ציון עייני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10444/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10444/06 ע"פ 10467/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר המערער בע"פ 10444/06: ציון עייני המערער בע"פ 10467/06: אורן דרמון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.12.06 בת"פ 40337/05 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: ח' בניסן תשס"ז (27.3.07) בשם המערער בע"פ 1044/06: עו"ד א' כהן בשם המערער בע"פ 10467/06: עו"ד צ' אמיר בשם המשיב: עו"ד ב' ע' ברוט בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) הרשיע את המערערים בשני הערעורים שבפנינו, על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (ריבוי מקרים) וגזר לכל אחד מהם עונש של 28 חודשי מאסר, מתוכם 14 חודשים לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרם והיתרה על תנאי, שלא יעברו עבירת אלימות מסוג פשע במשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורם. הערעורים בפנינו מופנים נגד חומרת העונש. כתב האישום המתוקן בו הורשעו המערערים מגולל מסכת קשה לפיה הם ניגשו, יחד עם אדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר), אל רכב בו היו חמש המתלוננות, ואשר חנה לצד הדרך בשעה 02:00 ברמת גן, והציעו למתלוננות לצאת עימן. המתלוננות סרבו ואמרו לשלושה להמשיך בנסיעה. או אז החלו השלושה לקלל את המתלוננות קללות בעלות אופי מיני וירקו לעברן. בהמשך עצרו השלושה את רכבם ורצו אל עבר המתלוננות. אחד מהם – ככל הנראה אותו אחר - התנפל על אחת המתלוננות, בעט בה והכה אותה באגרופים בכל גופה, לרבות בפניה, סובב את ידה בחוזקה, משך אותה, ומשזו נפלה על הרצפה המשיך לתקוף אותה בבעיטות. כתוצאה מהמהלומות נגרמו לאותה מתלוננת שני שברים בידה. בהמשך תקפו שלושת המעורבים את המתלוננות במכות, בעיטות ואגרופים וגרמו להן חבלות של ממש. 2. בפני בית המשפט המחוזי הונחו בטרם גזירת הדין תסקירי שירות המבחן בעניינם של המערערים, בהם הומלץ על שילובם במסגרת טיפולית לצד חיובם בשעות שירות לתועלת הציבור, וכן נשמעו עדי אופי. בית המשפט ציין כי חרף הטווח הרחב של הענישה בגין עבירות אלימות, מדובר בנסיבות חריגות של מעשה בריונות שבוצע ללא סיבה של ממש על ידי שלושה בחורים שהפליאו מכותיהם בצעירות שכל חטאן בכך שלא נענו לחיזוריהם. כן ראה בית המשפט המחוזי, כשיקול לחומרא, את העובדה שהמערערים נמנעו מלמסור את שמו של האחר, על אף שהוא היה ככל הנראה זה שנקט באלימות הקשה ביותר ושבר את ידה של אחת המתלוננות. בנוסף בית המשפט עמד בדבריו על החשיבות להביא בחשבון בגזירת העונש את עניינו של הקרבן. בית המשפט קבע כי גם אם מקובל עליו שהמערערים ובני משפחותיהם חווים כאב רב עקב ההליכים, לא ניתן בענישה סלחנית "להוזיל את כאבם וסבלם של קרבנות עבירת האלימות, שחוו אלימות קשה, מבזה ומשפילה מידיהם של הנאשמים". תסקירי שירות המבחן 3. הונחו בפנינו שני תסקירים בעניינו של כל אחד מהמערערים. בהתייחס למערער בע"פ 10444/06, ציון עיני (להלן: עיני), עמד שירות המבחן בתסקיר מאוקטובר 2006, על כך שמדובר בצעיר שזו הסתבכותו הראשונה והיחידה עם החוק ואינה מאפיינת את אורח חייו הנורמטיבי בדרך כלל. שירות המבחן התרשם כי הוא נגרר לביצוע העבירה, לוקח אחריות מלאה על חלקו במעשה והביע חרטה הנראית כנה. שירות המבחן עמד על כך שעיני החל במפגשים במסגרת קבוצה טיפולית והמליץ להעמידו בפיקוח שירות המבחן למשך שנה, במהלכה ישולב בקבוצה לצעירים כדי שיוכל להמשיך את הטיפול בו החל, וכן 150 שעות שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלוננות. בתסקיר עדכני ממרץ 2007 שב שירות המבחן והמליץ על מתן אפשרות לעיני להמשיך בהליך הטיפולי ולשם כך הוצע להעמידו בפיקוח שירות המבחן למשך שנה, במהלכה ישולב בקבוצה טיפולית לצעירים, ולקצר את תקופת המאסר שהוטלה עליו לשישה חודשים אותם ירצה בעבודות שירות. בהתייחס למערער בע"פ 10467/06, אורן דרמון (להלן: דרמון), התרשם שירות המבחן בתסקיר מחודש אוקטובר 2006, כי מדובר בצעיר שהעבירה הנוכחית אינה מאפיינת את אורחות חייו, חומרת האירוע הותירה בו את רישומה והוא מביע חרטה כנה וזקוק לתמיכה טיפולית לה הביע הסכמה. לפיכך הוצע להעמידו בפיקוח שירות המבחן למשך שנה וכן להטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות. בתסקיר עדכני מחודש מרץ 2007 צוין כי דרמון החל משתתף כבר בקבוצה טיפולית, מתמודד עם קושי לאחר שגיוסו נדחה ומוטל בספק בשל ההליך ומביע אמפתיה כלפי הקרבנות. לפיכך הומלץ על העמדתו בפיקוח שירות המבחן למשך שנה, במהלכה ימשיך לקחת חלק בקבוצה הטיפולית וכן על קיצור עונש המאסר שהוטל עליו לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות במקביל להליך הטיפולי. טיעוני המערערים 4. סנגורו של עיני גורס כי בית המשפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות, בעוד שלמעשה עצמו נתן משקל רב יתר על המידה, ושגה בהעדיפו את אינטרס ההרתעה על כל אינטרס שיקומי. לטענתו, לא ניתן המשקל המתאים להמלצת שירות המבחן שתאפשר לעיני להמשיך במגמת ההתקדמות המתוארת בתסקיר. הוא מדגיש את עברו הנקי של עיני שהינו צעיר נורמטיבי שסיים 12 שנות לימוד ושירת שירות צבאי מלא, את העובדה כי זו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק, את הודייתו המיידית במשטרה ונטילת האחריות המלאה על חלקו באירוע, כמו גם את העובדה שעיני היה עצור משך חודש ימים ולאחר מכן הוחזק משך כשנה בתנאי מעצר בית למעט יציאה לעבודה בפיקוח, ואף להגבלה זו יש מימד עונשי. לפיכך הוא סבור כי ענישה משמעותית בדרך של עבודות שירות יחד עם חיוב המערער בפיצוין של המתלוננות ושילובו בקבוצה טיפולית, ישיגו את מטרות הענישה במלואן. 5. סנגורו של דרמון טוען גם הוא כי לא ניתן מלוא המשקל לאינטרס השיקומי בעניינו של דרמון ותחת זאת ניתן מלוא המשקל לשיקולי ההרתעה והגמול. לדבריו, נסיבותיו האישיות של דרמון יכולות היו להביא את בית המשפט לגזור עליו עונש שאינו כולל מאסר מאחורי סורג ובריח: זו הסתבכותו הראשונה עם החוק, הוא ביצע את העבירות כתוצאה מלחץ חברתי ומהסיטואציה בה היה שרוי באותו הזמן, עד לביצוע העבירה ניהל אורח חיים נורמטיבי והשמתו במאסר עלולה להקנות לו דפוסי חשיבה ונורמות התנהגות עברייניות. כן הדגיש את גילו הצעיר של דרמון בעת ביצוע העבירות – שמונה עשרה וחודשיים – וציין כי מדובר במעשה חריג בנוף חייו וכי מדובר בצעיר העומד בפני גיוס. לדבריו, בשל היותו של האירוע על קו התפר בין תקופת הקטינות לתקופת הבגירות, היה מקום ליתן משקל יתר לשיקולי השיקום על פני שיקולי ההרתעה. הסנגור גורס כי היה מקום לאבחן בין דרמון לבין עיני בשל פערי הגיל ביניהם והעובדה שאם יתאפשר לדרמון להתגייס יוכל לחזור לדרך חיים נורמטיבית. עוד הוא סבור כי היה מקום ליתן משקל לכך שלא נעשה שימוש בכלי נשק באירוע ולכך שהמעשה אינו נמצא ברף הגבוה של החומרה. הוא סבור כי העונש שהושת על מרשו מחמיר ביחס לרף הענישה המקובל במקרים דומים, ובפרט נוכח תסקיר שירות המבחן אותו הוא מגדיר כ"תסקיר כל-כך חריג במובנו החיובי". הוא סבור כי בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לכך שלא חשף את שמו של האחר שהשתתף בביצוע העבירה ומסביר את התנהגותו זו בחשש מפניו של האחר שהוא זה, שלטענתו, החל בתגרה וחבל קשות במתלוננות. לפיכך הוא סבור, אין מקום לענישה על דרך של מאסר ממש. הכרעה 6. תיקים רבים באים בפנינו בשנים האחרונות ובהם מתוארת השתלשלות עניינים במהלכה הותקף אדם על לא מאומה, בעקבות עניין פעוט ערך. המקרה שבפנינו, גם אם לא נעשה במהלכו שימוש, כפי שמדגיש סנגורו של דרמון, בנשק חם או קר, מתבלט בסתמיותו, ברוע הלב שהפגינו המעורבים בו כלפי המתלוננות, ובכיעורו. אכן, קשה לקבל כל הסבר לכך שסירובן של המתלוננות להתרועע עם המערערים, גם אם עלבו בהם, עלה להן במחיר התקפתן על ידי שלושה בחורים צעירים הסבורים כי אין זכות סירוב להצעותיהם ומי שכך תעשה תשלם על טעותה זו מחיר יקר. המעשים משקפים תפישה מעוותת לפיה גבר רשאי לעשות שימוש בכוח הזרוע בתגובה לעלבון מצד אישה שאינה נענית לחיזוריו ובתגובה לעלבון בכלל, ואני רואה חשיבות בהכרעה המעבירה מסר שאינו משתמע לשתי פנים בכגון דא. איני רואה מדוע יש לראות במקרה זה כנופל בחומרתו במידה משמעותית מכל מקרה אחר של אלימות או סכינאות שאנו נתקלים בו ועל כן מקובל עליי כי המעשה חמור ומצדיק ענישה הולמת שתשקף מסר מרתיע וברור ותהבהב בראשו של כל מי שמוצא עצמו במצב העלול לגלוש לאלימות שאחריתה אין לדעת. אבהיר, כי אין משמעם של דברים כי שיקול ההרתעה הופך לשיקול היחיד ששם בית המשפט לנגד עיניו בגזירת הדין במקרים אלה. הענישה ככלל מלאכה אינדיבידואלית היא. היא נתפרת למידותיו של הנאשם על פי נתוניו, ואולם היא מותווית גם על פי שיקולים רחבים וכלליים יותר. אזכיר בהקשר זה את דבריו של חברי, השופט לוי, להם אני מסכימה. באותו עניין דובר בשלושה קטינים שתקפו צעיר על לא דבר. השופט לוי, אליו הצטרפה גם השופטת נאור, סבר כי אין מקום להקל בעונשם של המעורבים (שעמד על שלושים חודשי מאסר, מהם חמישה עשר חודשים לריצוי בפועל) וציין: "על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה" (ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 735 (2005)). נקודת המוצא צריכה איפוא להיות כי מעשי בריונות ראוי להם, גם אם לא נעשה בהם שימוש בסכין, גם אם תוצאתם אינה אשפוז ממושך של הקרבן (ואיני מקלה ראש בתוצאות המעשים במקרה דנן), לזכות את מבצעיהם בעונש חמור וכואב. אוסיף ואציין, כי מקובלים עליי דברי בית המשפט המחוזי שמצא ליתן משקל ומקום לפגיעה בקרבנות העבירה בגזירת העונש. גישה זו ראויה היא. לחומרה האמורה יש להוסיף במקרה שבפנינו כשיקול לחומרה את הפגיעה במתלוננות, ובפרט באותה מתלוננת שידה נשברה, וזאת גם אם המערערים לא היו אלה ששברו את ידה אלא, ככל הנראה, אותו אחר. שיקול נוסף לחומרא קשור אף הוא באותו אחר ועניינו סירובם של המערערים לחשוף את זהותו על מנת שימוצה עמו הדין. אכן, לפרישת רשת הגנה על מעורב בפלילים על ידי שותפיו יש מחיר אותו גובה החברה מאותם שותפים מגוננים. מקובלת עליי עמדת המשיבה כי הסירוב לחשוף את זהותו של אותו אחר יש בה משום מימד של התנהלות עבריינית ואני רואה בה קושי בעיקר מכיוון שגם לאחר שנטלו אחריות על המעשה עמדתם של המערערים היתה ועודנה כי הדמות המרכזית באירוע היתה האחר. נטילת אחריות על מעשה תוך הטלת האחריות המרכזית על אדם אחר שזהותו נותרת חסויה בשל שתיקת שותפיו מעוררת קושי גם במובן זה שהיא משקפת אי נטילת אחריות מלאה על המעשים וגם לכך השלכה על העונש הנגזר. אוסיף, כי לא התעלמתי מכך שייתכן ואכן חשש מפני אותו אחר הוא שהניע את המערערים לשמור על שתיקתם באשר לזהותו, ואולם ברי כי כמערכת לא ניתן להסכין עם טעם שכזה וחזקה על רשויות האכיפה שתדענה לספק למערערים את ההגנה לה הם זקוקים במידה שהיא אכן נדרשת. ויחד עם זאת, כאמור, מלאכת הענישה אינדיבידואלית היא ובבואי לבחון את הערעורים אני סבורה כי אכן ניתן בנסיבות להקל במידת מה עם המערערים, מי יותר מי פחות, כפי שיפורט. עניין לנו בשני צעירים שזו להם הסתבכותם הראשונה עם החוק. דומה כי אין חולק, בין היתר על רקע תסקירי שירות המבחן, כי הם ניהלו אורח חיים נורמטיבי ודרכם לא היתה דרך עבריינית. עובדות אלה, גם אם הן עומדות כשיקול מסוים לקולא, אך מעצימות את החרפה ואת תחושת הבושה שעליהם לחוש על המעשים שביצעו. תסקירי שירות המבחן מלמדים כי מאחורי שני המערערים ניצבת משפחה נורמטיבית ותומכת המוכנה לעשות כל שלאל ידה כדי לסייע בשיקומו של הבן שסרח ועל כך יש לברך ובכך יש להיתלות - בתקווה שאין מדובר אלא במעידה חד פעמית. כן אני רואה ליתן משקל מסוים לכך שמעשה האלימות ותוצאתו, הגם שחמורים הם, אינם מצויים ברף העליון של החומרה, ולא נעשה באירוע שימוש בכלי נשק. יחד עם זאת, ההתערבות בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית לא בנקל תיעשה, ובפרט מקום בו ניתן לומר באופן עקרוני כי בית המשפט המחוזי הביא בפניו את השיקולים הרלוונטיים והראויים לעניין ואיזן ביניהם נכונה. אם ראיתי להמליץ לחבריי שיש להתערב בעונש במקרה דנן, הרי שהדבר נובע מהחשש שמא שהות ממושכת בכלא תדרדר את המערערים אל מחוזות עברייניים שאני סבורה כי ניתן לסייע בידם שלא להגיע אליהם בשים לב לעברם הנקי, לנכונותם לעבור הליך טיפולי ולתמיכת משפחותיהם, הגם שאני רואה להבחין בעניין זה בין השניים. אשר לדרמון, מדובר בצעיר שזמן קצר ביותר עובר לביצוע המעשים חצה את גבול הקטינות ונכנס אל עולם הבגירות. אני סבורה כי לפרט זה משמעות וחשיבות כאשר בוחנים אנו את סיכויי שיקומו, כאשר אני נכונה להניח כי הוא נגרר אל האירוע בעקבות אותו אחר. בפרט אני רואה חשיבות לאפשרות כי יגויס לצה"ל, מתוך תקווה כי השירות הצבאי, בנוסף למסגרת טיפולית והפנמת חומרת המעשים שככל הנראה מתקיימת בו, יבטיחו כי לא ישוב לבצע מעשים דומים בעתיד. לפיכך, אני סבורה כי ניתן להקל בעונשו באופן שיוטלו עליו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, בכפיפות לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות וכן אני סבורה כי יש לחייבו בפיצוי בסך 8,000 ₪ לכל אחת מהמתלוננות. אשר לעיני, אני סבורה כי על אף שחלקם של עיני ודרמון בביצוע המעשים זהה, יש מקום להבחין בעונשים שייגזרו עליהם. אמנם, קיימות נסיבות לקולא בעניינו של עיני בדמות עברו הנקי, והמלצת שירות המבחן בעניינו ברורה. יחד עם זאת, עיני היה כבן 24 בעת שביצע את העברות בהן הורשע. קשה לקבל במצב זה טענה כי הוא נגרר אחר אותו אחר שזהותו נותרה עלומה. בנוסף, ועל אף התהליך הטיפולי בו הוא מצוי - ושתקוותי היא כי יצלח – אני סבורה כי לא ניתן להתעלם מאמירתו של עיני בהודעתו במשטרה (ת/1) כי הוא תקף את המתלוננות לאחר שכעס עליהן שאמרו לו ולחבריו להסתלק מהמקום ואף הוסיף שהוא סבור שהתגובה האלימה "הגיעה" למתלוננות. נכונה אני לקבל כי בתפישתו של עיני חל מאז שינוי, ואולם אמירות אלה צובעות באור בעייתי ביותר את התנהגותו ומקשות על הקלה משמעותית בעונש. בסיכומם של דברים אני סבורה כי ניתן להקל מעונש המאסר שהוטל על עיני באופן שהוא ירצה עונש מאסר של 9 חודשים וכן יחויב, בדומה לדרמון, בפיצוי בסך 8,000 ₪ לכל אחת מהמתלוננות. בנוסף לרכיבי העונש שפורטו אציע כי המערערים יושמו בפיקוח שירות המבחן למשך שנה (בהתייחס לעיני – מיום שחרורו ממאסר) וישולבו במסגרת טיפולית כפי שיקבע שירות המבחן. במובן זה אציע לקבל הערעור לגבי שני המערערים. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: לצערי, לא אוכל להצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת ע' ערבל. אכן, שני המערערים הם אנשים צעירים – עייני יליד שנת 1981, ודרמון יליד שנת 1987. שניהם ללא עבר פלילי, שאורח חייהם היה עד כה נורמטיבי. עייני שרת שרות צבאי מלא ועובד באופן מסודר לפרנסתו, בעוד שדרמון עומד בפני שרות החובה בצה"ל, ואפשר שעונש המאסר שהושת עליו ימנע זאת. יתרה מכך, שני המערערים הודו במעשים שיוחסו להם, הכו על חטא, ואף הביעו נכונות לפצות את קורבנותיהם. כן נטען, כי התקופה בה שהו במעצר ממש הטביעה בהם את חותמה, הואיל והם התקשו להסתגל לחברה אותה לא הכירו ואליה נקלעו על-כורחם. ברם, מנגד ניצבת חומרתן המופלגת של העבירות בהן נטל כל אחד מהמערערים חלק, בין בעצמו ובין מכוח אחריותו בהתאם לדיני השותפות למעשיהם של חבריו. השלושה תקפו בחמת זעם, בשעת לילה מאוחרת, נשים שהיו נתונות במצוקה, רק משום שאלו "העזו" לסרב להצעה לבלות עמם. עצם הפנייה של השלושה למתלוננות תמוהה היא אם לא לומר חצופה, ועל כן משנתקלו בסירוב היה עליהם להמשיך בדרכם. במקום לעשות זאת, הם פתחו בתקיפה אלימה נגד קורבנות תמימים, והפליאו בהן את מכותיהם עד כדי גרימתן של חבלות, ולאחת מהן אף נגרמו שני שברים בידיה. זו התנהגות אלימה, בריונית ושלוחת רסן, שגם אם מבצעיה התנהגו עד כה באופן נורמטיבי, ככל הנראה טמון בהם זרע פורענות, ומכאן סכנתם לרבים. על התנהגות מסוג זה היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב, ובמיוחד בימים בהן הפכה האלימות בחברה הישראלית לנגע, ביד קשה, וכל שאוכל לומר על העונש שגזר הוא כי מדובר בעונש מתון ביותר. מכאן דעתי שבעניינם של המערערים לא הוכחה עילה כלשהי להתערבותו של בית משפט זה, ומדעתי לא שיניתי גם נוכח המלצותיו של שרות המבחן. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את שני הערעורים. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: במחלוקת שנפלה בין חברי, אני מוצאת עצמי מצטרפת, לא בחדווה רבה לדעתו של חברי השופט א' א' לוי. שליחתם של אנשים צעירים לכלא, בפעם הראשונה, במיוחד כאשר מדובר בצעירים נורמטיביים ובאירוע חד פעמי, אינה עניין של מה בכך, והיא כרוכה בהתחבטות של ממש, בהעברת השיקולים לשני הכיוונים שוב ושוב על פני הצג המחשבתי עד אשר המחוג נעצר. לצערי – נראה לי כי אין מנוס מקביעה כי המחוג נעצר במקום שנקבע על-ידי בית משפט קמא. האלימות, אותה אלימות חסרת פשר, סתמית, שיש בה משום רשעות עליה דיברה חברתי השופטת ע' ארבל הפכה להיות אחד הנגעים הקשים וההרסניים ביותר שהחברה הישראלית מתמודדת בו, מעין נחש צפע שמרים את ראשו ומכיש חזור והכש בלי רחם. המלחמה בו צריכה על כן להיות כפי שנלחמים בנחש צפע, ללא פשרות. אירוע מעין זה שמדובר בו תיק הנוכחי הוא דוגמא מכוערת וארסית של אותה אלימות סתמית. לא יתכן שעצירה לצד הדרך, משום שאחת המתלוננות לא חשה בטוב תהפוך עבורן למלכודת הכוללת גם אלימות פיזית קשה וחמורה במיוחד וגם אלימות מילולית שהביאה להשפלתן של המתלוננות. אינני סבורה כי עונש שאין בו רכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח יכול להוות מענה הולם, ומשכך אין מקום להתערבותנו. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור, כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ז' באייר תשס"ז (25.4.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06104440_B03.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il