פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10479/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10479/08 ע"פ 10527/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"פ 10479/08: פלוני המערערת בע"פ 10527/08: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה בע"פ 10479/08: מדינת ישראל המשיב בע"פ 10527/08: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 8241/07 מיום 27.10.08 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' ברקאי תאריך הישיבה: כ"ו בניסן תשס"ט (20.4.09) בשם המערער בע"פ 10479/08 ובשם המשיב בע"פ 10527/08: עו"ד נ' שוחט בשם המשיבה בע"פ 10479/08 והמערערת בע"פ 10527/08: עו"ד ש' כהן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעורו של המערער על הכרעת הדין מיום 23.7.2008 ועל גזר הדין מיום 27.10.2008 כמו גם ערעורה של המשיבה על גזר הדין הנ"ל, של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) בת.פ. 8241/07, אשר הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום לפיו דקר הוא את בת זוגו וגרם לה חבלה של ממש ובכך ביצע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), והשית על המערער עונש מאסר בפועל למשך ארבע שנים מיום מעצרו ומאסר על תנאי של עשרים וארבעה חודשים כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירת אלימות שהינה פשע תוך שלוש שנים מיום שחרורו. העובדות לפי כתב האישום 1. המערער ופלונית הם בני זוג שלהם שלושה ילדים ואשר חיו יחדיו כשבע שנים נכון למועד הגשת כתב האישום. לפי כתב האישום, ביום 4.8.2007 בשעה 14:30 לערך, כשבני הזוג שהו בדירתם בבאר-שבע (להלן – הדירה), דקר המערער את פלונית בבטנה באמצעות סכין מטבח גדולה וגרם לה חבלה חמורה בכוונה להטיל בה מום שלא כדין. באותה עת שהו בדירה שלושת ילדיהם. בתם - מ', בת החמש, הייתה עדה למעשי המערער (להלן – מ'). בשל מעשי המערער נגרם לפלונית פצע דקירה בבטן השמאלית העליונה עם דימום פעיל וחדירה לחלל הבטן. פלונית הובלה באמבולנס לבית החולים סורוקה, שם נותחה תחת הרדמה כללית ונמצא כי היא סובלת מדימום מסיבי משרירי דופן הבטן השמאלית התחתונה. לאחר שטופלה, שוחררה פלונית מבית החולים ביום 8.8.2007. במעשים אלו ביצע המערער חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. גרסאות הצדדים וההליכים בבית המשפט המחוזי גרסת המערער 2. במהלך אמרתו הראשונה במשטרה מיום 4.8.2007 טען המערער שלא היה כלל בדירה עת התרחשו האירועים נשוא כתב האישום, והגיע לדירה רק לאחר שהוזעק באמצעות שיחת טלפון שקיבל מבית החולים. באמרתו השנייה במשטרה מיום 8.8.2007 סירב המערער להשיב על שאלות החוקר, למסור גרסה או להתייעץ עם עורך דין. לעומת זאת, במסגרת אמרתו השלישית במשטרה מיום 12.8.2007 טען המערער כי הוא הגיע לדירה יום לפני פציעתה של פלונית ולמרות ששהה בדירה בעת פציעתה לא ידע הוא מה גרם לכך היות שבעת ההתרחשות הוא ישן יחד עם ילדיו. באמרתו הרביעית של המערער במשטרה מיום 12.8.2007 הוא מסר גרסה דומה לזו שמסר בעדותו מעל דוכן העדים בבית המשפט כפי שיפורט להלן. 3. בבית המשפט המחוזי, טען המערער, שהינו פלסטינאי תושב איו"ש אשר משפחתו מתגוררת בחברון, כי ביום 4.8.2007 הוא הגיע לדירה לאחר תקופה ארוכה שלא שהה בה בשל היעדר אישור כניסה לישראל. ביום בו נפצעה פלונית, סעדו בני הזוג יחד עם ילדיהם את ארוחת הצהריים. מיד לאחר ארוחת הצהריים, השכיבה פלונית את הילדים לישון בחדרם והחלה בשטיפת הכלים. המערער ישב בסלון מספר דקות ואז פלונית ביקשה ממנו כי יכנס לחדר הילדים ויבדוק האם הם מכוסים. לדבריו, הוא בדק וראה שהילדים נרדמו ומאחר והיה עייף פנה לנוח. לאחר מספר שניות שמע הוא את צעקותיה של פלונית "דקרתי את עצמי או נדקרתי", או אז רץ המערער למטבח וראה את פלונית אוחזת בבטנה ודם רב ניגר ממנה. אז החל לצעוק ולגדף אותה, הביא מגבת גדולה, קיפל אותה וביקש ממנה להצמידה לבטנה כדי לעצור את זרם הדם וראה שהיא עומדת להתעלף. המערער ביקש מפלונית לא לדבר, השכיב אותה וביקש ממנה להזמין באמצעות הטלפון ניידת אמבולנס היות שלא ידע כיצד לעשות זאת בעצמו. לאחר מכן, ביקש המערער מפלונית שתתקשר להוריה והיא עשתה כן. המערער טען כי עזב את הדירה לבקשתה ולתחנוניה של פלונית אשר חששה כי יסתבך לאור עברו הפלילי. לטענתו של המערער הוא נשאר בחצר הבית כדי לוודא את הגעתם של כוחות המשטרה וההצלה, ורק לאחר שהגיעו עזב את המקום ונסע להיפגש עם אחיו בקו התפר ממנו קיבל 1000 דינר ולאחר מכן חזר לדירתם של בני הזוג שם פגש באביה ואמה החורגת של פלונית ששהו בדירה יחד עם הילדים. המערער ביקש מהוריה של פלונית כי יבקרו אותה בבית החולים והוא נשאר לטפל בילדיו עד אשר הגיעה המשטרה ועצרה אותו. גרסתה של פלונית 4. כאשר הגיע השוטר לביתה של פלונית שמע הוא מפיה כי היא נדקרה מסכין, בטעות, במהלך השחזתה. גם כאשר פלונית הובהלה לבית החולים מסרה היא גרסה דומה לצוות הרפואי של ניידת האמבולנס. אף בעדותה במשטרה מסרה פלונית גרסה לפיה היא נדקרה במהלך השחזת הסכין. לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט חזרה בה פלונית מגרסתה הראשונית וטענה כי נדקרה במהלך ניסיון התאבדות, אחד מבין מספר ניסיונות קודמים. פלונית העידה כי לאחר שניסתה להתאבד, היא תאמה עם המערער גרסה שקרית לפיה היא נפגעה במהלך השחזת הסכין, ועשתה כן בשל חששותיה כי אם ניסיון ההתאבדות ייוודע אזי יילקחו ממנה ילדיה. פלונית העידה כי המניע לניסיון ההתאבדות היה שיחת טלפון שקיימה עם אביה דקות ספורות לפני ההתרחשות, במהלכה גידף אותה אביה בגין קשריה הרומנטיים עם פלסטינאי תושב איו"ש, וזאת על רקע התנגדותם של הוריה לקשר זה, דבר שגרם לה לסערת רגשות שהסתיימה בניסיון התאבדות. פלונית הודתה בעדותה כי בינה לבין המערער היו סכסוכים לא מעטים אשר נבעו מהלחץ בו היו נתונים בני הזוג לקבלת האישור אשר יאפשר את שהותו של המערער בארץ. פלונית הודתה כי בבוקרו של יום 4.8.2007 חזר והתעורר בינה לבין המערער סכסוך סביב נושא זה. אולם, לדבריה, המערער הרגיע אותה ולאחר מכן הם הכינו יחדיו את ארוחת הצהריים, ישבו לאכול בצוותא והשכיבו את ילדיהם לישון. אז, לדבריה, ביקשה מהמערער כי יבדוק שילדיהם ישנים ולאחר מכן האחרון פנה לחדרם של בני הזוג על מנת לנוח. לדבריה של פלונית, אחרי הריב של שעות הבוקר היא בכתה וכמה דקות לפני ניסיון ההתאבדות היא שוחחה עם אביה בטלפון, שיחה אשר גררה בעקבותיה את ניסיון ההתאבדות האמור. בעדותה בבית המשפט, גוללה פלונית את מצבה הנפשי הקשה וסיפרה אודות סכסוכים קשים בינה לבין הוריה על רקע התנגדותם לנישואיה למערער. פלונית תארה בעדותה את היחס המשפיל שנקטו כלפיה הוריה ובפרט אמה החורגת, אשר ניסתה פעם אחר פעם להפריד בינה לבין המערער. עוד סיפרה פלונית ארוכות אודות מצבה הרפואי וכן אודות ניסיונות ההתאבדות הקודמים שביצעה משנת 2004, גם בתקופות בהן חיה עם המערער. הכרעת הדין 5. גדר המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי הייתה האם המערער הוא זה שדקר את פלונית או האם הייתה זו פלונית אשר דקרה את עצמה במסגרת ניסיון ההתאבדות כאמור. בסופו של יום, בית המשפט המחוזי דחה את גרסאותיהם של המערער ופלונית, שלל את האפשרות כי מדובר בניסיון התאבדות וקבע כי היה זה המערער שדקר את פלונית, וזאת על בסיס ראיות נסיבתיות וממצאי מהימנות כפי שיפורטו להלן, שראה הוא בהם סיוע ראייתי לגרסת המאשימה. 6. מ' נחקרה על ידי חוקרת ילדים ובמסגרת חקירתה היא מסרה כי אביה – המערער – דקר את אמה. בית המשפט המחוזי עיין בתמליל חקירתה של מ' כמו גם בתיעוד חקירתה ובדברים שמסרה וקבע כי ניתן ליתן אמון בעדותה. בניגוד לטענתם של המערער ופלונית כי מ' אינה דוברת עברית או אינה שולטת בשפה העברית, היות שילדיהם דוברים ערבית ורוסית, הרי שבית המשפט התרשם באופן ישיר מ-מ', כנחזה בתיעוד הוידיאו, כי שפתה ואוצר המילים שלה בשפה העברית תאמו לילדה בגילה. למרות האמון שנתן בית המשפט ב-מ', היה הוא תמים דעים עם מסקנתה של חוקרת הילדים כי לא ניתן להסיק בוודאות את המסקנה כי מ' הייתה עדת ראייה לאירוע הדקירה עצמו. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להסיק ישירות מדבריה של מ' את המסקנה כי המערער הוא שדקר את פלונית. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להניח מתמונת הדברים אותה תיארה מ', כי היא הגיעה למטבח, בו היו מצויים הוריה, לשמע הצעקות ששמעה והייתה עדה לדרמה שהתחוללה, למראה אמה המתמוטטת כשהיא זבה דם. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לפסול את האפשרות ש-מ' הסיקה את המסקנה כי אביה דקר את אמה על פי עולמה היא וכי לא הייתה עדת ראיה לאירוע הדקירה עצמו. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת סתירה בין אמרותיו השונות של המערער במשטרה. כך, במהלך אמרתו הראשונה במשטרה מיום 4.8.2007 טען המערער שלא היה כלל בדירה בעת שהתרחשו האירועים נשוא כתב האישום, והגיע לדירה רק לאחר שיחת הטלפון שקיבל מבית החולים, בעוד שמאמרתו השלישית במשטרה מיום 12.8.2007 עולה כי כן היה בדירה עת נפצעה פלונית ואף הגיע לשם כבר יום קודם לכן. המערער הסביר בעדותו בבית המשפט כי באמרתו הראשונה טען שלא היה בדירה בעת ההתרחשות, היות שלא היה לו היתר שהייה כדין בישראל ולכן חשש כי יסתבך אם יודה ששהה בישראל אותה עת. 8. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של פלונית בבית המשפט כי היא שדקרה את עצמה במסגרת ניסיון ההתאבדות, הייתה עדות מגמתית, מתוכננת ומתואמת עם עדותו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי אם ביקשה פלונית לתכנן את מעשה ההתאבדות תוך הרחקת המערער מזירת האירוע לא ברור מדוע עשתה כן כאשר המערער נמצא בדירה, בעוד שהיא עצמה העידה כי באירועים קודמים בהם ניסתה להתאבד עשתה זאת הרחק מעיני בעלה. פלונית הסבירה כי ניסתה להתאבד למרות שבעלה וילדיה שהו בדירה אותה עת היות שהייתה שרויה במצב נפשי קשה לאחר שיחת הטלפון הקשה עם אביה, במהלכה הוחלפו ביניהם דברים קשים והיא צעקה. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתה זו של פלונית נשמעה לראשונה מעל דוכן העדים ואף לא זכתה לכל חיזוק, לא בעדותו של המערער, אשר לא סיפר כי שמע את פלונית צועקת בטלפון לפני הדקירה, וגם לא מפיה של מ' אשר סיפרה כי הגיעה למטבח לשמע צעקות וראתה את אמה מדממת אך בו בזמן לא סיפרה כי שמעה צעקות קודם לכן. אמה החורגת של פלונית לא סיפרה אודות קיומה של שיחת טלפון בין בעלה לבין פלונית מספר דקות לפני האירוע וגם לא נשאלה על כך בחקירה הנגדית על ידי בא כוח המערער. 9. בית המשפט המחוזי קבע כי היה ניכר מדבריה של פלונית כי מדובר באישה מוכה המדקלמת תשובות מפיה, במטרה ברורה, מגמתית ובלתי משתמעת כי עליה להעיד באופן אשר ירחיק כל אשמה מעל המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי פלונית ספגה אלימות מהמערער לאורך חיי הזוגיות ביניהם ונמנעה מלערב את אנשי החוק מחשש כי יבולע לה ומחשש כי המערער יורחק מעליה בהיותו תושב איו"ש. כך, קבע בית המשפט המחוזי כי פלונית העדיפה לספוג את פרצי האלימות מהמערער בניסיון להבינו או בניסיון לשמר את התא המשפחתי אותו הקימה עימו וזאת כחלק מתסמונת האישה המוכה. 10. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מעדותה של מ' עולה כי הייתה היא עדת ראייה לאירועי אלימות קודמים בין הוריה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי סיוע לעדות זו ניתן למצוא בעדותה של אמה החורגת של פלונית אשר סיפרה כי לא אחת הייתה מגיעה פלונית לביתם כשהיא חבולה בפניה ובידיה. עוד העידה אמה החורגת של פלונית כי לאחרונה קיימו השניים שיחה וממנה הבינה כי פלונית היא אישה מוכה. בית המשפט המחוזי קבע כי סיוע נוסף ניתן למצוא באמרתו הרביעית של המערער במשטרה במסגרתה הודה במעשה אלימות כלפי פלונית. כן קבע בית המשפט המחוזי כי סיוע נוסף ניתן למצוא גם בדבריה של פלונית אשר אישרה שהיו בינה לבין בעלה סכסוכים וכי בעבר הגישה תלונות נגדו בגין אלימות. בית המשפט המחוזי סבר כי רקע דברים זה מסביר את התנהגותה של פלונית, אשר חששה מן המערער והעדיפה למסור גרסה שקרית. מעדותה של פלונית עולה כי היא מסרה את ילדיה לחזקת משפחתו של המערער בחברון, מחשש שאם ילדיה יהיו בישראל הם יילקחו ממנה עקב אזהרות קודמות שקיבלה מגורמי הרווחה. בית המשפט המחוזי קבע כי פלונית העבירה את ילדיה לחזקתה של משפחת המערער בעקבות לחץ שהפעיל עליה המערער, על מנת לוודא כי תמסור גרסה שלא תפליל אותו במעשה העבירה המיוחס לו. 11. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי חיזוק לגרסתם השקרית של המערער ופלונית ניתן למצוא בממצא הסכין בזירת האירוע. הסכין נמצאה כשהיא שטופה מדם ומכל סימני זיהוי. ההסבר שסיפקה לכך פלונית היא כי מיד לאחר מעשה ההתאבדות שטפה היא את הסכין כדי לא לסבך את המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי הסבר שכזה אינו הגיוני שכן אם ביקשה פלונית להתאבד באופן שירחיק את המערער מכל חשש של אשמה, סביר היה להניח כי תותיר את הסכין בזירת האירוע, כפי שהיא, כשהיא נושאת את סימני טביעות האצבע שלה ומגואלת בדמה שלה ולא תטרח להעלים ראיות ולשטוף אותה. בנוסף לכך, אם פלונית עמדה להתעלף ושכבה על הרצפה כפי שמתארים זאת בעדויותיהם המערער ו-מ', לא ברור כיצד יכלה פלונית לאזור כוחות ולשטוף את הסכין. בית המשפט המחוזי הסיק כי המערער הוא שמצא לנכון לשטוף את הסכין ולטשטש את הראיות שהיו בזירת האירוע, ראיות אשר היה בהן כדי להפליל אותו. 12. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי מעשי האלימות הקודמים של המערער כלפי פלונית הסלימו והביאו לאירוע קשה בו נטל המערער את הסכין ודקר את פלונית כשמיד לאחר מכן שטף הוא את הסכין כדי להרחיק כל ממצא אובייקטיבי העלול להפליל אותו, בנה גרסה שקרית לפיה שהה באותה העת בחברון והוזעק חזרה לנוכח קריאה טלפונית מבית החולים, ויחד עם פלונית בנה סיפור כיסוי לפיו פלונית נדקרה במהלך השחזת הסכין. רק כאשר נוכח המערער כי מ' מסרה גרסה אחרת, בנה הוא יחד עם פלונית גרסה שקרית חדשה אודות ניסיון ההתאבדות. גזר הדין 13. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר באירוע אלים ואכזרי כשהמערער ברח מזירת האירוע, כדי להרחיק עצמו מכל אשם. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתעלם מן העובדה שלאחר ההתרחשות דאג המערער לשלומה של פלונית והזעיק באמצעותה את כוחות החילוץ. בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר ששקל את שיקולי הענישה השונים הגיע לכלל איזון לפיו יש להשית על המערער עונש מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת וכן עונש מאסר מותנה אשר ישקף את הגמול הראוי לבן זוג הנוקט באלימות קשה כלפי בת זוגו וכן יבטיח את המסר ההרתעתי. לפיכך, השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר בפועל לארבע שנים מיום מעצרו – 4.8.2007, כמו גם מאסר על תנאי לעשרים וארבעה חודשים כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירת אלימות שהינה פשע תוך שלוש שנים מיום שחרורו. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור על הכרעת הדין 14. טוען המערער, באמצעות בא כוחו – עו"ד נ' שוחט, כי בית המשפט המחוזי הרכיב תרחיש עובדתי שגם אם הוא אפשרי כהסבר להתרחשות נשוא כתב האישום, הרי שהוא לא הוכח בראיות ממשיות, כל שכן ברמה שמעל לכל ספק סביר. מן הצד השני, טוען המערער, תרחיש ניסיון ההתאבדות, הנטען בתוקף על ידי פלונית, הוא תרחיש ממשי שלא הופרך ולא נשלל בראיות. לא היו בפני בית המשפט המחוזי ראיות אובייקטיביות וממשיות לאיון גרסת ההתאבדות של פלונית, ומצד שני לא היה רשאי בית המשפט להרשיע את המערער בתרחיש שלא הוכח בפניו בראיות מספקות. מעת ששלל בית המשפט המחוזי את האפשרות לפיה מ' הייתה עדת ראיה לאירוע עצמו, נותרו בהכרח שתי ראיות ישירות לאירוע זה: עדות המערער ועדותה של פלונית. בהתקיים ראיות ישירות אלה ובהיעדר ראיות אובייקטיביות חד משמעיות לסתור את אותן ראיות, טוען המערער כי שומה היה על בית המשפט לזכותו. כמו כן, טוען המערער כי אין בראיות הנסיבתיות שהוצגו לבית המשפט כדי לגבש מסקנה הגיונית יחידה "הנכפית על השכל" ושיש בה לשלול תרחישים המתיישבים עם חפות, בוודאי כאשר תרחיש חלופי הגיוני עולה במישרין מעדותה של פלונית. 15. עוד טוען המערער, כי השימוש שעשה בית המשפט המחוזי בתסמונת האישה המוכה הוא בעייתי. פלונית לא אובחנה על ידי הגורמים המקצועיים כאישה מוכה, ולכן החלתה של תסמונת זו הינה בגדר פיקציה משפטית. לטענת המערער, תסמונת האישה המוכה יכולה לשמש כלי בידי בית המשפט להעריך ראיות קיימות, אולם חובה לשמר את האבחנה בין מישור הערכת הראיות לבין מישור יצירת ראיות או החלפת ראיות מכוח התסמונת האמורה. 16. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הילדים הועברו על ידי פלונית לחזקת משפחתו של המערער בשל לחץ שהפעיל עליה המערער. לטענת המערער, לא היה כל בסיס ראייתי שממנו יכול היה בית המשפט להסיק ממצא זה. הערעור על גזר הדין 17. טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כיוון שלא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות ולשיקולים לקולא בעניינו. בא כוח המערער טוען כי המערער הוא אב מסור לילדיו וכפי שהעידה קצינת המבחן בבית המשפט המחוזי יש קשר טוב בינו לבין ילדיו. עוד טוען המערער כי לא ניתן לקבוע שלילדים נגרמה טראומה היות שלא הוכח כי הם ראו את אירוע הדקירה עצמו וכי מדובר בדקירה חד פעמית ללא תכנון מוקדם. למעלה מכך, טוען המערער כי מתיעוד הצוות הרפואי שהגיע לדירה נובע כי מדדיה של פלונית היו תקינים, מה שמצביע על כך שהמערער לא נטש אותה במקום חסרת אונים. לאור האישום, לאחר שישתחרר המערער מריצוי עונשו לא יוכל המערער להישאר בישראל וגם לכך יש לתת משקל באיזון בין האינטרסים המתנגשים. לבסוף, טוען המערער כי בטרם נגזר דינו על ידי בית המשפט המחוזי, הוא היה נתון במעצר תקופה ארוכה במהלכה ניתק הקשר עם משפחתו וילדיו, נתון שבית המשפט המחוזי צריך היה לתת לו משקל משמעותי יותר בבואו לגזור את עונשו. מכל הטעמים הנזכרים לעיל מבקש המערער כי נקל בעונשו. 18. המשיבה אף היא מערערת על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, ואולם טוענת היא כי שגה בית המשפט המחוזי עת הקל יתר על המידה עם המערער. לטענתה, אין בעונש שהושת על המערער כדי להרתיע אותו או את דומיו הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגן, שכן מדובר בעונש שאינו הולם את חומרת המעשים. עוד טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל הולם לבריחתו של המערער לאחר המעשה וכי הזעקת העזרה הרפואית באמצעות פלונית מתגמדת אל מול מעשה הדקירה, הבריחה והותרתה של פלונית מדממת ופצועה כאשר ילדיהם הקטינים נמצאים בדירה. מוסיפה המערערת וטוענת כי היה על בית המשפט המחוזי להחמיר עם המערער בשל הימצאותה של מ' בדירה והיותה עדה למעשיו הנוראים של המערער, אשר אף לא הביע כל חרטה או אמפטיה כלפי פלונית או ילדיהם. לבסוף, טוענת המערערת כי בית המשפט לא שקל כלל את העובדה כי לחובת המערער עבר פלילי הכולל ארבע הרשעות קודמות בעבירות שהייה בלתי חוקית, זיוף, תקיפת שוטר והפרת הוראה חוקית. מכל הטעמים הנזכרים לעיל מבקשת המשיבה כי נחמיר בעונשו של המערער. דיון והכרעה 19. לדידי, דין הערעור להתקבל, במובן זה שהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי תבוטל והמערער יזוכה מחמת הספק, מהנימוקים שיפורטו להלן. התערבות בממצאי מהימנות 20. קבלת הערעור דנן כרוכה בהתערבות בממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. ההלכה בעניין זה היא שעל ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות של עובדה ובממצאים של מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, מהתנהגותם של העדים ומאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור [ראו למשל: ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)]. ואולם, להלכה זו נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]. בנסיבות המקרה שלפנינו, סבור אני כי שניים משלושת החריגים דנן מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בקביעותיה של הערכאה הדיונית. במקרה שבנדון, רוב ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון, תוך שבית המשפט המחוזי דוחה את גרסת ההתאבדות שהועלתה על ידי פלונית ועל ידי המערער על סמך היסק לוגי שביצע מתוך ראיות נסיבתיות כפי שיפורטו להלן, ובהסתמך על עדויות נוספות אשר לטעמי שגה הוא עת הקנה להן מהימנות גבוהה יתר על המידה. 21. למעלה מכך, בית משפט זה כבר קבע בעבר כי כאשר ממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על הסקת מסקנות לוגיות ממערכת של ראיות נסיבתיות, הרי שלערכאת הערעור אין כל יתרון על הערכאה הדיונית ובכגון דא יקל הדבר על ערכאת הערעור לבחון את הליך הסקת המסקנות של הערכאה הדיונית. יפים לכאן דבריו של כבוד השופט י' אלון בסעיף 8 לפסק דינו בע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2008): "בהכרעות המבוססות על הסקת מסקנות לוגיות והסתברותיות מן הראיות הנסיבתיות, יהיה מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור רחב יותר מאשר במקרים מבוססים על ראיות ישירות אשר יסודן, דרך כלל, בהתרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים." הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות 22. כפי שטען בא כוח המערער – עו"ד נ' שוחט – משקבע בית המשפט המחוזי כי מאשר הוא את מסקנתה של חוקרת הילדים לפיה מ' לא הייתה עדה לאירוע הדקירה עצמו, ותארה היא את ההתרחשות נשוא כתב האישום "על פי עולמה היא", הרי שלא נותרו עוד ראיות אובייקטיביות וישירות להוכחת גרסתה של המאשימה, ולכן הרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי התבססה כל כולה על ראיות נסיבתיות. אכן, בית משפט זה חזר והדגיש בעבר כי אין מניעה להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד. ואולם, על מנת לעשות כן מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסברי הנאשם במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ולא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר [ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.2009); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 692 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003), להלן - קדמי]. יפים לכאן דבריה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בפסקה 6 לפסק דינה בע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.5.2007) (להלן – עניין קייס): "הכרעה שיפוטית בהליך פלילי הנשענת על ראיות נסיבתיות, אמורה לבחון האם ראיות אלה בהשתלבותן מצביעות ברמת הוודאות הנדרשת על אחריותו הפלילית של הנאשם, או האם נותר ספק סביר בדבר אחריותו. העדר ספק סביר ביחס לתשתית ראייתית נסיבתית מפלילה משמעו כי המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק מן הראיות היא כי הנאשם אחראי בפלילים, ולא ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות קיומו של הסבר סביר אפשרי אחר השולל אחריות פלילית. ספק סביר עשוי לעלות מהראיות הנסיבתיות מקום שניתן להסיק מהן מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית. לאפשרות כזו צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים. הווי אומר, כדי לקבוע ממצא מרשיע על בסיס ראיות נסיבתיות, נדרש כי שילובן יוביל למסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה. בהתקיים מסקנה סבירה אפשרית אחרת, שהיא ממשית ואינה דמיונית, שאין בה כדי הפללת הנאשם, דינו לצאת זכאי." 23. בית משפט זה עמד כבר בעבר על כך שבחינתן של ראיות נסיבתיות כרוכה במבחן תלת שלבי, כפי שהדגישה חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בסעיף 3 לפסק דינה בע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (23.9.2004): בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם." 24. ראוי לחזור ולהדגיש כי בשלב השלישי של בחינת הראיות הנסיבתיות יש לבחון את ההסבר שמציע הנאשם לנסיבות המפלילות בראי מבחן הספק הסביר. הסברו של הנאשם יוכל להוביל לזיכויו מחמת הספק, אם בהסבר החלופי שהוא מציע יש כדי להטיל ספק בעוצמת הראיות המפלילות שהציגה המאשימה (עניין קייס, סעיף 8 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה). 25. לטעמי, ממסכת הראיות הנסיבתיות במקרה דנן אמנם ניתן היה להסיק את המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואולם, כפי שטען בא כוחו של המערער, אין זו המסקנה היחידה האפשרית ובוודאי שאין היא עולה באופן ברור והחלטי על התזה החלופית שהציעו המערער ופלונית בעדויותיהם בבית המשפט, לפיה פלונית ניסתה להתאבד. כך, כאשר מסכת הראיות הנסיבתיות בעניינו של המערער מעלה אך חשדות ותהיות באשר להתנהגותו, אך בו בזמן אינה מגיעה, לטעמי, כדי הסף הראייתי הדרוש בשיטת העונשין הישראלית – מעל לכל ספק סביר – אין לי אלא לזכות המערער מחמת הספק כמצוות המחוקק המורה כי כל ספק סביר צריך להטות את הכף לטובת הנאשם [סעיף 34כב לחוק העונשין; קדמי חלק שלישי, בעמוד 1458]. בהתאם לכך, עלינו לזכור כי בדיני נפשות עסקינן, ובכגון דא השופט היושב לדין אינו יכול להסתפק בראיות נסיבתיות שמעלות אך חששות, תמיהות או שאלות באשר להתנהלותו של הנאשם אלא עליו להיות משוכנע מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את המיוחס לו. בהתחשב ברמת הוודאות הנחוצה במשפט הפלילי, איני משוכנע כי המערער ביצע את אשר יוחס לו בכתב האישום, ולכן לו הייתה נשמעת דעתי הייתי מציע לחבריי לזכותו מחמת הספק. 26. כאמור, הקורבן על פי כתב האישום הינו פלונית, אולם פלונית עצמה העידה בבית המשפט כי לא המערער הוא שדקר אותה אלא פציעתה נגרמה לה עקב ניסיון התאבדות. כפי שאף טען בא כוח המערער, איני רואה מדוע תזה זו אינה אפשרית, במיוחד נוכח מספר ניסיונות התאבדות קודמים שביצעה פלונית. אילו לא היה מוכח בפני בית המשפט המחוזי "דפוס אובדני" על פיו פעלה פלונית לאורך שנים, יתכן ומסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה המסקנה היחידה העולה ממסכת הראיות הנסיבתיות, אך בהתקיים דפוס כאמור, מתעצם הספק בדבר אשמתו של המערער. בית המשפט המחוזי ראה בעדותה של פלונית, שטענה כי המערער נקט כלפיה באלימות בעבר כסיוע למסקנתו, אולם באותה מידה איני רואה מדוע לא ניתן, ואף צריך, להתייחס לחלק אחר בעדותה לפיו ניסתה היא להתאבד מספר פעמים בעבר וכי גם במקרה זה מדובר בניסיון התאבדות. לעובדה כי פלונית עצמה העידה כי המערער לא תקף אותה יש לדעתי חשיבות רבה ואף מכרעת, שכן היא דמות מפתח בפרשה. לדידי, הספק בדבר אשמתו של המערער מתעצם ביתר שאת נוכח העובדה כי עוד באותו יום שב המערער לדירה לאחר שנפגש עם אחיו בקו-התפר, בעוד שהפתרון הפשוט וה"קל" מבחינתו היה לברוח לתחומי איו"ש ולהקשות על אפשרות לכידתו והעמדתו לדין. ולא היא. המערער בחר לחזור לדירה מרצונו החופשי למרות שהיה ברור לו מראש כי יקושר להתרחשות, ייחקר ואולי אף יעצר ויועמד לדין. לטעמי, חזרתו של המערער לזירת האירוע בתוך פרק זמן קצר יחסית, אינה מאפיינת את התנהגותו של אדם אשר ביצע עבירה חמורה ביותר זה לא מכבר, במיוחד כאשר יכול היה לברוח לבית משפחתו בחברון ולהקשות על אפשרות לכידתו והעמדתו לדין. 27. בית המשפט המחוזי ראה בסתירה שבין גרסתו הראשונה של המערער במשטרה לבין גרסתו השלישית כסיוע לגרסת המאשימה. כאמור, במסגרת גרסתו הראשונה במשטרה טען המערער כי לא היה בדירה בעת ההתרחשות ואילו רק בגרסתו השלישית הודה המערער כי אכן היה בדירה. טענתו של המערער בהקשר זה כי בתחילה חשש הוא להודות ששהה בדירה היות שכך הייתה מתגלית שהייתו שלא כדין בישראל, הינה הסבר אפשרי וסביר ואין לומר כי הוא משולל יסוד. הסבר זה אף עולה בקנה אחד עם נסיעתו של המערער לקו-התפר בסמוך להתרחשות, שנבעה מחששו כי משיחקר על ידי המשטרה בעקבות ההתרחשות הרי שתתגלה שהייתו הבלתי חוקית בישראל. יוצא אפוא כי ניתן להסביר את הסתירה בין גרסאותיו השונות של המערער על רקע חששו כי שהייתו שלא כדין בישראל תתגלה, ולאו דווקא כניסיון מכוון להרחיק את עצמו מאירוע התקיפה המיוחס לו בכתב האישום. למעלה מכך, כפי שטען בא כוחו של המערער, גם אם נתגלתה סתירה בין גרסאותיו של המערער ויש חשש כי גרסאותיו אינן אמת, הרי שמקום בו אין ראיות ישירות לביצוע העבירה וקיימים חללים ראיתיים מהותיים, כמו במקרה דנן, שומה על בית המשפט לנקוט במשנה זהירות בטרם ירשיע את הנאשם על סמך ממצאי מהימנות בלבד. יפים לכאן דבריו של כבוד השופט מ' לנדוי בע"פ 426/67 בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 477, 483 (1968): "הנני גורס שעלינו לנהוג זהירות בהעמדת ההרשעה אף במקצת על כך, שהנאשם נתן הסבר אשר נמצא כוזב, פן ניכשל באחד הימים בהרשעת אדם חף מפשע. כבר נאמר אצלנו לא פעם שהסבר כוזב עשוי לחזק את האמון של בית המשפט במהימנות העדויות מטעם התביעה, אך אין הוא יכול למלא חלל הקיים במערכת התביעה מבחינת כמות ההוכחות – ה"יש" הדרוש להרשעה. אין זו אלא צורה אחרת של הכלל הידוע שכל ספק מתקבל על הדעת חייב להתפרש לזכות הנאשם." 28. בית המשפט המחוזי שלל את גרסתם של המערער ופלונית לפיו פלונית ניסתה להתאבד בנימוק שאם הייתה פלונית מבקשת להתאבד תוך הרחקת כל אשם מהמערער הרי שלא הייתה עושה זאת עת נכח בדירה. ואולם, אין בידי לקבל נימוק זה. כפי שטען בא כוח המערער, עדותה של פלונית בבית המשפט המחוזי גילתה מניע סביר לניסיון ההתאבדות האמור והוא השיחה הקשה אותה ניהלה עם אביה קודם להתרחשות, בעקבותיה נקלעה היא לסערת רגשות. כאשר אדם שרוי בסערת רגשות קשה הוא אינו חושב, בדרך כלל, בצורה רציונאלית ובוודאי שאינו צופה את מלוא ההשלכות של מעשיו על סביבתו ועל יקיריו. ידועים מקרים בהם אנשים שלחו יד בנפשם שעה שקרוביהם נמצאו כפסע מהם בלבד. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אמה החורגת של פלונית לא העידה שאביה של פלונית שוחח בטלפון עם פלונית במועד האמור, ואף לא נשאלה על כך על ידי בא כוחו של המערער במסגרת החקירה הנגדית. ואולם, אין בידי לקבל קביעה זו, שכן כפי שהיה בידי הסנגור להוכיח את דבר קיומה של שיחת הטלפון בין פלונית לבין אביה במסגרת החקירה הנגדית, כך גם הייתה המאשימה יכולה, וצריכה, להוכיח בנקל כי שיחת הטלפון האמורה לא התקיימה וזאת באמצעות פעולת חקירה פשוטה: הוצאת תדפיס שיחות הטלפון בסמוך לשעה הרלוונטית. מרגע שהמערער העלה גרסה סבירה ואפשרית אשר מגלה מניע לניסיון ההתאבדות של פלונית, על רקע דפוסה האובדני כמו גם לאור מערכת היחסים העכורה בינה לבין הוריה בשל קשריה עם המערער, הרי שהנטל להפריכה מוטל על המאשימה, וזאת בהסתמך על ההלכה לפיה גם כאשר המאשימה מציגה ראיות נסיבתיות מסבכות אשר מעבירות את "הנטל הטקטי" לנאשם הרי שנטל השכנוע באשמתו נותר על כתפיה עד סוף ההליך [ראו למשל: סעיף 13 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006)]. על כלל מנחה זה חזרה חברתי השופטת מ' נאור בסעיף 16 לפסק דינה בע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008): כאשר אשמתו של נאשם נלמדת ומוכחת לכאורה מכוחן של הראיות שהובאו נגדו, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחן השכל הישר. הנטל הטקטי אינו משנה את נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי. נטל השכנוע באשמתו של המערער מעל לספק סביר נותר על כתפי המשיבה עד לסיום ההליך. יחד עם זאת, מקום שבו "הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם" ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813, 835 (1949); וראו גם: ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך, פ"ד לה(1) 589, 593-592 (1980)." (ההדגשות לא במקור - י.ד.) במקרה דנן, סבורני כי המערער הרים את הנטל הטקטי, שכן הוא סיפק הסבר חלופי סביר והגיוני, שלא ניתן לומר עליו כי הוא חסר שחר, בהסתמך על כך שפלונית הפגינה בעבר דפוס אובדני וכן על רקע הידרדרות יחסיה עם הוריה לאור התנגדותם לקשריה עם המערער. על כן, משהעלה המערער גרסה אפשרית הנתמכת בראיות חיצוניות, הרים הוא את הנטל הטקטי לקיומו של ספק סביר, ומשביקשה המאשימה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה, הרי שהנטל לשלול את קיומה של שיחת הטלפון בין פלונית לאביה רבץ לפתחה ולא לפתחו של המערער. 29. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי על רקע דפוס מעשיו האלים של המערער כלפי פלונית, ניתן להסיק כי פציעתה נגרמה בשל אירוע המהווה ביטוי להסלמת אלימותו של המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי סיוע לכך ניתן למצוא באמרתו הרביעית של המערער במשטרה שהודה במעשה אלימות כלפי פלונית וכן בעדותה של מ' בת החמש, לפיה היא הייתה עדה בעבר למעשי אלימות של המערער כלפי פלונית. ואולם, סבור אני כי כדי להרשיע את המערער במעשה הדקירה נדרשת ראיה שמצביעה על אלימותו כלפי פלונית באירוע הספציפי נשוא כתב האישום ואין די בקיומן של ראיות המעידות על התנהגותו האלימה של המערער בעבר. כן, קבע בית המשפט המחוזי כי אמה החורגת של פלונית העידה כי פלונית הגיעה לביתה במספר הזדמנויות שונות בהן ראתה היא על גופה של פלונית סימנים כחולים, וכי משיחה שניהלו השתיים לאחרונה הבינה אמה החורגת כי פלונית היא אישה מוכה. ראשית, האם החורגת העידה כי היא "הבינה" מדבריה של פלונית שהיא אישה מוכה ולא כי פלונית אמרה או הודתה בפניה בצורה ישירה כי היא אישה מוכה ולכן אין כל וודאות שמסקנתה של האם החורגת נכונה או מבוססת. שנית, כפי שהסתמך בית המשפט המחוזי על עדותה של פלונית להוכחת דפוס אלים מצד המערער, הרי שניתן למצוא בחלק אחר של עדותה גם תמיכה למניעיה הזרים, האפשריים, של אמה החורגת שנבעו מניסיונה של האחרונה להפריד בין פלונית לבין המערער על רקע התנגדות הוריה של פלונית לקשריה עם המערער. משכך, לא ניתן לשלול על הסף אפשרות כי עדות אמה החורגת של פלונית נבעה מתוך שיקולים זרים, דבר שצריך היה להפחית בצורה ניכרת מהמשקל שאותו אמור היה ליתן לה בית המשפט המחוזי. 30. סיוע נוסף לגרסת המאשימה מצא בית המשפט המחוזי בכך שילדיה של פלונית שוהים בחזקתה של משפחת המערער בחברון, דבר שהוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי מדובר באמצעי לחץ שהפעיל המערער על פלונית על מנת שתעיד עדות שקר אשר תמנע את הפללתו. יתכן שכך הוא, אולם באותה מידה יתכן שפלונית העדיפה שילדיהם ישהו בבית משפחת בעלה ובלבד שלא יוצאו מחזקתה כפי שחששה שיקרה לאור אזהרותיהם של גורמי הרווחה ובמיוחד נוכח ההתרחשות נשוא כתב האישום. אין לשלול אפשרות זו על הסף גם משום שמי שבחרה לקשור את חייה עם פלסטינאי תושב איו"ש, אין סיבה ממשית כי תירתע מהאפשרות שילדיה ישהו בחיק משפחתו המתגוררת באיו"ש. בנקודה זו שומה על בית המשפט לבחון את מצב הדברים לא מתוך נקודת מבט אובייקטיבית אלא מתוך נקודת מבט סובייקטיבית, אשר בוחנת את הלך נפשה של אישה אשר בחרה מרצונה החופשי לחיות את חייה לצד פלסטינאי תושב איו"ש. לפיכך, אין זה מופרך כי פלונית בחרה להעביר את ילדיה לחזקת משפחתו של המערער מבחירה ומתוך רצון חופשי ולא בשל לחץ שהפעיל עליה המערער. גם אם בליבו של אדם סביר עולה תמיהה על ההיגיון העומד מאחורי החלטה כזו, הרי שאין די בתמיהה זו כדי לפסול את גרסתה של פלונית על הסף. 31. לבסוף, מצא בית המשפט המחוזי סיוע לגרסת המאשימה בכך שהסכין שפצעה את פלונית נמצאה שטופה ללא שרידי דם וללא טביעות אצבע. בית המשפט המחוזי ביקש להסיק מממצא זה כי המערער ניסה לטשטש את טביעות האצבע שהותיר על הסכין במטרה למנוע את הפללתו. בכך חוששני שבית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות, שכן אף אילו נתפסה הסכין כשעליה טביעות האצבע של המערער, הרי שלא היה בכך די על מנת לבסס את הרשעתו, שכן כמי שגר בדירה עם בת זוגו וילדיו סביר כי הוא השתמש בסכין ומשכך לא היה זה מפליא שזו תישא את טביעות האצבע שלו. אף אם נאמץ את הגרסה כי ככל הנראה פלונית לא נמצאה במצב פיסי המאפשר לה לשטוף את הסכין ולכן ניתן לשער כי המערער הוא זה ששטף אותה, אין בכך כדי לסייע למאשימה לבסס הרשעה במשפט פלילי. יחד עם זאת, יתכן כי אילו טביעות האצבע של המערער היו נמצאות על שרידי דמה של פלונית שנותרו על גבי הסכין הרי שהיה בכך להפליל את המערער במעשה הדקירה. ואולם, סבור אני כי גם אם היו נמצאות טביעות האצבע של המערער על שרידי דמה של פלונית שנותרו על פני הסכין, לא היה בכך להצביע בהכרח על אשמתו של המערער, שכן בהחלט יתכן התרחיש כי לאחר שישמע את זעקותיה של פלונית ויווכח בדבר פציעתה עת יגיע למטבח, יטול הוא את הסכין לידיו וכך יותיר את טביעות האצבע שלו. אכן, לא אתכחש לכך שעצם שטיפת הסכין מהווה פעולה מחשידה כשלעצמה, אך אין בכך להוביל למסקנה ישירה ובלעדית כי המערער שטף את הסכין כדי לטשטש באופן מכוון את הקשר שלו לאירוע הדקירה. אין בידי לקבוע באופן ברור מה הוביל את המערער לביצוע פעולה זו, אולם משעה שיתכנו הסברים אפשריים נוספים וחלופיים לפעולה זו, שאינם בלתי סבירים, הרי שאיני רואה מקום לייחס פעולה זו דווקא לחובתו של המערער, מה גם שלא ניתן לקבוע באופן החלטי כי היה זה המערער ששטף את הסכין. למעלה מכך, הלכה היא כי גם אם עולים חשדות כבדים נגד הנאשם, הרי שאין די בכך להביא להרשעתו מקום שהראיות הנסיבתיות אינן מעלות מסקנה אחת ויחידה בדבר אשמתו [ראו: פסק דינה של כבוד השופטת ש' נתניהו בע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 692, 698-699 (1982)]: "בהיעדרה של תשתית ראייתית נסיבתית, שלכאורה מצביעה באורח חד משמעי על אשמתו, אין די בהיעדר הסבריו (או גם שקריו) כדי למלא את החסר בפרשת הראיות של התביעה" [סעיף 8 לפסק דינו של כבוד השופט א' מצא בע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 868, 875 (1992)]. קיומו של ספק סביר 32. כאמור, במשפטנו הפלילי נדרש מן התביעה לשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם. כך למשל, בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993) (להלן - עניין דמיאניוק) נפסק: "במשפט פלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר (הרנון .... כרך א', בעמ' 212; י' קדמי על הראיות (דיונון, תשנ"א) 818)... המשמעויות של הרשעה בדין פלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים בענין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות סבירים." (שם, בעמוד 644) ובהמשך (שם, בעמוד 645): "אמת המידה, אשר על פיה אין הרשעה אלא אם כן יש ראיות לאשמה שמידתן מעבר לכל ספק סביר, היא אבן היסוד של המשפט הפלילי ודרכי הפעלתו". (ההדגשה לא במקור - י.ד.) 33. עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הורם מעמדה הנורמטיבי של הדרישה לספק סביר משנפסק כי מדובר ב"דרישה בעלת אופי חוקתי" (ראו: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007), סעיף 43 לפסק הדין). 34. בעניין דמיאניוק הוצגו כמה ניסיונות הגדרה של המושג "ספק סביר" (שם, בעמודים 647-651): "בעת מיון הראיות לצורך בחינת השאלה אם נתקיימה המידה הדרושה של ודאות, פועל בית המשפט בהכרח על-פי הערכה סובייקטיבית... . יחד עם זאת, יש לשאוף לשילובה של אמת מידה אובייקטיבית לתוך ההערכה האמורה. זו תציב לה תחומים ותסייע ביצירת אמצעי סינון שיוסיפו יסוד אובייקטיבי המושתת על אדני הסבירות. לשון אחר, בעת ההערכה של חומר הראיות, על בית המשפט לשאוף ליישומו של מבחן הבנוי על ההסבר הסביר. במה דברים אמורים: המבחן מורכב משני יסודות – 'ספק' ו'סביר'. שם התואר שניתוסף לשם העצם 'ספק' אינו בגדר סרח עודף מילולי מיותר; הוא בא לסייג ולהקנות לספק תכונה מוגדרת. קיומה של התכונה האמורה נבחן לפי אמות המידה הראציונאליות המקובלות עלינו. בביטוי 'סביר' טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית." (שם, בעמוד 652). ובהמשך: "ספק לבדו אינו מספיק, אלא רק ספק שיש לו אחיזה בחומר הראיות... . מבחן הספק הסביר הוא אפוא מבחן השכל הישר וניסיון החיים". (שם, בעמוד 653). 35. ואולם, כפי שהדגשתי בע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008), נמנה אני עם אלו הסבורים כי על השופט להאזין לקול מצפונו ולזכות את הנאשם שעה שלאחר בחינת כללם של דברים אין הוא משוכנע כי המסקנה היחידה העולה הינה בדבר אשמתו של הנאשם אלא נותר הוא עם ספקותיו אשר מונעים בעדו להורות על הרשעתו של הנאשם (לדיון בהחלתו של מודל ההכרעה המבוסס על "הפן הרגשי - סובייקטיבי של הספק" ראו יניב ואקי "סבירותו של ספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש" הפרקליט מט(2) 463, 509-515 (2007); כן ראו: גישתו של כבוד השופט מ' חשין בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 124-125 (1995) ובדנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 477 (1997), ואת דבריו של חברי, השופט א' רובינשטיין, בע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2006), בסעיף ה' לפסק דינו). 36. הרציונל המקובל המסביר את הצורך בהצבת רף הוכחה גבוה, של "מעבר לספק סביר" המוטל על כתפי התביעה במשפט פלילי, מתבסס על העיקרון לפיו "מוטב לשחרר תשעים ותשעה אנשים שפשעו מאשר להרשיע חף מפשע אחד" (כדברי כבוד השופט עציוני בע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, 757 (1978); כן ראו: עניין דמיאניוק, בעמ' 644-645; ע"פ 6900/98 אקב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 126, 139 (1999) (דברי כבוד השופט ח' אריאל)]. לדידי, רציונל זה מסביר אף את הצורך לאפשר לשופט היושב בדין להסתמך בסופו של דבר על צו לבו; זאת כאשר מצפונו מורה לו לזכות נאשם, אף אם אמות המידה הרציונאליות המקובלות מובילות למסקנה כי לא קיים ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם. 37. ואולם, במקרה דנן, סבור אני כי יש לזכות את המערער לא רק בשל קול מצפונו של השופט היושב לדין אלא דווקא משום שלטעמי לא ניתן לומר כי התביעה הוכיחה במידה הנדרשת את אשמתו של המערער. במקרה דנן המאשימה הציגה מסכת של ראיות נסיבתיות מהן עולות תמיהות ושאלות, אך המסקנה העולה מהן היא אינה בהכרח בדבר אשמתו של המערער. לטעמי, דווקא במקרים כגון דא, בהם אין בנמצא ראיות ישירות ואובייקטיביות להוכחת אשמתו של נאשם, וכל שהתביעה מציגה לבית המשפט מסתכם במסכת ראיות נסיבתיות שהמערער הצליח להודפן באמצעות תזה שלא ניתן לומר עליה כי היא בלתי סבירה, שומה על השופט היושב לדין לזכות את הנאשם. סיכום 38. במה דברים אמורים? מצד אחד ישנה עדותם של שני עדי מפתח בפרשה דנן – המערער ופלונית. מדובר בשני עדים מבוגרים, שמסרו גרסה דומה בבית המשפט. אל מול גרסה זו ניצבת עדותה של מ' – ילדה בת חמש בלבד, שנקבע כי היא לא הייתה עדה לאירוע הדקירה עצמו. מעבר לכך, הוכח כי לפלונית ניסיון אובדני עשיר כמו גם מניע סביר לביצוע ניסיון התאבדות. המאשימה עמדה על הודאותיו הסותרות של המערער, ואולם ההסבר שהיה בפי המערער לסתירות אלה אינו בלתי סביר לטעמי ובכל אופן ההלכה מורה כי אין להרשיע נאשם בהסתמך על שקריו כאשר בנמצא ראיות נסיבתיות בלבד. כך גם מציאתה של הסכין שפצעה את פלונית שטופה, ללא שרידי דם וללא טביעות אצבע, אין בה להעלות או להוריד מאשמתו של המערער משום שגם אם טביעות האצבע של המערער היו נמצאות עליה או על שרידי דמה של פלונית שנותרו על גבי הסכין, לא היה בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק הרשעתו בדין כאמור. למעלה מכך, למרות שהמערער לא היה בדירה בזמן שהגיעו אליה המשטרה וכוחות ההצלה, הרי שהמערער לא ברח מהדירה מיד בסמוך להתרחשות ולא נטש את פלונית אלא ראשית דאג להזעקתם של כוחות ההצלה, באמצעות פלונית, והמתין בחצר הבית עד שהגיעו, ויותר מכך חזר לדירה לאחר פרק זמן קצר ביותר במקום לבחור באפשרות ה"נוחה" יותר עבורו והיא בריחה למשפחתו בחברון. אכן, ישנה ראיה נסיבתית אחרת והיא עדותה של האם החורגת, אך כאמור מדובר בעדות שיש בסיס לומר כי היא נגועה בשיקולים זרים, ועל כן המשקל שיש לייחס לה הוא נמוך עד מאוד. אכן, הוכח קיומו של דפוס אלימות מצד המערער כלפי פלונית, אולם לצדו קיים דפוס מקביל, חזק לא פחות, הוא "הדפוס האובדני" של פלונית ובנסיבות המקרה איני רואה מדוע יש להעדיף את דפוס האלימות על פני "הדפוס האובדני" של פלונית אשר מקים, לטעמי, ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. מכל המקובץ לעיל עולה כי יתכן שהמערער ביצע את אשר מיוחס לו, אך יחד עם זאת ובאותה המידה יתכן בהחלט שלא עשה כן, שכן המסקנה בדבר אשמתו אינה המסקנה היחידה העולה ממסכת הראיות הנסיבתיות שהציגה המאשימה. לא אתכחש לעובדה כי עולות תהיות ושאלות באשר לאופן התנהלותו של המערער, אך כאמור אלה הן תהיות ולא יותר מכך. גם כאשר מדובר במספר תהיות המצטברות יחדיו, הרי שעל פי טיבן במקרה דנן, לטעמי, אין לומר כי "הכמות הופכת לאיכות" ועל כן יש לזכות את המערער מחמת הספק. יפים לכאן דבריו של חברי, השופט א' לוי בסעיף 13 לפסק דינו בע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (לא פורסם, 11.7.2005): "בהרשעתו של נאשם רק משום שגרסת התביעה נראית סבירה יותר, טמונה סכנה של בלבול היוצרות וגלישה לנטלי ההוכחה הנהוגים במשפט האזרחי, שם די בנטייה של מאזן ההסתברות לטובת מי מבין הצדדים כדי שהדיון יוכרע לטובתו. לא זה המצב בהליך הפלילי, אשר השלכותיו על חייו של הפרט קשה ומרחיקת לכת, ובהתאם, נקבע בצדו נטל הוכחה מחמיר יותר. תפקידנו כשופטים הוא לשוב ולשנן עיקרי-יסוד מנחים אלה שבנטלי הוכחה, תפקיד שאינו מתמצה באמירות עיוניות, כי אם ביישומן של אלה בחיי המעשה." לעת נעילה, אציין כי מעדיף אני במקרים המתאימים, כמו במקרה דנן, לזכות נאשם מתוך מחויבות לעקרונות המשפט הפלילי תחת הסיכוי להרשעת שווא של חף מפשע בשל קונספציה אפשרית שאולי ניתן לראות בה קונספציה סבירה, אך אין היא קונספציה מתבקשת או הכרחית. משכך, מתייתר הצורך, לטעמי, לדון בערעורים על גזר הדין. 39. אשר על כן, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ולזכות את המערער מחמת הספק. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. לצערי אין בידי - בכל הכבוד - להסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט דנציגר. סבורני כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס כדבעי וראוי לו לעמוד על תילו. בשונה מדעת חברי, הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא מוכיחות לדעתי את אשמת המערער, והתנהלות המערער לגירסותיה אינה יכולה לעורר אמון לשם כינונו של תסריט חלופי, תסריט נסיון ההתאבדות. ב. חברי השתית את גישתו על כך שניתן - על פי הפסיקה - להתערב בממצאים המבוססים על ראיות נסיבתיות ועל היסקים לוגיים. לכך אני מסכים. השכל הישר מחייב, שכל שאינו מראה עיני השופט והתרשמותו מראיות ישירות אלא מהגיונו ומהיסקיו - קל יותר להתערבות ערעורית, הקומצת ידה בנסיבות של ממצאי עובדה ומהימנות. האסמכתאות שהביא חברי בפסקאות 24-20 לחוות דעתו מדברות בעדן, ולא אחזור אליהן ועליהן. ואולם, בנידון דידן עסקינן גם בהתרשמויות ישירות של בית המשפט מגירסאות המערער ובת זוגו על דוכן העדים, ולכך יש ליתן משקל ראוי. ברם, אפילו נניח לסוגיית היקף ההתערבות, סבורני כי לגופו של עניין לא נמצא דופי בהיסקיה של השופטת המלומדת קמא. ג. אפתח בגירסאות שמסרו הנפשות הפועלות, וראשון להן המערער. עיינתי בארבע הודעותיו. ההודעה הראשונה מיום המעשה 4.8.07, אין בה כל אמת מעיקרה. המערער הרחיק עצמו מכל וכל מזירת המעשה ותלה את שאירע - לפי סיפורי ילדיו (בלא פירוט) - בדקירה עצמית של בת זוגו. בהודעה השניה מיום 8.8.07 שמר המערער, לאחר שיחה עם בא כוחו, על זכות השתיקה מכל וכל. בהודעה השלישית מיום 12.8.07 (16:20) טען לגבי חקירתו הראשונה: "לא הבנתי כלום בחקירה, הייתי מבולבל, לא הבנתי על מה אני עצור בכלל או ממה האשה קיבלה מכה" וטען, כי בפועל ישן עם הילדים בחדר (וזאת אף שהודה שדקה לפני כן אולי היה בסלון הדירה). יצוין, כי בעת המעצר שוחח עמו קצין משטרה בערבית (ראו דברי הקצין באסם חסין בגדרי הודעת ההמשך מיום 12.8.07; ראו גם עדותו מיום 6.3.08). בהודעה הרביעית (מאותו היום, בשעה 17:40), שנגבתה בהשתתפות מתורגמן, כבר ציין המערער כי רצה לנוח בחדר אחד בעוד המעשה התרחש בחדר אחר. משעומת עם טענתו בחקירתו הראשונה שלא היה במקום כלל, אמר "לא הייתי מפוכח, המחשבות שלי היו על אשתי אני וילדינו". ד. בחקירתו בבית המשפט (פרוטוקול מיום 3.6.08) ציין המערער כי שיקר בחקירתו הראשונה כיון שאינו תושב ישראלי, וקיבל אישור שהייה חדש; אך אין הסבר, הן לשתיקתו בחקירה השניה, והן לתשובותיו החלקיות בחקירה השלישית. בית המשפט קמא התרשם גם מן הסתירות המרובות בהודעות המערער, שפורטו בהרחבה ולא אמנה אותן כרוכל, וזאת בכל זוית - בזוית החקירות ובזוית עדותו בבית המשפט עצמו. ה. אשר לבת הזוג, אף כאן מצא בית המשפט, תוך ניתוח הגירסאות, כי המדובר במסכת שקרית - מגירסה ראשונה של דקירת אקראי במהלך השחזתו של הסכין, ועד לגירסת ההתאבדות. מצדי אדגיש, כי הפעם הראשונה בה העלתה בת הזוג את טענה ההתאבדות היתה אחרי שהמערער מסר גירסה זו מעל דוכן העדים (המערער העיד ראשון מטעם ההגנה (ביום 3.6.08) והעלה לראשונה את גירסת ניסיון ההתאבדות (עמ' 40 לפרוטוקול); בת הזוג, שהעידה שניה מטעם ההגנה, השמיעה לראשונה את גירסת ניסיון ההתאבדות בהמשך אותו היום (עמ' 46 לפרוטוקול)). במכתב השחרור של המערערת מבית החולים בו עיינתי נאמר, כי גירסתה בהגיעה לבית החולים בהיותה "בהכרה מלאה", היתה כי "סכין החליק ונכנס לבטן. שוללת נסיון התאבדות" (ההדגשה הוספה - א"ר). לפרמדיק של מד"א מסרה בת הזוג (כעולה מהודעתו), כי "בעת שהשחיזה סכין מטבח בעזרת מכשיר השחזה חשמלי הסכין נהדפה לכיוון הבטן שלה" (הודעה מיום 8.8.07). עוד ציין הפרמדיק, כי הרופא שהיה עמו אמר שהבחין בסכין ללא סימני דם, וכי המתלוננת טענה שבעלה לא בדירה ולא עשה זאת. לכך הוסיף בית המשפט מעשי אלימות קודמים של המערער כלפי בת הזוג בעבר. ו. בפנינו נטען, כי גם גירסת ההתאבדות, בצד גירסת הדקירה על ידי המערער שבפיה של התביעה, יכולה לעמוד. איני סבור כך. אכן, חברי נדרש במיוחד לנסיונות התאבדות של בת הזוג בעבר, אך לא למותר לציין כי למעט תעודה רפואית שטיבה לא הוברר, לא הוצגו ראיות כלשהן לששת נסיונות ההתאבדות להם נטען (ראו פרוטוקול הדיון מיום 3.6.08). בית המשפט לא אימת עובדתית גירסה זו - אדרבה, השופטת ציינה כי בת הזוג אמרה שעשתה נסיונות התאבדות בעבר הרחק מעיני בן זוגה, ולא שיתפה אותו בכך. מי לידינו יתקע שאכן היו נסיונות כאלה? הדבר נותר סתום ועמום. ואולם, כך או אחרת, אי אפשר לדידי, על פי מסכת העובדות שביום המעשה, לייחס למתלוננת נסיון התאבדות, ואילו היה כזה, יכלה למסור עליו מתחילה ולא להמתין ליום הדין בבית המשפט כדי להעיד על כך. אף אם חששה שייקחו ממנה את ילדיה - כטענתה - יכלה להתעשת ולומר את גירסת האמת בתקופה שבין האירוע לבין המשפט, ולא כך קרה. ובנוסף, אומרת דרשני העובדה שילדיה נמסרו בסופו של יום למשפחת המערער לפי החלטתה (אמנם בהסבר של חובות וחשש פן יועברו הילדים על ידי גורמי הרווחה למשפחה אחרת (עמ' 53 לפרוטוקול)). ז. עד כאן הסתירות הפנימיות בין הגירסאות שמסרו בני הזוג. עליהן יש להוסיף את חוסר ההיגיון הפנימי שבגירסאות הסופיות, לדוגמה בשאלה כיצד הצליחה בת הזוג המדממת להתקשר להוריה, ואחר כך לסדר את זירת האירוע באופן שלא יעורר חשד: "ש. כשאמרת לחובש שהגיע על החומר המשחיז זה שקר? ת. אני אישית שמתי את אבן ההשחזה על השיש, אני אישית נגעתי בסכין, אני אישית המצאתי את הסיפור הזה, אני המצאתי את זה. יש אנשים שלא רצו לראות את בעלי בחוץ אז הם החביאו את זה. ש. מתי שמת אישית את אבן ההשחזה על השיש? ת. אחרי הדקירה. ש. אם אני מבינה נכון, את דקרת את עצמך ניסית להתאבד ומיד שמת את אבן ההשחזה על השיש? ת. כן. ש. בעדות שלך את אומרת שאחרי שצעקת לבעלך שנדקרת הרגשת חולשה בגוף ושכבת על הרצפה, זה נכון? ת. כן. נכון שהרגשתי לא טוב. כל הסיפור שנדקרתי מההשחזה זה שקר. זה נכון ששטפתי את הסכין כשאני אומרת בהודעתי ששטפתי את הסכין עוד לפני שהבנתי שנדקרתי מהסכין. אני פשוט הייתי בהלם ורק אחר כך הבנתי מה קרה". אינני נדרש כלל, לטענה בדבר "אנשים שלא רצו לראות את בעלי בחוץ", ששיבשו את הזירה המשובשת, שהיא טענה בעלמא. ח. על אלה יש להוסיף סתירות בין שתי הגירסאות בצורתן הסופית. בית המשפט קמא מנה את אלה. לא נחזור על כך, אך לצורך הדוגמה נשוה בין סדרת הפעולות הבלתי סבירה שהובאה מעלה מפי בת הזוג, לעדות שמסר המערער בבית המשפט: "רצתי למטבח, ראיתי אותה בדיוק עומדת ותופסת את הבטן ודם יוצא, התחלתי לצעוק ולקלל אותה... כל השכונה שמעה אותי, התחלתי להסתובב בבית כמו משוגע, פעם ראשונה שאני רואה מצב כזה. הבאתי מגבת גדולה, קיפלתי אותה וביקשתי ממנה להזיז את הידיים לראות את הבטן, היא פתחה ושמתי לה את המגבת איפה שהמכה וראיתי שהמצב שלה עומדת להתעלף". ספק אם גירסה זו מותירה לבת הזוג, שדיממה בידי המערער ועמדה להתעלף, פנאי לסידור הזירה באופן שמסרה בעדותה. ט. מעבר לסוגיית הגירסאות הרבות וסבירותן, לא ניתן להתעלם מממצאים אוביקטיביים המאששים לכאורה את הפן הפלילי. לדוגמה, לזירת האירוע הגיעו אמבולנס וניידת משטרה. לא הצלחתי לברר בדיוק מי זימן את המשטרה, אך ברי כי בזמן אמת סבר מישהו שאין מדובר בתאונה ביתית גרידא. ועוד, נטען לגבי זירה ששובשה, ועסקינן בסכין שנשטף. לא די בהסברים הפתלתלים, לפיהם שובשה זירה של נסיון התאבדות, כדי שלא תיראה כזירת פשע. דומני כי ההסבר היחיד לעובדות אלה, הוא שהנפשות הפועלות הבינו היטב כי מדובר באירוע פלילי, והתנהגו בהתאם: בת הזוג שיבשה את הזירה, והמערער נס ממנה. אשר לסכין ולשטיפה, חברי ציין אל נכון כי אפילו היו על הסכין תביעות אצבעות של המערער לא היה בכך כדי להוכיח הרבה, אך עצם השטיפה מעיד - דומני - על רצון לשבש. י. המבקש לשכנע באמת - צריך לומר אמת. אם מעד פעם אחת, ניתן לעתים למחול לו. משמעד ושב ומעד, ומשנפתח פתח לתיאום גירסאות ולמסכת של טענות חדשה בשלבים מאוחרים, אמינות הגירסאות נשחקת עד דק. כדי ליצור ספק בליבו של בית המשפט יש צורך בסיפור חלופי, שלא רק ינגן על מיתר המזכיר עבר, כמו ניסיון התאבדות קודם של בת הזוג וחשש המערער בקשר לשהות בלתי חוקית, אלא ישתלב במסכת אמינה (אוסיף כי כשלעצמי נראית לי עמדת בית המשפט קמא באשר ל"תסמונת האשה המוכה", ראו האסמכתאות שהובאו, וכן ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא, אין דבר זה מתקיים. לגבי בני הזוג אומר איפוא, כי סידרת סיפורי מעשיות אינה יכולה, לדידי, ליצור ספק. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבלי סנהדרין פ"ט, ב'). "כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו", כל שכן אם הוכח כבדאי פעם אחר פעם, וקל וחומר אם אין ניכרים דברי אמת כל עיקר. י"א. חברי ציין, שנמנה הוא עם הסבורים "כי על השופט להאזין לקול מצפונו ולזכות את הנאשם, שעה שלאחר בחינת כללם של דברים אין הוא משוכנע כי המסקנה היחידה העולה הינה בדבר אשמתו של הנאשם, אלא נשאר הוא עם ספקותיו". אכן, גם אנכי ציינתי בעבר (ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)): "בסופו של יום, הספק עשוי לנבוע מהצטברותם של גורמים, שתוצאתם היא כי ידו של השופט רועדת בבואו לחתום על הרשעה. בגדרי ערעור, הגורמים עשויים להיות מבט שונה על הראיות במכלולן, או מבט שונה על ראיית-מפתח פלונית, או עניינים שבאו לאחר שהערכאה הדיונית סיימה מלאכתה, אשר הולידו את הספק". אולם, כדי ליצור ספק, יש צורך בהסבר חלופי הגיוני שיש לו אחיזה בחומר הראיות. "לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן זה... נדרש, איפוא, כי יתקיים ספק 'סביר', ולא ספק כלשהו, כדי להצדיק זיכויו של נאשם שקיימת נגדו גרסה מפלילה לכאורה" (ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 26 - השופטת פרוקצ'יה; ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221): "מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת, אלא שכנוע מעל ספק סביר. ספק סביר ייווצר כאשר ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית... מקום שהראיות להוכחת האשמה הן ישירות, הספק הסביר הוא פרי ממצאי מהימנות, המבוססים, כידוע, לא רק על שיקולים שבהיגיון אלא גם על ההתרשמות מן העדים. מנגד, המסקנה המרשיעה על-יסוד ראיות נסיבתיות אינה מבוססת בדרך-כלל על אינטואיציה שיפוטית אלא על שיטות הסתברות... באין נתונים סטיסטיים המאפשרים להגיע למסקנה מדויקת, פונה בית-המשפט למודל האינדוקטיבי, שיסודו בעקרונות לוגיים, המבוססים על נסיון החיים והשכל הישר. בשיטה זו, להבדילה משיטת ההסתברות המתמטית, ניתן להגיע למסקנה מרשיעה על-ידי צירוף מספר ראיות נסיבתיות הנוגעות לנאשם האינדיבידואלי. המודל האינדוקטיבי בנוי על שלילת הסברים המתיישבים עם חפותו של הנאשם. כלומר, כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול את הסברו והסברים היפוטתיים סבירים אחרים" (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653, 662 - השופטת דורנר). במקרה שלפנינו, סבורני כי לא ניתן להתייחס להסבר חלופי סביר אמיתי. ההסברים שהציעו המעורבים אינם מתיישבים זה עם זה, אינם מתיישבים עם עצמם, ולא מתיישבים על ליבי. ועל כל אלה, אין להתעלם מהשתלשלות הגירסאות השקריות, שמטילה סימן שאלה על אמיתות גירסאות אלה. י"ב. אשר לגזר הדין, שני הצדדים - המערער בהידרשו לחומרת העונש לשיטתו, והמדינה בערעורה על קולת העונש לשיטתה - הציגו פסיקה הנדרשת למקרי דקירה, ולפיה העונש כבד מדי או קל מדי. המנעד שהוצג נע בין שנתיים וחצי לתשע שנות מאסר. מבלי להידרש לאסמכתאות, העונש שנגזר על המערער מצוי ברף נמוך יחסית לפי פסיקתו של בית משפט זה. המדינה ציטטה בערעורה את דברי השופט לוי בע"פ 618/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), שם נתקבל ערעור המדינה במקרה של דקירה, ותחת שש שנות מאסר הושתו שמונה. נאמר שם כי: "זהו גילוי נוסף של נגע האלימות שפשטה בחברה הישראלית בכלל, וביחסים בתוך המשפחה בפרט. חדשים לבקרים אנו מתבשרים על גבר נוסף שחבל בבת זוגו, ולא מעטים הם המקרים שהתקיפות הסתיימו במותה של הקרבן. את הרוח הרעה הזו יש לעקור מן השורש, ומקום שהסברה וחינוך לא עושים את שלהם, מצווה בית המשפט לתרום את תרומתו בדרך הענישה שינהיג". ואולם, המדובר שם היה במקרה קשה במיוחד, בו - בין השאר - הותיר המשיב את קרבנו מדממת במשך מספר שעות, וסירב להזעיק עבורה עזרה רפואית תוך שהוא אומר לה כי הוא "ממתין למותה כדי שיוכל לבתר את הגופה". בנידון דידן, אילו נשמעה דעתי באשר להכרעת הדין וההרשעה היתה עומדת על תילה, הייתי מציע לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש, וכיון שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין, הייתי מעמידו על 66 חודשי מאסר, תוך שהמאסר על תנאי יישאר בעינו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: במחלוקת שנתגלעה בין חבריי, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט י' דנציגר. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ט בסיון תשס"ט (11.6.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08104790_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il