מדינת ישראל נ. נעם פדרמן

פסק-דין בתיק ע"פ 10425/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10425/05 ע"פ 10822/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת בע"פ 10425/05 והמשיבה בע"פ 10822/05: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 10425/05 והמערער בע"פ 10822/05: נעם פדרמן ערעורים על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.10.05 בב"ש 6826/04 שניתנה על-ידי כבוד השופט מ' דרורי תאריך הישיבה: ח' באדר התשס"ז (26.2.07) בשם המערערת בע"פ 10425/05 והמשיבה בע"פ 10822/05: עו"ד אבי וסטרמן בשם המשיב בע"פ 10425/05 והמערער בע"פ 10822/05: בעצמו פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. האם סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 226 (להלן: חוק העונשין או החוק), המעניק לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לפסוק הוצאות הגנה ופיצויים לזכותו של נאשם אשר בוטלו נגדו האישומים או שזוכה בדינו, מאפשר גם פיצוי בגין מעצר או צו פיקוח מנהלי? סוגיה זו הועמדה (בין היתר) לפתחנו במסגרתם של הערעורים שבפנינו. בית משפט קמא, כב' השופט מ' דרורי, מבית המשפט המחוזי בירושלים השיב על שאלה זו בחיוב והורה על פיצויו החלקי של נעם פדרמן (להלן: המערער או פדרמן) בעקבות זיכויו בת"פ 3075/02. בתחשיב הפיצוי נלקחה בחשבון גם התקופה שבה ישב פדרמן במעצר מנהלי, לפי נוסחה שנקבעה על ידי בית משפט קמא. פיצויים אלה נפסקו במסגרת החלטה בב"ש 6826/04 מיום 10.10.05 (להלן: ההחלטה), על החלטה זו מונחים בפנינו שני ערעורים: המדינה מערערת על עצם הענקת הפיצוי, במיוחד בגין המעצר המנהלי, כמו גם על הסכום שנפסק. פדרמן מערער אף הוא על גובה הפיצוי שנפסק לו כמו גם על אי קבלת מלוא טענותיו באשר ליישומו של סעיף 80 לחוק העונשין במקרה הנוכחי. העובדות הרלוונטיות לענייננו 2. ביום 27.5.02 הוגש נגד המערער כתב אישום בת"פ 3075/02 אשר כלל שלושה אישומים שונים על עבירות של שימוש בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין. כתב האישום הוגש עקב מעורבותו, לכאורה, של המערער בפרשה אשר כונתה "פרשת מחתרת בת עין", בה נעצרו מספר חשודים בחשד לתכנון פיגועים בבתי ספר ערבים בעיר חברון ושימוש לא חוקי בכלי נשק. בפרשה זו נעצרו תחילה כחשודים שני אחרים, ביניהם אדם בשם ירדן מורג (להלן: מורג), אשר מסר בחקירתו במשטרה גרסה שהפלילה את המערער באישומים שיוחסו לו. המערער נעצר לצורכי חקירה ביום 13.5.02. בהמשך לזאת הוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. בתאריך 5.6.02 נעצר המערער עד תום ההליכים. בערעור שהגיש לבית המשפט העליון על החלטת המעצר, הוחלף מעצרו בפועל, למעצר בית מיום 20.6.02. ביום 2.10.02 הוצא כנגד המערער על ידי אלוף פיקוד המרכז צו פיקוח מנהלי למשך חצי שנה, אשר הוארך מיד עם תומו בצו חדש למשך חצי שנה נוספת. הצווים אסרו על המערער לצאת את ביתו משך כל שעות היממה. ערעוריו של המערער על צווים אלו בפני ועדה צבאית נדחו. המערער עתר כנגד צו הפיקוח המאוחר לבג"צ וזה חייב את אלוף הפיקוד לנמק מדוע לא יבוטל הצו אשר עוקף את ההחלטות שניתנו בהליכי המעצר עד תום ההליכים (בג"צ 4880/03). בינתיים, ביום 21.9.03, הוצא נגד המערער צו נוסף על ידי שר הביטחון המורה על מעצרו במעצר מנהלי למשך חצי שנה. הצו אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא דאז השופט י' צמח ז"ל) ביום 25.9.03. ערעור שהגיש המערער לבית משפט זה על אישורו של הצו נדחה. עקב החלטה זו של בית המשפט העליון לדחות את הערעור על הצו המורה על מעצר מינהלי מטעם שר הביטחון, החליט המותב בבג"צ 4880/03 (כב' השופטים א' ריבלין, א' גרוניס וס' ג'ובראן) לדחות את עתירתו של המערער כנגד צו הפיקוח. ביום 22.3.04 הוארך מעצרו המנהלי של המערער על ידי שר הביטחון למשך חצי שנה נוספת בצו אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' ס' הנשיא השופט ד' חשין). גם על החלטה זו ערער המערער לבית המשפט העליון (עע"מ 3677/04), אולם בטרם ניתנה החלטה בערעור זה הודיעה המאשימה בת"פ 3075/02 ביום 11.5.04 כי היא חוזרת בה מכתב האישום אשר הגישה כנגד המערער – הודעה אשר הביאה לזיכויו המלא של המערער מכלל האישומים הפליליים שעמדו כנגדו. בהמשך לזאת ביקש בית המשפט העליון בהחלטה מיום 12.5.04 (כב' השופט א' פרוקצ'יה) בעע"מ 3677/04 את תגובתו של שר הביטחון באשר להשלכה האפשרית של זיכויו של המערער על המשך מעצרו המנהלי. שר הביטחון השיב כי לטעמו אין כל השפעה לעניין זיכויו של המערער על שאלת המשך מעצרו המנהלי, שכן זה מבוסס על תשתית ראייתית רחבה שעיקרה בחומר החסוי שהוצג לבית המשפט ואשר לא שימש בסיס ראייתי לכתב האישום בת"פ 3075/02. כמו כן ציין השר בתגובתו כי עדותו של מורג אינה מהווה את הבסיס למעצר המנהלי. עם זאת, קבע בית המשפט העליון בהחלטה מיום 27.5.04 כי לאור זיכויו של המערער מן האישומים הפליליים ראוי כי בית המשפט המחוזי בירושלים אשר אישר את צו המעצר המנהלי יבחן מחדש את חומר הראיות כנגד המערער וישקול שוב את החזקת המערער במעצר מנהלי. בהמשך לאמור, ניתנה ביום 6.6.04 החלטה בבית המשפט המחוזי (על ידי כב' ס' הנשיא השופט ד' חשין) לפיה לאור העיון בחומר שהציגו הצדדים, כולל החומר החסוי מטעם המדינה, יש לשחרר את המערער מן המעצר המנהלי, שכן ניתן להשיג את מטרת מעצרו בדרך של חלופת מעצר במתכונת של מעצר בית שמידת פגיעתו בחירותו פחותה. הסמכות להטיל הגבלה כזו נמצאת בידי אלוף הפיקוד. 3. לאחר זיכויו של המערער ושחרורו מן המעצר המנהלי, פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 6826/04 בה ביקש כי יפסקו לזכותו מכוח סעיף 80 לחוק העונשין הוצאות הגנה מטעם המדינה בגין סכומי הכסף שהוציא בת"פ 3075/02 וכן פיצויים על התקופה בה ישב במעצר. יצוין כי בבקשתו לפיצויים על תקופת מעצרו כלל המערער הן את הימים אותם ריצה במעצר עד תום ההליכים והן את הימים בהם שהה תחת צווי הפיקוח של אלוף הפיקוד והימים בהם שהה במעצר מנהלי. פסק דינו של בית משפט קמא 4. המערער טען כי נתקיימו בעניינו שתי העילות המנויות בסעיף 80 המקימות לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי בגין מעצר לזכותו של נאשם. באשר לעילה "לא היה יסוד סביר לאשמה" – בית משפט קמא בחן לאור המבחנים אשר הותוו בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002) (להלן: עניין דבש) ובע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 436 (2003) (להלן: עניין מנצור), האם לפני הגשת כתב האישום היו לפני התביעה ראיות שדי בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. נקבע כי ההחלטה להעמיד לדין את המערער "לא היתה כה בלתי סבירה עד שתובע סביר לא היה מגיש כתב אישום במקרה שלפנינו." (ראה פסקה 68 לפסק דינו של בית משפט קמא). בית משפט קמא נימק קביעתו בכך שהראיה העיקרית עליה נסמך כתב האישום היתה עדותו של מורג. עובר להגשת כתב האישום היתה עדות זו גירסתו היחידה, אשר מורג שב וחזר עליה בחקירתו במשטרה, בשב"כ, בשחזור הדברים, בדו"ח ההובלה וההצבעה וכן בכתב ידו. עדות זו אף נתמכה במספר חיזוקים וביניהם דברי השותפים האחרים בפרשה, פלטי שיחות, התפוצצות מכוניתם של הנאשם ואשתו והתאמה בין חקירות המעורבים השונים בפרשה באשר לאמירות ספציפיות. בית משפט קמא שב והדגיש כי המבחן להקמת העילה של "לא היה יסוד להאשמה" איננו סובייקטיבי כי אם אובייקטיבי. אין הוא מתמקד בתחושותיו של הנאשם הבטוח בחפותו ומשנמצא זכאי חש כי נגרם לו עוול, כי אם בעובדה שתובע סביר אינו נדרש לצפות מראש כי עד בפרשה יהפוך גרסתו ועדותו תשתנה משלב לשלב במשפט. נקבע כי המקרה המדובר אינו חריג או יוצא דופן וכי עצם העובדה שבדיעבד נתברר שאין בסיס ראייתי להרשעה איננה מובילה למסקנה כי לא היה יסוד סביר להאשמה מלכתחילה, שכן אירוע מאוחר להגשת כתב האישום הוא שהביא להחלטה לחזור ממנו. בית משפט קמא דחה אף את הטענה כי כתב האישום הוגש ללא יסוד בשל אי מיצוי החקירה על ידי המשטרה והשב"כ, באומרו כי נסיבות מקרה זה לא היו קיצוניות וכי היו בעבר מקרים בהם נפלו פגמים חמורים הרבה יותר בחקירה אשר לא הביאו למסקנה שכזו (ראה התייחסותו של בית משפט קמא בפסקה 72 לפרשת מנצור בה נפלו פגמים חמורים בהרבה בחקירה). באשר למעצרו של המערער עד תום ההליכים, קבע בית משפט קמא כי הגם שבית המשפט העליון הורה על חלופת מעצר (בניגוד לבית המשפט המחוזי שהורה על מעצר), אין בכך כדי להקים את המסקנה כי לא היו כלל ראיות לכאורה המצדיקות מעצר. ממילא אין בכך בסיס למסקנה כי לא היה יסוד להאשמה באופן המצדיק פסיקת פיצוי. בית המשפט העליון קבע כי באשר לאישום הראשון קיימות ראיות לכאורה ואילו לגבי האישום השני והשלישי קיימות "ספק ראיות לכאורה". חלופת מעצר מחייבת ממצא לפיו קיימות ראיות לכאורה המצדיקות הפעלת חלופה זו, וממצא שכזה – מצא גם בית המשפט העליון לפחות לגבי האישום הראשון שהיה בכתב האישום. ככלל, הביע בית משפט קמא דעתו כי "אם כתב אישום הכיל מספר אישומים, ויש ראיות לכאורה לגבי אחד מהם, לא ניתן לומר כי התקיים היסוד הראשון של סעיף 80 לחוק העונשין, בדבר העדר יסוד לאשמה." (ראה פסקה 76, בעמ' 42). בשל כל אלה דחה בית המשפט את טענת המערער כי לא היה יסוד סביר להאשמה או שיסוד ההאשמה היה רעוע, בעת הגשת כתב האישום, שעל כן קבע כי אין לפסוק פיצויים על פי העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק. 5. באשר לעילה השנייה שבסעיף 80 "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ציטט בית משפט קמא את ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481 (1997) (להלן: עניין רייש) ועניין מנצור מהם למד על שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין עילה זו. צוין כי המדינה בטיעוניה הביעה התנגדות חלשה יותר באשר לעילה זו ותלתה את עיקר יהבה בדחיית העילה הראשונה שבסעיף 80. בית משפט קמא פירט את השיקולים שהביאוהו לפסוק את סכומי הפיצוי אותם פסק לבסוף לטובת המבקש בקבלו את העילה השנייה שבסעיף 80 לחוק. ניתן משקל נמוך באופן יחסי לטענת המערער לפיה החקירה ביחס אליו לא היתה מלאה, אם כי נמצא שיש בה מן הממש. עם זאת, באשר לנסיבות הנוגעות להליך השיפוטי קבע בית המשפט כי הסיבה להתמשכות ההליכים לא היתה תלויה ברובה המכריע במערער, אלא נגרמה בשל אילוצים שמקורם בכך שאותו שופט, כב' השופט מ' דרורי, ישב גם בתיק נוסף הקשור בפרשה. ניתן משקל לא מבוטל לעובדה כי התמשכות ההליכים פגעה באורח חייו של המערער והותירה אותו במשך שנתיים במצב של חוסר ודאות לגבי גורלו כאשר מרחף מעל לראשו כתב אישום הכולל עבירות שביחס אליהן קבועים בחוק עונשים מקסימליים של 10 ו-15 שנים. חשש בלתי מבוטל נוסף שריחף על ראשו של המערער קשור בכך כי במקביל להתנהלות ההליכים סיים את חוק לימודי המשפט אותם למד והתכוון להתחיל בהתמחות, דבר אשר היה נמנע ממנו כליל לו היה מוצא עצמו מורשע. בין שיקוליו מנה בית משפט קמא גם את טיב הזיכוי בו זוכה המערער – זיכוי מלא ומוחלט, לפני שמיעת ראיות כלשהן. המדובר בשיקול חשוב אליבא דבית משפט קמא, המטה את הכף לעבר פיצוי מלא – או קרוב לכך – שכן מבחינת המערכת יוצא כי הנאשם "זך הוא בלי פשע" (ראה פסקה 88 לפסק הדין). המדינה ביקשה לראות בעובדה כי החזרה מן האישום היתה פרי יוזמתה שלה נוכח התפתחות הנסיבות ולא תוצאת הענקת אמון לנאשם או עדיו, נסיבה כבדת משקל המצדיקה הימנעות מפסיקת פיצוי לזכותו. בית משפט קמא ציין כי במצב שנוצר היתה זו חובתה של התביעה "למשוך" את האישום וכי ישנן בפסיקה גם דעות לפיהן אין מקום לתת משקל למחשבותיה ושיקוליה של התביעה שהביאוה למשוך את האישום וכי בנסיבות שכאלה יש להניח כפשוטו שהזיכוי הוא מלא. על כל פנים, אליבא דבית משפט קמא אין בנימוק זה כדי להוות שיקול לאי מתן פיצויים או לצמצומם. בית משפט קמא מצא כי גם נסיבותיו האישיות של המבקש מצדיקות הענקת פיצוי, הן בשל הפגיעה בבריאותו (בעת המעצר) ובשמו הטוב והן בשל ההוצאות למימון פרקליטיו. לעניין זה הוסבה גם תשומת לב מיוחדת לעגמת הנפש שנגרמה למערער כאשר ערך את מסיבת בת המצווה של בתו כשסביבו שרשרת שוטרים וידיו נתונות באזיקים. באשר לבקשתו של המערער כי יפסקו לו פיצויים גם בגין המעצר המנהלי בו היה נתון; בעניין זה טענה המאשימה כי המעצר המנהלי אינו מהווה חלק מן ההליך הפלילי בת"פ 3075/02 בו זוכה המערער, ומשכך אין מקום לפסוק הימנו פיצוי מכוח ס' 80 לחוק העונשין. בית משפט קמא ציין כי הדבר מהווה חידוש ותקדים אשר לא נדון במשפטנו עובר לפרשה זו. לשיטתו של בית משפט קמא השאלה האם יש לפצות את המערער גם בגין מעצרו המנהלי הינה בעיקרה שאלה נזיקית של חלוקת הגורמים הסיבתיים אשר הובילו לאירוע מסוים ולא שאלה של תחולת סעיף 80 על מעצר מנהלי. להלן דבריו בהקשר זה: "לצורך הכרעה בנקודה זו עיינתי בהחלטות השונות של וועדת הערר בעניין צווי הפיקוח, ושל בתי המשפט בעניין המעצר המינהלי. בכל ההחלטות נאמר כי הן מבוססות על מספר נימוקים, כאשר אחד מהם הוא כתב האישום בפרשתנו, ויתר הנימוקים מבוססים על מידע חסוי, שאינו עומד לרשותי. קשה להעריך את המשקל של כתב האישום מול אותם מקורות עלומים. הפעם היחידה שניתן לבודד את הרכיב של כתב האישום, מיתר השיקולים שהביאו למעצר מינהלי, הוא החלטתו האחרונה של סגן נשיא בית המשפט המחוזי, כב' השופט דוד חשין, שניתנה לאחר הזיכוי בת.פ. 3075/02, ובעקבותיו, והתוצאה היתה ביטול המעצר המינהלי, אם כי בהחלטה זו הוסף הנימוק של מעבר הזמן ... סוגיה זו של הכרעה שיפוטית כאשר הגורמים הסיבתיים לאותו אירוע, חלקם רלוונטיים להכרעה (לחייב בנזק או בפיצוי) וחלקם בלתי רלוונטיים, זכתה לניתוח בתחום דיני הנזיקין, כאשר העיקרון הוא שאין קובעים תוצאה של אפס או מאה אחוז, אלא שוקלים את הנסיבות ובמסגרת עמימות בתחום הסיבתיות נקבעים אחוזים של אחריות, כל מקרה על פי נסיבותיו..." (שם, בעמ' 360). בעניין התנהגותו של המערער בחקירתו קבע בית משפט קמא כי במאזן הכולל אין מקום להפחית מן הפיצויים לזכותו של המערער עקב שתיקתו בחקירה, שכן הוא ענה בתמצית על החשדות שיוחסו לו. אליבא דבית משפט קמא מוצדקת היתה טענתו של המערער לפיה צמצם בדברים בחקירתו משום ש"שמר את הקלפים" להליך העיקרי. 6. לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי מכלול הנסיבות מוביל למסקנה כי על המדינה לפצות את המערער על מלוא 46 ימי המעצר עד תום ההליכים (ללא ימי המעצר אשר עשה בביתו עקב החלטת בית המשפט העליון) וכן על מחצית ימי המעצר המנהלי. נקבע כי על ימי המעצר עד תום ההליכים על המדינה לפצות בגובה של 90% מן התעריף היומי לכל יום מעצר, כאשר התעריף היומי יהיה לפי השכר החודשי הממוצע בחודש ספטמבר 2005 (להלן: התעריף היומי המעודכן). באשר לימי המעצר המנהלי נפסקו לזכות המערער פיצויים בשיעור של 45% מן התעריף היומי המעודכן עבור כל יום. באשר לימים בהם היה המערער תחת צו הפיקוח של אלוף הפיקוד קבע בית משפט קמא מעין נוסחה לשם חישוב, לפיה כל 4 ימי פיקוח מינהלי דינם כיום אחד של מעצר מינהלי. נוסחה זו באה לשם יצירת השוואה מסוימת בין רמת הנזקים הנגרמים עקב ההגבלות השונות בחומרתן, מתוך הצורך הפרקטי של חישוב גובה הפיצויים. נקבע כי יש לפסוק לזכות המערער פיצויים בשיעור של 11.25% מן התעריף היומי המעודכן עבור כל יום פיקוח. בגין הוצאות ששולמו כשכ"ט עו"ד נפסקו לזכות המערער 90% מן הסכום הכולל של 45,000 ש"ח, דהיינו סך של 40,500 ש"ח. נפסקו לזכותו של המבקש גם 2,500 ש"ח נוספים בגין הוצאותיו במסגרת ההליך שניהל בבית משפט קמא (ב"ש 6826/04) ללא ייצוג. דיון 7. בפסיקתו של בית משפט זה – טרם נדונה הסוגיה האם ניתן לפסוק פיצויים למי שנעצר במעצר מנהלי תוך עשיית שימוש בסעיף 80 לחוק. על פניו ההיבט העקרוני, קרי עצם הקביעה כי סעיף 80 יכול לשמש אכסניה לפיצוי על מעצר מנהלי, מעורר קשיים ומחייב דיון של ממש. בית משפט קמא למעשה לא דן בהיבט העקרוני (הגם שהזכיר אותו) אלא עבר מיד להיבטים האופרטיביים החישוביים אותם ניתן לשאוב מדיני הנזיקין כאשר בסופו של דבר החלטתו היתה כי "במסגרת עמימות בתחום הסיבתיות", יש לפסוק על פי הנסיבות ולא לשאוף לתוצאה של אפס או מאה אחוז. המדינה טוענת כי בכך חרג בית משפט קמא מסמכותו, שהרי סעיף 80 הגביל עצמו למאסר או מעצר פליליים. אין גם כל מקור חוקי לפיצוי בגין תקופות של הגבלת התנועה (מכוח צווי פיקוח) וגם בכך חרג בית המשפט מסמכותו. כיוון שהטענה היא לחריגה מסמכות – אין מנוס מתיחום קווי המתאר הבסיסיים של סעיף 80. 8. סעיף 80 – המתווה הנורמטיבי 80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים. די במבט על הבוחן את הסעיף כמכלול ע"פ לשונו, מבלי להתייחס עדיין למהות ההסדרים הפרטניים שבו, כדי להביא למסקנה שה"עוגנים" שבו לקוחים כולם מההליך הפלילי המתנהל בין כתליו של בית המשפט: משפט, יסוד להאשמה, הוצאות הגנה, האשמה ממנה זוכה וכיוצא באלה. אין בלשון הסעיף כל אסמכתא לכך שהוא התכוון לספח לעצמו תחומים או אירועים נוספים שהתרחשותם אינה חלק מההליך הפלילי ה"ממוסד" שהסתיים בדרך שאין עמה הרשעה, לפי כל אחת מהאופציות המנויות בו. תמיכה במסקנה זו, קרי כי הסעיף לא התכוון להרחיב עצמו ולפרוש את חסותו גם על הליכים אחרים שלא הוזכרו בו במפורש ניתן למצוא בקיומו של הסעיף המקביל לו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ס"ח 338 (להלן: חוק המעצרים) – סעיף 38 שעניינו בשיפוי ופיצוי של מי שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב-אישום. החקירה – היא יריית הפתיחה להליך הפלילי והמשכה (מקום שיש לה המשך) הוא בהגשת כתב אישום וניהול המשפט. אם ניתן למתוח את גבולותיו של סעיף 80 כך שיכנוס תחת כנפיו גם פיצוי בגין מעצר מנהלי, על אחת כמה וכמה מעצר שהוא חלק אינטגרלי מההליך הפלילי. לא כך סבר המחוקק כאשר הסדיר בנפרד את סוגיית הפיצוי בגין מעצר לצורכי חקירה. בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), התשמ"א-1981, ה"ח 172 אשר עסקה בחקיקתו של סעיף 29א לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, ס"ח 161 (כיום סעיף 38 בחוק המעצרים) יש התייחסות לסעיף 80 וכיוון שהדברים רלוונטיים יובאו כלשונם: "הסעיף [80 לחוק העונשין] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בענין הזכאות לפיצויים הוא בית המשפט. (ההדגשות אינן במקור). הנה כי כן: מכוחו של סעיף 80 לא ניתן לפצות מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום, שעל כן בא לעולם סעיף 38 לחוק המעצרים – על מנת ליתן מענה למי שההליכים שננקטו נגדו נסתיימו במעצר בלבד. במילים אחרות: עד לחקיקתו של סעיף 38 היתה קיימת "לקונה" באשר לאפשרות לפצות בגין מעצרים שלא הסתיימו בהגשת כתב אישום. חרף הדמיון במבנה הכללי ובשיקולים הבסיסיים שבסעיף 38 בהשוואה לסעיף 80 – לא סבר המחוקק כי ההסדרים נבלעים זה בזה, באופן שקיומו של סעיף 80 מייתר את הצורך בסעיף 38. הדמיון מתבטא בין היתר בכך שגם סעיף 38 קובע מעין "נקודת מפנה" קריטית, הדומה בתפקידה לתפקיד שממלאים האירועים של ביטול כתב אישום או זיכוי בסעיף 80, זוהי הנקודה בה מסתבר כי לא יוגש כתב אישום בהמשך לחשדות בגינם נעצר פלוני. אם זוהי השקפת המחוקק לגבי "אחיו הצעיר" של ההליך המשפטי שעניינו בירור אשמתו של נאשם – על אחת כמה וכמה לגבי ההליך שאינו שייך למעשה לאותה משפחה כפי שיובהר בהמשך. שאלה מתבקשת בהקשר זה – שמא סעיף 38 לחוק המעצרים יוכל לשמש כאכסניה לפיצוי בגין מעצר מנהלי? הצדדים לא טענו זאת ושמא לא בכדי. האמור לעיל באשר לסעיף 80 נכון גם לגבי סעיף 38 ואף ביתר שאת, שהרי המעצר המנהלי מלכתחילה לא אמור היה להסתיים בכתב אישום. לפיכך, לעצם אי הגשת כתב אישום בעקבותיו אין כל נפקות המצדיקה בחינה שמא נגרם עוול לעצור המנהלי. בנוסף לאמור, ההוראות הקבועות בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט – 1979, ס"ח 76 (להלן: חוק סמכויות שעת חירום) הן הוראות 'מיוחדות' הקובעות הסדר ממצה והוראות חוק המעצרים לא חלות על מעצר מנהלי (ראה יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – הליכים שלפני משפט 358 (מהדורה מעודכנת, 2003)) חריגותו של הכלי המנהלי של מעצר היא שמוציאה אותו מתחולתו של חוק המעצרים, ולענייננו – מאיינת גם את האפשרות להחיל עליו את סעיף 38. לשון החוק במקרה זה כל כך ברורה ודווקנית, עד שדומה כי ניתן היה לסיים את הדיון בנקודה זו תוך קביעה חד משמעית ונחרצת, לפיה לא ניתן לפצות בגין מעצר מנהלי בעזרתו של סעיף 80. אולם, מתוך שמקובל עלינו שמילות החוק אינן מבצרים ויש לתת לדיבור שבחוק אותו מובן אשר מגשים את תכליתו (ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421, 427 (1980); והשוו: ע"פ 163/82 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 622, 645 (1983); ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 549 (1998); ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 310 (1996); אהרון ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347, 348 (תשס"ב); אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט כרך שני 397-427 (2003)), נפנה לבחון גם את תכלית הסעיף, הערך המוגן שבו וההסדרים הפרטניים שהוא קובע, שמא מתוך בחינה זו נגיע למסקנות שונות. סעיף 80 - תכלית 9. בבסיסו של סעיף 80 עומדת ההכרה במשמעות הקשה, הפוגענית ובמקרים מסוימים ההרסנית, שיכולה להיות לקיומו של הליך פלילי על מי שנחשף לו. כך נוסחו הדברים על ידי כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בעניין דבש: "חייו של האדם אינם עוד כשהיו קודם ההליך הפלילי, ולעיתים לא יחזרו להיות כשהיו גם לאחר זיכויו בדין ... לעת ההליך חשוף הנאשם לאמצעי-דיון שונים, ואלה יש בהם כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו. מעצר או מאסר, לבד מכך שפוגעים הם - או עשויים הם לפגוע - במאזן הכספי של אדם, יש בהם אף כדי להביא להשפלה ולביזוי". (שם, בעמ' 100). המשמעות ההרסנית כמפורט לעיל מהווה את צידה האחד של המטבע כאשר מצידה השני מצוי אינטרס הציבור המתמקד ביכולת להעמיד עבריינים לדין ולהגן על שלטון החוק. כמו בנושאים רבים אחרים, הפתרון המצוי בסעיף 80 הוא נוסחת איזון המשקללת זה לעומת זה את אינטרס הפרט מול אינטרס הציבור. בעניין מנצור עמדה השופטת א' חיות על איזון זה באומרה את הדברים הבאים: "זכות זו, הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, מאזנת בין זכויות היסוד של נאשם לחירות, לכבוד ולפרטיות, שנשללו ונפגעו במעצר או במאסר עד שזוכה, ובין האינטרס הציבורי הקיים בהעמדתם של עבריינים לדין, אינטרס הצומח מן הצורך להגן על ערכיה החיוניים ועל תפקודה התקין של החברה כחברה מאורגנת. האיזון בין שיקולים נוגדים אלה וכן הרצון להימנע מהרתעת-יתר של רשויות האכיפה הולידו זכות יחסית, מוגבלת על-פי מהותה. עצם הזיכוי אינו מקנה לנאשם זכות לפיצוי או לשיפוי, ועל-מנת שזו תקום נדרש קיומה של אחת משתי עילות: היעדר יסוד להאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות זאת. סכומי הפיצוי והשיפוי על-פי סעיף 80, אף הם מוגבלים לסכום מרבי הקבוע בתקנות 8 ו-9 לתקנות הפיצויים, וכל ההליך כולו מתאפיין כמתכונת דיונית מקוצרת, הנלווית כספיח טפל להליך הפלילי העיקרי, וככזה הוא ניזון מחומר הראיות שהובא בהליך הפלילי העיקרי..." (שם, בעמ' 443 וראה כמו כן ע"פ 3770/05 מוחסין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 2452 (2005); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597 (2004) (להלן: עניין עסאף); ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505 (1999)). 10. הגם שההסדר שבסעיף 80 מיצג כאמור את נוסחת האיזון, לא יכול להיות ספק בכך שנקודת המשען הארכימדית שבו היא הזיכוי או ביטול ההרשעה (להלן: הזיכוי כשם כולל). רק משמתרחש אירוע זה – יוצא הסעיף לדרכו. להלן – נדון גם בפן האזרחי הבא לידי ביטוי בסעיף 80, בשלב זה נאמר רק כי הזיכוי מייצג את העוולה (הנזיקית) או המשגה עליו יש לפצות: פלוני הועמד לדין, ואולי אף נעצר בשל הנחת מוצא שבדיעבד הוכחה כלא נכונה, או לפחות לא הוכחה. התהליך שעבר בעקבות אותה הנחת מוצא לא נכונה, גרם לו נזק וייסורים שעל כך הוא זכאי לפיצוי. בהציגו את הצעת החוק שבה נוספה האפשרות לפצות גם בגין נסיבות אחרות (חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ה – 1974, ה"ח 278) אמר יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט דאז זרח ורהפטיג ז"ל את הדברים הבאים: "כיום, לפי המצב החוקי, לפי התיקון שנתקבל לפני שנים מספר, יש אפשרות לתת פיצוי על-ידי בית-המשפט על מעצר או מאסר שניתן נגד נאשם אם הוא זוכה והתברר שלא היה יסוד להאשמה. ... בא חבר הכנסת ארידור והציע שנרחיב את האפשרות הזאת של מתן פיצוי... לא רק כשזוכה מפני שלא היה יסוד להאשמה, אלא גם כשבית-המשפט ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת. כי הרבה פעמים אדם נאשם, היה יסוד להאשמה, נניח, למשל ... התברר שהיתה טעות, ... יסוד היה, אי-אפשר לומר שהמשטרה עשתה דבר לא נכון. ובכל זאת נגרם לו עוול. לכן מוצע להרחיב ולתת את האפשרות הזאת." (ראה ד"כ 72, 350 (תשל"ה); ההדגשה אינה במקור). הפיצוי מבטא איפוא (בין היתר) את ההכרה במשגה, גם אם ההסדר הספציפי מותיר מקום לשיקולים הנוספים שעניינם טובת הציבור, כגון הצורך להימנע מהרתעת יתר וכיוצא בזה. היבט זה של הכרה במשגה – נעדר לחלוטין כאשר מדובר במעצר מנהלי שהופסק בשלב מסוים והדברים יובהרו בהמשך. סעיף 80 - הפן האזרחי 11. העיקרון הבסיסי לפיו יש לפצות את הניזוק (במקרה זה מי שהוגש נגדו כתב אישום) בגין הנזק שנגרם לו שאוב מדיני הנזיקין ובמילים אחרות הוא חלק מן המשפט האזרחי. בחינת פן זה של סעיף 80 – יכולה להיות רלוונטית לסוגיה שבפנינו. קביעה כי מדובר אכן בהסדר אזרחי על קרבו ועל כרעיו, שמא תוליך למסקנה כי כשם ש"יובא" להליך הפלילי "הקלאסי" – ניתן לייבאו גם להליך המעצר המנהלי שהוא מעין בן חורג. הרעיון כי פיצוי משקף היבט אזרחי השתול בדיני העונשין, בא לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה, בסיטואציה קרובה באופייה וקרובה ב"מקום המגורים" התחיקתי שלה לסעיף 80. סעיף 77 לחוק דן בסמכותו של בית משפט לחייב נאשם שהורשע לשלם לקורבן העבירה פיצויים, התחומים בתקרה מקסימלית (בדומה להוראת סעיף 80(ב)). ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002) (להלן: עניין אסף) דן בית המשפט בסוגיית אופיו של הפיצוי מכוח סעיף 77 לחוק – האם עונש או תרופה אזרחית הוא? דעת הרוב באותו עניין (אשר נשמעה מפיהם של השופטים מ' חשין וא' ריבלין) אמרה את הדברים הבאים: "רק במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר; רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרמו לו, והעובדה, כשהיא לעצמה, שהוראת סעיף 77 באה בחוק העונשין ולא בדין האזרחי משמעותה המשפטית טפלה .... זו תכלית אזרחית מן המניין. ... אין טעם או צדק בשליחת הנפגע לתביעה אזרחית לאחר שבית-המשפט קבע כי הנאשם עשה את המעשה אשר גרם לו נזק או סבל. ... סעיף 77 לחוק העונשין מקנה לנפגע זכות אזרחית מוגבלת, ובכל זאת זכות אזרחית היא זו." (שם, בעמ' 464-468). במקביל לאמור לעיל – סעיף 80 מבטא את ההכרה כי יהיה בכך אי צדק וחוסר טעם לשלוח את הנאשם לכתת רגליו בתביעה אזרחית לאחר שהתקיים אחד משני האירועים המזכים המנויים בסעיף 80. יחד עם זאת – ההכרה בפיצוי מכוח סעיף 77 (כדי להקיש ממנו לעניין סעיף 80) כהסדר אזרחי "טהור" איננה נקייה מספקות כפי שמעידה חוות דעתה המקיפה של כב' השופט מ' נאור (שופטת המיעוט בעניין אסף). כב' השופט מ' נאור הגיעה למסקנה כי הפיצוי מכוח סעיף 77 מצוי בתחום הביניים שבין משפט אזרחי למשפט פלילי ומהווה סנקציה עונשית-אזרחית, שעל כן סברה באותו עניין כי לא ניתן לחייב בפיצוי מכוח סעיף 77 מקום שההליך לא הסתיים בהרשעה. גם בין שופטי הרוב נראה כי לא היתה תמימות דעין מלאה באשר לכך שמדובר בהליך אזרחי טהור. השופט מ' חשין (כתוארו אז) אכן סבר כי מדובר בזכות אזרחית גם אם בזכות מוגבלת, וכי ההגבלה בסכום שניתן לפסוק אינה יוצרת "מהפך גנטי מפיצוי אזרחי לפיצוי פלילי" (שם, בעמ' 466). לעומת זאת השופט א' ריבלין (כתוארו אז) שהצטרף אליו לעניין התוצאה נימק את החלטתו בכך שתרופת הפיצוי אינה נזקקת להרשעת הנאשם, ולאו דווקא בכך שמדובר בהליך אזרחי טהור. 12. ההשוואה בין סעיף 77 לסעיף 80 העומד במוקד הדיון הנוכחי אכן מתבקשת, אין בכך כדי לומר כי מדובר בשני סעיפים שהם "תאומים סיאמיים" שעל כן התוצאה המשפטית שנקבעה באשר לאחד מהם, נכונה ומחייבת מניה וביה גם לגבי רעהו, ללא הרהור נוסף. חרף קווי הדמיון – ישנם גם קווים מפרידים. אין מדובר בענייננו בסנקציה או חיוב (אזרחי או פלילי) המוטל על הפרט כי אם במנגנון פיצוי שבו נושאת המדינה. זהות הנושא בחיוב – יוצרת שוני של ממש לעניין ההשוואה בין שני הסעיפים. נקודת המוצא שבאה לידי ביטוי בסעיף 80 היא כי המדינה האחראית להליך הפלילי, מתחילתו ועד סופו, היא המאשימה והיא גם הנושאת בתוצאה הכלכלית המתבקשת אם וכאשר מסתבר כי שגתה וגרמה בכך נזק לנאשם. היקף הנזק בו היא נושאת, אף הוא נקבע על ידה (ראה תקנות 8-9 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, ק"ת 1126 (להלן: התקנות)) ואינו משקף בהכרח את הנזק האמיתי שנגרם (לעניין זה אין שוני בין סעיף 80 לסעיף 77 שאף בו נקבעה תקרה). המסקנה היא כי חרף המאפיינים האזרחיים, מדובר בהסדר ספציפי בחוק פלילי המותאם לנסיבות ולמטרה אותה הוא משרת, בהבדל מהסדר אזרחי שאותו ניתן "לשתול" בכל קרקע מזדמנת. גם השופט מ' חשין (כתוארו אז), חרף עמדתו הנחרצת בעניין אסף לפיה מדובר בזרע של משפט אזרחי בתוככי דיני העונשין (שם, בעמ' 464) סבר כי "... אין משמעות מוחלטת לאמירה כי פיצוי הנפסק לנפגע במשפט פלילי איפיונו הוא 'אזרחי' או 'פלילי'. השאלה היא שאלה על הקשר, ולא הרי הקשר אחד כהרי הקשר אחר." (שם, בעמ' 466) ההקשר הרלוונטי לענייננו ברור ומתבקש והוא כרוך במטרה אותה משרת כאמור סעיף 80. המטרה אף היא הובהרה: יצירת אותו איזון שהוזכר בפתח הדברים בין קידום מטרות המשפט הפלילי כגון הרתעת היחיד, הרתעת הרבים, הגנה על החברה מפני מסוכנותו של פלוני, אכיפת סטנדרט ההתנהגות הרצוי, חינוך החברה, גמול לרשע כגמולו, שמירת כבוד הקורבן ועוד, לבין הפגיעה הצפויה לפרט בדרך להשגתן אם וכאשר הועמד לדין ואולי אף נעצר כאשר בסוף התהליך התברר כי מדובר במשגה. 13. המעצר המנהלי, חרף הזהות בכלי (מעצר), נועד בעיקרו לתכלית שונה מזו של המעצר הפלילי. המטרה אותה הוא בא לשרת היא אחת, ואחת בלבד – מניעתו של סיכון לביטחון המדינה או לביטחון הציבור הכרוך בהשארתו של פלוני כשהוא משוחרר וחופשי לעשות ככל העולה על רוחו. הגם שהמעצר הפלילי נועד אף הוא לקדם את החשש מפני מסוכנותו של פלוני, ההתמקדות במטרה דלעיל יוצרת אבחנה מהותית בין המעצר המנהלי למעצר הפלילי. הכלל הוא כי מקום בו ניתן לעשות שימוש במשפט הפלילי, והמסוכנות נכנסת לגדר אחת העילות שהוגדרו בחוק המעצרים, לעולם יש לפנות לנתיב זה שהוא ברור, מוגדר, ותחום בתחומיו לעומת המעצר המנהלי שגבולותיו נזילים ועמומים יותר: "אם קיימת אפשרות, כי ביטחון המדינה וביטחון הציבור יובטחו כראוי, במקרים בהם מתחייב הדבר, על-ידי פקודת מעצר המעוגנת בסדרי הדין הפליליים הרגילים, אין הצדקה לפנות אל סמכויות שעת החרום המיוחדות, שנועדו לנסיבות יוצאות דופן, בהן מחייבים ביטחון המדינה או ביטחון הציבור את מעצרו של פלוני, מבלי שתהיה קיימת אפשרות משפטית אחרת להבטיח תוצאה זו". (עע"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(3) 529 (1982); ב"ש 648/82 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 133, עמ' 134-135(1982) (להלן: עניין לרנר)). על הצורך בזהירות בשימוש בכלי המעצר המנהלי – נשפכו נחלי דיו, אלא שלא זו הסוגיה שבפנינו. לענייננו חשובה הקביעה כי הממלכות שונות ונפרדות זו מזו. בראש ובראשונה בשל המטרות השונות שהן משרתות. "המעצר המנהלי עניינו מניעת סכנה עתידית לביטחון המדינה והציבור ולא ענישה ואין התניה בין אפיק זה לבין החקירה הפלילית" (בג"צ 6068/06 אלעפיפי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, תק-על 2006(3), 1973 (2006)) "המעצר המנהלי וההליך הפלילי פועלים במישורים שונים ונפרדים .... אין המעצר המנהלי בא להיות אמצעי ענישה על דברים שאירעו בעבר או לשמש כתחליף לאמצעי הפלילי" (בג"צ 5784/03 סאלמה נ' מפקד כוחות צה"ל באיוש, פ"ד נז(6) 721, 726-727 (2003)). 14. לא רק הפן המהותי שונה – אלא גם הפן הראייתי, קרי התשתית הראייתית הנדרשת לכל אחד מסוגי המעצרים. התשתית הראייתית לעניין מעצר מנהלי די לה בעמידה בדרישות הראיה המנהלית ורשאי נותן הצו להסתמך על ראיות שאינן קבילות בבית משפט (ראה לעניין זה בג"צ 4400/98 ברהם נ' שופט משפטאי אל"מ משה שפי, פ"ד נב(5) 337 (1998)). לעומת זאת, הראיות בהן עוסק סעיף 80 הן ראיות קבילות האמורות מלכתחילה להתגבש לכדי כתב אישום, ובפועל אכן שימשו בסיס להגשתו. כיוון שכך, ההיבט הראייתי בפני עצמו – מהווה מחסום כמעט בלתי עביר לעניין השימוש האפשרי בסעיף 80 כצינור דרכו יינתן פיצוי בגין מעצר מנהלי. עילת הפיצוי הראשונה שבסעיף 80 – היא "לא היה יסוד להאשמה". במסגרת עילה זו – בוחן בית המשפט את הראיות שהיו בידי התביעה עובר להגשתו של כתב האישום, כדי להכריע האם מדובר בתשתית איתנה דיה להגשתו שדי בה כדי ליצור צפי סביר להרשעה. "המבחן אצלנו להעדר היסוד להאשמה, לעניין יישומו של סעיף 80(א) לחוק העונשין, הינו כדלקמן: יש לבחון אם התביעה בדקה כדבעי את חומר הראיות הקביל והרלבנטי לכתב האישום, ואם מכיל חומר זה לפחות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד הנאשם. אם התשובה לשאלות אלה היא בשלילה, אזי יש מקום לקביעה שלא היה יסוד להאשמה." (ראה ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 650, 655-656 (1994) וראה גם עניין דבש עמ' 89-90 והאסמכתאות שם). כאשר התשתית הראייתית הנדרשת מלכתחילה לא אמורה היתה לספק חומר ראיות שמספיק לביסוס כתב האישום – ברור כי העילה הראשונה שבסעיף 80 אינה רלוונטית. וממילא אמרנו בכך כי סעיף 80 על פניו אינו יכול כאמור להוות צינור יבוא. הדגש הוא על הפן הפוזיטיבי באמירה זו. אם קודם לכן אמרנו כי לשון הסעיף, כמו גם תכליתו, אינם מרמזים על כך שהתכוון לספח לעצמו תחומים נוספים, הנה המחסום המצוי בעילה הראשונה כאמור לעיל, יש בו כאמור קביעה פוזיטיבית מובהקת השוללת את אפשרות השימוש בו (למעט לימוד גזרה שווה בהיבט הרעיוני באשר לצורך לפצות מי שנפגע מהליכי מעצר כלשהם ולכך נתייחס בהמשך). 15. שתי שאלות ניתן להעלות באשר לקביעה דלעיל: א). האם המסקנה תשתנה מקום בו אותו חומר ראייתי שימש תשתית לשני סוגי המעצרים, פלילי ומנהלי, בין אם בו זמנית ובין אם בתקופות סמוכות או עוקבות. ב). האם קיומה של העילה השניה שבסעיף 80 "נסיבות אחרות המצדיקות" – משנה את התמונה, דהיינו את חלקו הראשון של סעיף 80 לא ניתן ליישם אולם אין בכך כדי למנוע את הפעלתו כמכשיר לפיצוי בגין מעצר מנהלי, תוך שימוש בעילה השניה. נראה לי כי התשובה לשתי השאלות היא שלילית. באשר לזהות בתשתית הראייתית: אין כל מניעה כי אותו חומר ראיות כולו או חלקו ישמש הן את הגוף החוקר לצורך הגשת כתב אישום והן את המפקד הצבאי לצורך הוצאת צו מנהלי. נזכיר שוב לעניין זה כי מקום בו ניתן לפנות אל הליכי המעצר הפליליים מן הראוי להימנע משימוש במעצר המנהלי. עדין יתכן כי חומר ראייתי קביל, שלא היה די בו למעצר עד תום ההליכים בתיק פלילי, יספק תשתית למעצר מנהלי בין אם בתוספת ראיות "מנהליות" חסויות וכיוצא באלה, ובין אם בלעדיהן. הדעת נותנת כי פעמים רבות יהיה ממשק בין שני התחומים כפי שהתקיים בענייננו, שהרי מדובר באותו אדם ובשאלת מסוכנותו, גם אם בהיבטים שונים. אין בכך כדי לטשטש את מאפיונו ומרכיביו של המבחן הראייתי שמציב החוק (בעילה הראשונה) קרי המבחן של "לא היה יסוד להאשמה". אפשרות ההאשמה היא הנבחנת. מקום בו אין צורך כלל באפשרות זו – הסעיף אינו ישים (ההיבט הפרטני של סוגיה זו בהקשר לנסיבות החוק הנוכחי – יבחן בהמשך). באשר לשאלה השניה – סעיף 80 הוא יחידה אחת וכך יש לראותו, הוא קשור בטבורו להליך הפלילי ולבית המשפט ואין לו תקומה מחוץ לכתליו. האירוע ה"מכונן" לעניין שתי העילות גם יחד הוא סיום ההליך בזיכוי. העדר הצורך באותו אירוע מכונן (לעניין מעצר מנהלי), על פניו משמיט את הקרקע גם תחת אפשרות השימוש בעילה זו. 16. הסוגיה שהוצגה לעיל באשר לזהות החומר הראייתי שמשמש תשתית הן למעצר מנהלי והן למעצר פלילי – מצויה במוקד טיעונו של המערער. הגם שהמערער לא ניסח את הדברים בדרך זו, הנה הטענה העולה מדבריו היא כי במקרה הנוכחי המעצר המנהלי והמעצר הפלילי התמזגו לכלל יישות אחת שעל כן הוא זכאי לפיצוי. הראייה המובהקת לכך מצויה בעובדה שמיד לאחר זיכויו בהליך הפלילי שוחרר גם מן המעצר המנהלי. כפי שציינו, אין ספק כי היו קשרי גומלין בין ההליך הפלילי למנהלי. בהחלטה מיום 27.5.04 קבעה כב' השופט א' פרוקצ'יה כי לאור זיכויו של המערער מן האישומים הפליליים ראוי כי בית המשפט המחוזי בירושלים אשר אישר את צו המעצר המנהלי יבחן מחדש את חומר הראיות כנגד המערער וישקול שוב החזקתו במעצר המנהלי. כאמור, בהמשך להחלטה זו ניתנה ביום 6.6.04 החלטה בבית המשפט המחוזי (על ידי כב' ס' הנשיא השופט ד' חשין) לפיה לאור העיון בחומר שהציגו הצדדים, כולל החומר החסוי מטעם המדינה, יש לשחרר את המערער מן המעצר המנהלי, שכן ניתן להשיג את מטרת מעצרו בדרך חילופית שמידת פגיעתה בחירותו פחותה. גם בהחלטה זו בא לידי ביטוי הקשר בין שני סוגי ההליכים וכך נאמר: " הנימוק העיקרי להחלטה זו נעוץ בעיקרו בשינוי הנסיבות המהותי שחל מאז מעצרו המינהלי הראשון של המשיב (ביום 21.9.03), שינוי המתבטא בעיקרו בשניים אלה: האחד, הכרסום המשמעותי שחל בתשתית הראייתית - הגלויה והחסויה כאחד - בעקבות זיכויו של המשיב מכתב האישום, על רקע הסתירות החזיתיות שנתגלו בגרסאותיו המפלילות של ירדן מורג, כך שלא ניתן גם לסמוך על עדויותיו שייחסו למשיב מעורבות באירועי צור באהר וא-טור; השני, עובדת הרשעתם של ירדן מורג, עופר גמליאל ושלומי דביר בשל מעורבותם בנסיון הפיגוע בא-טור (עגלת התופת), כמו-גם עובדת הרשעתם של יצחק פס ומתי שבו בגין אירוע תפיסת שמונה לבני החבלה בתוך רכבו של פס. הרשעתם של חמשת הנאשמים האלה ועונשי המאסר שהוטלו עליהם - ומנגד זיכויים של נאשמים אחרים, כגון יוסף בן ברוך וצוריאל עמיאור שיוחסה להם מעורבות בפיגועים - צמצמה את קבוצת האנשים שהשב"כ התייחס אליה כאל קבוצת טרור (להבדיל ממחתרת)." (שם, בעמ' 4497). ניתן לראות כי נימוק עיקרי אחד לביטולו של המעצר המנהלי אכן היה נעוץ בזיכויו של המערער מן האישומים הפליליים נגדו. אולם, נימוק זה לא עמד בפני עצמו ולצידו הוזכר נימוק נוסף, חשוב לא פחות, קרי הרשעתם של יתר חברי הפרשיה. המדובר במסכת עובדתית שלמה, שהתייחסה לפעילותה של חבורת אנשים שפירוקה הוא שהביא ל"ניטרולה" של המסוכנות אשר נצפתה מפני המערער לביטחון המדינה (קרי המסוכנות שהביאה למעצרו המנהלי). לאורך התקופה – המעצר המנהלי נבדק מספר פעמים ועבר את שבט ביקורתו של בית המשפט. "הפה שהתיר" בדיעבד – היה גם הפה שאסר מלכתחילה. ס' הנשיא השופט ד' חשין שהורה על השחרור ב- 6.6.04 הוא גם מי שאישר את המשכו ביום 22.3.04. בטרם אושר צו זה, אושר גם הצו שקדם לו על ידי כב' הנשיא דאז השופט י' צמח ז"ל (וראה גם החלטתו של כב' השופט א' גרוניס בעע"מ 8788/03 אשר דחה את ערעורו של המערער על מעצרו המינהלי). הפן הפלילי נבדק כזכור בתחילת הדרך כאשר בהחלטה שניתנה בבית משפט זה בוטל מעצרו של המערער ונקבעה תחתיו חלופת מעצר. סברתו של כב' י' טירקל כי אין מקום למעצר עד תום ההליכים זכתה בדיעבד לאישור האולטימטיבי כאשר המדינה חזרה בה מכתב האישום והוא בוטל. עם זאת, לאורך חלק מן התקופה שחלפה למן החלטתו של כב' השופט י' טירקל מיום 20.6.02 על שחרורו בחלופת מעצר ועד לשחרורו מן המעצר המנהלי סברה הרשות המבצעת כי נשקפת ממנו סכנה לביטחון המדינה. סברה זו אושרה מספר פעמים על ידי בית המשפט. השתלשלות דברים זו מצביעה דווקא על כך שהגבולות בין המעצר המנהלי למעצר הפלילי במקרה הנוכחי לא הטשטשו והדיכוטומיה נותרה בעינה. הדיכוטומיה מוצאת ביטוי הן בהיבט הכרונולוגי – כשנה ורבע חלפה למן ההחלטה על שחרורו של המערער לחלופת מעצר בתיק הפלילי ועד להוצאת הצו המנהלי (כאשר במהלך חלק מתקופה זו היה המערער נתון לפיקוח מכוח צו פיקוח מנהלי); והן בהיבט הראייתי – לאורך כל הדרך היו קיימים נימוקים נוספים (חלקם חסויים) שהוליכו למעצר המנהלי שלא היתה להם השלכה לתיק הפלילי. לפיכך, הבחינה המעשית הספציפית במקרה זה אינה מוליכה למסקנה שונה מזו שהגענו אליה בפן העקרוני תוך התייחסות לרציונלה השונה העומדת בבסיסו של כל אחד מסוגי המעצר ולמאפייניו השונים. 17. באשר להיבט הכרונולוגי אני רואה להציג את השאלה הבאה: מה דינה של תקופה חופפת, דהיינו תקופה במהלכה היה פלוני עצור הן במעצר מנהלי והן במעצר פלילי בו זמנית, לעניין אפשרות הפיצוי מכוח סעיף 80? האם העובדה שהיה במעצר מנהלי מאיינת לחלוטין את האפשרות לפצותו הגם שהיה במעצר פלילי? השאלה אינה עומדת על הפרק בענייננו שכן כאמור מדובר בתקופות שונות. בנוסף: הדעת נותנת כי האפשרות ש"בו זמניות" זו תתרחש היא תיאורטית או כמעט תיאורטית, שהרי כפי שחזרנו ואמרנו "אם קיימת אפשרות, כי ביטחון המדינה וביטחון הציבור יובטחו כראוי, במקרים בהם מתחייב הדבר, על-ידי פקודת מעצר המעוגנת בסדרי הדין הפליליים הרגילים, אין הצדקה לפנות אל סמכויות שעת החרום המיוחדות, ..." (ראה עניין לרנר בעמ' 134-135). עדין, כיוון שניתן להעלות על הדעת מקרים קיצונים שבהם מסיבות כאלה ואחרות יהיה פלוני עצור הן במעצר פלילי והן במעצר מנהלי – אני רואה להתייחס לכך בקצרה. לשיטתי – ה"בו זמניות" אינה יוצרת מחסום בלתי עביר לאפשרות להעניק פיצוי מכוח סעיף 80 בגין מעצר פלילי שבמקביל לו ישב העצור גם במעצר מנהלי, אלא מהווה נסיבה שיש לקחת בחשבון במכלול הנסיבות. ככלל, השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין מתן פיצוי "... אינם רשימה סגורה; אל לו לבית המשפט להתייחס אל פן בודד של הסוגייה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי נסיבותיו הקונקרטיות." (ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450, 460-461 (2002) (להלן: עניין טוויל)). הערך המוגן שאת מלחמתו בא סעיף 80 ללחום (בין היתר) הוא חירותו של אדם שנגזלה ממנו עקב המעצר. כאשר החירות נגזלה בשל שני הליכים שהתקיימו במקביל, יש לכך כמובן השלכה, ושמא השלכה רבתי – לעניין הפיצוי. עדין יש מקום לבדיקה האם תנאי המעצר הפלילי היו קשים יותר והחמירו את מצבו של מי שהיה נתון במעצר מנהלי, זאת לצד השיקולים המוכרים האחרים לעניין פסיקת פיצויים. באותו הקשר ניתן להעלות גם את השאלה מה דינו של מעצר אשר נתבסס מן הבחינה המהותית על תשתית שהיה בה די כדי לעצור את פלוני מעצר פלילי, אך הרשות בחרה, חרף החובה ההפוכה המוטלת עליה, לעוצרו במעצר מנהלי. כשלעצמי, אינני סבורה כי התנהגות הרשות, גם אם היתה פסולה, מביאה להחלתו האוטומטית של סעיף 80 על מעצר מנהלי. יתכן שיש מקום למצוא מנגנון הולם אחר לפיצוי במקרה זה, אולם כיוון שהסוגיה לא עומדת על הפרק בענייננו – אותיר את הדיון בה לעת מצוא. 18. בענייננו – בית משפט קמא לא התייחס לפן העקרוני המבחין בין המעצר המנהלי למעצר הפלילי, ובפן הקונקרטי – לא נתן משקל לכך שמדובר בתקופות שונות. השיקול היחיד שנלקח בחשבון הוא ההיבט הראייתי כשהדגש הוא על כך שהתשתית הראייתית היתה משותפת בחלקים מסוימים לשני המעצרים. על בסיס תיזה זו בנה בית משפט קמא נוסחה שמכוחה פוצה המערער עבור מחצית ימי המעצר המנהלי. כל מה שנאמר עד כה מוליך למסקנה שבכך שגה בית משפט קמא. הבעיה איננה "כימות" מרכיבי סעיף 80 כדי "לתפעלם" לצורך פיצוי בגין מעצר מנהלי. הבעיה היא כאמור, בכך שמדובר בשני קוים שאינם מאבדים את זהותם כקווים מקבילים שאינם נפגשים, גם אם לאורך הדרך נראה שהם מתקרבים זה לזה ויש ביניהם נקודות ממשק. משזוהי מסקנתנו, אנו מורים כי יבוטלו סכומי הפיצויים שנפסקו למערער בגין הימים בהם שהה במעצר מנהלי. 19. באשר לפיצויי המערער בגין צווי הפיקוח המנהליים; נזכיר כי צווים אלה הוצאו על ידי אלוף הפיקוד, מכוח סמכותו שבסעיף 86 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378) התש"ל-1970 (להלן: צו הוראות בטחון). סעיף 86(ב) לצו הוראות בטחון מפרט את סוגי ההגבלות בהן יכול להיות נתון אדם שהוצא עליו צו כבנדון. הגבלות אלה דומות הן בטיבן להגבלות שונות אשר מופיעות בסעיף 48 לחוק המעצרים שעניינו בתנאי שחרור בערובה. סעיף זה קובע למעשה חלופות שונות למעצר המהוות תנאים שונים וסוגי הגבלות שונות על שחרור ממעצר בערובה. בין היתר מופיעות בסעיף זה חלופות כגון חובת מגורים או הימצאות באזור, בישוב או במקום בארץ, איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה, התייצבות בתחנות פיקוח מסוימות ועוד. הגבלות כגון אלה מופיעות גם בסעיף 86 לצו הוראות בטחון. מכאן למדים אנו כי במתכונתו דומה האמצעי של צו פיקוח מנהלי, לאמצעי הפלילי של חלופת מעצר בפועל בתנאים מגבילים. שני האמצעים מהווים חלופה למעצר מלא בפועל, על מנת שלא לפגוע בצורה קשה כל כך בחירותו של פלוני מקום בו ניתן להשיג את תכליתו של המעצר באמצעיים מידתיים יותר. משאמרנו כי סעיף 80 אינו יכול להוות אכסניה לפיצוי עבור מעצר מנהלי – שללנו בכך גם את האפשרות לעשות בו שימוש כדי לפצות בגין צווי פיקוח. בבחינת למעלה מן הנדרש: על דרך האנלוגיה, תוך יציאה מנקודת הנחה כי צו הפיקוח הוא מקבילה של חלופת מעצר, יש לאמץ את ההלכה שנקבעה לעניין זה בדין הפלילי. בע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734 (2003) (להלן: עניין עשור) נקבע כי בית המשפט אינו רשאי לפסוק מכוח סעיף 80 פיצויים בגין התקופה בה שהה הנדון ב"מעצר בית". הלכה זו נומקה בטענה כי לא ניתן לקרוא אל תוך המושג "מעצר" המופיע בסעיף 80 ככולל "גם הגבלות אחרות על חירותו של אדם, שאינן מעצר או מאסר, לא-כל-שכן שמסקנה זו מתחייבת מכך שסעיף 80(א) אינו עומד לעצמו, אלא יש לקוראו על רקע הוראות חוק המעצרים." (שם, בעמ' 747). הוראת החוק הרלוונטית לעניין זה הינה סעיף 7 לחוק המעצרים) הקובעת, לאמור: "7. מקום המעצר עצור יוחזק במקום מעצר, באחריות משטרת ישראל או שירות בתי הסוהר, שהשר לבטחון פנים הכריז עליו כמקום מעצר; הכרזה לפי סעיף זה תפורסם ברשומות." סעיף זה קובע כי מקום מעצר לצורך חוק המעצרים הינו מקום הנמצא באחריות משטרת ישראל או שירות בתי הסוהר שהשר הכריז עליו ברשומות כ"מקום מעצר". אף כי בעגה המקצועית המדוברת נהוג לכנות שחרור ממעצר בתנאים מגבילים כלשהם כ"מעצר בית" אין הדבר מוביל למסקנה כי מבחינת לשונו של חוק המעצרים חל המושג "מעצר" גם על הסדר זה. מבחינתו של חוק המעצרים מהווה ההסדר של מעצר בית דווקא אחד מהאופנים בהם ניתן לשחרר מ"מעצר" בתנאים מגבילים ולפיכך איננו מהווה "מעצר" (ראה עניין עשור, בעמ' 747-748). בדומה, צו פיקוח שבו ה"מפוקח" אינו במקום שהוגדר כמקום מעצר אינו מאפשר פיצוי. המסקנה היא כי גם הפיצויים שנפסקו בגין תקופת הפיקוח דינם להתבטל. הפיצוי בגין המעצר עד תום ההליכים והוצאות הגנה שנפסקו 20. חלקו השני של הדיון יעסוק בשאלה האם עמד בית משפט קמא בכללי הפסיקה הנוהגת בכל הקשור לפסיקת פיצויים למערער בגין מעצרו עד תום ההליכים והוצאות הגנה לזכותו בכל הקשור בהוצאותיו בקשר עם ת"פ 3075/02. ברי כי מעצרו של המערער עד תום ההליכים והוצאות שהוציא לשם ניהול הגנתו בהליך הפלילי נמצאים בליבתו של סעיף 80 ואין חולק כי מן הבחינה העקרונית מנגנון הפיצוי המופיע בו יכול לחול עליהם. כאמור, בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערער כי נתקיימה העילה של "לא היה יסוד להאשמה" אך קיבל את טענתו כי נתקיימה העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בחינתנו תתייחס לעקרונות המנחים שנקבעו בפסיקה להקמתן של עילות אלה. פסק הדין המכונן אשר כנס תחת כנפיו את מרבית ההלכות שנפסקו בנושא זה הוא עניין דבש. להלן – נעזר בו. 21. פדרמן טוען בערעורו כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי לא נתקיימה העילה של "לא היה יסוד להאשמה". עד שאני מגיעה לדיון בסוגיה אני רואה להעיר כדלקמן: ניתן לתהות האם קיימת זכות עצמאית לערער על העילה מכוחה נפסקו לו הפיצויים. עתירתו של פדרמן היתה לפסיקת פיצויים והעתירה נענתה בחיוב. את הנמקתו של בית המשפט (קרי העילה מכוחה נפסקו הפיצויים) ניתן להשוות לנימוקי הזיכוי למשל, שאינם יכולים להוות בסיס לערעור שיוגש על ידי נאשם שזוכה (כאשר ההלכה הנוהגת היא כי אין מקום לערעור גם על זיכוי מחמת הספק לעומת זיכוי מלא, הגם שנשמעו דעות שונות בנושא זה. ראה לעניין דיון זה ע"פ 1974/93 (תל-אביב-יפו) סופיוב נ' מדינת ישראל, תק-מח 96(3), 3548 (1996), דעת הרוב מפי כב' השופט מ' רובינשטיין סברה שאין זכות לערער על נימוקי הערעור, לעומתה סבר כב' השופט י' גרוס כי יש לאפשר ערעור על נימוקי הזיכוי). יחד עם זאת, בהתחשב בהיבט האזרחי או מעין אזרחי שיש לסעיף 80, ובכך שלעילה יכולה להיות השלכה על גובה הפיצוי, ומשום שאיש מהצדדים לא העלה את הטענה – אותיר את הסוגיה האנליטית לעת מצוא ולהלן אתייחס לטענות שהועלו. בית משפט קמא דחה את הטענה כאשר הנמקתו מורכבת משני ראשים: א). בחינה עצמאית של חומר הראיות. ב). הסתמכות על החלטות שונות שניתנו בבקשות למעצר עד תום ההליכים. לא מצאנו לנכון להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לעניין חומר הראיות שהיה בפני התביעה לרבות הדרך בה נבחן החומר בשלב הראשון על ידי תובע עובר להגשת כתב האישום (ראה פסקאות 69-72 לפסק הדין. וראה לעניין זה עניין דבש בעמ' 89-90 ועניין מנצור בעמ' 445). כפי שציין בית המשפט – הבחינה היא אובייקטיבית, הצפי הוא כי עד יחזור בבית המשפט על דברים שאמר במשטרה. סתירות – אכן מחייבות בדיקה ותשומת לב אולם אינן בהכרח משמיטות את הקרקע תחת גירסת העד. הגירסה המרכזית במקרה הנוכחי היתה של מורג. לגירסה זו נמצאו חיזוקים. טענתו של המערער ביחס לעדותו של מורג היתה כללית ולפיה "כל בר דעת היה מבחין כי אין לסמוך על עדותו". למעט אמירה גורפת זו – אין טענה ספציפית ביחס לסתירה מהותית שהיתה קיימת כבר בשלב הראשוני, מחדל חקירתי מהותי או פגיעה בטוהר החקירה וכיוצא באלה, כפי שהיתה בעניין מנצור. המערער סרב בהתחלה לענות לשאלה האם הוא מכיר את מורג, וגם משענה מאוחר יותר, תשובותיו לא סיפקו מידע של ממש ולא כרסמו על כן במשקלה הראייתי של גרסת מורג. לפיכך – אין לקבל הטענה. באשר לראש השני: שתי החלטות מרכזיות עומדות על הפרק – א). החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.6.02 לפיה יש ראיות לכאורה לכל 3 האישומים שבכתב האישום וכפועל יוצא מכך – היענות לבקשת המדינה להורות על מעצר עד תום ההליכים. ב). החלטתו של בית משפט זה מפי כב' השופט י' טירקל, לפיה יש ראיות לכאורה באשר לאישום הראשון, ו"ספק רעיות לכאורה" באשר לאישומים השני והשלישי. בית משפט קמא סבר כי די בראיות לכאורה באשר לאחד האישומים כדי לשלול את הטענה כי "לא היה יסוד להאשמה". סברתו של בית משפט קמא – כי ניתן להיעזר בהחלטות המעצר לעניין הקביעה האם היה יסוד להאשמה – יש לה על מה שתסמוך. המבחן שנקבע לעניין התשתית הראייתית הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים הוא מבחן "הסיכוי הסביר להרשעה" (וראה לעניין זה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). משעמד חומר הראיות במבחן זה – הדעת נותנת כי אין לומר שלא היה יסוד להאשמה. יחד עם זאת – אין בכך כדי לומר שכל אימת שפלוני נעצר עד תום ההליכים נסתם הגולל על האפשרות לתבוע פיצויים מכוח העילה הראשונה שבסעיף 80. הלכה כזו – תעקר את העילה מתוכנה. שהרי מלכתחילה פיצוי על מעצר שמור למי שנעצר (ולא לצורכי חקירה שהרי נושא זה מוסדר בנפרד). קביעה כי בהחלטה על מעצר כמוה כהחלטה כי היה יסוד סביר להאשמה – תיצור "מעגל שוטים" שלא ניתן לפורצו ותמנע למעשה את השימוש בעילה זו. התשובה היא שיש צורך בבחינה מחודשת של חומר הראיות, כאשר מוגשת בקשה לפיצוי מכוח סעיף 80, לפי העילה הראשונה. במהלך אותה בחינה מחודשת, ניתן להיעזר בהחלטות המעצר אולם לא לאמץ אותן בבחינת "כזה ראה וקדש". לענייננו – כפי שצוין לעיל, בית המשפט העליון לא אימץ במלואה את החלטת בית המשפט המחוזי וסבר כי ראיות לכאורה קיימות רק באשר לאישום הראשון. בית משפט קמא סבר כי חלה לעניין זה הלכת התקדים המחייב מכוח סעיף 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה, ס"ח התשמ"ד 78 (דהיינו, ההחלטה הקובעת היא זו שניתנה על ידי כב' השופט י' טירקל), הגם שציין כי עצם העובדה ששופטת בית המשפט המחוזי סברה שיש ראיות גם לגבי האישום השני והשלישי מצביעה על כך כי "נמצאים אנו הרבה מעבר לסף של העדר בסיס לאישום". התשובה לדילמה שמקורה באותן החלטות שונות של הערכאות שדנו בתיק מצויה במה שנאמר לעיל. ההחלטה "האם היה יסוד להאשמה" היא החלטה עצמאית של הערכאה הדנה בסוגיית הפיצוי מכוח סעיף 80. ההחלטות בשלב המעצר – הן חומר עזר (שעל כן הלכת התקדים המחייב אינה רלוונטית). בית המשפט הדן בבקשה מכוח סעיף 80 יוכל בהחלט להביא בין שיקוליו גם את העובדה כי ראיות מסוימות באותו עניין עברו את מבחן הדיות לשם מעצר עד תום ההליכים, עדין יהא עליו להפעיל שיקול דעתו על פי המכלול שבפניו. טענה נוספת שהעלה המערער בהקשר זה היא כי מאחר והאישום הראשון נסב סביב אירוע בגינו נסגר בעבר תיק בו היה חשוד, אין להתייחס לקביעה כי נמצאו בעניינו ראיות לכאורה לצורך בחינת העילה של "לא היה יסוד סביר להאשמה", שעל כן יש להתייחס לעניין זה רק לאישומים השני והשלישי. גם טענה זו – אין לקבל, מרגע שבחרה התביעה לכלול בכתב האישום האירוע נשוא האישום הראשון, יש לבחון את כתב האישום שהוגש כמכלול ולשאול אודותיו האם היה יסוד סביר להגשתו. השתלשלות האירועים נשוא האישומים השני והשלישי היוותה ככל הנראה לדעת התביעה, המשך לאותו אירוע נשוא האישום הראשון, שעל כן מצאה כי בשלב זה חייבת היא להגיש כתב אישום גם בגין אירוע זה. כל עוד היה האירוע הראשון בגדר אירוע בודד לא היה בו די כדי להגיש כתב אישום, אולם משנצטרפו אליו אירועים נוספים (וחרף קביעתו של בית המשפט העליון כי היו "ספק ראיות לכאורה" לגביהם), סברה התביעה כי יש להגיש כתב אישום הכולל את כל האירועים. הניתוק, בשלב הבחינה בדיעבד בין האישומים השונים בשל "ההיסטוריה" של אחד מהם הוא מלאכותי ואינו ראוי. סיכום ביניים: החלטתו של בית משפט קמא שלא לפצות את המערער מכוח העילה הראשונה שבסעיף 80(א), קרי כי "לא היה יסוד להאשמה", מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה בפניו ואין להתערב בה. נסיבות אחרות המצדיקות זאת 22. כאמור, בית משפט קמא ראה לפצות את המערער מכוח עילה זו כשהוא מונה את השיקולים שהניעו אותו לכך. בית משפט קמא התרשם כי התנגדותה של המדינה לפיצוי תחת עילה זו "חלשה יותר" וכי עיקר מלחמתה בהקשר זה היא לעניין אחוז הפיצוי שייפסק (ראה פסקאות 82-83 לפסק הדין). בהודעת הערעור חולקת המדינה על מסקנה זו, ובמיוחד על כך שבית המשפט לא ראה בהתנהגותו של פדרמן מחסום לפסיקת הפיצוי. בסוגיה זו נדון עתה. 23. ככלל – מדובר בעילה שיורית שגבולותיה רחבים, גמישים ועמומים כשהעמימות היא מכוונת ומאפשרת לכלול בעילה זו – כל נימוק ראוי המצדיק פיצוי. "לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון, ועוד. יש קוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי-מוגדרים, מעל הכללים." (עניין רייש בעמ' 498-499, וראה גם עניין מנצור בעמ' 448 וכן פרשת דבש בעמ' 118 – שם מיין כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) את הסיבות לשלושה ראשים כלליים: הליכי משפט בכללם, אופי הזיכוי ונסיבותיו האישיות של הנאשם). לענייננו – בגדר השיקולים המצדיקים מתן פיצוי מנה בית המשפט את התמשכות ההליכים שלא היתה תלויה במערער ונבעה מכך שאותו שופט שדן בתיקו, דן גם בתיקים אחרים בפרשה זו, הנזק שנגרם למערער עקב אותה התמשכות תוך שכל אותו זמן מרחף מעל ראשו האיום כי יורשע בעבירות קשות ויהא עליו לרצות תקופת מאסר ארוכה. נסיבות אישיות הנובעות מכך שהמערער למד משפטים. הרשעתו – עלולה היתה לשים קץ לשאיפתו להתחיל בהתמחות. עוד בגדר נסיבות אישיות העובדה שהמערער נאלץ להגיע לבת המצווה של בתו כשידיו כבולות. לאלה צרף בית משפט קמא גם את אופיו של הזיכוי שיש לראותו כזיכוי מלא, על כל המשתמע מכך. 24. המדינה חולקת על חלק ממסקנותיו של בית משפט קמא כשהדגש הוא על התנהגותו של המערער. בית משפט קמא קבע כממצא כי המערער ענה בחקירה בתמצית על החשדות שיוחסו לו אולם "שמר את הקלפים" לתיק העיקרי. אליבא דבית משפט קמא שיקוליו היו לגיטימיים "ולא מצאתי בהתנהגותו דבר המצדיק הפחתת הפיצוי, אך ורק בשל כך" (ראה פסקה 94, עמ' 54). בקביעתו זו סטה בית משפט קמא לטענת המדינה, מההלכה שנפסקה בעניין דבש שם נקבע כי "לא יהיה זה מוצדק לחייב את המדינה בשיפוי ובפיצוי... מקום שהתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמה לחקר האמת..." (שם בעמ' 91). דברים ברוח דומה נאמרו גם על ידי כב' השופט ד' ביניש (כתוארה אז) בעניין טוויל בעמ' 463-464, לאמור: "התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה למצב שנקלע אליו בחקירתו או במשפטו ולא תרמה לו. מובן שאף שיקול זה, כמו יתר השיקולים הנבחנים לעניין זה, אינו בלעדי, ומשקלו שונה בהתאם לנסיבות העניין. רכיב זה כחלק משיקול-הדעת של הערכאה הדנה בשיפוי או פיצוי בא לידי ביטוי הן בפסיקתנו והן בפסיקה ובחקיקה שהתפתחו בשיטות אחרות." (ההדגשות אינן במקור). (ראה כמו כן רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 249 (1999) מפי כב' השופט ד' דורנר (להלן: עניין מקמילן)). המערער – התנהג בצורה מניפולטיבית וסרב לשתף פעולה עם חוקריו. את הדגש שמה המדינה על סירובו של המערער להשיב לשאלות באשר להיכרותו עם מורג שהיה כזכור עד התביעה המרכזי, ובסופו של יום בשל הקשיים בגרסתו – זוכה פדרמן. 25. הגם שיש ממש בטענת המדינה באשר למשמעות שיכולה להיות לשתיקתו של חשוד במהלך חקירתו במשטרה, אי שיתוף פעולה מצידו וכיוצא בזה – לא נראה לי כי בנסיבות המקרה הנוכחי, יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בנושא זה. שיטת המשפט הישראלית מושתתת על העיקרון לפיו נטל ההוכחה במשפט פלילי רובץ על התביעה ואין זה מחובתו של הנאשם לספק את הראיות להפללתו. עקרון זה מאמץ את הכלל במקורותינו לפיו: "אין אדם נפסל בעבירה, על פי עצמו. ... עד שיהיו שם שני עדים: שאין אדם משים את עצמו רשע." (משנה תורה, שופטים, פרק יב, הלכות עדות). אכן, חקר האמת הינו ממטרותיו העיקריות של המשפט הפלילי, אולם בדרך להשגתה של מטרה זו אין להתעלם מזכויות יסוד של חשודים, לרבות זכות השתיקה. כל מקרה צריך להיבחן על פי נסיבותיו כפי שנקבע גם בעניין טוויל אליו הפנתה המדינה "... מובן שאף שיקול זה [התנהגות הנאשם], כמו יתר השיקולים הנבחנים לעניין זה, אינו בלעדי, ומשקלו שונה בהתאם לנסיבות העניין." (שם, בעמ' 463-464). עיקר טענותיה של המדינה מופנות לכך שהמערער לא ענה לשאלות שהופנו אליו בנושא מורג. אין ספק שהתנהלותו של המערער בנושא זה היתה מתריסה, והזעם שככל הנראה היה בליבו כלפי מורג, הופנה גם אל המשטרה שלא חשפה בכוחות עצמה את הפגמים בעדותו. בסופו של דבר נקבע לגבי מורג כי "אין ספק שפרשה זו מביאה לידי ביטוי מסכת של אינטרסים שונים ומשונים שמדריכים את ירדן [מורג]. גם הסניגור עמד בסיכומיו בהרחבה על הרושם העולה מהתנהלותו של ירדן בחקירתו לפיו שם ירדן בראש מעיניו את האינטרס העצמי שלו ובעבור אינטרס זה הוא מוכן למסור גרסאות שונות". (ראה פ"ח 619/03 מדינת ישראל נ' עמיאור, תק-מח 2004(2) 1162, 1187 (2004), שניתן על ידי כב' השופטים: צ' זילברטל, מ' דרורי וי' שפירא). פדרמן היה מיטיב לעשות לו היה חושף מיד את מלוא גרסתו באשר לדברים שייחס לו מורג, ויתכן בהחלט כי היה מקצר בכך את ההליכים לגביו. יחד עם זאת יש להבהיר כי התנהלותו בכל הקשור למורג לא נשאה גוון אחיד ועל חלק מהשאלות שהופנו אליו – ענה. המדינה מפנה בכתב הערעור לזכ"ד מחקירתו של פדרמן מיום 15.5.02 על ידי החוקר "יהל" מהשעה 11:50 במתקן ירושלים של השב"כ (ראה נספח יט לנספחי התביעה), שבו נכתב כי עצם עינו וסרב להגיב כאשר נשאל האם הוא מכיר את מורג, וזאת גם לאחר שהובהר לו כי נשאל אך ורק בנוגע להיכרותו עימו ולאו דווקא בהקשר לפעילות המיוחסות לו עמו. ההפניה במקומה אולם, מספר ימים לאחר מכן, ביום ה- 22.5.02, נחקר המערער פעם נוספת בשעה 15:45, הפעם ביחידת התשאול של משטרת ישראל על ידי רס"ר שמעון זכריה, בהודעתו בחקירה מאוחרת זו מסתמנת גישה שונה. כאשר נשאל שוב האם יהיה מוכן לפרט את טיב קשריו עם מורג, השיב המערער כי "אין לי קשרים איתו, מידת היכרותי עמו שטחית ופירוט מלא על כך יינתן לבית המשפט." (ראה ההודעה מיום זה בעמ' 4). בתשובה בהמשך הכחיש המערער כי נמסרו לידיו לבנות חבלה מטעמו של מורג באומרו כי לא היו דברים מעולם, בהבדל מאי תגובה מוחלטת. לשאלה האם הוא מסוכסך עם מורג השיב כי "יכול להיות, לא מצידי מאחר ואין לי יחסים עמו אשר יאפשרו בכלל מצידי עמו ויכוח כל שהוא. מה הוא חושב עלי או אם יש לו משהו נגדי אין לי מושג." (ראה עמ' 5 להודעה). פדרמן אף סיפר כי יכול להיות שנפגש במקרה בשבת מסוימת בבית הכנסת שבישוב של קרוב משפחה אצלו התארח עם מורג וברכו לשלום, אך ציין כי אינו זוכר זאת בוודאות (ראה עמ' 4 להודעה). הרושם הוא כי המערער לא התמיד לאורך כל חקירותיו בהתנהגות מתריסה וללא ספק הודה בהיכרותו עם מורג. לפיכך, טענתה של המדינה כי בסירוב להגיב ככלל לשאלה האם הוא מכיר את מורג היה "כדי לחזק עד מאוד את משקל העדות של מורג נגד המשיב." (ראה סעיף 33 לכתב הערעור מטעמה) – אינה נקיה מספקות. סיכום נקודה זו: חקירה ככלל הינה אירוע קשה, מורכב וכוחני. לא כל התנהגות מסתייגת, נזעמת, מתריסה, חצופה או אף מניפולטיבית המתרחשת במהלכה צריכה להיחשב כפגיעה מכוונת בחקר האמת. התנהגויות רבות המתרחשות בחדר החקירה הן חלק בלתי נמנע מהעוינות הבסיסית שמפתח הנאשם ביחס לחוקריו, ולמערכת אכיפת החוק בכללותה, מעצם העלאת החשדות כנגדו. פדרמן ודאי אינו ראוי לשבחים בגין התנהלותו. יחד עם זאת התנהגותו כשלעצמה אינה משמיטה את הקרקע תחת אפשרות הפיצוי והיא צריכה להילקח בחשבון במכלול השיקולים. משראה בית משפט קמא לפצותו חרף התנהלותו הנ"ל – איננו רואים כאמור להתערב בכך בפן העקרוני. "ראשי הפיצוי" הנוספים: 26. בית משפט קמא מצא לנכון לפצות את המערער על עגמת הנפש שנגרמה לו עקב התמשכות ההליך. נימוקיו של בית משפט קמא באשר לגורמים שהביאו להתמשכות ההליך מקובלים עלינו. אפשר והיה מקום לדרוש מהמערער להוכיח בראיות את התאריך בו היה זכאי להתחיל התמחותו ולא לקבל טענתו על עיכובה ללא ראיה. עם זאת, התרשמנו כי עניין זה הובא כדוגמא, בין מכלול אירועים שונים אשר השופט שם לנגד עיניו בבואו להעריך את ההשלכות השונות של התמשכות ההליך שנגמר בזיכויו של המערער. לא התרשמנו כי המדובר בשיקול מכריע, או יחיד, שהוביל לפסיקת הפיצויים בגין התמשכות ההליך, ועל כן אין הצדקה להפחתת הפיצויים שנפסקו. נזכיר שוב כי: "רשימת השיקולים [להענקת פיצויים מכוח העילה של נסיבות אחרות] אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה. יש נסיבות שבהן לא יהיה מקום לשיקול זה או אחר, ויש נסיבות שבהן יהיה מקום להוסיף שיקול זה או אחר, והמשקל של כל שיקול עשוי להשתנות לפי הנסיבות של כל מקרה. בית-המשפט הוא שצריך לאזן בין השיקולים השונים שיש להם תחולה בנסיבות המקרה, במגמה להגיע לתוצאה צודקת מבחינת הצורך לפצות את הנאשם שיצא זכאי בדין... " (עניין רייש, בעמ' 499 - 498, מפי השופט י' זמיר). 27. טענתה הבאה של המדינה מתייחסת לטיב הזיכוי בו זוכה המערער, כאשר לשיטתה שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי מדובר ב"זיכוי מלא ומוחלט". לטענת המדינה זיכוי מלא המצדיק שקילת פיצויי הוא מקרה בו הוכח למעשה כי הנאשם לא ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, לא זה המצב בענייננו. המדינה חזרה בה מכתב האישום משום שמורג העד הראשי מסר גרסאות שונות במשפטם של השותפים לעבירה (של פדרמן). על רקע זה סברה המדינה כי עדותו אינה איתנה דיה כדי לבסס עליה הרשעה. אין בכך אמירה כי המערער לא ביצע את העבירה. המדינה מפנה בעניין זה להלכת דבש בה נקבע כי בית המשפט רשאי "להציץ מאחורי הפרגוד" ולבחון את טיב הזיכוי, גם במקרים בהם התביעה חזרה בה. אכן היתה בעבר דעה (דעתו של כב' השופט י' אנגלרד בעניין מקמילן) לפיה, משהודיעה המדינה על חזרה מכתב האישום יש לראות בכך זיכוי מלא. אולם דעה זו לא התקבלה ובעניין דבש (שנדון בהרכב מורחב) נקבע כאמור כי ניתן לבחון את טיב הזיכוי גם כאשר המדינה חזרה בה. בית משפט קמא אבחן את המצב בתיק שבפנינו מהמצב בעניין דבש בהתייחס לשלב הראייתי. במילים אחרות: בעוד שבעניין דבש נשמעו ראיות, שעל כן ניתן היה לדבר על זיכוי שאינו מלא חרף חזרת המדינה מכתב האישום (ובהתאם לכך "לכמת" את אחוזי הפיצוי) – הנה בענייננו – לא התחילה פרשת שמיעת הראיות שעל כן יש להתייחס לזיכוי כזיכוי מלא על כל המשתמע מכך. באבחנה זו – שגה בית משפט קמא אליבא דהמדינה. בעניין דבש התייחס בית המשפט גם לראיות שטרם נשמעו, כמו גם לשיקולי התביעה, ומכאן שניתן לבחון את טיב הזיכוי גם בטרם נשמעו הראיות כמו במקרה שבפנינו. נראה לי כי יש ממש בטיעונה של המדינה בהקשר זה. יכולתו של בית המשפט "להציץ מאחורי הפרגוד" אינה מוגבלת לשלב דיוני מסוים. שמיעת הראיות במלואן או בחלקן אינה מהווה קו פרשת המים שרק משנחצה, נפתחה דרכו של בית המשפט לבחון את הסיטואציה שבפניו. בית משפט רשאי בכל שלב לבחון את התמונה הכוללת תוך הסתייעות בכל הכלים העומדים לרשותו. יתכן בהחלט – כי במקרים מסוימים חזרתה של התביעה מכתב האישום בטרם שמיעת ראיות תתפרש כ"זיכוי מלא ומוחלט" כהגדרתו של בית משפט קמא (ראה פסקה 88 בעמ' 49 לפסק דינו של בית משפט קמא). במקרים אחרים – גם חזרה בשלב כזה לא תהיה שוות ערך לזיכוי מלא. קטלוגו המדויק של טיב הזיכוי אינו רכיב בלעדיו אין לעניין פסיקת הפיצוי. גם לעניין זה נחזור לעניין דבש: "אינני מוצא הצדק לכלוא את שיקול-דעתו של בית-משפט בכלובים של זיכוי "מוחלט" (זיכוי "מלא"), זיכוי "סתם", זיכוי "מן הספק" וזיכוי "טכני". אין החוק מכתיב לנו לא קטגוריזציה בינארית, לא קטגוריזציה טֶרנארית, לא קטגוריזציה קוואדרינארית ולא כל קטגוריזציה אחרת לרבות לא קטגוריזציה מולטינארית. הכול נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, והרשות נתונה. וכלשונו של סעיף 80(א) לחוק העונשין: שיפוי ופיצוי ייפסקו לנאשם שזוכה בדינו "בסכום שייראה לבית המשפט"." (שם, בעמ' 118-119). הסיטואציה בענייננו ממחישה מדוע אין אכן צורך ואפשרות להיצמד לקטגוריזציה מסוימת של הזיכוי כמכתיבה את פסיקת הפיצויים או אפילו את שיעורם. המערער אכן זכאי לכל דבר ועניין והזיכוי ניתן להגדרה כזיכוי מלא או מוחלט. יחד עם זאת, לכלל "זך בלי פשע" כפי שהגדיר זאת בית משפט קמא – ספק אם הגיע. מערכת הראיות אכן אינה איתנה דיה כדי לשאת על גבה את משקל הרשעתו של המערער זאת מחד גיסא, מאידך גיסא לא נמצאה ראיה מזכה וגם לעובדה זו יש משקל. בעניין דבש ציטט כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) מדעת המיעוט של השופט ת' אור בעניין מקמילן: "... מאידך גיסא גם אני סבור שאם מוכח פוזיטיבית שהנאשם לא עבר את העבירה שיוחסה לו הרי זה שיקול בעל חשיבות ומשקל במסגרת השיקולים אם לחייב את המדינה לשאת בהוצאות הגנה של הנאשם." (שם, בעמ' 314, ההדגשה אינה במקור). את המונח "זך בלי פשע" דומני כי ניתן לשמור לאותם מקרים שבהם נמצאה ראיה מזכה, קרי הוכח פוזיטיבית שהנאשם לא עבר את העבירה. המערער לא טען (גם לא בפנינו) כי ראיה שכזו – היתה ברשותו ונחסמה בפניו הדרך להגשתה. עם זאת, בפן הכללי ניתן בהחלט לתת משקל מסוים לעובדה שחזרת המדינה מן האישום מונעת מתן פסק דין מנומק, ובמקרים בהם החזרה נעשתה בטרם נפתחה פרשת ההגנה – הרי שנמנעה מן הנאשם ההזדמנות להביא ראיות מזכות פוזיטיביות מטעמו. 28. וריאציה נוספת על אותו נושא: המדינה טוענת כי שגה בית משפט קמא כאשר לא נתן כל משקל לכך שהיא חזרה בה מהאישום מיוזמתה. לשיטתה, הלכת דבש קבעה כי יש לתת לשיקול זה משקל המטה את הכף לטובת הימנעות מהטלת חובת פיצוי על המדינה. בית משפט קמא הפנה לדברי כב' השופט י' אנגלרד בעניין מקמילן לפיהם "במסגרת זיכוי זה אין מקום לתת משקל למחשבותיה ולשיקוליה של התביעה בחזרה מן האישום. החזרה מן האישום מונעת מתן פסק -דין מנומק מאת בית-משפט. בנסיבות אלה יש להניח, לצורך זכותו של הנאשם להוצאות הגנה מאוצר המדינה, כי הזיכוי הוא מלא." (שם בעמ' 309), אלא שלטענת המדינה עמדה זו נדחתה בעניין דבש. נראה כי גם בנושא זה לא ניתן להתוות קווי מתאר ברורים וחדים שלאורם תתפרש תמיד הצהרת המדינה כי היא חוזרת בה מן האישום. בעניין דבש, בסוקרו את העמדות בפסיקה עד לאותו יום, אמר כב' השופט מ' חשין את הדברים הבאים: "במקום שבית-המשפט סבר כי התנהגות התביעה הייתה התנהגות ראויה ורצויה, ניתן לגורם זה משקל לשלילת חיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי הנאשם. כך, למשל, מקום שהתביעה שקלה מחדש את עמדתה והחליטה לחזור בה מן האישום, נפסק כי אין לחייבה בהוצאות הגם שלא חל שינוי בנסיבות; טעם הדבר: יש לעודד את התביעה, ושלא לרפות את ידיה, לשקול מחדש המשך ניהולו של ההליך הפלילי, ועל דרך זו להקטין את הנזק והטרחה העלולים לבוא על הנאשם: פרשת גבאי [17], בעמ' 43 השוו: ת"פ (ת"א) 290/89 מדינת ישראל נ' שיפרוט [32], בעמ' 97. אבל ראו פרשת מקמילן [18], בעמ' 307-306 (מפי השופט אנגלרד). (שם, בעמ' 93). כפי שנאמר שם, את הדגש יש לשים על הרצון לעודד את המדינה לשקול מחדש בכל רגע נתון את המשך ניהולו של הדיון. דרך התנהלותה של התביעה, כמו דרך התנהלותו של הנאשם, שניהם נבחנים. מקום שהתנהלותה של המדינה, בכל שלב שהוא, הביאה לצמצום נזקיו של נאשם, שהיו עלולים להיות משמעותיים יותר אם ההליך היה מתמשך, אין סיבה שלא לתת לכך את המשקל המתאים, לפחות לעניין גובהם של הפיצויים. 29. סיכום ביניים: לא מצאנו להתערב בהחלטתו העקרונית של בית משפט קמא להעניק פיצויים למערער בגין ימי המעצר עד תום ההליכים. עם זיכויו של המערער בעקבות הודעת המדינה על חזרתה מכתב האישום נפתחה בפניו דלתה של העילה השניה שבסעיף 80. התנהגותו של המערער במהלך החקירה, גם אם היתה מתריסה ולא היה בה שיתוף פעולה – אינה יכולה בפני עצמה לשלול את זכותו לפיצויים ובנושא זה קיבלנו את עמדתו של בית משפט קמא. יחד עם זאת – בהיבטים אחרים שפורטו על ידנו, דומה שבית המשפט היה נחרץ בעמדתו שדחתה את הפן החיובי בהתנהלות התביעה ושמא יש לכך השלכה לעניין גובה הפיצויים אם לא לעניין עצם הענקתם. 30. לטענת המדינה חרג בית משפט קמא מן הטווח המקובל עת פסק למערער 90% מסכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנות. לעניין זה מפנה המדינה בטענותיה אל ע"פ 6721/01 עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3) 73 (2003) (להלן: עניין עזאם), שנסיבותיו דומות לענייננו. המדינה חזרה בה מהאישום לאחר שנתגלו פגמים משמעותיים בעדותו של עד התביעה העיקרי. הנאשם שם היה עצור עד תום ההליכים כ- 9 חודשים (לעומת 46 ימים בענייננו), ונגרמו לו הוצאות חריגות במיוחד (ראה עמ' 81-82, שם). השופט י' טירקל ראה בזיכוי מן הסוג שנדון בעניין עזאם (הזהה לזיכוי בענייננו) זיכוי מוחלט. עניין זה היווה מרכיב חשוב בשיקול דעתו שהטה את הכף לטובת פסיקת פיצויים (שם, עמ' 81-82). אולם, באותו עניין הביא כב' השופט י' טירקל כמשקל נגד לנסיבות שהטו את הכף לטובת פסיקת פיצויים למערער את השיקולים של "שקריו במשטרה, שחזקו את הראיות נגדו, לרבות הסכמתם של סנגוריו למעצרו שהיה בה משום הסכמה לכך שנתקיימו ראיות לכאורה." (שם, שם). לאור איזון זה פסק כב' השופט י' טירקל למערער פיצויים והוצאות בשיעור של 15 אחוזים מהסכום המרבי הנקוב בתקנה 8 ו-9(א), (ג) לתקנות. במקרה הנוכחי פדרמן לא שיקר הגם שלא שיתף פעולה בחקירותיו. סנגוריו של המערער בענייננו לא הסכימו כי היו ראיות לכאורה שהצדיקו מעצרו עד תום ההליכים, ועל כן הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר בעקבות קבלתו נשלח המערער לחלופת מעצר בתנאים מגבילים בביתו. נסיבות אחרונות אלה מטות את הכף לטובת פיצויים גבוהים מאלה שנפסקו בעניין עזאם. עם זאת, יש לאבחן מקרה זה מעניין מנצור בו נפלו פגמים חמורים וקיצוניים בחקירת המשטרה, שלא כמו בענייננו. תקופות המעצר והמאסר שם היו ארוכות הרבה יותר והאישומים חמורים הרבה יותר תוך שלא נמצא כל פגם בהתנהגות הנאשמים באותו עניין. שיקולים אלה צריכים היו להטות את הכף לטובת פסיקת פיצויים נמוכים מן הפיצויים שנפסקו שם בגובה 80% מן המקסימום המותר בתקנות. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בסכום הפיצויים שנפסק תוך הכרה ביתרון שיש בנושא זה לערכאה הדיונית. ההשקפה המקובלת היא כי "האיזון מוטל בעיקר על בית-המשפט בערכאה הראשונה: הוא מיטיב להכיר את נסיבות המקרה; הוא התרשם באופן ישיר מן הנאשם; הוא עקב באופן שוטף אחר הדרך שבה ניהל כל צד את עניינו. לכן דרוש טעם מיוחד כדי שבית-המשפט לערעורים יתערב בשיקול-הדעת של הערכאה הראשונה בעניין זה." (ראה עניין רייש, בעמ' 499 - 498, מפי השופט י' זמיר וגם דברי השופט א' א' לוי בעניין עסאף פסקאות 15-14. כמו כן ראה עניין דבש בעמ' 109). עם זאת, אין מדובר במחסום בלתי עביר, ומקום בו נראה כי בית משפט קמא לא איזן נכונה את השיקולים השונים – יש מקום להתערבות. גם לעניין זה נפנה להלכת דבש: "אכן, בית-המשפט שלדיון הוא ששמע את העדים והתרשם מעדותם; הוא שניתח את העדויות והחליט למי מן העדים להאמין ולמי מהם לא להאמין והוא שלסופו של דיון החליט על זיכוי הנאשם. אחר כל אלה, כך דומה, ראוי כי שיקול-דעתו לעת הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי יזכה אם לא לחסינות כי-אז למשקל כבד. אם נפל בית-משפט שלדיון לכלל משגה משפטי – כגון שפירש את החוק שלא כהלכה (השוו פרשת יעקב דוד [4], בעמ' 1825); שלא הביא במניין שיקול שלעניין; שהביא במניין שיקול שלא לעניין; שהעניק לשיקול שלעניין משקל יתר ורב מן הראוי לו – למותר לומר שבית-המשפט שלערעור יתערב ויאמר את דברו. ואולם מרחב המחיה אשר יינתן לבית-משפט שלדיון ראוי, לדעתנו, שיהיה מרחב רב." (שם, בעמ' 110-111). נראה לנו כי במקרה הנוכחי, גם תוך הותרת "מרחב רב" לבית משפט קמא יש מקום להתערבותנו. לאור הנתונים שנפרשו בפנינו, אנו מוצאים לנכון להעמיד את פיצויו של המערער בגין הימים בהם שהה במעצר עד תום ההליכים (טרם הורה בית המשפט העליון על מעצר בית) על שיעור של 50% מן התעריף היומי לכל יום מעצר, כאשר התעריף יהיה מעודכן לשכר החודשי הממוצע של חודש יוני 2007 (להלן - "התעריף היומי המעודכן"). איננו מוצאים לנכון לשנות מקביעתו של בית משפט קמא בעניין שיפוי המערער על הוצאות בגובה 2,500 ש"ח אותן הוציא על ייצוגו את עצמו בב"ש 6826/04. בהתאם לאמור לעיל בפסקאות 18-19, ביטלנו את קביעתו של בית משפט קמא בכל האמור בעניין פיצויים בגין ימי המעצר והפיקוח המנהלי. נזכיר לעניין זה גם כי בית משפט קמא ראה לפסוק את הפיצויים גם בהתחשב בכך שהמערער הגיע לבת המצווה של בתו כשהוא אזוק, אלא שאירוע זה התרחש במהלך המעצר המנהלי. 31. כאקורד סיום אנו רואים לחזור לסוגיה המשפטית שעסקנו בה, קרי הפיצוי בגין המעצר המנהלי. קבענו לעיל כי סעיף 80 אינו יכול להוות אכסניה לפיצויו של מי שנעצר במעצר מנהלי. אין בכך כדי לומר שמי שחירותו נגזלה ממנו עקב המעצר המנהלי אינו ראוי לפיצוי. שמירה על כבוד האדם וחירותו אינה מוגבלת לתחומי המשפט הפלילי. כל פגיעה – מחייבת מנגנון שידאג לפיצוי בגינה במקרים ההולמים. אלא שנושא זה מן הראוי שיוסדר על ידי המחוקק בדרך המלך ולא בדרך של חקיקה שיפוטית, תוך התאמת המסגרת המנהלית השונה למסגרת הפלילית. אדרבא, הכרה בחשיבותו של הנושא מחייבת את העמדתו על רגליו העצמאיות. המנגנון שיקבע – יכול וישאב השראתו מסעיף 80 אולם לא את חיותו. לעת הזו, ובהעדר מנגנון שכזה, נראה לנו כי אין מנוס מביטול החיוב בתשלום עבור המעצר המנהלי, וכך אנו מורים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. קראתי את פסק דינה של חברתי השופטת ד' ברלינר, ומסכים אני עם התוצאה שאליה הגיעה: ביטול סכומי הפיצויים שנפסקו למערער בע"פ 10822/05 (להלן: המערער) בגין הימים שבהם שהה במעצר מנהלי והיה תחת הגבלות צווי הפיקוח המנהליים שהוציא אלוף הפיקוד; והעמדת סכום הפיצוי שלו זכאי המערער בגין הימים שבהם שהה במעצר פלילי עד תום ההליכים, על שיעור של 50% מ"התעריף היומי המעודכן" לכל יום מעצר, בתוספת סכום של 2,500 ש"ח לכיסוי הוצאותיו בב"ש 6826/04, כמפורט בפסק דינה של חברתי. 2. גם לדעתי, המצב המשפטי הנוכחי אינו מאפשר לבית-המשפט להעניק פיצוי בגין מעצר מנהלי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: סעיף 80). לשונו המפורשת של הסעיף, ותכליתו כפי שהיא עולה מההיסטוריה החקיקתית ומפרשנותו בפסיקה עד כה – מורים אותנו כך. במקרה זה, לא הוכח גם כי המערער הוחזק במעצר מנהלי או הוגבל על-ידי צווי פיקוח מנהליים בשל ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו בת"פ 3075/02 (אף כי חלק מהתשתית הראייתית של שני ההליכים הייתה חופפת). כפי שציינה חברתי, לאור תכליותיהם השונות ומאפייניהם הנבדלים של סוגי המעצרים השונים, ובהתחשב בהלכות שנפסקו בעניין, ספק גם אם מצב שכזה כלל מתאפשר מבחינה משפטית. לאור האמור, לא ראיתי להביע עמדה באשר לעצם האפשרות להעניק פיצוי יחסי מכוח סעיף 80 בגין ימים שבהם הוחזק אדם במעצר מנהלי, במצב תיאורטי שבו חלק מהטעמים שבגינם הוא מוחזק במעצר קשורים גם בהליך הפלילי שנפתח כנגדו (גם כשזה עומד בתנאי סעיף 80). כפי שהבהירה חברתי, ככל שהדבר נוגע לצווי הפיקוח, אשר הוצאו לצורך "כעין מעצר בית", הרי שכבר הובהר כי אין מקום להעניק פיצויי עבור ימים אלה מכוח סעיף 80. 3. די לי, אם כן, בקביעה כי סעיף 80 אינו חל על מעצרים מנהליים ועל הגבלות מכוח צווי פיקוח של המפקד הצבאי כדי לקבל את הערעור בעניין זה. על כן, לא מצאתי לנכון להביע, בשלב זה, עמדה ביחס לנושאים אחרים שנידונו בפסק דינה של חברתי, ובכללם השאלה האם הליך פלילי שעומד בתנאי סעיף 80 לחוק הוא בבחינת "עוולה (נזיקית)" (סעיף 10 לפסק הדין); האם מדובר "בהסדר אזרחי על קרבו ועל כרעיו" (סעיף 11 לפסק הדין); והאם בהתקיים מצב (תיאורטי לעת הזאת) של מעצר חופף – דהיינו, שהייה בו זמנית במעצר פלילי ובמעצר מנהלי – קיימת אפשרות פיצוי לפי סעיף 80 בגין ימי המעצר הפלילי (סעיף 17 לפסק הדין). 4. אכן, לרשויות האכיפה נתון כוח רב בבואן לבצע את תפקיד השמירה על החוק ועל הביטחון האזרחי והלאומי, ועליהן להשתמש בו באופן קפדני ודווקני. הפרט יכול להיפגע מהפעלת כוח שכזו בדרכים שונות –הן כשהפעלת הכוח נעשתה כדין והן כאשר היא נעשתה שלא כדין. לצורך ריפוי נזקיו ופגיעותיו עומדים לו מנגנונים חוקיים שונים, ובהם בין היתר, נציבויות הקבילות השונות ותביעות נזיקיות בגין רשלנות (או עוולות אחרות) של הרשות או של נושאי תפקידים אצלה. הפיצוי שקבע המחוקק בסעיף 80 לחוק העונשין הוא מנגנון חשוב ומיוחד, המאפשר לפרט לקבל פיצוי, בשל נזק שנגרם לו מהפעלת כוחה של הרשות, אף כשפעולתה נעשתה כדין, במסגרת ההליך הפלילי ובתנאים המנויים בחוק. כפי שמציינת חברתי, בתנאים המתאימים, גם מי שנפגע מהפעלת כוחה של הרשות על דרך של מעצר מנהלי ראוי שיזכה לפיצוי. ברם, מנגנון שכזה צריך להיות מותאם מהותית למסגרת הנורמטיבית ולאופיו המשפטי של המעצר המנהלי, ובהתחשב ברגישותו של הנושא, במורכבותו ובהשלכותיו הרחבות – ראוי שיוסדר על-ידי המחוקק. 5 אשר לפיצוי בגין הימים בהם שהה המערער במעצר פלילי עד לתום ההליכים, מסכים אני עם חברתי כי המערער זכאי לפיצויים מכוח החלופה השניה שבסעיף 80 לחוק: "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", ומקובלת עלי גם הפחתת שיעור הפיצויים לו הוא זכאי, כאמור בפסק דינה של חברתי. עם זאת, היות שהדבר אינו נחוץ להכרעה בעניין זה, ברצוני להשאיר בצריך עיון את שאלת אופן בחינת סבירותה של ההאשמה לצרכי סעיף 80 לחוק, במקרה של כתב אישום ובו מספר אישומים נפרדים. בכפוף להערות אלה, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי. המשנה לנשיאה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, ח' בכסלו התשס"ח (18.11.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05104250_Z12.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il