סעיד פארס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10469/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10469/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ד' ברלינר כבוד השופט ד' חשין המערער: סעיד פארס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 27.10.05, בת.פ. 268/03, שניתן על ידי כבוד השופט י' אלרון תאריך הישיבה: ד' בחשון התשס"ז (26.10.06) בשם המערער: עו"ד עבאס עבד אלכרים בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של פציעה, חבלה בנסיבות מחמירות, עבירות בנשק, איום, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת נכס החשוד כגנוב. בעקבות כך נגזרו למערער 36 חודשי מאסר ומאסר על-תנאי. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. (המערער הופטר מאחת העבירות המקוריות שיוחסו לו - חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין). 2. בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי באחד מימיו של חודש יוני 2003, בשעת צהרים, עמדו המתלונן, דיאב אבו-יונס, ושאדי אבו-סאלח (להלן: "שאדי"), לחצות את הכביש הראשי בסחנין. לפתע הגיע רכב מסוג אופל קאדט בצבע אדום, ובעודו נוסע באיטיות, שלף המערער שישב במושב שליד הנהג, אקדח ברטה 9 מ"מ, וירה ממנו לפחות ירייה אחת לעבר המתלונן. בהמשך, ירה המערער לעבר המתלונן ירייה נוספת, וכתוצאה מן הירי נפצע המתלונן ברגלו. נמצא כי האקדח בו נעשה שימוש, נגנב מאחר בשנת 2002. הרכב בו נסע המערער נמלט לכיוון כפר נחף, ושני שוטרים שהבחינו בו נסעו בעקבותיו. בשלב כלשהו ירד המערער מהרכב כשהאקדח בידו, והחל נמלט רגלית. נטען, כי במהלך בריחתו דרך המערער את האקדח ואיים עמו על אחד השוטרים שדלק אחריו. לבסוף, החליק המערער במדרון, האקדח נפל, והוא נלכד ונעצר. בחיפוש על גופו של המערער נמצאו רישיון נהיגה, תעודת זהות וכרטיס אשראי של אשה כלשהי. ביחס למסמכים אלה נטען כי הם נגנבו מבעליהם בשנת 2002. 3. המערער התגונן במהלך משפטו בטענה כי היה קורבנה של התקיפה, ולא מי שיזם אותה. לגרסתו, הוא נסע ברכב האופל שהיה נהוג על ידי חברו אדהם מטר, ועמם היו אחיו יוסף וגסאן עבאס. לפתע חסם את דרכם רכב אופל אחר בצבע כחול, וממנו ירדו מספר אנשים ששעטו לעברם עם אלות בידיהם. נטען, כי שאדי אבו-סאלח ירה מאקדח שהחזיק בידו באוויר, ולאחר מכן הכניס את האקדח דרך חלון הרכב, והצמידו לראשו של המערער תוך שהוא מאיים לרצוח אותו. בעקבות כך נאבק המערער בשאדי, והאקדח נשמט בתוך הרכב ונפל לרגלי המערער. זה האחרון, כך לגרסתו, הרים את האקדח מתוך כוונה לאיים בו ולהרתיע את התוקפים, ובדרך כלשהי נפלטה ירייה. לטענת המערער זו היתה הירייה היחידה שירה, בעוד שקודם לאחיזה באקדח נורו שתי יריות על ידי שאדי. על אשר התרחש בהמשך מסר המערער, כי הוא וחבריו נמלטו עם הרכב, והוא ביקש מאדהם להיכנס לתחנת משטרה, אך אדהם העדיף להמשיך בנסיעה. לבסוף, נעצר הרכב ואז הבחין המערער במכונית אזרחית ממנה ירד אדם שהחל דולק אחריו, ורק אז שמע קריאות "משטרה, משטרה". לטענת המערער, השוטר שנע לעברו לבש מדים, ואיים עליו עם אקדחו, דרש ממנו לשכב, וכך עשה. 4. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת המערער, וגם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעון על-פה, לא מצאנו כי הערכאה הראשונה נתפסה לתוצאה שגויה. נהפוך הוא, לא זו בלבד שגרסת המערער מתקשה להתמודד עם גרסתם של המתלונן ונוסעי הרכב האחר, אלא שהיא גם הופרכה בדברים שנרשמו מפיהם של אלה שנסעו עם, וביניהם אדהם ועבאס גסאן. אלה מסרו כי ראו את המערער מחזיק בידו אקדח, ועמו והוא הוא ירה מספר יריות, חלקן כלפי מעלה ואחת לאחור (ראו ההודעות ת/24, ת/25). גרסת המערער נסתרה עוד גם בעדותם של מי שלכאורה לא להם עניין להפלילו, והכוונה לעובד הפיצרייה, מוחמד אבו עלי, אליו התכוונו המתלונן וחבריו להגיע, וכן שניים שנקלעו לזירה במקרה – אחמד גנאים ומוחמד אבו סאלח. עדותם של עדים אלה מסלקת כל ספק, כי הטענה לפיה הותקפו המערער וחבריו על ידי המתלונן וחבורתו, היא גרסה אותה בדה המערער מלבו, ככל הנראה כדי לאלתר קו הגנה כלשהו במשפטו. לא זו אף זו, גרסת המערער לפיה האיץ באדהם לנסוע לאחר תקרית הירי למשטרה, נסתרה גם היא בעדותו של עבאס גאסן, אשר טען כי עד מהרה הבינו הוא וחבריו כי שוטרים דולקים אחריהם, והמערער לא זו בלבד שלא ביקש לעצור את הרכב, אלא האיץ בהם להימלט. גרסתו של המערער לעניין אותו חלק של האירועים, נסתרה גם בעדותם של השוטרים שדלקו אחריו - ירון ויטוסר וקובי בראונר. עינינו הרואות, כי בפני בית המשפט הונחה מערכת מוצקה של ראיות, המפריכה מכל וכל את הגרסה ששמשה את המערער להגנתו, ומצביעה עליו כיחיד שירה בזירה. מכאן דעתנו, שבהחלטת בית המשפט להעדיף את גרסתם של עדי התביעה, לא נפל כל פגם. ובאשר לפציעת המתלונן – אכן, אפשר שהמשיבה יכולה היתה להביא ראיות טובות יותר לבית המשפט, אולם נוכח העובדה כי בזירה נכחו אנשים מעטים, ולאור העובדה שהמערער היה היחיד שירה מנשק חם לעבר המתלונן וחבריו (ראה ת/4 ות/19), ומיד לאחר הירי נראה המתלונן נופל פצוע (ראו הצילומים ת/2), שוב אין ספק כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע כי פציעתו של המתלונן באה לו מידיו של המערער ולא אחר זולתו. אשר על כן, לא מצאנו מקום לשנות מהרשעת המערער באישום הראשון, וגם בהשגותיו כנגד ההרשעה באישום השני לא מצאנו ממש. 5. באשר לעונש, המערער ביצע עבירות מופלגות בחומרתן, שרק בנס לא הסתיימו בתוצאה קשה יותר, והכוונה לא רק לפגיעה במתלונן, אלא גם באנשים אחרים, שהרי אחד הכדורים שירה חדר לדירה שמעל לפיצרייה. ההגנה על אינטרס הכלל מחייבת לגזור למבצעיהן של עבירות מסוג זה עונשים מכבידים, ומנקודת השקפה זו לא גילינו בגזר הדין רכיב כלשהו של חומרה. הערעור נדחה אפוא על שני חלקיו. ניתן היום, ד' בחשון התשס"ז (26.10.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05104690_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il