אברהם מישאל יזדי נ. יהודה יזדי

החלטה בתיק ע"א 10430/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10430/04 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: אברהם מישאל יזדי נ ג ד המשיבים: 1. יהודה יזדי 2. אליעזר יזדי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.7.2004 בתיק א' 1151/97 שניתן על ידי כבוד השופטת א' אפעל-גבאי תאריך הישיבה: ח' באב התשס"ו (2/8/06) בשם המערער: עו"ד עדיאל חשין, עו"ד מייק אברהמס בשם המשיב 1: עו"ד יורם זריפי בשם המשיב 2: עו"ד יוסף תוסייה-כהן פסק-דין השופטת ד' ברלינר: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' אפעל-גבאי) בת.א. 1151/97 מיום 25.7.04 אשר אישר את החלטתו המסכמת של המפרק (כבוד השופט (בדימוס) יעקב בזק) לעניין חלוקת נכסי השותפות בין בעלי הדין. במוקד הערעור עומד בניין ברחוב גרוסברג 11 בירושלים (להלן – הבניין). השתלשלות האירועים הצריכים לעניין 1. בין שלושת האחים – אברהם (להלן – המערער), יהודה ואליעזר (להלן – המשיבים) לבית משפחת יזדי התקיימה במשך 14-20 שנה שותפות שכללה עסקי בשר ועסקי מקרקעין. סכסוך בין האחים הוביל לכך שבשנת 1997 החל הליך פירוק שיתוף בפני נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימוס) ורדי זילר. בפסק דין מיום 25.11.98 החליט הנשיא זילר למנות כונס נכסים או מפרק על-מנת לטפל בפירוק השותפות. ביום 13.12.98 מונה השופט (בדימוס) י' בזק כמפרק. ביום 25.2.99 החזיר המפרק את המינוי לנשיא זילר על-מנת שיפסוק בשאלה - מהם הנכסים השייכים לשותפות. בהחלטה מיום 23.1.00 המשלימה את פסק הדין מיום 25.11.98 קבע הנשיא זילר עקרונות מנחים בקביעת היקף נכסי השותפות וכן מנה רשימה, "לא בהכרח ממצה" (כהגדרתו), של נכסים הכלולים בנכסי השותפות. בין הנכסים נמנה גם הבניין. ערעור (1464/00) ובקשת רשות ערעור (1463/00) שהוגשו על-ידי המערער לבית המשפט העליון על ההחלטה הנ"ל – נדחו בתאריך 5.6.01 בכפוף למחיקת שתי שורות מגוף ההחלטה אשר עניינן הקביעה כי הנכסים יחולקו לשלושה חלקים שווים וכן הקביעה כי "הטענה שהשמיעו חלק מהצדדים לפיה הקרקע עצמה שייכת אמנם לשותפות, ואולם מה שנבנה על קרקע זו שייך באופן מלא או חלקי רק למי מהצדדים, נדחית לחלוטין" (עמוד 5 להחלטה). ביום 26.6.02 הגיש המערער לבית המשפט "בקשה למתן הוראות למפרק לשמוע ראיות בכל הכרוך בהוצאות הבניה של הבית ברחוב גרוסברג, בין על-ידי מכירת דירות ובין על-ידי קבלת הלוואות לצורך הבניה" (בש"א 2060/02). בהחלטה מיום 1.7.02 דחה הנשיא זילר בקשה זו והטיל על המערער הוצאות. הנימוק לדחייה: "חושש אני כאמור שהדברים מוקדמים. אם יהיה ברצון המבקש לערור על מסקנה ממסקנות המפרק, יוכל לעשות כן לאחר שיתברר מהי אותה החלטה לה אינו מסכים". הדגש הוא על חלקו השני של המשפט שצוטט לעיל קרי הפניית המערער לאפשרות לערער ספציפית, על מסקנה מסוימת ממסקנות המפרק – אם יהיו לו השגות לגביה. החשיבות תובהר בהמשך. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על החלטת הנשיא זילר, נדחתה על-ידי כבוד השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן מאותו נימוק (בר"ע 7858/02 מיום 11.11.02). ביום 11.8.02 במסגרת החלטת ביניים של המפרק, נקבע כי: "אנו חוזרים לרשימת שמונה הנכסים שערך הנשיא המלומד, ממנה לא הצליח אברהם לגרוע ועליה לא הצליח יהודה להוסיף וחבל על הזמן והממון שבוזבזו על כך לשוא". בקשה שהגיש יהודה להורות למפרק לשנות את החלטתו – נדחתה על-ידי הנשיא זילר. אברהם (המערער) לא השיג על החלטה זו. על בסיס החלטת הביניים, בהסכמת הצדדים, מינה המפרק שמאית ולאחר מכן ביום 18.4.04 קבע במסגרת החלטה מסכמת את החלוקה הסופית של נכסי השותפות. ביום 25.7.04 החליטה השופטת א' אפעל-גבאי (אשר נכנסה בנעליו של הנשיא זילר בתיק זה לאחר שפרש) לאשר את ההחלטה המסכמת של המפרק. החלטה זו היוותה גם מענה לבקשות שונות שהגישו האחים לאחר החלטתו של המפרק. הטענות בערעור בתמצית 2. התוצאה הסופית של פסק הדין אינה סבירה ולא ניתן להצדיקה. יש לקבוע כי הבניין אינו נמנה על נכסי השותפות אלא הינו נכס המערער בלבד. בידי המערער ראיות לכך, לרבות התבטאויות של אחיו המאשרות נתון זה. לחילופין, יש להכיר בהוצאות הבניה של המערער בבניית הבניין על-ידי קביעת תשלומי איזון מהמשיבים למערער. דיון 3. דין הערעור להידחות. טענותיו של המערער בעניין הבניין הועלו על ידו לאורך כל הדרך – נדונו ונדחו. כך למשל, כבר בשלב הראשון, במסגרת החלטת הנשיא זילר מיום 23.1.00 נקבע כי הבניין - כולל כל הדירות שבשליטת מי מהאחים או בניהם, כלול בנכסי השותפות. כאמור, ערעור ורשות ערעור לבית המשפט העליון בנוגע להחלטה זו – נדחו. מחיקת השורות שצוטטו לעיל מגוף ההחלטה (על-ידי בית המשפט העליון) אינה משנה את התמונה. ליבת ההחלטה מצויה בהגדרת נכסי השותפות. ההתייחסות הספציפית לטענה כי הקרקע שייכת לשותפות אולם מה שנמצא עליה שייך למי מן השותפים אינה מוסיפה או גורעת מההחלטה הבסיסית בדבר נכסי השותפות. לפיכך, משמעותה של דחיית הערעור היא כי הכללת הבניין בין נכסי השותפות נותרה על כנה. 4. בנוסף, ובבחינת למעלה מן הנדרש; כאמור, על החלטת המפרק מיום 11.8.02 אשר בה נקבעה הרשימה הסופית של הנכסים הכלולים בנכסי השותפות לא השיג המערער. טענת המערער, כאילו הבין מהחלטתו הקודמת של הנשיא זילר כי אל לו לערער עד לסיומו של ההליך, אינה עולה בקנה אחד עם האמור באותה החלטה. כזכור, מהותה של הבקשה הקודמת היתה ליתן הוראה למפרק כיצד לנהוג, ולא השגה על החלטה כלשהי. הנשיא זילר הורה, כמעט הייתי אומרת הזמין בהחלטתו הגשת ערעור על מסקנת המפרק ובלבד שהערעור יהיה מוגדר, נקודתי ויתייחס להחלטה ספציפית. ב-11.8.02 ניתנה החלטה ספציפית ומהותית מטעם המפרק. ערעור – לא הוגש. המשך ההליך (למעלה משנה וחצי) התנהל על-פי החלטה זו. בפסק הדין, ציינה כב' השופטת אפעל-גבאי, כי דווקא המשיב 1 יהודה, הגיש בקשה "להורות למפרק לשנות את החלטתו מיום 11.8.02 (בש"א 2877/02)". ובאשר למערער: "חשוב לציין שאברהם לא השיג על החלטתו הנ"ל של המפרק, ולכן יש לראותו כמי שקיבל אותה" (פיסקה 5 עמ' 6). לא בכדי ראתה כב' השופטת אפעל-גבאי בשתיקתו של המערער משום הסכמה. כיון שמדובר למעשה בהחלטה הבסיסית שמכתיבה את התוצאה הסופית, השכל הישר כמו גם התנהלות סבירת ותמת לב חייבו העמדתה במבחן בזמן אמת. ברע"א 305/80 שילה ואח' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461, התייחס כבוד השופט ברק (כתוארו אז) לחובתו של בעל דין "להפעיל את כוחותיו המשפטיים-הדיוניים בדרך מקובלת ובתום לב", דרך זו "מטילה עליו את החובה לפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו המבחן לפעולתו של בעל דין "אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80; ע"א 701/79 הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים". לענייננו, בעל דין "הגון וסביר" היה משיג על החלטתו של המפרק סמוך לאחר נתינתה ולא מאפשר את ניהול המשך הדיון במשך כשנה וחצי על בסיס אותה החלטה. 5. כפי שצוין לעיל, החלטתו של הנשיא זילר כי הבנין נמנה עם נכסי השותפות ניתנה לאחר דיון והיא משקפת את התרשמותו ומסקנותיו באשר לדרך בה התנהלו הצדדים לאורך השנים בהם פעלה השותפות בכלל ומרגע בו החל הסכסוך והליך הפירוק בפרט. לאורך השנים - השותפים לא ניהלו ספרים באופן מסודר – "האחווה והרעות ששררו אז בין האחים הביאו לכך שהם לא הקפידו על רישומים פורמליים של זכויות, ורכוש שהיה של כולם נרשם מסיבה זו או אחרת על-שם מי מהם...רישום כזה לא ישפיע על קביעת "השלם" ...". (עמוד 5 להחלטה מיום 23.1.00, ההדגשה שלי ד.ב.) ומהרגע בו החל הסכסוך – השותפים נקטו בנורמות התנהגות פסולות על-מנת לנכס לעצמם כמה שיותר מהשותפות המתפוררת – "...כשמטרת כל אחד מהם היא להונות את יתר אחיו, ולגזול ככל האפשר יותר מרכוש השותפות, כל זאת בטענות ותואנות ודרכי מניפולציה, ככל שיד הדמיון והנסיבות העובדתיות אפשרו" (שם, עמוד 2). וכן: "כל אחד מהם נקט עד קצה גבול יכולתו הטיעונית בכלל של "שלי-שלי, ושלך-שלי", היא דרך התנהגות המיוחסת במקורותינו לאו דוקא למי שניחן במידות מוסריות חיוביות". (שם, שם). המצב המתואר הוביל את הנשיא זילר להחלטתו העקרונית לפרק את השותפות המורכבת והמסועפת באבחת חרב ולא באזמל מנתחים. המערער לא היה היחיד מבין האחים שהיו בפיו טענות באשר לצורך בהוצאת נכס מסוים מנכסי השותפות. כך למשל משיב 2 טען באשר לדירה שברשותו כי היא אינה שייכת לשותפות. ההחלטה, שמה קץ לכל אותן השגות מבלי להיכנס לטענות פרטניות. כאמור, הערעור על החלטה עקרונית זו נדחה, ומכוחה התנהל הליך הפירוק. 6. האמור לעיל מספק תשובה גם באשר לעתירתו החילופית של המערער באשר לתשלומי איזון. החלטתו של הנשיא זילר מיום 23.1.00 כללה גם קביעה כי "לא יובאו בחשבון הוצאות שנעשו בעבר לצורך בניה". זוהי אמירה חד משמעית ואופרטיבית. הערעור ובקשת רשות הערעור שנדחו 1463,1464/00 – הפכו אמירה זו לסופית וחלוטה. ואף זאת מעבר לנדרש: טענתו של המערער בזמנו היתה כי לקח הלוואות לצורך הבניה. הנשיא זילר ציין בהחלטתו כי ניתנה לו ההזדמנות להביא מסמכים אלא ש"אברהם סירב במהלך עדותו להציג ראיות על כך שנטל הלוואה בקשר לבניית בית זה" (עמ' 6 להחלטה מיום 23.1.00). בהודעת הערעור בפנינו טען בא-כח המערער בהקשר זה כי: "הדברים הוצאו בהקשרם באופן מטעה, שכן מה שקרה בדיון באותו יום הוא שלאור קביעת כבוד הנשיא זילר כי הוא דן אך ורק בשאלה אילו נכסים כלולים בשותפות ואלו לאו, לא היה כל טעם בהצגת קבלות בגין הוצאות המימון שכן הדבר לא היה רלוונטי לשאלה שעמדה באותה שעה על הפרק..." (עמ' 9-10, פסקה 34 להודעת הערעור). אין ממש בטענה כי הנושא לא היה רלוונטי באותה שעה, אדרבא, זו היתה נקודת הזמן הנכונה להידרש לסוגיה זו. וכי מה יכול להיות יותר רלוונטי לדיון האם נכס מסוים שייך או לא שייך לשותפות מאשר ההוכחה כי הנכס נבנה ממקורות כספיים פרטיים. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 17.11.99 מצביע על כך שבניגוד לטענתו של המערער הדברים לא הוצאו מהקשרם. המערער סירב להציג את מסמכי ההלוואה שלטענתו יש לו, על דרך ההתרסה: "יש לי מסמכים שאני בניתי בגרוסברג לבד, אני מסמכי הלוואה לא צריך להראות לעו"ד זריפי, יש לי אבל אני לא אראה" (עמ' 13 לפרוטוקול). החלטתו של הנשיא זילר כי לא יובאו בחשבון הוצאות שנעשו בעבר לצורך בניה, ניתנה גם על בסיס התנהלותו ותשובותיו של המערער כמצוטט לעיל. 7. שמא משום שגם בא-כח המערער הבין כי טענת ההלוואה ולחילופין טענת מכירת הדירות (לצורך מימון הבנין) מיצו את עצמן, הטענה בערעור היתה כי הבנין "לא נבנה מעצמו" (סעיף 10 להודעת הערעור). בדיון בפנינו נימוק זה היווה את המוטיב המרכזי בטיעוניו של בא-כח המערער. בפני עצמה הטענה כי הבנין לא נבנה מעצמו היא טענה כללית, גורפת, שאינה יכולה לשמש בסיס קונקרטי לקביעת ממצאים. כדי להעניק משמעות מעשית כלשהי לטענה זו, יש להבהיר מהם מקורות המימון של הבנין וחזרנו לטענת ההלוואה/מכירת דירות. טענות אלו, כאמור, נידונו והוכרעו. ההכרעה מצויה באותה קביעה של הנשיא זילר, לענין אי הבאה בחשבון של הוצאות שנעשו בעבר. הכרעה זו, משקפת אף היא את מסקנתו של הנשיא זילר באשר לדרך התנהלות השותפות והשותפים, ואף היא חלק מאותה אבחת חרב בהבדל מאזמל מנתחים, שבה נקט. החלטה זו עמדה כאמור בביקורת ערכאת הערעור. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער ישא בשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ והוצאות משפט. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, כ"ו באב התשס"ו (20.8.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04104300_Z15.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il