ענאן זידאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1044/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1044/13 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: ענאן זידאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 4.12.2012 ועל גזר דין מיום 24.12.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 28838-03-12 שניתנו על ידי כבוד השופט א' אליקים תאריך הישיבה: י' בחשון התשע"ד (14.10.2013) בשם המערער: עו"ד סולימאן עאמר בשם המשיבה: עו"ד ארז בן ארויה פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 4.12.2012 ועל גזר דין מיום 24.12.2012, אשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' אליקים) בת"פ 28838-03-12. המערער הורשע בשוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין) ובהפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק, וזוכה מאישום בניסיון לשידול לשוד, לפי שילוב סעיפים 402, 25, 30 ו-33 לחוק. בגין זאת נגזרו על המערער 48 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע. כמו-כן חויב המערער בתשלום פיצוי בסך 3,500 ש"ח למתלוננת. העובדות לפי כתב האישום המתוקן בשנית 1. בערב יום 12.3.2012, בעודם צועדים ברחוב, הציע המערער לשני חבריו, אדהם עווד (להלן: אדהם) ושאדי אסעד (להלן: שאדי; ושניהם ביחד: החברים או חברי המערער) לגנוב תיק מקשישה, שהרי נשים קשישות יתקשו לרדוף אחרי החברים במנוסתם. מיד לאחר מכן הבחינו השלושה במתלוננת, ילידת 1940. המערער ניגש אל המתלוננת, חטף את תיקה בכוח עד כי נקרעה רצועתו, ונמלט. בהמשך נטל המערער מן התיק סכום כסף המוערך במאות בודדות של שקלים והשליך את התיק ויתרת תכולתו. מעשים אלו בוצעו על ידי המערער בעת שהיה עליו לשהות במעצר בית, בהתאם להוראות צו בית משפט. בגין האמור הואשם המערער בעבירות המפורטות ברישא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. המערער הודה כי שהה ברחוב עם שני חבריו, ובכך הפר הוראה חוקית כפי שיוחס לו בכתב האישום. עוד הודה המערער כי גנב את תיקה של המתלוננת ונטל ממנו 180 ש"ח, כפי שהעלו גם ראיות נוספות, אך כפר ביתר המעשים המיוחסים לו, ובראשם בטענה להפעלת כוח מצידו כלפי המתלוננת, וטען כי לא ביצע עבירת שוד. משכך התמקד בית המשפט בשתיים – האם במהלך הגניבה הפעיל המערער כוח, באופן המקיים את יסודות עבירת השוד, והאם הבשילו מעשיו עובר לביצוע הגניבה לכדי ניסיון לשידול חבריו. 3. מטעם המאשימה העידו לפני בית המשפט המחוזי חבריו של המערער ומספר שוטרים. כמו-כן הוגשו הודעות מטעם המתלוננת ובעלה וכן תמונתו של התיק, בה נראה כי רצועת התיק מנותקת מגופו באחד מקצותיה. מטעם ההגנה העיד המערער עצמו. בית המשפט התרשם כי עדויותיהם של שאדי ואדהם, אותם מצא כמי שנקלעו לסיטואציה שלא ברצונם, אמינות, וביכר את גרסת התביעה, אשר התבססה על שילוב של מספר ראיות, על פני גרסת המערער, אותה מצא בלתי מהימנה. זאת על שום סתירות מהותיות אשר מצא בה, ובראשן העובדה כי בעדותו לפני בית המשפט סתר המערער את הודעתו במשטרה בה הכחיש את עצם גניבת התיק ואת נוכחותו במקום האירוע, וכשלים נוספים עליהם עמד בית המשפט בפסק דינו. 4. בנוגע לאופיים של מעשי המערער ציינה המתלוננת בהודעותיה כי נשאה את התיק על כתפה ברצועה, והבחינה כי זו נקרעה במהלך האירוע, בעת שחשה כי התיק "נתלש" מכתפה. שאדי העיד כי בעת משיכת התיק מכתפה של המתלוננת רצועתו נקרעה, וכך עלה גם מדבריו של אדהם, אשר העיד לפני בית המשפט כי ראה את רצועת התיק הקרועה נגררת על הקרקע בעת מנוסת המערער מן המקום. עוד העיד רס"ב שלומיביץ וסיפר כי מצא את התיק מיד לאחר האירוע כשרצועתו קרועה. מנגד, סיפק המערער בעדותו הסבר אותו מצא בית המשפט בלתי סביר, לפיו רצועת התיק נקרעה בשלב מאוחר יותר, בעת שרוקן תוכנו וחיפש בו דברי ערך. לאור האמור קבע בית המשפט כממצא עובדתי כי המערער גנב את תיק המתלוננת בכוח ותוך הפעלת אלימות וכי בכך התקיים היסוד העובדתי הדרוש לצורך התגבשותה של עבירת השוד. נוכח עדויות חברי המערער כי האחרון גילה בפניהם את רצונו "לגנוב מזקנות", והכוונה הנלמדת ממעשיו עצמם, קבע בית המשפט כי נתקיים במערער גם היסוד הנפשי של עבירת השוד. 5. באשר לניסיון לשידול חבריו לשוד; בית המשפט המחוזי לא שוכנע כי המערער רצה לשדל את חבריו לבצע שוד, אלא סבר כי בנסיבות העניין יש לראות את התנהגות המערער כשיתוף חבריו ברעיון שהבליח בראשו. זאת בעיקר לאור עדויות חבריו של המערער לפיהן מלבד העלאת הרעיון העברייני על דל שפתיו לא נקט המערער כל פעולת שכנוע או עידוד, והם עצמם פירשו את דבריו כהתלוצצות. לפיכך זוכה המערער מניסיון לשידול לשוד. בית המשפט המחוזי הדגיש כי גרסת המערער, לפיה היו חבריו שותפים לתכניתו ולמעשיו, סתרה את הודעותיהם של חבריו במשטרה ואת עדותם בבית המשפט. בית המשפט המחוזי לא מצא את גרסת המערער באשר למעורבות חבריו סבירה בשים לב לעובדה כי חרף אותו "תכנון מוקדם" ביצע המערער את מעשה השוד לבדו. לפיכך נדחו גם טענות המערער להגנה מן הצדק ולהפלייתו על רקע הגשת כתב אישום נגדו בלבד. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 6. בפתח גזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חובתם של בתי המשפט להגן על קורבנות חסרי ישע, ובהם קשישים, ואת ההכרח להחמיר עם מי שכיוון מעשיו השפלים כלפי קשישה, אשר אך בנס לא נפגעה. במסגרת שיקוליו בגזירת העונש עמד בית המשפט על נסיבות חייו הקשות של המערער, אשר התייתם מאב וננטש על ידי אימו בגיל צעיר, וכן התייחס לגילו הצעיר בעת ביצוע העבירה שבנדון, 22, ולתלותה של אחותו בו. כמו-כן התייחס בית המשפט להתרשמות שירות המבחן לפיה אמנם זקוק המערער להכוונה ולטיפול נוכח אישיותו הבלתי מגובשת, אך יש מקום להשית עליו עונש מאסר בפועל. מנגד, שקל בית המשפט לחומרה את הרשעתו הקודמת של המערער בעבירות פריצה ואת העובדה כי ביצע את השוד תוך הפרת מעצר הבית שבו אמור היה לשהות. לצד זאת, לא התרשם בית המשפט כי המערער נטל אחריות למעשיו. נוכח האמור הושתו על המערער העונשים המפורטים ברישא. נימוקי הערעור 7. ביחס לערעור כנגד הכרעת הדין טוען המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד סולימאן עאמר – כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המערער פעל לבדו. לשיטתו, היו שאדי ואדהם שותפים מלאים בתכנון המעשה, בביצועו ובבריחה בעקבותיו, ומשלא הואשמו לצידו נגועים אישומו והרשעתו בהפליה. עוד טוען המערער כי בנסיבות העניין לא היה מקום להרשיעו בשוד, אלא בגניבה בלבד – בה הודה. לטענתו, לא נקט באלימות בעת גניבת התיק, אשר החליק מכתפה של המתלוננת מבלי משים, ומשכך לא נתקיימו שניים מיסודות עבירת השוד – נקיטת מעשה אלימות, המקיים קשר פונקציונאלי למעשה הגניבה. בנוסף לכך טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט לפיה הוא נקט באלימות, שגויה. בהקשר זה טוען המערער כי תלישת רצועת התיק כשלעצמה אינה מלמדת על נקיטת אלימות במטרה לנטרל את הקורבן או להשלים את מעשה הגניבה, אלא, לכל היותר, הפעלת כוח כלפי חפץ. בהקשר זה טוען המערער כי היעדר הצורך של המתלוננת בטיפול רפואי, כמו גם דבריה במסגרת השחזור אותו ביצעה, במהלכו השיבה בשלילה לשאלות החוקרים אם הרגישה משיכה בכוח של התיק בעת שניטל ממנה ואם התנגדה למשיכה, שכן "זה [התיק] התחלק... לא היה לי מה להתנגד" תומכים בטענותיו לעיל. 8. ביחס לערעור כנגד גזר הדין; טוען המערער כי מתחם הענישה אותו קבע בית המשפט המחוזי אינו משקף נכונה את אופי העבירה בה הורשע, וכי בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת, בנסיבות העניין היה על המערער לשאת תקופת מאסר בפועל הנעה בין שישה חודשי עבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל, לכל היותר. לטענת המערער, מן הצדק להקל בחומרת עונשו נוכח עברו הפלילי הדל ונסיבותיו האישיות, עליהם עמד גם שירות המבחן בתסקירו, הודאותיו בחלק מן המיוחס לו והיעדרן של נסיבות מחמירות בענייננו, למעט גיל המתלוננת. עוד טוען המערער כי היה מקום להתחשב גם בענייניות בה נוהלה פרשת ההגנה, במסגרתה לא נדרשה המתלוננת להעיד ובכך נחסכה ממנה חשיפה חוזרת לאירועים. תשובת המשיבה 9. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן ארויה – טוענת לפנינו כי המערער חוזר בערעורו על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, אשר הוכרעו בפסק דינו המנומק. לפיכך, סבורה המשיבה כי במקרה דנא לא קמה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה לעניין השימוש בכוח ובממצאי מהימנות לעניין עדות המערער, אותם קבעה הערכאה הדיונית. באשר לטענת המערער להפלייתו, מסבירה המשיבה כי לא נמצאו ראיות מספקות כנגד חבריו ולכן נסגרו תיקי החקירה כנגדם לאחר הפעלה ראויה של שיקול הדעת הנתון לגורמי החקירה. 10. אשר להרשעת המערער בשוד, נטען כי הוא עצמו הודה בחקירתו הנגדית במשיכת התיק בכוח, ואילו חומר הראיות מוכיח כי הפעולה נסתיימה בקריעת רצועת התיק, ועל כן אין בנמצא ראיה שיש בכוחה לכרסם בממצא העובדתי לפיו ביצע המערער משיכה המלווה בהפעלת כוח ביחס לתיק שנשאה המתלוננת על כתפה. משכך, טוענת המשיבה כי נתקיימו יסודותיה המצטברים של עבירת השוד, בהתאם לכל המבחנים שנסקרו בפסיקה לעניין זה. באשר לגזר הדין טוענת המשיבה כי זה הולם בנסיבות העניין ואינו חורג ממדיניות הענישה הראויה אף לנוכח נסיבותיו האישיות של המערער, בשים לב לעובדה כי בשעת האירוע הפר המערער את מאסר הבית בו היה עליו לשהות. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני ראשיו, להידחות, וכך אמליץ לחבריי לעשות. 12. מקובלות עלי מסקנתו והנמקתו של בית המשפט המחוזי לעניין התגבשותו של היסוד העובדתי של עבירת השוד במקרה דנא, ואני סבור כי בדין הורשע המערער בעבירת השוד המעוגנת בסעיף 402(א) לחוק, אשר זו הגדרתה: "(א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים". לשון הסעיף מורה, כפי שציינתי במקום אחר, כי ארבעה יסודות מצטברים מרכיבים את יסודה העובדתי של עבירת השוד: הראשון – מעשה גניבה; השני – מעשה אלימות, לרבות איום לנקיטה במעשה אלימות; השלישי – כי מעשה האלימות נעשה בשעת הגניבה, או בתכוף לפניה או לאחריה; הרביעי – כי מעשה האלימות נועד להשיג החפץ הנגנב, לעכבו בידי הגנב או להתמודד עם התנגדות למעשה הגניבה [ראו למשל: ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל (19.10.2009) (להלן: עניין אזולאי); השוו גם: ע"פ 5299/92 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 485, 497-495 (1995) (להלן: עניין הררי)]. 13. ייחודה של עבירת השוד בהשוואה לעבירת הגניבה טמון בנקיטתו של מעשה אלימות בעל קשר פונקציונאלי למעשה הגניבה. שוד, כפי שהעיר בית משפט זה בעבר "אינו אלא עבירה של גניבה בנסיבות מחמירות, שבגדרה, ולשם ביצועה, נעשה מעשה אלימות" [ראו: ע"פ 2774/12 אבשלומוב נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין (19.3.2013) (להלן: עניין אבשלומוב); ע"פ 5541/11 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 24 לפסק דיני (13.12.2012); ע"פ 707/83 פטרומיליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 821, 825-823 (1984) (להלן: עניין פטרומיליו); יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני 746 (מהדורה מעודכנת, 2005) (להלן: קדמי)]. מעשה האלימות אשר בטבורה של עבירת השוד נדון לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, והשאלות אימתי וכיצד ניתן לקבוע כי הופעלה אלימות כלפי קורבן העבירה בעת שדבר הגניבה ניטל מעל גופו, זכו לתשובות שונות. הבדלי הגישות שניכרו בפסיקה נותחו בהרחבה בפסק דינו של הנשיא מ' שמגר בעניין הררי (שם, בעמ' 524-516) ונסקרו לאחרונה גם בעניין אזולאי (ראו: שם, פסקאות 69-57 לחוות דעתי). 14. הקשר הפונקציונאלי בין מעשה האלימות למעשה הגניבה הוא הבסיס המשותף לשלושת המבחנים הנזכרים בפסיקתו של בית משפט זה לעניין ההבחנה בין "גניבה" ל"שוד" – "מבחן ההתנגדות הפעילה", "מבחן המודעות" ו-"מבחן האחיזה" [ראו גם: ע"פ 5974/00 ערקאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 265, 270-269 (2001)]. קשר זה הוא הציר המרכז של בחינת קיומו של היסוד הרביעי של עבירת השוד, כעולה מפסיקתו של בית משפט זה ביחס לשלושת המבחנים לעיל [ראו: ע"פ 70/73 אלחרר נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 561, 573 (1973); ע"פ 877/84 גאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 169, 199-197 (1986); ע"פ 2013/92 חוזה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 818, 831-829 (1994); עניין אבשלומוב, פסקאות 16-15 לפסק הדין], ומשמעו כי על מנת שיוכח קיומו של שוד, יש להוכיח כי השימוש בכוח מצד מבצע הגניבה נועד לשם ביצוע הנטילה עצמה או לצורך הפחתת התנגדות הקורבן (השוו: עניין הררי, בעמ' 497). 15. מן הכלל אל הפרט; בית המשפט המחוזי קבע, נוכח בסיס ראיות מוצק ובניגוד לטענת המערער, כי הלה הפעיל כוח כלפי המתלוננת בעת שגנב את תיקה, ואינני רואה כל הצדקה להתערב בקביעה זו. כידוע, הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות של עובדה ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אשר להתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים יתרון מובהק על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור [ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000); ע"פ 502/10 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט א' שהם (22.10.2012)]. 16. אכן, להלכה זו נקבעו ברבות השנים שלושה חריגים מרכזיים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על ראיות בכתב [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, סעיף 4 לחוות דעתו של השופט ג' בך (19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית בוססו על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; השלישי, כאשר בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית נפלו טעויות מהותיות או כאשר הוצגו לפניה עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה [ראו, למשל: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 125-124 (2004)]. ואולם אינני סבור כי במקרה דנא מתקיים מי מבין החריגים הללו [השוו: ע"פ 4007/09 יוספוב נ' מדינת ישראל, פסקה 40 לפסק הדין (4.10.2010); ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 לחוות דעתי (31.7.2008); ע"פ 5921/12 סבג נ' מדינת ישראל, פסקאות 22 ו-31 לפסק הדין (7.5.2013)]. 17. גם לגופם של דברים סבורני כי לא נפל כל פגם בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, הנטועים היטב בחומר הראיות, ובמסקנותיו לאורם. הודעותיה של המתלוננת מלמדות כי המערער תלש את התיק מכתפה בניגוד לרצונה, ותוך שהבחינה במעשים, הגם שאלו נסתיימו למרבה המזל מבלי שנגרם לה נזק גופני. אישוש להפעלת כוח מצד המערער נשאב גם מעובדת קריעת רצועת התיק, הנלמדת הן מתמונת התיק אשר הוצגה לפני בית המשפט המחוזי והן מעדויות חברי המערער ורס"ב שלומיביץ. משעולה מעובדות המקרה, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, כי רצועת התיק נקרעה במהלך משיכתו על ידי המערער, לא יכול להיות ספק כי בפעולה זו הפעיל המערער כוח העולה על הכוח הנדרש לנטילת התיק לו הייתה זו מתבצעת ללא התנגדות. כך, ברי כי הפעלת הכוח נועדה להשיג את החפץ הנגנב, תיק המתלוננת, ולהתגבר מבעוד מועד על התנגדות אפשרית מצידה. עולה איפוא כי נתקיים קשר פונקציונאלי בין מעשה הגניבה לבין הפעלת האלימות מצד המערער. אשר על כן עמדתי כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על חומרת העונש 18. מלאכת גזירת העונש אינה מלאכה שרירותית, אך גם איננה מדע מדויק. עניין היא לשיקול דעת הנסמך על הערכת מכלול הנסיבות והשיקולים והכול בכפוף לעיקרון המנחה של אחידות הענישה [ראו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979)]; ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פסקאות 85-78 לפסק הדין (12.1.2011)]. ער אני לעובדה כי ישנם מקרים בהם הושת על אדם אשר הורשע בשוד בנסיבות דומות עונש קל יותר מן העונש אשר הוטל על המערער. ואולם, ער אני גם לחומרת העבירה בה הורשע המערער ושותף אני לעמדה לפיה יש להחמיר עם מי אשר שלח ידו כנגד קשישה דווקא על שום חולשתה. 19. אין צורך להכביר מלים על השִפלות שבשוד קשישים חסרי ישע. עמד על כך בית משפט זה לא אחת בקובעו כי עבירת שוד חמורה שבעתיים בעת שהיא מופנית כלפי החלש והקשיש, אשר סיכויי התנגדותו נמוכים [ראו למשל: ע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין (9.5.2007); ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין (3.9.2008)]. על נפגעי עבירה אלו, בכוח ובפועל, מצווה החברה להגן, ובתי המשפט נושאים חובה זו לנגד עיניהם ומייחסים חומרה יתרה לעבירות המכוונות כנגד קשישים. ראוי לחזור ולהדגיש בכל עת: "שוד או גניבה מקשיש ומחסר ישע, נתפס כמעשה שיש בו כיעור מוסרי גדול יותר מעבירה 'רגילה' של שוד או גניבה, בהיותו הפרה של הציווי 'והדרת פני זקן' הנתפס כמעין חוק טבע בכל חברה אנושית. העבירה של שוד קשישים היא מעשה נקלה ובזוי במיוחד, גם בקוד העברייני, ולא בכדי היא נחשבת לעבירה הנמצאת בתחתית 'שרשרת המזון' של העבירות ושל העבריינים" [ע"פ 1864/11 דוידוב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין (7.11.2012)]. 20. פסיקה ענפה מדגישה את חשיבות ההרתעה והגמול ביחס לעבריינים הפושעים נגד קשישים. בית משפט זה רואה בענישה המחמירה בנושאים אלו את תרומתו להגנה על קשישים וביטוי לרצונו להבטיח כי גם בערוב ימיהם לא יהפכו מי שאינם עוד בשיא כוחם הפקר למעשי בריונות, ולא תפגע איכות חייהם [ראו למשל: ע"פ 7961/07 מדינת ישראל נ' שכטר, פסקה 8 לפסק הדין (19.3.2008)]. 21. עיון באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, בהן נדון עניינם של מי שהורשעו בשוד קשישים בנסיבות דומות, מלמד כי בית המשפט המחוזי לא נקט בנאשם ביד מחמירה החורגת ממדיניות הענישה המקובלת, אף אם לא הקל עימו. כך, למשל, בעניין אבשלומוב, בו נדון מקרה אשר עובדותיו דומות למקרה דנא, העיר בית המשפט כי עונש מאסר בפועל בן 5 שנים לצד הפעלת מאסרים מותנים כוללים של 10 חודשים שהופעלו במצטבר, מסמן את מתחם הענישה המקובל בעבירות כגון העבירה בה הורשע המערער במקרה שלפנינו (שם, פסקה 20 לפסק הדין). 22. עוד מצאתי כי דין טענות המערער בעניין אי שקילתן כנדרש במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי, של נסיבות חייו הקשות, עברו הפלילי הדל, לטענתו, הודאותיו החלקיות ודרך ניהול המשפט מצידו, להידחות. מקובלות עלי לעניין זה הן התייחסותו של בית המשפט המחוזי לנסיבות אלה, והן האיזון שערך בינן לבין הנסיבות אשר נשקלו לחומרה בעניינו של המערער, כמפורט בגזר הדין. וזאת בשים לב להרשעותיו הקודמות בעבירות רכוש אחרות ולעובדה כי ביצע את העבירה שבביצועה הורשע בעת שהפר הוראה חוקית ויצא שלא כדין ממעצר הבית בו אמור היה לשהות. 23. משכך, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסקי הדין שהוצגו לעיוננו נחה דעתי כי עונש המאסר בפועל לתקופה בת ארבע שנים, אשר הוטל על המערער, עולה בקנה אחד עם מידות הענישה הנהוגות במקרי שוד של קשישים ברחוב. ודוקו, אין בעובדה כי המתלוננת לא נחבלה ולא נזקקה לטיפול רפואי כדי לשנות מכך. לפיכך, אני סבור כי דין הערעור על גזר הדין להידחות. סוף דבר 24. כאמור לעיל, לטעמי יש לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, וכך אמליץ לחבריי לעשות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר. אמת נכון הדבר, המערער לא השתמש בכוח רב, אך דיינו באלימות הקלה כלפי המתלוננת וברצועת תיקהּ שנקרעה, כדי להסיק שהמערער עשה את אשר עשה על מנת לגנוב את התיק, או על מנת למנוע התנגדות מצִדה של המתלוננת לגנֵבתוֹ. בדין הורשע אפוא בשוד; ובצדק נדון ל-4 שנות מאסר ומאסר על-תנאי. נסיבותיו האישיות קשות, אך החובה החוקית והמוסרית להגן על המתלוננת, ועל קשישים וקשישות שכמותה – על בטחונם האישי, על רכושם, על בריאות גופם ונפשם – גוברת. ש ו פ ט הוחלט כאמור פה אחד בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשע"ד (29.10.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13010440_W01.doc צמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il