תומר דור נ. רמת הדר-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 10419/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10419/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערים: 1. תומר דור 2. דורית דור נ ג ד המשיבה: רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 20.10.03 בתיק ה"פ 1401/01 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל תאריך הישיבה: כ"א בשבט התש"ה (31.1.05) בשם המערערים: עו"ד אביחי נ' ורדי בשם המשיבה: עו"ד ר' אבידע, עו"ד י' אילן פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ה. גרסטל) בה"פ 1401/01 מיום 20.10.03. השאלה העולה בערעור הינה האם ניתן לחייב את "רמת הדר – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ"- שהינה אגודה שיתופית (להלן: המשיבה), לקבל לשורותיה את תומר ודורית דור (להלן: המערערים), וכן האם ניתן לחייב את המשיבה לנמק את סירובה לעשות כן. עיקרי העובדות 2. המערערים רכשו ממר מאיר גרינבוים וגב' אלקה הבר, בהתאם להסכם מיום 18.8.00, נכס הידוע כחלקה 86 בגוש 6445 ברח' הדקלים 5 בהוד השרון (להלן: הנכס). ההסכם מעביר למערערים את זכויות הבעלות בנכס שהינו קרקע פרטית, אך אינו מתייחס כלל למשיבה. יצוין כי מר גרינבוים היה חבר במשיבה, אך הוצא מחברותו בה בעקבות מכירת הנכס, וכי בינו לבין המשיבה מתנהלים הליכים משפטיים במסגרתם דורש מר גרינבוים לקבל את שווי חלקו ברכוש המשיבה ביום הפסקת חברותו. 3. המשיבה הינה אגודה שיתופית אשר התקשרה עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י) בחוזה משבצת, שלפיו בתחום המשבצת מצויות 69 נחלות ו-5 משקי עזר. ביום 10.12.00 הגיש המערער בקשה להצטרף כחבר במשיבה. ביום 4.4.01 לאחר פניה נוספת, קיבל המערער הודעה לאקונית מהמשיבה לפיה ביום 3.4.01 הוחלט על-ידי ועד המשיבה לדחות את בקשתו להצטרף כחבר. המערער פנה בבקשה לקבל נימוקים להחלטה והוזמן להשתתף באסיפה הכללית שתדון בערעורו על החלטת הועד. ביום 5.7.01 הציג עצמו המערער בפני חברי האסיפה הכללית, ולאחר מכן נערכה הצבעה חשאית בה נדחתה קבלתו לאגודה, בעוד שמועמד אחר שהוצגה מועמדותו התקבל כחבר באגודה. 4. המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לתת להם סעד הצהרתי לפיו הם חברים במשיבה, או לחילופין להצהיר כי החלטת המשיבה בטלה, מאחר שהתקבלה שלא כדין, שלא בתום לב וממניעים זרים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קבע על-פי העדויות שנשמעו בפניו כי סירוב המשיבה לקבל את המערערים כחברים בה נובע משיקול כלכלי גרידא, לפיו צירוף חברים לאגודה יקטין את חלקו של כל אחד מהחברים הקיימים בנכסי האגודה. על אף זאת, קבע בית המשפט כי "מדובר במערכת יחסים שבין פרט לבין אגודה פרטית המחזיקה נכסי מדינה" ולכן פסק כי אין לחייב לקבל חבר נוסף או לנמק את סירובה. 6. בית המשפט ציין כי המערערים רכשו נכס בבעלות פרטית וברכישה זו לא קיבלו כל זכויות במשיבה, אשר נשארו בידי המוכר. בית המשפט קבע כי הזכויות במשיבה הן נכס נפרד מזכויות הבעלות בנכס. כמו כן ציין בית המשפט כי המערערים לא טענו שיצמחו להם יתרונות כלשהם מהחברות במשיבה, כגון קבלת שירותים ממנה שלא ינתנו להם אחרת. בנוסף, המשיבה אינה גוף מוניציפלי ואינה מושב או קיבוץ, ולכן אין מקום להשוואה לחובות ולכללים המוחלים על גופים אלו. בית המשפט אף בחן את תקנון המשיבה, לפיו אין כל חובה שכל מי שמתגורר בתחומה יהיה חבר בה (התנאי בו הוא כי מי שחבר בה יהיה בעל נכס בתחומה). לאור כל זאת, ולאחר אבחון פסקי הדין שהובאו בפניו על-ידי המערערים, קבע בית המשפט כי אין מקום לחייב את המשיבה לקבל לשורותיה חבר כלשהו. מעבר לכך, קבע בית המשפט, כי מכיוון שהמשיבה הינה תאגיד פרטי הכפוף לכללי המשפט הפרטי אין להחיל עליה חובות מהמשפט המנהלי כגון חובת ההנמקה. לעניין טענתם של המערערים כי חוזה המשבצת הופר על-ידי המשיבה, קבע בית המשפט כי זהו עניין לממ"י לענות בו. טענות הצדדים בערעור 7. המערערים שבים וטוענים כי חוזה המשבצת הופר על-ידי המשיבה. כמו כן, טוענים המערערים כי על-פי חוזה המשבצת מטרת שכירות הקרקע על-ידי המשיבה היא לחקלאות בלבד, בעוד שבפועל מצהירה המשיבה כי רק 18 חברים בה עוסקים בפעילות חקלאית. המערערים, שמצהירים כי בדעתם להשתמש בקרקע למטרות חקלאיות, טוענים כי בהפרה זו של חוזה המשבצת יש כדי לאפשר לבית המשפט ליתן להם סעד בדמות של שותפות בהחזקת נכסי המדינה למטרות המוגדרות בחוזה המשבצת. המערערים טוענים כי האדמות שהושכרו למשיבה הינן נכסי מדינה, ולכן השיקולים המנחים את המשיבה בנוגע לאדמות אלו צריכים להיות ענייניים והגונים, בעוד שבמקרה שבפנינו היו בפניה טובות ההנאה האישיות שיצמחו לחברים בה. לטענתם, בית משפט זה קבע בעבר (בע"א 3962/97 בארותיים מושב עובדים נ' ארד, פ"ד נב(4) 614) כי בסוגיית הקצאת קרקעות לצורך הרחבת יישובים, שיקול הדעת המסור לאגודה בעניין זהות החוכרים להם יוקצו המגרשים הינו בגדר המלצה בלבד, כאשר שיקול הדעת הסופי מסור למנהל. כמו כן טוענים המערערים כי מפס"ד קעדאן (בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258) ניתן ללמוד כי יש לנהוג כלפיהם בשוויון בהתייחס לקרקעות המדינה. המערערים טוענים כי על המשיבה חלים כללי המשפט המנהלי ולכן חלה עליה אף חובת ההנמקה. 8. המשיבה טוענת כי הקרקע שרכשו המערערים הינה קרקע פרטית, שאינה מצויה על קרקעות מדינה ואינה חלק מקרקעות המשבצת של האגודה. כמו כן, בהסכם מכירת הקרקע לא הועברו למערערים הזכויות במשיבה. לטענתה, על-פי כתב התביעה שהגיש מוכר הקרקע, הוא הציע למערערים לקנות את זכויותיו באגודה, אך מכירה זו לא התבצעה. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי החברות באגודה שיתופית הינה אישית וולונטרית ולא ניתן לאלץ את האגודה לקבל לשורותיה אדם שאין היא רוצה בחברותו. המשיבה טוענת כי כל הליכי קבלת ההחלטות הקשורות במערערים נעשו בהתאם לתקנון האגודה. משפעלו המערערים בהתאם לכללים אלו, הם מושתקים ומנועים מלטעון כנגד הליך הקבלה. לטענת המשיבה, היא מהווה תאגיד פרטי, ועובדה זו אף מודגשת מעצם היותה מחזיקה בנכסים פרטיים בנוסף למשבצת שהוענקה לה כברת רשות על-ידי ממ"י. לטענתה, אין עליה כל חובת הנמקה, לא בחוק ולא בתקנון האגודה. המשיבה טוענת כי הכלל, לפיו הצבעת האסיפה הכללית על קבלת חבר חדש לאגודה תיעשה באופן חשאי, נובע מהקשרים האישיים, החברתיים והעסקיים בין חברי האגודה שהם הבסיס לקיומה ולתפעולה השוטף. דיון 9. שתי שאלות מרכזיות עומדות, כאמור, להכרעה בערעור זה. האחת, האם סירובה של האגודה לקבל את המערערים כחברים בה הינו תקין; והשניה, האם חלה על האגודה חובת הנמקה. כחלק מהדיון עולה ההבחנה המסורתית בין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי. בעוד המערערים טוענים כי מדובר בקרקעות מדינה ויש לנהוג על-פי עקרונות המשפט הציבורי, וראש וראשון להם עקרון השוויון, הרי שהמשיבה טוענת כי מדובר בתאגיד פרטי שאין לו דבר עם עקרונות וכללי המשפט הציבורי. נדון בשאלות כסדרן, וקודם לכן נבהיר באיזה גוף מדובר ומה הכללים החלים עליו. האגודה השיתופית 10. רמת הדר הינה, כאמור, אגודה שיתופית שהוקמה על-פי חוק ופועלת על-פי תקנון האגודה. דברי החקיקה הרלבנטיים לענייננו הם פקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה) והתקנות שהותקנו מכוחה. הפקודה מפרטת את המטרות המשותפות לכל אגודה שיתופית, אשר מהוות בסיס להתקשרות הקואופרטיבית. המטרה הישירה של הקמת האגודה השיתופית היא רווח בצורה כזו או אחרת לחברים בה (ראו סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות- דין ונוהל (כרך א', תשנ"ה), בעמ' 202). האגודה השיתופית, שבבסיסה עומד העיקרון הקואופרטיבי, היא אחד מחמשת התאגידים בתחום המשפט הפרטי (ארבעת האחרים הינם חברה, שותפות, עמותה ואגודה עותמאנית, האמורה להיות מוחלפת על-ידי העמותה על-פי סעיף 68 לחוק העמותות, התש"ם-1980). האגודה מבקשת "לאגד חברים בעלי מקצוע או מעמד דומה כדי לשפר את מצבם הכלכלי על-ידי פעולות משותפות עבור חברים" (בג"ץ 77/69 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' רשת האגודות השיתופיות, פ"ד כד(1) 269, בעמ' 276). היא מבוססת על קשר אישי בין החברים ומבקשת לקיים שיתוף או עזרה הדדית בין חבריה, להשגת יתרונות כלכליים ואחרים עבורם, במסגרת קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי, כפר שיתופי וכו' (ע"א 524/88 "פרי העמק" נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529, 544). עם זאת, מתן הגדרה כללית אחת לאגודות שיתופיות מעורר קושי וזאת בשל המגוון הרחב של אגודות שיתופיות קיימות (ראו אוטולנגי, לעיל, בעמ' 4-5). מדובר במערך של אגודות שיתופיות שעם כל הדמיון הרב שביניהם, רב השוני בין הסוגים השונים. תופעת האגודה השיתופית הינה רב-גונית, ועל-כן המחוקק הסמיך את שר העבודה לפטור כל אגודה רשומה מהוראה זו או אחרת של הפקודה. סמכות השר רחבה אם כי אין היא בלתי מוגבלת (סעיף 55 לפקודה; ראו עניין "פרי העמק", לעיל, בעמ' 558-559). תקנון האגודה מהווה את המסמך הבסיסי שלה, ועם הקמתה של אגודה שיתופית ניתן לו תוקף. התקנון מהווה מסמך אחיד, מסמך בסיס של האגודה הקובע את הכוחות והסמכויות של האורגנים השונים ומהווה את המשפט "החוקתי" שלה. בענייננו, תקנון המשיבה מגדיר בסעיף 2 את מטרות האגודה. בעבר היה נוסח הסעיף כדלהלן: "להקים ולקיים, בהתאם לעקרונות הקואופרציה, כפר שיתופי בישוב כפרי המבוסס על ארגון חבריו כאיכרים בעלי רכוש פרטי המקיימים שיתוף באספקה, שיווק ושירותים חקלאיים אחרים". עם זאת, בשנת 1997 ביקשה המשיבה מרשם האגודות השיתופיות לתקן סעיף זה בהתאם לתקנה 7 לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), תשל"ו-1976. על-פי הנוסח החדש מטרות האגודה הן: "ליזום, לעסוק ולפתח פרוייקטים לחקלאות, למגורים, לתעשיה, למלאכה, מסחר, קייט, תיירות, שירותי רווחה ואח' עפ"י כללים שיקבעו ע"י האסיפה הכללית". כמובן שקבלת חברים חדשים צריכה לסייע, בין היתר, למימוש מטרות האגודה, שכאמור שונו, ולהבטיח קידום ומימוש הפרויקטים אותם שמה לה למטרה לקדם. קבלת החלטות באגודה שיתופית 11. קבלת ההחלטות באגודה שיתופית, כמו גם ההחלטה לגבי קבלת חברים חדשים, מתבצעת בדרך-כלל על-ידי שתיים מרשויותיה המרכזיות של האגודה השיתופית: הוועד והאסיפה הכללית. תקנה 2 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן: התקנות) עוסקת בהליך קבלת ההחלטה בדבר צירוף חברים חדשים לאגודה, אך למעשה משאירה את קביעת רוב ההליך לתקנון האגודה: "2. בקשה להתקבל כחבר (א) אדם הרוצה להתקבל כחבר באגודה יגיש לה בקשה בדרך הקבועה בתקנות האגודה. (ב) קבלת חבר באגודה תהיה בדרך הקבועה בתקנות שלה. (ג) מי שסירבו לקבלו כחבר באגודה, רשאי לערער על הסירוב בפני האסיפה הכללית של האגודה זולת אם נקבעה רשות אחרת בתקנות האגודה...." הוראה נוספת שיש לה נגיעה לאופן קבלת ההחלטות באגודה השיתופית הינה הוראת תקנה 23(ג) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה – 1975, הקובעת: "הועד וחבריו יפעלו בתחום סמכויותיהם, בכפוף לתקנות האגודה והחלטות האסיפה הכללית, לטובת האגודה וללא הפליה". 12. הרשויות המרכזיות של המשיבה המוגדרות בתקנונה הם האסיפה הכללית והמנהלה (המקבילה לוועד). האסיפה הכללית מוגדרת כ"רשות העליונה באגודה" (סעיף 26 לתקנון). בתקנון המשיבה נקבע הליך קבלת החברים לאגודה בסעיפים 6-12 שבו. התקנון קובע כי החלטה על קבלת חבר תיעשה על-ידי חברי מנהלת המשיבה ברוב דעות. מי שבקשתו נדחתה על-ידי המנהלה יכול לערער על כך בפני האסיפה הכללית תוך שבועיים מיום פרסום ההחלטה. כן נקבע כי ההצבעה באסיפה הכללית תהיה חשאית והמבקש יתקבל כחבר רק אם הצביעו בעד קבלתו לפחות שני שלישים מהחברים הנוכחים באסיפה. מבחינה מהותית קובע תקנון המשיבה מספר קריטריונים לקבלתו של אדם כחבר בה, וביניהם: גר בדרך קבע ברמת הדר שבהוד השרון והסביבה; בן שמונה-עשרה שנים לפחות; בעל אופי טוב; עוסק בחקלאות; בעלים, חוכר או מחזיק באופן אחר במקרקעין ששטחם לפחות אחד דונם המצויים ברמת הדר והסביבה הקרובה; וכו'. בענייננו, כאמור, הובאה בקשתו של המערער להתקבל כחבר במשיבה לפני מנהלת המשיבה. המנהלה דחתה את בקשתו של המערער ושלחה לו מכתב בזו הלשון: "הנהלת האגודה בישיבתה ביום 3.4.2001 החליטה לדחות את בקשתך להתקבל כחבר באגודה". בהתאם לתקנון האגודה ערערו המערערים על החלטת המנהלה בפני האסיפה הכללית של המשיבה. בישיבה שנערכה נכח המערער, אך ההצבעה היתה חשאית, ובה הוחלט לדחות את ערעורו. פרוטוקול האסיפה לקוני ואינו מפרט מעבר לדברים הבאים: "אושרה חברותו של עזרה שלמה. בעד 12 נגד 4 נמנע 1. נדחתה חברות תומר דור בעד 2 נגד 15". המשיבה סירבה לנמק את החלטתה, אך בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי אין לו ספק שהנימוק לדחיית בקשתם של המערערים אינו קשור אליהם אישית, אלא נובע משיקול כלכלי גרידא, וכדבריו: "בבסיס סירוב המשיבה לקבל את המבקש כחבר בה אין כל נימוק הקשור אליו אישית, והסירוב כולו נובע מהעובדה שהמשיבה הינה בעלת זכויות בנכסי נדל"ן וככל שיפחת מספר השותפים בה, יגדל חלקו היחסי של כל אחד מהנותרים". המערערים מבקשים לבטל את החלטות המנהלה והאסיפה הכללית. השאלה העומדת בפנינו היא האם יש מקום במקרה זה להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות אלו ולבטלן כבקשת המערערים. ביקורת שיפוטית על האגודה השיתופית ומוסדותיה 13. כאמור, האגודה השיתופית הינה גוף המאוגד במסגרת המשפט הפרטי. לפיכך, הביקורת השיפוטית עליה תיעשה במסגרת המשפט הפרטי. ההתערבות השיפוטית יכולה להיעשות בכמה אופנים. אופן אחד הוא התערבות בתקנון האגודה. כאמור, התקנון הוא מסמך היסוד של האגודה השיתופית. פסיקת בית משפט זה קבעה לא אחת כי יש לראות בו הסכם בין החברים באגודה לבין עצמם, וכמו בכל הסכם הצדדים יכולים לקבוע את תנאיו, ובתנאי שלא יהיו בניגוד לחוק או לסדר הציבורי (ע"א 556/69 ניר נ' ביטן, פ"ד כד(2) 710). יש גם לזכור את ייחודיותו של אותו חוזה אשר פועל במסגרת הנורמטיבית של הפקודה והתקנות שהותקנו על-פיה (ראו ע"א 4245/00 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר, תק-על 2003(3), 408). לפיכך, ניתן להפעיל עליו את עקרונות הביקורת של דיני החוזים, כמו למשל את עקרון תקנת הציבור, תום הלב, כללי הגינות, הגנה על זכויות יסוד, סבירות וכללי הצדק הטבעי (עניין לאה חן, לעיל). על שינוי בתקנון נקבע שהוא "צריך להיות בתום לב ולמען האגודה, ואסור לו שיעשוק את המיעוט" וכן "אין לכלול בו עניינים המשנים בצורה מהותית את בסיס ההסכמה עליה בנויה החברה באגודה השיתופית" (ע"א "פרי העמק", לעיל, בעמ' 532). אופן נוסף להתערבות שיפוטית בענייני האגודה השיתופית הוא התערבות בהחלטות הוועד או האסיפה הכללית, עליהם חלות הוראות הפקודה והתקנות כפי שהוזכר. ההתערבות השיפוטית בהחלטות האסיפה הכללית של האגודה השיתופית תיעשה תוך ריסון ואיפוק (ע"א 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 615). פרופ' אוטלנגי בספרה מחלקת את הביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה הכללית לשלוש: הפן המהותי- לפיו יש לבדוק האם ההחלטה התקבלה בהתאם לפקודה, לתקנותיה ולתקנון האגודה; הפן הפרוצדורלי- לפיו יש לבחון את תקינות הליך קבלת ההחלטה (האם ההצבעה נעשתה בדרך הנכונה למשל); והפן הנורמטיבי- לפיו תיבחן סבירות תוכנה של ההחלטה והאם התקבלה בתום לב ובדרך מקובלת ואינה נוגדת את תקנת הציבור (אוטולנגי, לעיל, בעמ' 330-333). ניתן כמובן להפעיל פיקוח שיפוטי על רשויות נוספות של האגודה. לדוגמא, לעניין פסק דין משמעתי של טריבונל פנימי באגודה שיתופית נפסק על ידי בית משפט זה כי: "כשהפסק אינו פוגע בזכות חיונית וראויה להגנה של הנילון, תצטמצם הביקורת השיפוטית לשאלות הכרוכות בתקינותו הדיונית של ההליך המשמעתי. ואולם כשהפסק פוגע בזכות חיונית של הנילון, והפגיעה אינה קלת ערך, ייטה בית המשפט להתערב גם בשל היותו של הפסק מוטעה" (ע"א 835/93 איגנט נ' אגד, פ"ד מט(2) 793, 814). 14. היקף ואופן ההתערבות בהחלטות האגודה השיתופית ומוסדותיה יהיה תלוי, בין היתר, בשאלת סיווגה של האגודה השיתופית. לא הרי מושב עובדים וישוב קהילתי כפרי, שבין מטרותיהם ניהול חיי קהילה, כהרי אגודה לעזרה הדדית ולחיסכון שמטרתה לפתח פעולות חיסכון בין חבריה ולתת להם הלוואות (ראו תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995). שאלה נוספת שיש לבחון נוגעת למהות הזכות הנפגעת לפי הנטען (ראו עניין איגנט, לעיל, בפסקה 18 לפסק דינו של השופט מצא). לא הרי החלטה על הוצאת חבר מאגודה שיתופית לאחר שנים רבות שהיה חבר בה כהרי החלטה על קבלת חבר שמעולם לא היה קשור לאגודה. לסיכום נקודה זו אביא את דבריה של השופטת שטרסברג-כהן בעניין יונה כץ, שם היא מסכמת את נושא היקף הביקורת השיפוטית (שם דובר על קיבוץ): "היקף הביקורת השיפוטית שתופעל על-ידי בית המשפט ומידת ההתערבות בהחלטות האסיפה הכללית של קיבוץ, איננה אחידה, ותלויה בטיב ההחלטה העומדת לביקורת. הביקורת תופעל במישור הפרוצדורלי, במישור המהותי ובמישור הנורמטיבי. כעקרון, יש לנהוג בריסון ואיפוק בהפעלת הביקורת השיפוטית. התערבות שיפוטית מופרזת בהחלטות האסיפה הכללית, או בכוחה של האסיפה הכללית להטיל סנקציות על חברי קיבוץ בגין אי-ציות להחלטותיה או הפרת אורחות חיי הקיבוץ, מכרסמת בכוחו של הקולקטיב הקיבוצי כלפי חבריו, כוח שבלעדיו לא ניתן לקיים חיים במסגרת השיתופית המתוחמת על-ידי הדין ועל-ידי תקנון הקיבוץ. בידי חברי הקיבוץ, "בני המשפחה" הקיבוצית, הכלים הטובים ביותר לשפוט אם מעשיו של חבר "פוגעים ביסודות הקבוצה, במטרותיה או בארחות-חייה" (תקנה 35(ב) לתקנון). עם זאת, ככל שפגיעתה של ההחלטה בחבר קשה יותר וככל שהיא פוגעת בזכויות הראויות להגנה ובמיוחד בזכויות יסוד, כך יטה בית המשפט להרחיב את היקף הביקורת שיפעיל... בין יתר הקריטריונים שבעזרתם יבחן בית המשפט את תקינות וחוקיות החלטת האסיפה הכללית יבדוק הוא אם הולמת ההחלטה את החוק ואת התקנון; אם ההליך שהוביל להחלטה היה תקין; אם האסיפה הכללית לא חרגה מסמכותה; אם ההחלטה התקבלה בתום-לב; אם ההחלטה אינה נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי; אם ההחלטה סבירה ואם ההחלטה אינה פוגעת בזכויות האדם של החבר פגיעה בלתי-מידתית ובלתי ראויה" (עניין יונה כץ, לעיל, בעמ' 615-616). 15. מלבד הביקורת השיפוטית החלה על גוף פרטי דרך הדינים החלים במשפט הפרטי, הוכרה בפסיקה האפשרות להזרים עקרונות מהמשפט הציבורי לתוך המשפט הפרטי, כך שיחולו אף על הגוף הפרטי. דרך אחת לעשות זאת היא על-ידי הכרה בגוף פרטי כגוף דו-מהותי, כאשר מדובר בגוף אשר יש בו מאפיינים גם מהמשפט הפרטי וגם מהמשפט הציבורי (כגון חברת החשמל. ראו בג"ץ 731/86, בשג"ץ 91/87 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449). על גוף כזה חלה דואליות-נורמטיבית, ולפיכך מוחלים עליו עיקרי המשפט הציבורי (ראו ע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים, פ"ד מט(3) 196). אף אם מדובר בגוף פרטי לחלוטין פעילותו תיבחן תוך הבאה בחשבון של ערכי היסוד של השיטה. ניסיון להחלה כזו נעשה בע"א רביב נ' בית יולס שעסק בעריכת מכרזים על-ידי גוף פרטי. שם אומר הנשיא ברק: "עקרונות היסוד, החלים בדיני המכרזים של המשפט הציבורי, דומים הם לעקרונות היסוד, החלים בדיני המכרזים של המשפט הפרטי. הצורך לקיים את "כללי המשחק" זהה בשני המקרים. החובה לנהוג ביושר, בהגינות, ללא הפליה ותוך מתן הזדמנות לתחרות בתנאים של שוויון קיימת בשני המקרים" (ע"א רביב נ' בית יולס, פ"ד לז(1) 533, בעמ' 554). יצוין כי בדיון הנוסף נשאר הנשיא ברק, שאליו הצטרף הנשיא שמגר, בדעת מיעוט מול דעתם החולקת של השופטים אלון, ש' לוין ומלץ (ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב, פ"ד מג(1) 441). בעניין קסטנבאום פסק הנשיא ברק ברוב דעות (כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא אלון) כי יש למשיב הזכות להוסיף כיתוב לועזי על מצבת אשתו המנוחה. הנשיא ברק אומר בעניין זה: "דומה כי מובן וברור הוא, שעקרונות היסוד של השיטה בכלל וזכויות היסוד של האדם בפרט אינם מוגבלים אך למשפט הציבורי. ההבחנה בין משפט ציבורי לבין משפט פרטי אינה כה חריפה. שיטת משפט אינה קונפדרציה של תחומי משפט. היא מהווה אחדות של שיטה ומשפט. אכן, עקרונות היסוד הם עקרונות של השיטה כולה, ולא של המשפט הציבורי בלבד. זכויות היסוד של האדם אינן מכוונת רק כנגד השלטון. הן מתפרסות גם ביחסים ההדדיים שבין הפרטים לבין עצמם" (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, בעמ' 530). השופט זמיר בעניין און סיכם את הנושא כדלהלן: "בגבול שבין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי קיים אזור דמדומים, בו המשפט הפרטי והמשפט הציבורי משמשים בערבוביה, לעתים זה לצד זה ולעתים זה בתוך זה. באזור זה קיימת דואליות נורמטיבית, כלומר, דו-קיום של המשפט הפרטי והמשפט הציבורי. .... לאחרונה עשתה הדואליות הנורמטיבית צעד נוסף, גדול וחשוב. היא פרצה מן התחום של המינהל הציבורי אל התחום של המגזר הפרטי. בית המשפט פסק שהיא עשוייה לחול גם על גוף פרטי, שלא הוקם על-ידי חוק, אין לו סמכויות מכוח חוק ואין הוא משתייך, להלכה או למעשה, למינהל הציבורי. כזאת היא, לדוגמה, עמותה העוסקת בקבורה. מצד אחד, עמותה כזאת היא גוף של המשפט הפרטי, כמו אגודת ספורט או ארגון צדקה. אך מן הצד השני, כפי שבית המשפט פסק, יש לה גם מהות של גוף ציבורי" (עניין און, לעיל, בעמ' 204-205). ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית, ובמרכזם עיקרון השוויון, חדרו והוחלו במשפט הפרטי בדרכים שונות. אחת הדרכים העיקריות והרלוונטיות לענייננו היא השימוש ב"מונחי שסתום" של המשפט הפרטי, כגון הסבירות, תום הלב, הרשלנות, ותקנת הציבור (ראו דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330, בעמ' 362; עניין קסטנבאום, לעיל, בעמ' 530; דפנה ברק-ארז, "משפט ציבורי ומשפט פרטי – תחומי גבול והשפעות גומלין", משפט וממשל ה (תש"ס) 95, 110-113). לאחר החלת ערכי היסוד של המשפט על מושגי השסתום אנו מוצאים עצמנו פעמים רבות מול מספר ערכים הסותרים זה את זה. התנגשות זו של ערכים נפתרת על-ידי עריכת איזון בין הערכים והאינטרסים המתנגשים על-פי משקלם היחסי בגדריו של המשפט הפרטי (ראו ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער, פ"ד נד(3) 850, 861). בהחלת ערכי היסוד של השיטה על גופים פרטיים, וכן בעריכת האיזון בין האינטרסים המתנגשים יש לנהוג בזהירות רבה (ראו עניין און, לעיל, בעמ' 208), וראוי, לדעתי, לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו ולא לקבוע בשלב זה מסמרות בשאלות הרבות המתעוררות בדרך ביקורת שיפוטית זו (כגון אילו ערכי יסוד יוזרמו דרך מושגי השסתום; מה יהיה טיבם של ערכים אלו והאם הם יהיו דומים במהותם לערכים החלים במשפט הציבורי; וכו'). עם זאת, אין להירתע מביקורת מסוג זה. יפים לכאן דברי הנשיא ברק: "על השופט להכיר בעובדה, כי בתפקידו השיפוטי עליו לשקול שיקולים של מדיניות משפטית, שאינם אלא שיקולים של צדק ושל איזון בין אינטרסים מתנגשים. עליו להתבסס על העבר. עליו להכיר את ההווה. עליו להכין כלים לפתרון בעיות העתיד. החיים מצויים בתנועה מתמדת. כך גם המשפט. על השופט לאזן בין יציבות לבין תנועה. הוא עושה זאת בעזרת המדיניות המשפטית" (ע"א רביב נ' בית יולס, לעיל, בעמ' 556). ובהמשך הוא אומר: "גם בלא שנראה במדיניות המשפטית "סוס פרא" עלינו לנהוג בה בריסון, בהתאפקות ובתחושה של המשכיות" (שם, בעמ' 559). אמנם בעניין קעדאן שהועלה על-ידי הצדדים, בחר בית המשפט להשאיר בצריך עיון את שאלת האיסור החל על האגודה השיתופית להפלות, אך מכיוון שהשאלה שבה ועולה אני מוצאת לציין באופן כללי, כי אני סבורה שיהיו מקרים בהם יהיה ראוי ונכון להחיל את ערכי היסוד של שיטתנו לצורך הפעלת ביקורת שיפוטית אף על אגודה שיתופית ומוסדותיה, גם אם מדובר בגוף פרטי הכפוף לכללי המשפט הפרטי. כל מקרה יבחן בקפידה תוך שימת לב לעקרונות היסוד שפורטו. מובן שככל שהזכות הנפגעת באותו מקרה תהיה מהותית וחשובה יותר, וככל שהגוף עליו מועברת הביקורת יהיה בעל סממנים ציבוריים יותר, כך יטה בית המשפט להתערב יותר. ביקורת שיפוטית על קבלת חברים לאגודה שיתופית 16. החלטת אגודה שיתופית על קבלת או אי-קבלת חברים לשורותיה היא למעשה מקרה פרטי של החלטות המתקבלות בוועד האגודה ובאסיפה הכללית שלה, ולכן חלים אותם כללים של ביקורת שיפוטית שהוזכרו לעיל בקשר להחלטות הוועד והאסיפה הכללית. עם זאת, ניתן לראות את ההחלטה על קבלת חברים לאגודה כייחודית בשני מובנים. ראשית, כאמור, האגודה השיתופית מבוססת על קשר אישי בין החברים ומבקשת לקיים עזרה הדדית בין חבריה (ראו ע"א "פרי העמק", לעיל, בעמ' 544). לכן, יש לאפשר מתחם רחב ביותר של שיקול דעת לחברי האגודה לבחור מי יצטרף אליהם ומי לא. שנית, קבלת חבר נוגעת ליחסי האגודה וחבריה עם צד שלישי שלאגודה אין כל התחייבות כלפיו, ולא ליחסי החברים בינם לבין עצמם. למעשה, החלטה זו של האגודה נמצאת בשלב הטרום חוזי ולא בשלב החוזי עצמו (ראו בנוגע למכרזים ע"א בית יולס, לעיל, בעמ' 542). לאור דברים אלו נכון וראוי יהיה כי ההתערבות בהחלטותיה של אגודה שיתופית בדבר קבלת חברים לשורותיה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד על רקע העקרונות שפורטו לעיל. עמדה זו תואמת לדעתי את גישת המחוקק, הפסיקה והספרות המשפטית. 17. המחוקק מצא לנכון להשאיר בידי האגודה השיתופית מתחם רחב של שיקול דעת בקבלת חברים לשורותיה. סעיף 6 לפקודת האגודות השיתופיות מגביל קבלת יחידים כחברים באגודה לבני 18 ומעלה. מעבר לכך לא מטיל המחוקק כל הגבלה אחרת על קבלת חברים מלבד הגבלות לעניין אופן קבלת ההחלטה (ראו לעיל). עם זאת, כאשר ראה המחוקק לנכון, הטיל על האגודה השיתופית חובה לקבל לשורותיה חבר מסוים. כך סעיף 6א לפקודת האגודות השיתופיות מורה כי בן זוגו של חבר באגודה רשומה, שסווגה על-ידי הרשם כמושב עובדים או ככפר שיתופי, יהיה אף הוא חבר באגודה אם מילא אחר תנאי הסעיף (יצוין כי בהצעה הוצע תיקון רחב בהרבה לפיו תתאפשר חברות אוטומטית לכל מי שהוא בעל משק בתחום האגודות הנ"ל, בן זוגו, בנו או עובד ציבור. כאמור התיקון שהתקבל היה לבסוף מצומצם לבן זוג של חבר בלבד. ראו הצעת תזכיר- הצעת חוק פקודת האגודות השיתופיות (תיקון) (חברות במושב), התשמ"ג-1982; וכן ראו סמדר אוטולנגי, חברות במושב עובדים – מהליכי קבלה דווקניים לחברות "אוטומטית", מחקרי משפט ג (תשמ"ד) 95). מחריג זה ניתן ללמוד על הכלל, שמשאיר את ההחלטה על קבלת חברים לשורות האגודה בידי מוסדות האגודה. כמו כן, לשר העבודה ניתנה בסעיף 65(2)(יז) לפקודת האגודות השיתופיות הסמכות "להורות הוראות שאנשים הראויים להתקבל כחברים עפ"י תקנות האגודה, לא תמנע מהם הזכות להתקבל כחברים בלא סיבה מספקת". תקנות כאלו לא הותקנו. עם זאת, מסעיף זה ניתן ללמוד כי המחוקק סבר כי יתכנו מקרים בהם לא יהיה ראוי לאפשר לאגודה שיתופית לדחות קבלת חברים לשורותיה מתוך החלטה שרירותית או שאינה עניינית. פסיקת בית משפט זה כמעט שלא עסקה בשאלה של קבלת חברים לאגודה שיתופית. עם זאת, מקרה מעניין אחד הוא בג"ץ 272/74 כפר אז"ר מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר העבודה, פ"ד כט(2) 667. בפסק-דין זה נדון עניינם של חברי האגודה השיתופית כפר אז"ר שסירבו לקבל את בניהם כחברים באגודה השיתופית. השופט ח' כהן קיבל את עמדת הרשם לפיה אין בכוחו לכפות על האגודה קבלת חברים חדשים (אך הוחלט על שינוי סיווג האגודה). מעניינת הערתו של השופט כהן המזכיר את סעיף 65(2)(יז) שהוזכר לעיל, ומציין כי "אילו השתמש השר בסמכותו זו, יתכן שניתן היה למנוע את ההתדיינות הזאת בין בעלי הדין דנן" (שם, בעמ' 669). (יצוין כי מאז חלה התפתחות בדין וחוקק סעיף 3א לתקנות העוסק בחברות של בנים ממשיכים באגודות שיתופיות מסוגים מסוימים). מקרה נוסף שניתן ללמוד ממנו הוא עניין יונה כץ שלעיל. במקרה זה ביקש חבר קיבוץ להצהיר על בטלותה של החלטת האסיפה הכללית של קיבוצו להוציאו מהקיבוץ. השופטת שטרסברג-כהן אומרת שם: "לא נעלמה מעיני העובדה כי הסנקציה של הוצאת המערער מעין צורים, ובמיוחד לאחר תקופה כה ארוכה של חברות בו, היא סנקציה קשה ומכבידה. בעקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו" (עניין יונה כץ, לעיל, בעמ' 623). עם זאת, ממשיכה השופטת ואומרת: "אלא, שהזכויות האמורות הן זכויות אדם כחלק מן החברה. הן אינן מוחלטות כי אם יחסיות. ניתן לפגוע בהן לקיום זכויותיהם של אחרים או להגשמת מטרות הכלל ולקידום מטרות חברתיות ראויות..." (שם). ואכן באותו מקרה נדחה הערעור ובית המשפט החליט שלא להתערב בהחלטת האסיפה הכללית. ממקרה זה ניתן ללמוד אף לגבי התערבות בהחלטת אגודה שיתופית שלא לקבל חבר לשורותיה. כמו כן אציין כי אף העמדות שנשמעו בספרות סברו כי לא ניתן לאלץ אגודה שיתופית לקבל לשורותיה חברים (ראו חיים נועם אגודות שיתופיות- הלכות ופסיקה (מהדורה רביעית, 1992), בעמ' 60; אוטולנגי, לעיל, בעמ' 35). 18. האגודה יכולה לנהל את ענייניה על-פי רצונה ועל-פי רצון החברים ובהתאם למטרות המשותפות שהותוו בתקנון. האגודה היא אשר מעצבת את התנהלות האגודה ותפקודה על-פי האינטרסים שלה, על-פי שיקוליה ועל-פי טעמה. האגודה זכאית שיהיה לה שיקול דעת עצמאי באשר לקביעה מיהם החברים שיצטרפו לשורותיה, ולא יהיה נכון לכפות עליה הר כגיגית אנשים שלדעתה לא יתאימו ולא ישתלבו על-פי מטרות האגודה ורוח חבריה. עם זאת, יכולת זו של האגודה אינה בלתי מוגבלת. אני סבורה כי יתכנו מקרים בהם תופעל הביקורת השיפוטית אף כאשר מדובר בהחלטת אגודה שיתופית על קבלת חבר או אי קבלתו לשורותיה. מדובר בגוף רב-חברים המתנהל באמצעות מוסדות מוכרים, ואין זה ראוי שגוף כזה יתנהל שלא על-פי כללים ועקרונות מקובלים. ביקורת זו, כפי שכבר צוין, יכולה להיעשות במסגרת המשפט הפרטי, כפי שסקרתי עד כאן, וכן יכולה להיעשות במקרים המתאימים על-ידי עקרונות המוחלים מהמשפט הציבורי, בין בדרך ישירה (אם מדובר בגוף דו-מהותי) ובין בדרך עקיפה (אם מדובר בגוף פרטי). כאשר מדובר בקבלת חבר לאגודה שיתופית, אנו מצויים בשלב הטרום חוזי. לפיכך, עקרונות היסוד של השיטה יכולים להיות מוחלים באמצעות חובת תום הלב החלה על הצדדים בשלב זה, אשר קבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. דרך מושג "תום הלב" נוכל להחיל במקרים המתאימים על האגודה השיתופית את עקרונות ההגינות והסבירות, כבוד האדם וההתחשבות ברצונותיו ורגשותיו של הפרט, האיסור לשקול שיקולים זרים, האיסור להפלות, וכו'. מן הכלל אל הפרט 19. במקרה שבפנינו, כאמור, מדובר בהחלטת מנהלת המשיבה, ולאחר מכן בהחלטת האסיפה הכללית שלא לקבל את המערערים כחברים באגודה לפי בקשתם. אל טענת ההנמקה שהעלו המערערים אתייחס בהמשך הדברים. 20. לא הועלו בפנינו כל טענות בדבר אופן קבלת ההחלטה נשוא הדיון (קרי: הפן הפרוצדורלי), או בדבר סתירה בין ההחלטה לבין הפקודה, התקנות שהותקנו לפיה או תקנון המשיבה (קרי: הפן המהותי). לא נראה שהיה פגם כלשהו מבחינות אלה בהחלטה שנתקבלה. הטענות היחידות שהועלו בפנינו היו במישור הנורמטיבי. טענות אלה עוסקות בחוסר סבירותה של ההחלטה, חוסר תום הלב של מקבלי ההחלטה ופגיעתה בעיקרון השוויון. בטרם התייחסות לנסיבות המקרה, ראוי לציין כי נטל השכנוע בדבר שיקולים לא ענייניים, לא סבירים או פסולים, הפוגעים בעקרונות היסוד של שיטתנו, ובמיוחד כאשר מדובר בחוסר שוויון או הפליה, מוטל על הפונה המבקש להצטרף לשורות המשיבה. מידת ההוכחה הנדרשת בנסיבות היא המידה הנדרשת כרגיל בעניינים אזרחיים, כלומר נטיה של מאזן ההסתברות (ראו דנג"ץ רקנט, לעיל, בעמ' 351). 21. לאור הדברים לעיל, בדבר היקף ההתערבות השיפוטית הראויה בהחלטה לקבל חברים לשורות האגודה השיתופית, וכשאני שמה לנגד עיני את עקרונות היסוד המנחים אותנו שעה שאנו בוחנים החלטות כאמור, מתוך רצון להגיע לכלל איזון ראוי, ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות המערערים, איני מוצאת שיש מקום למתן סעד למערערים בגין ההחלטה שהתקבלה על-ידי וועד המשיבה והאסיפה הכללית שלה. איני מוצאת כי הופרה חובתה של המשיבה לניהול משא ומתן בתום לב (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), או כל חובה אחרת מהמשפט הפרטי החלה עליה. אין מדובר כאן במקרה חריג וקיצוני המצדיק את התערבותנו, בייחוד כאשר מדובר בקבלת חבר זר למשיבה שלא רכש זכויות במשיבה, שאין ולא היה לו כל קשר אישי, משפחתי או עסקי עם האגודה לפני הגשת בקשתו, וכי לא נראה שנפגעה זכות מהותית בעניינו. למעשה, כפי שטוענת המשיבה, נימוקו היחיד של המערער לקבלתו למשיבה הוא כי רכש את הנכס מידי חבר אגודה. יודגש כי נכס זה שוכן על קרקע פרטית לחלוטין. בכך כמובן אין די לצורך התערבות בית המשפט. כמו כן, כאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, אין המדובר בגוף מוניציפלי, במושב או בקיבוץ, והמערערים לא טענו כי דחיית בקשתם להתקבל כחברים במשיבה תמנע מהם שירותים החיוניים לניהול חייהם השוטפים במקום בו קנו את הנכס. אף אם נהיה מוכנים במקרה זה להחיל דרך מושג "תום הלב" את ערכי היסוד של השיטה, כגון עיקרון השוויון, עדיין איני מוצאת כאן מקום למתן סעד. השיקולים הכלכליים, שעל-פי קביעת בית המשפט המחוזי עומדים בבסיס החלטת המשיבה אינם בהכרח שיקולים פסולים. ראשית, שיקולים אלו מושתתים על התקנון ומטרות האגודה. שנית, אין השיקולים ואפילו ההפליה על רקע כלכלי פסולים ומקוממים כמו הפליה מחמת גזע או דת שאין להם בסיס ענייני כלשהו, אלא ביסודן רק דעות קדומות. מעבר לכך, אני סבורה כי טענתם של המערערים, לפיה המשיבה מעוניינת בהגדלת הונו של כל חבר באגודה באמצעות סירוב לקבל חברים נוספים לאגודה, לא הוכחה, שכן על-פי פרוטוקול האסיפה הכללית באותו יום בו נדחתה בקשתם של המערערים להתקבל כחברים במשיבה, התקבל אדם אחר שהציג את מועמדותו כחבר במשיבה. אציין בדרך אגב כי אף אם היינו מקבלים את הטענה כי הופרה חובת תום הלב המוטלת על המשיבה על-פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), עדיין עומדת שאלת הסעד שניתן לנפגע (ראו ההפניות בע"א 700/89 חברת החשמל לישראל נ' מליבו, פ"ד מז(1) 667, בפסקה 35). מכל מקום, איני מוצאת לנכון להידרש לסוגיה זו כאן. איני סבורה כי ניתן להשוות, כפי שביקשו המערערים, את המקרה שבפנינו לעניין קעדאן. אמנם אין מחלוקת כי זכותו הבסיסית של כל פרט במדינה לשוויון וכי עקרון השוויון הוא יסוד ואבן פינה לחברה בה אנו חיים והוא אבן ראשה בתחומי המשפט הציבורי ובתחומי המשפט האחרים, המעוגן בישראל במערכות נורמטיביות שונות. הוא מקרין גם לתוך מושגי השסתום של המשפט הפרטי. עם זאת, מעבר לכך ששם הושארה בצריך עיון השאלה, האם בקבלת מקרקעי המדינה הוטלה על הצד השלישי- קרי האגודה השיתופית- החובה שלא להפלות, בענייננו, כפי שפורט, אין מדובר בהפליה על רקע גזעי, או על בסיס לאום או דת, או בכל הפליה או פגיעה אחרת המעוגנת באחד מערכי היסוד של מדינת ישראל אשר קבעה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדלי דת, גזע ומין. לפיכך, אין לומר כי המשיבה הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה או כל חובה דומה לה בשל ההחלטה שלא לקבל את המערערים כחברים במשיבה. 22. באשר לטענת המערערים כי המשיבה מפרה את חוזה המשבצת שחתמה מול ממ"י, אף אני, כבית המשפט המחוזי, סבורה שעניין זה אינו רלוונטי לצדדים בסכסוך שלפנינו. אף עניין בארותיים אין בו כדי לסייע למערערים, שכן פסק-דין זה דן בביצוע הרחבות של יישובים ואין ללמוד ממנו לענייננו. באשר לטענתם של המערערים כי המשיבה אינה ממלאת אחר מטרותיה החקלאיות המוצהרות בתקנונה- כאמור, המשיבה שינתה את סעיף המטרות בתקנונה, כך שכיום הוא אינו מתמקד במטרות חקלאיות בלבד. חובת ההנמקה 23. לסיום, ברצוני להתייחס לשאלה השניה שהוצבה לדיון- טענת המערערים כי על החלטת המשיבה חלה חובת ההנמקה. השאלה שבפנינו היא מהו הבסיס הנורמטיבי שמכוחו ניתן לחייב את האגודה השיתופית לנמק את החלטתה שלא לקבל כחבר אדם המבקש להצטרף לשורותיה. 24. הדין הכללי מחייב בהנמקה מכוח חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958. עם זאת, החוק חל על עובדי ציבור בלבד, כפי שהם מוגדרים בסעיף 1 לחוק זה ("עובד מדינה, עובד רשות מקומית, וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין"). לפיכך, חוק זה אינו חל בענייננו. אציין רק כי המחוקק ראה לנכון לפטור אף עובד ציבור מחובת ההנמקה כאשר מדובר בסירוב לבקשה להתמנות למשרה פלונית או להטיל על המבקש תפקיד פלוני (ס' 3(3) לחוק). הסיבה לפטור זה נעוצה, ככל הנראה, בכך שהחלטה כזו מבוססת פעמים רבות על אופיו של האדם המבקש "והבושה שבאדם עשויה למנוע אותו מהתבטא בחופשיות אם יידע שדבריו יקישו על אוזנו של המועמד" (ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד מח(3) 749, 799. עם זאת סבר בית המשפט שאין בכך בהכרח בכדי להקיש למקרים אחרים מתחום המשפט הציבורי). 25. בסיס אפשרי להחלת חובת הנמקה על המשיבה הוא התקנון שלה. עם זאת, במקרה שלנו אין התקנון מחיל כל חובת הנמקה על רשויות האגודה. ההיפך הוא הנכון. כאמור, תקנון המשיבה קובע כי הצבעת האסיפה הכללית על קבלת חבר חדש תיעשה בצורה חשאית. מכיוון שהקשרים בין חברי האגודה השיתופית הם בדרך-כלל אישיים, יש טעם בנימוקה של המשיבה, לפיו החשאיות נובעת מכך כי אין רוצים להותיר משקעים כלפי חברים שהצביעו נגד חבר חדש שהתקבל לאגודה (בהקשר זה יתכן שניתן לטעון כי יש להחיל חובת הנמקה רק כאשר נדחית בקשתו של המבקש להתקבל כחבר). 26. בסיס אחר להחלת חובת ההנמקה הוא החלת עקרונות המשפט הציבורי על המשפט הפרטי. בהמשך לניתוח שהובא לעיל בנוגע לביקורת השיפוטית על אגודה שיתופית, ראוי לדעתי לבחון את נושא ההנמקה גם לגבי גופים פרטיים, בהגבלות המתחייבות מאופיו של הגוף הפרטי, מדרך התנהלותו ועל בסיס מטרותיו. ראוי לבחון את הדברים באמצעות החלת עקרונות מהמשפט הציבורי, או באמצעות מושגי השסתום של המשפט הפרטי, ויתכן גם בדרכים נוספות. חובת ההנמקה היא אחד מיסודות המשפט הציבורי וכללי הצדק הטבעי. היא היחידה מבין החובות הדיוניות החלות על הפעולה המנהלית המעוגנת בחוק הכנסת- חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות). (יואב דותן, "חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים", מחקרי משפט יט (תשס"ב) 5, 13). הגם שענייננו בגוף שאינו ציבורי- אגודה שיתופית- ניתן למנות נימוקים המצביעים על חשיבות ההנמקה גם כאן. ההנמקה ודאי תורמת לאיכות ההחלטה; ההנמקה הינה מרכיב חשוב ביכולתו של הפרט להתמודד עם ההחלטה ומעניק לו את היכולת לתקוף אותה, לערער עליה, ולנסות להפריך את הנימוקים שהועלו, ובסופו של דבר להביא לשינויה. ככל שההחלטה חשובה יותר ופוגעת במושא ההחלטה, תהא חשיבות גדולה יותר להנמקה גם בתחומי המגזר הפרטי. היחס האנושי והסביר לרגשותיו וכבודו של הפרט מצדיק מתן תשובה והסבר לדחייתו, ומשליך גם על חשיבות ההנמקה. גם האינטרס הרגשי של הפרט ראוי לו שיזכה להגנה. ראוי שלא יהיה היחיד ניצב מול קיר אטום ושותק. גם כאן ניתן לומר כדברי השופט חשין כי "מי שליבו טהור, מצפונו נקי ועשייתו נאמנה, לא יירא ולא ייחת" (עניין מספנות ישראל, לעיל, בעמ' 799). הדברים נאמרו אמנם לגבי גוף ציבורי, אך יפים הם גם לגוף פרטי ולאנשים שבו. גם בגוף פרטי העדר הנמקה עלול לכסות במקרים מסוימים על החלטה לא ראויה, שלו היה בית המשפט מודע לה, היה פוסל את ההחלטה. ככלל, ראוי להבטיח שההתנהלות של האגודה תיעשה דרך כור ההיתוך המבוסס על תום לב, יושר והגינות, שיבטיח את אמון חברי האגודה והנזקקים לשירותיה בדרך התנהלות האגודה. ניתן אולי לראות ניצני מגמה להחלת חובת הנמקה מסוימת בעניין יונה כץ, שם ניתנה החלטה על-ידי רשויות קיבוץ להוציא חבר מן הקיבוץ. בית המשפט בחן לגופה את טענתו של המערער כי לא ניתנו לו נימוקים מפורטים דיים להוצאתו מהקיבוץ (אם כי דחה את טענתו. ראו עניין יונה כץ, לעיל, בעמ' 618-619). מובן כי ישנם גם שיקולים רבים העומדים כנגד החלת חובת ההנמקה על גוף פרטי (פגיעה ביעילות הליכי קבלת ההחלטות; חשש מקבלי ההחלטה מלהתבטא בחופשיות בעת הדיון לקראת קבלת ההחלטה; ספק ביעילותה של חובת ההנמקה לחשוף שיקולים פסולים בקבלת ההחלטה; וכו'). לצורך הטלת חובת ההנמקה על הגוף הפרטי יש לאזן בין שיקולים אלו לבין השיקולים התומכים בהטלת החובה, תוך התחשבות בנתונים כגון אופי הגוף נותן ההחלטה, אופי ההחלטה שניתנה והשפעתה על מושא ההחלטה, אופי היחסים בין הגוף המחליט לבין מושא ההחלטה, וכו', כאשר בעת השקילה יש לזכור כי דנים אנו בגוף פרטי אשר אין להכביד עליו בדרך-כלל בחובות הלקוחות מהמשפט הציבורי. מכל מקום, במקרה שלפנינו איני רואה לנכון להיכנס לעובי הקורה של הנושא, באשר בענייננו ניתן להסתפק בהליכים שהתנהלו ובהסברים שניתנו, כפי שיפורט להלן. 27. במקרה שבפנינו אני סבורה כי אין מקום להחיל חובת הנמקה על המשיבה. במסגרת הטיעונים של המערערים לא הועלו טיעונים מהם משתמעת פגיעה בחובות המוטלות על המשיבה, בין בדין ובין בתקנון המשיבה. כל שנטען הוא לפגיעה ב"שוויון כלכלי" והעדפת שיקולים אישיים, טענות שנדחו על-ידי בית המשפט, ונדחו גם על-ידי כפי שפורט לעיל. מעבר לכך לא עלתה כל טענה מפי המערערים לפגיעה בזכות כלשהי שהגיעה להם ונפגעה כתוצאה מהחלטת המשיבה. כאמור, המערערים הינם זרים לאגודה השיתופית, אין ולא היה להם כל קשר עימה או עם חבריה, ואין נמנעים מהם שירותים כאלה או אחרים כתוצאה מהחלטת האגודה שלא לקבלם כחברים בה. לפיכך, אף אם היתה בפנינו הנמקה של המשיבה, ותוכנה היה תואם לטענות שהעלו המערערים, לא הייתי רואה מקום להתערב בהחלטת המשיבה ולחייבה לקבל את המערערים כחברים באגודה. על-כן, במצב דברים זה, אין אנו נדרשים להנמקה של המשיבה. 28. לאור כל האמור לעיל הייתי מציעה לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, א' באלול תשס"ה (5.9.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת __________________ העתק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. _B0303104190 מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.