גם באישום זה פעל עופר כיד המכוונת וכמנהג בעלים, דבר הנתמך גם בגרסתן של המתלוננות הנוספות.... מי שנוהג בנשים מנהג בעלים, מנהל מכון אשר מונע מהעובדות בו את יציאתן ממנו, לוקח מהן את דרכוניהן, תוך שהוא מדגיש בפניהן כי גם כשהוא נמצא בחו"ל הוא "בעל הבית", חייב להסביר כיצד הגיעו נשים אלו או אחרות למכון בבעלותו... אין זה משנה אם עופר אכן שהה בחו"ל בתקופה זאת. כאמור, עופר עצמו ושאר הנאשמים הקשורים לתקופה השניה אישרו כי עופר המשיך להיות בעליו של המכון וכי הוא נוהל בהתאם להוראותיו".
לאור זאת, מצא בית המשפט כי עופר אחראי לעבירת הסחר גם ביחס למתלוננות הנוספות, וכן לעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, וסרסרות ביחס לתקופה השניה. אין עילה להתערב בקביעה זו.
לאור האמור , דין ערעורו של עופר על הכרעת הדין להידחות.
הערעור של שוקי
51. ערעורו של שוקי נסב על הרשעתו בעבירת סחיטה באיומים כלפי י' בשני אירועים לאחר בריחת המתלוננות מהמכון. האירועים אירעו בהפרש של ארבעה ימים, כאשר בשניהם הורשע שוקי באיום כלפי י' כשפגש בה במכון אחר בו עבדה, ודרש ממנה לחזור למכון של עופר, בטענה כי קנה אותה ב-5,000 דולר. באירוע הראשון איים עליה כי יש ברשותו אקדח. לגרסתה של י' נוספו עדויות חברותיה, ועדות החוקר מקסים חיזקה את עדותן. אינני מוצאת מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא כי נתקיימה כאן עבירה של סחיטה באיומים בניגוד לסעיף 428 לחוק העונשין, על בסיס מכלול ראיות שהובאו בענין זה, ואשר בית המשפט ראה לתת בהן אמון. איומי ההפחדה ששוקי הפעיל כלפי י' כדי לאלצה לחזור למכון, כשבארוע הראשון ציין כי יש ברשותו אקדח, מקיימים את יסודות העבירה.
הערעור של זאב
כליאת שווא
52. זאב הורשע בעבירה של כליאת שווא, ובעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, והוא משיג על הרשעתו בשתי עבירות אלה.
אשר לעבירה של כליאת שווא, עיקר טענתו היא כי הבאת המתלוננות ללון בדירתו בשלב שבין הגעתן לישראל ועד להעברתן למכון של עופר היתה תמימה, וכי לא היתה לו כל כוונה לכלוא אותן בדירה ולמנוע את יציאתן.
53. על יסוד הראיות שהובאו, הגיע בית המשפט למסקנה כי זאב הופקד על שמירתן של המתלוננות בדרכן למכון, שם נכלאו. הוא הסיק מכלל הנסיבות, כי אך ברור הוא כי בשלב שמהגיען לישראל מהגבול ועד הגיען למכון היו תחת שמירה ופיקוח, לבל יימלטו. פיקוח זה כולל באופן טבעי דאגה לכך שהן לא תעזובנה את הדירה, ולשם כך היה צורך בנקיטת האמצעים הדרושים, ובכלל זה נעילת הדלתות, כפי שהעידו המתלוננות. אכן, אין זה סביר להניח כי זאב, בתורת "החוליה" המקשרת בין בואן של המתלוננות לארץ לבין הגעתן למכון, יאפשר להן לצאת בחופשיות, ככל שיעלה רצונן בכך. בית המשפט קמא לא שלל את האפשרות כי אפשר שהמתלוננות כלל לא ניסו את מזלן לצאת מהדירה, אך הוא שוכנע כי אילו ביקשו לעשות כן, הדבר היה נמנע מהן, כפי שהן עצמן העידו (פסקה 48 להכרעת הדין).
העדויות ומסקנות בית המשפט בענין זה עולות בקנה אחד עם כלל הנסיבות כפי שהוכחו. זאב היווה חוליה חשובה בשרשרת הבאתן של המתלוננות למכון, שם הוגבלה חירות התנועה שלהן באופן מלא. הוא הופקד על שמירתן של המתלוננות כדי להעבירן למחוז החפץ האחרון – המכון, בלא שתחמוקנה מידיו קודם לכן. נדחתה טענתו כאילו דירתו שימשה "מלון אורחים" ותו-לא. האפשרות כי שהותן של המתלוננות בדירתו של זאב היתה "חופשית" ואפשרה להן חופש תנועה, אינה מתיישבת עם מהלך הדברים האמיתי, מה גם שהוכח כי דלתות הדירה היו נעולות, ותנאי שהותן במקום יצרו את ההנחה כי יציאתן היא בלתי אפשרית. ממילא, נתמלאו יסודות עבירת הכליאה, כפי קביעתו של בית משפט קמא.
54. אינני רואה מקום להתערב במסקנות בית המשפט בענין זה.
55. טענותיו של זאב כנגד הרשעתו בעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות גם הן אינן יכולות להתקבל.
בית המשפט קבע (פסקה 90 להכרעת הדין) כי מעורבותו של זאב בפרשה אינה מסתכמת רק בהסעת המתלוננות למכון. הוא נטל חלק בשיכון המתלוננות בביתו עד שיימצא להן מקום. מעבר לכך, מדברי המתלוננת י' עלה כי הבנות ששהו עמה בדירתו של זאב נתבקשו להרים את חולצותיהן, כדי שיוכל לבודקן ולדווח על מראיהן למי שעתיד היה לקלוט אותן במכון. זאב לא כפר בכך. הוא לא שימש, אפוא, נהג מונית תמים, המסיע נשים לעבודת זנות, אלא פעל כמי שמעמיד את דירתו כמקום שמירה על המתלוננות שהובאו לעסוק בזנות, ומפקח על מהלכיהן מעת שהגיעו לישראל ועד לתחנתן האחרונה – המכון. הוא הסיע אותן לפגישה עם המעסיק הפוטנציאלי, חיווה דעתו על מראיהן לאחר שדרש מהן להרים את חולצותיהן, וכך שימש גורם אפקטיבי בשרשרת הגורמים שגרמו להבאת המתלוננות למכון של עופר לשם עיסוק בזנות. בנסיבות אלה ראה בית המשפט להרשיע את זאב בעבירה של הבאת אדם לידי זנות בנסיבות מחמירות.
אין להתערב במסקנה זו, הנתמכת בראיות, ומשתלבת במארג הנסיבות הכולל בפרשה זו.
56. לא ניתן לקבל גם את טענותיו של זאב בענין הפלייה פסולה בינו לבין שוקי, ובינו לבין עד התביעה רמי.
אין כל דמיון בנתוניהם ובאופי מעורבותם של שוקי ורמי בארועי פרשה זו לזו של זאב, ולפיכך ההשוואה ביניהם אינה תקפה.
הקביעות העובדתיות ביחס לזאב מצד אחד, ולשוקי מצד שני, ביחס לעבירה הנוגעת להבאת אדם לידי עיסוק בזנות הן שונות. פעולתו של שוקי הסתכמה בהסעתה של י' למכון, ותו לו (פסקה 86 להכרעת הדין). לעומתו, מעורבותו של זאב לא הצטמצמה להסעת המתלוננות למכון, אלא הוא נטל חלק פעיל בשיכון המתלוננות בביתו, ואף דרש מהן להרים את חולצותיהן ולהראות את פלג גופן העליון, כדי לבדוק את צורת גופן, ובית המשפט מצא בעובדות נוספות אלה עילה להחמרה בהרשעתו שלא נתקיימה בשוקי.
טענת ההפלייה ביחס לרמי גם היא אינה יכולה לעמוד. רמי לא נחשד בכל עבירה, אלא היה לקוח שהגיע למכון ויצר קשרים עם המתלוננת י'. הוא לא היה מעורב במנגנון ההעסקה של הנשים בזנות. ראש צוות החקירה העיד כי לא נמצאה ראייה המצדיקה את העמדתו של רמי לדין (עמ' 937 לפרוטוקול). אין, אפוא, ממש בטענת ההפלייה שהעלה זאב כלפיו.
דין ערעורו של זאב על ההרשעה להידחות.
הערעור של מוטי
57. מוטי הורשע בעבירות של סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, וכן בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות ואיומים. הרשעותיו מתייחסות לאישום הרביעי בלבד. אישום זה מתייחס לתקופה השניה בה עבדו במכון המתלוננות הנוספות.
58. הגנתו של מוטי לגרסאות אלה היתה כי בעת שעופר שהה בחו"ל, הוא היה בא למכון אך ורק לקבלת פרעון הלוואה שנתן לעופר. הוא הכחיש כל קשר למתלוננות הנוספות, וטען כי אין להאמין לגרסאותיהן, המונעות על ידי מגמתן להישאר בארץ, ולמנוע את גירושן.
59. בית המשפט קמא בפסק דינו (פסקה 143 ואילך) מנתח את עדויותיהן של המתלוננות הנוספות ביחס למעורבותו של מוטי בפרשה השניה. ק' העידה כי לאחר שחצתה את גבול מצרים-ישראל עם א' ובחורה נוספת, הן הוסעו על ידי נהג ונמסרו למוטי, והוא זה שהביא אותן למכון בתקופה השניה. הוא אף הציג עצמו בפניהן כבעלים של המקום. לאחר מכן, נהג בהן מנהג בעלים במקום. ק' העידה על כליאתה במקום, ועל כך העידה גם א'. ק' העידה כי מוטי אמר לה שהוא קנה אותן, וכי הוא ועופר עובדים יחדיו, אולם "בעל הבית" הוא עופר. כן העידה כי דב ומוטי שמרו ופיקחו לסירוגין שלא תברחנה מהמכון.
60. בית המשפט נתן אמון בגרסאות המתלוננות הנוספות. הוא היה ער לעובדה כי הן הודו כי מלכתחילה התכוונו לברוח מהמקום, וכי מיד לאחר מעצרן לא התלוננו על מוטי, אלא עשו כן לראשונה רק לאחר שעמדו להישלח לחו"ל. הוא היה ער לצורך לבחון את עדויותיהן בזהירות מירבית. הוא ניתח את עדותן ביחס לשאלת "קנייתן" על ידי מוטי, ועמד על הסתירות בעדויותיהן. הוא בחן את שאר הראיות כדי להתחקות אחר אופי פעילותו של מוטי במכון בעת שעופר שהה בחו"ל. מול הכחשת מוטי על כל שייכות לפעילות המכון, וטענתו כי לא היה לו כל קשר להבאת המתלוננות, הוכחו נתונים נוספים, לפיהם מוטי לקח את א' לדירתו, ונסע עם יוסי כהן להביא דרכונים למתלוננות הנוספות, והובאה עדותו של דב, לפיה מוטי היה מעורב במכון, ולו לצורך החלפתו לזמן קצר, וכי סמוך להגעתן של המתלוננות נוספות, היה מוטי במקום. בית המשפט הסיק מכל אלה, ראשית, כי עדותן של המתלוננות הנוספות ביחס למעורבות מוטי בהגעתן לארץ ובאופן התנהלותן במכון מהימנה, וזאת כנגד הכחשתו הגורפת של מוטי. נתונים נוספים, ובהם נסיעתו של מוטי עם כהן להביא למתלוננות הנוספות את דרכוניהן והבאתו את א' לדירתו, מחזקים זאת. בית המשפט הסיק מעדויות המתלוננות הנוספות כי מוטי היה מעורב בניהול המכון בעת העדרו של עופר, ובין היתר, היה מעורב בהבטחה מפני בריחתן של המתלוננות הנוספות, וכי איים על א' כי אם תברח מהמכון תיפגע.
בית המשפט קובע (פסקה 173 להכרעת הדין):
"דומה, כי בעת שהותו של עופר בחו"ל, שימש מוטי כמעין 'שלוחו' של עופר בארץ, בכל הקשור להבאת המתלוננות הנוספות למכון. לאחר מכן, משמש מוטי כשלוחו של עופר, על מנת ל'שמור' פן המתלוננות הנוספות תברחנה מהמכון, והוא אף מציג להן תמונות של המתלוננות מהאישום הקודם כדי להרחיקן מבריחה שכזו. אם לא די בכך, הוא אף מנסה לאתר את [י']. אין חולק, כי במעשים אלו גילה מוטי מעורבות מעל ומעבר לניהול המכון בלבד, וקל וחומר, למי שסר למכון, הכל אך ורק על מנת לקבל את החזר הלוואתו".
על יסוד מסקנות אלה נקבע, כי מוטי היווה חוליה בשרשרת הסחר, כשחוליית המפתח היא עופר. עופר הוא זה שדאג להגעת המתלוננות הנוספות למכון, כשמוטי מסייע על ידו בהבאתן בפועל למכון, ובשמירה עליהן לאחר מכן, שמא תסוכל מטרת הסחר. מוטי לא רק ניהל מקום לזנות, אלא סייע בפעילותו לשרשרת הסחר, על ידי הבאת הבנות ושמירה עליהן לבל יברחו. לעמדת בית המשפט, הוכחו היסודות העובדתיים של עבירת הסיוע לסחר, כמו גם היסוד הנפשי – קרי: מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, ולקיום הנסיבות הרלוונטיות בעת ההתנהגות המסייעת (ע"פ 7085/93 נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221, 238 (1997)). מסקנת בית המשפט היא, כי מוטי פעל מתוך מטרה ומתוך מודעות לסייע לעופר בהבאת המתלוננות הנוספות ובהשארתן במכון, וכי נתקיימו בעניינו הן היסודות העובדתיים והן היסוד הנפשי בעבירה זו. לאור כל אלה, ראה להרשיעו בסיוע לסחר. הרשעתו של מוטי בעבירה של סיוע לסחר נגזרת מעבירת הסחר, בה הואשם בכתב האישום המקורי. עבירת הסיוע נבלעת בעבירה המושלמת. משכך, ניתן היה להרשיע את מוטי בעבירת הסיוע במקום בעבירת הסחר המושלמת, וזאת במסגרת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ)).
בית המשפט קמא הרשיע את מוטי בסיוע לעבירת הסחר, שהיא עבירה חמורה פחות מעבירת הסחר בה הואשם, ונבלעת בתוכה, והכל על פי העובדות שפורטו בכתב האישום נגדו. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי נפגעה הגנתו של נאשם זה, ובא כוחו לא פירט בפנינו כיצד הרשעתו בעבירה חלופית קלה יותר הביאה לפגיעה בהגנתו של מוטי (ענין אלדנקו, פסקה ח(12); ע"פ 5140/99 וידאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 844, פיסקאות 23-24 (2002); ע"פ 689/82 מאירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 322, 329-330 (1984)); ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקאות 42-46 (לא פורסם, 4.9.2007)).
61. ההרשעה בעבירת האיומים בה הורשע מוטי מתבססת במישרין על עדות א' בדבר האיום שהופעל כלפיה מצד מוטי, ועל שיחת טלפון עליה העידה ק', בה ניסה מוטי לברר היכן נמצאת י'. הטענות בדבר חוסר מהימנותה של א', אותן שאב מוטי מהליך אחר, אינן רלוונטיות לענייננו, לאחר שעדותה נשקלה על ידי בית המשפט בזהירות מירבית, והוערכה בהתאם לנסיבות הקונקרטיות למקרה זה.
62. ההרשעה בעבירה של הבאת אדם לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות מתבססת על הראיות שהובאו ביחס למעורבותו של מוטי בניהול המכון, השמירה על המתלוננות הנוספות פן יברחו, מניצולו את מצוקתן הכלכלית והנפשית של המתלוננות במהלך התקופה השניה, ומהיותו למעשה "ידו הארוכה" של עופר בניהול המכון בעת היותו של זה בחו"ל (החלטת תיקון מיום 26.10.06).
63. לא מצאתי ממש בטענותיו של מוטי בענין המשקל שניתן בידי בית המשפט קמא לעדותו של יוסי כהן, וכן לטענה בדבר נזק ראייתי שנגרם, כביכול, למוטי מטיפול במחשבי האבטחה של המכון. המחשב הועמד לרשות ההגנה, שלא ראתה לעשות בו שימוש כראייה, מה גם שעופר אישר כי המצלמות כוונו כלפי חוץ בלבד, ולא תיעדו את המתרחש בתוך המכון, שם התרחשו מרבית האירועים נשוא ענייננו. הצדק עם המדינה בטענתה, כי אין זה ברור במה היתה ראייה זו יכולה לסייע להגנה, אילו נזקקה לה.
אין יסוד להתערב בהכרעת הדין בעניינו של מוטי.
סוף דבר לענין ההרשעות
64. דין כל הערעורים על ההרשעות להידחות, משלא נמצאה עילה להתערב בהם.
ערעורים על גזר הדין
65. לפנינו שני ערעורים על גזר הדין: ערעורו של עופר על חומרת העונש שנגזר עליו, וערעורה של המדינה על קולת עונשו של זאב בגין העבירות שהוא הורשע בהן.
ערעורו של עופר על העונש
66. כאמור לעיל, עופר הורשע בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשה זנות בנסיבות מחמירות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ואיומים, וכן בעבירת אינוס ובעבירה של בעילה אסורה בהסכמה. נגזר עליו עונש מאסר בפועל של 13 שנים; מאסר על תנאי; פיצוי למתלוננת ל' בסך 10,000 ש"ח ופיצוי ליתר המתלוננות בסך 2,500 ש"ח כל אחת. עופר היווה דמות מרכזית בפרשה זו. הוא סחר במתלוננות בשתי התקופות, פעל להבאתן למכון בבעלותו, כלא אותן במכון ונהג בהן מנהג בעלות. מעבר לנטילת הדרכונים של המתלוננות כדי להבטיח את מניעת בריחתן ופיקוח מלא על צעדיהן, הוא אילץ אותן לעסוק בזנות גם כאשר סרבו לכך ונטל את כספן. הוא נמנע מלשלם להן את מלוא שכרן. הוא הורשע באונס של אחת המתלוננות ובבעילה אסורה בהסכמה כלפיה.
בית המשפט המחוזי עמד על החומרה המופלגת שבמעשיו של עופר. הוא התייחס לחומרה המיוחדת הנילוות לעבירות של סחר בבני אדם לצורך זנות, ולעבירות הנילוות לכך הקשורות בהבאתן של הנשים לישראל, ובהן – כליאתן, אי תשלום שכרן, ואילוצן לעסוק בזנות בכל הנסיבות ובכל המצבים. הוא עמד על חומרתן של עבירות המין שעבר עופר כלפי אחת המתלוננות. הנסיבות היחידות לקולא בעניינו של עופר משתקפות בכך כי המתלוננות כולן שהו במכון תקופה קצרה יחסית, וכי לעופר אין עבר פלילי קודם.
הצדדים ביקשו לצרף תיק פלילי נוסף שהתנהל נגד עופר בבית משפט שלום בת"א (ת.פ. 2867/05) בעבירות של החזקת מקום לשם זנות וסרסרות למעשי זנות, בהן הודה והורשע.
בשוקלו את שיקולי החומרה כבדי המשקל אל מול ההיבטים לקולא, גזר בית המשפט את העונש שפורט לעיל.
67. בערעורו לעונש, הדגיש עופר, באמצעות בא כוחו, כי לא ניתן משקל ראוי לעובדה שמדובר בנשים אשר הגיעו לישראל מרצון ובידיעה מלאה מהי מטרת בואן, ומה יהיו תנאי החזקתן בישראל. לא התקיים יסוד כפייה בענין זה. המתלוננות בתקופה הראשונה הגיעו לישראל בפעם השניה, לאחר שגורשו בפעם קודמת מישראל, ולאחר שעסקו בזנות במקומות שונים בעולם. לא היה יסוד של כפייה להגעתן לארץ לצורך עיסוק בזנות, והן אף האריכו את שהותן בארץ לאור התלונות שהגישו. במישור הטיעונים לקולא, נטען כי עופר נכה צה"ל, בעל עבר נקי, ונותר חסר כל. לטענתו, יש להקל בעונשו באופן ניכר.
68. המדינה הדגישה בטיעוניה כי מדובר באדם המרכזי בפרשה, הרוח החיה בביצוע המסכת הפלילית החמורה של סחר בבני אדם לצורך זנות, הוא בעל המכון והכוח המניע שעמד מאחורי כל ההתנהלות העבריינית.
עבירות הסחר בבני אדם לצורכי זנות
69. שיקולי הענישה בעניינו של עופר מחייבים מבט רחב יותר אל עבר התופעה העבריינית של סחר בבני אדם לצרכי זנות, כאחד הגילויים החברתיים הבזויים, המשפילים והחמורים ביותר בפשיעה החמורה המוכרת כיום בעולם ובישראל.
תופעת הסחר בבני אדם למטרות זנות קיבלה תאוצה גדולה עם הקלת נגישות התנועה בין ארץ לארץ, ופתיחת הגבולות שפעם הפרידו בין יבשות ובין מדינות. היא קיבלה דחיפה משמעותית גם מכיוון רשתות ארגוני הפשע הבינלאומיים הפנים-מדינתיים, המשתמשים באמצעים מתוחכמים לצורך ניוד בני אדם מארץ לארץ למטרות זנות, תוך הפקת רווחי עתק על חשבונם, ותוך עשיית שימוש בהם כעבדים וכשפחות, נעדרי חופש, העוברים מיד ליד כחפץ נסחר, ואשר חייהם, כבודם ועתידם נרכש בידי "בעלים" שקנה אחיזה בחייהם, משל היו מוצר סחיר חסר הווייה עצמאית משלו. הסחר בבני אדם למטרת זנות חורג בחומרתו באופן ניכר מהעבירות הנילוות הכרוכות בסרסרות, ובהבאת אדם לידי עיסוק בזנות. מאפייניו של הסחר הם "קנייה" ו"מכירה" של אדם העובר כחפץ מידי המוכר לידי הקונה לצורך עיסוק בזנות. עיסקת הסחר מעבירה מעין זכות "קניינית" לרוכש על גופו ורוחו של האחר. לעבירות הסחר נילוות בדרך כלל עבירות כגון כליאת שווא, שנועדו להבטיח כי "הממכר" לא יישמט מידי הבעלים, וכי "השקעתו" ברכישה לא תושם לאל. תופעת הסחר בבני אדם לצורך זנות המתפשטת בעולם המודרני מחזירה את הציביליזציה והאנושות אלפי שנים אחורנית, לעולם העתיק אשר הכיר בקיומה של עבדות, והסכין עם האפשרות כי בני אדם יימכרו כעבדים בעסקאות בין בעלי ממון, כשהם חסרי מעמד חברתי, ומשוללי זכות יסודית לחיות חיי חופש בתנאים של שוויון חברתי (ענין חנוכוב; אליקים רובינשטיין "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות – עד קצווי הבושה, עד שורשי החובה" קרית המשפט ב 15 (2002)).
70. תופעת הסחר בבני אדם למטרות זנות אינה זרה לנוף הפשיעה בישראל. עם היחלשות המחסומים המפרידים בין ישראל לארצות מזרח אירופה, הלכה תופעה זו והתרחבה, תוך ניצול אכזרי של מצבן הכלכלי והחברתי הקשה של נשים צעירות ממזרח אירופה, המשמשות טרף קל בידי בעלי ממון. תופעה זו המתרחשת בישראל היא כתם אפל המכתים את הרוח והערכים עליהם בנויה החברה הישראלית, ואשר עליהם מושתת המשטר הדמוקרטי במדינה. תופעה זו פוגעת פגיעה קשה בקרבנות הסחר עצמן, בגופן, בכבודן, ובהווייתן כבני אדם. היא פוגעת לא פחות ביסודות הבסיסיים ביותר עליהם נשען המוסר היהודי, והאתוס הישראלי (ע"פ 3813/06 קוניאבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007) (להלן: ענין קוניאבסקי)).
על החברה בישראל למצות את כל האמצעים הנתונים בידה להתמודד עם תופעה חמורה זו בדרך של מלחמה חברתית כוללת, לגייס את רשויות אכיפת החוק לצורך מיצוי כל הדרכים לבער נגע זה מנוף הארץ. תופעת הקנייה של אדם בכסף בתורת "רכוש" העובר לסוחר, הפיכתו לאובייקט הנתון לשליטת האחר לצורך הפקת רווחים על דרך מכירת גופו, ויצירת הגבלה טוטלית על חירות תנועתו, הם גילויים שהחברה הישראלית אינה יכולה להסכין עימם, ואינה רשאית להתייחס אליהם בהשלמה כרע בלתי נמנע. ענישה מחמירה ביותר ביחס לתופעות אלה, היא אחד האמצעים להשגת מטרה זו (ענין קונין, פסקה 26; ענין אלדנקו, פסקה ט(3)). על מימדי הגמול וההרתעה בענישה להוות שיקול מכריע בסוג זה של עבירות הגובר אף על הנסיבות האינדיבידואליות לנאשם, בכפוף למצבים חריגים ומיוחדים המחייבים אחרת. (ענין נורמטוב, פסקה 2 לפרק הערעורים על העונש; ע"פ 5692/06 ארחיפוב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (לא פורסם, 24.2.2008)). זאת, מן הטעם כי העבירה של סחר בבני אדם היא מהבזויות שידענו, המחזירה אותנו לימים קודרים מן העבר, שבהם סחרו "אנשים באנשים, משל היו חפצים דוממים" (ענין קונין; ענין חנוכוב; בש"פ 1449/03 פישמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2003); ענין בוריסוב; ע"פ 3204/03 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד נח(1) 543 (2003); ענין פרידנטל; ע"פ 7757/04 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 218 (2005)).
71. הבסיס הנורמטיבי לאיסור על סחר בבני אדם מצוי כיום בסעיף 377א לחוק העונשין. בשנת 2000, הוספה לחוק העונשין עבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות במסגרת סעיף 203א לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 56), תש"ס-2000). בשנת 2003 תוקן סעיף זה, והוחמרה הענישה בגין עבירה זו, על ידי כך שנקבע כי עונשו של המורשע בה לא יפחת מרבע העונש המירבי בגינה, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, וכי לא יוטל על המורשע בעבירה עונש מאסר שכולו על תנאי, אלא מטעמים מיוחדים (חוק למניעת סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ג - 2003).
72. בשנת 2006, לאחר מתן הכרעת הדין בעניינם של המערערים, בוטל סעיף 203א לחוק העונשין, ובמקומו חוקק סעיף 377א לחוק העונשין, אשר הרחיב את גבולות עבירת הסחר בבני אדם למטרות זנות, באופן שהיא כוללת עתה סחר בבני אדם למטרות שונות, המנויות באותה הוראה, ובין היתר, גם סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות. העונש בגין עבירות אלה זהה לזה שהיה קבוע קודם לכן בסעיף 203א לחוק העונשין, אשר עסק בסחר בבני אדם למטרות זנות בלבד. הוא הדין ביחס לעונשים המינימאליים שיש לגזור בגין אותן עבירות (חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז - 2006).
73. שינויים שחלו בחקיקה הישראלית, המצביעים על מגמת הרחבה של תחום פרישתה של העבירה והחמרת העונש הקבוע בגינה, הם חלק ממגמה כלל-עולמית, המבקשת להילחם בתופעת הסחר בבני אדם, ולמצות את כל הדרכים הקיימות כדי למגרה. במסגרת זו, הצטרפה ישראל בשנת 2001 ל"פרוטוקול למניעה, מיגור וענישה של סחר בבני אדם, במיוחד נשים וילדים, הנספח לאמנת האו"ם נגד הפשע המאורגן הבינלאומי"Protocol to Prevent, Suppress and Punish Trafficking in Persons,) Especially Women and Children, Supplementing the United Nations Convention Against Transnational Organized Crime, United Nations (2000).) (להלן: הפרוטוקול). מטרות הפרוטוקול קבועות בסעיף 2 לו, וכך נכתב שם:
"Article 2
Statement of purpose
The purposes of this Protocol are:
(a) To prevent and combat trafficking in persons, paying particular attention to women and children;
(b) To protect and assist the victims of such trafficking, with full respect for their human rights; and
(c) To promote cooperation among States Parties in order to meet those objectives."
בהצטרפה לפרוטוקול, הביעה ישראל את תמיכתה במטרות אלה, ואת נכונותה לקחת חלק פעיל במאבק הכלל-עולמי בתופעה החמורה של סחר בבני אדם, וזאת, גם אם עד כה לא אושרר הפרוטוקול בישראל. מדינות שונות נוספות הצטרפו למאבק זה, וביניהן גם ארצות הברית, אשר בעקבות הצטרפותה לפרוטוקול, ערכה בשנת 2000 שינוי חקיקה, במסגרתו נחקק בארצה החוק להגנה על קורבנות סחר (Trafficking Victims Protection Act of 2000 (TVPA), 22 U.S.C 7101). כמו כן, בשנת 2004 פורסם בארצות הברית מסמך המבקש לסייע למדינות בתוך ארצות הברית ומחוצה לה בחקיקת חוקים כנגד סחר בבני אדם, ומשמש מודל, מעין "חוק לדוגמא", כבסיס לחוקים מסוג זה (Model State Anti-Trafficking Criminal Statute (Model Law)). מאז, נמשכים המאמצים בארצות הברית להלחם בתופעה זו, כמו גם במדינות רבות נוספות (למידע נוסף בעניין זה ראו: דינה צדוק סקירה משווה בנושא: איסור סחר בבני-אדם (הכנסת - מרכז מחקר ומידע, הוגש לוועדת החוקה, חוק ומשפט, 2005);Department of Justice, Attorney General's Annual Report to Congress on U.S Government Activities to Combat Trafficking in Persons: Fiscal Year 2006 (2007); Cynthia Shepherd Torg, Human Trafficking Enforcement in the United States, 14 Tul. J. Int'l &Comp L. 503 (2006); Diana Polulyakh & Sue Young Ra, Comments on the Spring Symposium: Invisible Chains: Human Trafficking and Forced Labor in the United States, 8 J. L. & Soc. Challenges 165 (2006)).
74. על רקע הדברים האמורים לעיל, ולאור מכלול השיקולים לחומרה ולקולא, אין מקום להתערב בעונש שנגזר על עופר. עונש המאסר בפועל שהוטל עליו הוא אכן לא קל. אך מעשיו, במכלול, חמורים עד מאד. הם מתייחסים לא רק לניהול מכון לעיסוק בזנות, אלא לסחר בבני אדם לצורך כך, ולא בפרשה אחת כי אם בשתיים. הם כרוכים גם בניצול מיני של אחת המתלוננות שהגיע כדי מעשה אינוס ומעשה של בעילה אסורה בהסכמה, המשתלבים במנהג הבעלות בו נהג המערער עופר בנשים אותן "רכש לקניינו" בסחר פסול בבני אדם אותו ניהל. מעשיו כרוכים ברכישת בני אדם תמורת כסף, הפקעת חירותם וחופש התנועה שניתן להם, ושלילת כספם שקיבלו בעבור מכירת גופם. עופר הוא רב המנצחים על מערכת מושחתת זו, והכל סרים למשמעתו, ונתונים למרותו. תופעות עברייניות חמורות אלה הפוגעות ביסודות כבוד האדם וחירות האדם ראויות להוקעה חברתית שאין בה סלחנות. אחד מביטויי הוקעה זו, הוא ענישה מחמירה במיוחד הנדרשת לצורך הרתעה וגמול על מעשי השפלה וביזוי אלה. מצבור העבירות בהן הורשע עופר מצדיק את העונש החמור שהוטל עליו, גם על רקע נתונים מסויימים לקולא, שבית המשפט התחשב בהם, ונתן להם משקל.
אציע, אפוא, להותיר את העונש שנגזר על עופר בעינו.
ערעור המדינה בעניינו של זאב
75. זאב הורשע בעבירות של כליאת שווא, והבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. נגזרו עליו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, ומאסר על תנאי. זאב לא ערער על חומרת עונשו, אולם המדינה ערערה על קולתו.
בערעורה לעונש, טענה המדינה כי הטלת מאסר בעבודות שירות על זאב, בנסיבות הרשעתו בעבירות כה חמורות, חורג באופן קיצוני לקולא, ויש להתערב בו ולהחמירו. לדבריה, משנקבע כי הוא מהווה חוליה בעלת משמעות בשרשרת הסחר בנשים לצורך זנות, העונש שנגזר אינו מספק. המאבק בתופעת סחר בבני אדם לזנות מחייב תגובה עונשית נחרצת ומחמירה כלפי כל החוליות המרכיבות שרשרת זו, ויש לייחס רק משקל מועט לנסיבות האישיות של הנאשם שהורשע בעבירות אלה. העונש שנגזר על זאב מעביר מסר סלחני כלפי עבריינים פוטנציאליים, ופוגע באפקט ההרתעה ובעקרון הגמול. כן נטען, כי טעה בית המשפט בכך שלא הטיל על זאב לפצות את המתלוננות. המדינה מבקשת, אפוא, כי יוטל על זאב עונש מאסר בפועל משמעותי וכן פיצוי למתלוננות.
76. זאב מבקש לדחות את ערעור המדינה על קולת עונשו. בא כוחו הצביע על כך שלזאב לא היה כל קשר שהוא למכון, והנשים נשארו בדירתו זמן קצר ביותר. בעקבות אירועי העבירות, הוא הפסיק לעבוד בנהיגת מונית, ומצבו הבריאותי קשה ואף הוחמר בעת האחרונה.
77. אכן, העונש שנגזר על זאב נוטה לקולא, הן כשהוא עומד לעצמו, והן בהתייחסו לעונשו של עופר, אף שקיים שוני מהותי בחומרת מעורבותם בשרשרת העבירות. על חובת ההחמרה בענישה בעבירות הקשורות ונילוות לסחר בנשים לזנות נאמר:
"הנגע המכוער של הסחר בנשים למטרות זנות שלח זרועותיו אל כל רחבי העולם, וגם למדינת ישראל. המחוקק, מערכות האכיפה ובתי המשפט כולם היטו שכם למאבק בתופעה זו המבטאת התבהמות, השפלה קשה וביזוי כבודן וחירותן של נשים. פגיעתה של תופעת הסחר בנשים לעיסוק בזנות אינה רק באותן נשים שהן קורבנות הסחר אלא בכלל הציבור ובפרט בנשים. בית משפט זה צעד בדרך שהתווה המחוקק להחמיר עם המעורבים בעבירות מתחום זה, ועמד על כך שהיחס המחמיר ראוי לא רק למי שהורשעו ב"רכישת" או ב"מכירת" נשים לעיסוק בזנות, אלא גם לכל המעורבים בשרשרת הסחר". (ענין קוניאבסקי, פסקה 5 (השופטת ארבל)).
78. מי שמסיע נשים במסגרת חוליית מעבר בדרכן ליעדן הסופי, כולא אותן בדירתו, בוחן את צורתן ומידותיהן לצורך בדיקת פוטנציאל הצלחתן בתפקידן, מהווה חוליה בשרשרת הסחר גם אם לא הורשע בעבירת הסחר.
חומרתם של מעשיו של זאב – היותו חוליה משמעותית בשרשרת הבאת הנשים למכון במסגרת הסחר שנעשה בהן, כליאת הנשים בדירתו, ובחינת מראה גופן, כל אלה משווים למעשיו חומרה ברף גבוה. יחד עם זאת, בית המשפט נתן משקל לנסיבות האינדיבידואליות בעניינו – לחרטתו הכנה, לזמן הקצר יחסית בו היו הנשים כלואות בדירתו, ולתקופה הממושכת של מעצר הבית בו היה נתון, אשר נבע במידה רבה מעבירות חמורות שיוחסו לו בתחילה, ושמהן זוכה. ניתן משקל רב גם למצבו הבריאותי של זאב, לעברו הנקי, ולגילו המבוגר, יחסית.
יש לציין, כי ב-31.7.07 הציג זאב מסמכים רפואיים נוספים מהם עולה כי עבר צינתור נוסף, שישי במספר, ולטענתו, מצבו הבריאותי הורע עוד יותר. ב-14.11.07 הוגש חומר רפואי נוסף, ממנו עולה כי נתגלה גידול סרטני באונה התחתונה של ראתו הימנית.
79. העונש שנגזר על זאב אכן נוטה לקולא, ואולי קולת-יתר. אין להוציא מכלל אפשרות כי אילו דנו אנו כערכאה דיונית, היינו גוזרים עליו עונש מאסר בפועל.
עם זאת, במסגרת הליך ערעורי, בשים לב לחלקו של זאב בפרשה, ולאור נסיבות לקולא בעלות משקל בהצטברותן, ונוכח הכלל כי אין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין עם הנאשם, אציע שלא להתערב בעונש שנגזר, ולא להחמיר בו ככל שהוא נוגע לעונש המאסר. תורם לכך גם מעבר הזמן מאז מועד ביצוע העבירות. לא נוכל לומר כי בהינתן מכלול שיקולי הענישה, בית המשפט קמא סטה בגזר דינו סטייה כה קיצונית מרף הענישה הראוי לגבי מרכיב המאסר, המצדיק כיום התערבות להחמרת הענישה.
עם זאת, בענין הפיצוי למתלוננות אציע לקבל את ערעור המדינה ולחייב את זאב בתשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות א.ט. וא.ל. (קורבנות הפגיעה באישום הראשון).
לאור האמור, אציע לדחות את ערעור המדינה בענין עונשו של זאב ככל שהוא נוגע להטלת עונש מאסר, ולקבלו ככל שהוא נוגע לפיצוי למתלוננות.
80. סוף דבר: ערעורי הנאשמים נדחים. ערעור המדינה מתקבל בחלקו, באופן שיוטל על זאב לשלם פיצוי למתלוננות כמפורט לעיל. שאר חלקי העונש יישארו על כנם.
81. שוקי וזאב נדונו ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות, וניתנו חוות דעת ממונה על עבודות שירות שמצאו אותם מתאימים לעבודות.
נוכח מעבר הזמן, נבקש חווֹת דעת מעודכנות בעניינם מהממונה על עבודות שירות בתוך 15 יום, אשר תתייחסנה למועד ולמקום לריצוי העבודות. לאחר קבלת חוות הדעת נשלים את פסק דיננו. ש ו פ ט ת
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, כ"ח בטבת תש"ע (14.1.2010).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06104890_R09.doc יט
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il