פאבל דולינסקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10416/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10416/07 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערער: פאבל דולינסקי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1028/06 שניתן ביום 23.10.07 על ידי כבוד השופטים ס' רוטלוי, ע' צ'רניאק וק' ורדי תאריך הישיבה: ח' בכסלו התש"ע (25.11.09) בשם המערער: עו"ד יאיר גולן בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שירות המבחן: גב' שלומית נחליאל פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרכב כב' השופטים ס' רוטלוי, ע' צרניאק וד"ר ק' ורדי) בתפ"ח 1028/06 בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון. על המערער הושת עונש של 18 שנות מאסר בפועל ועל חומרת העונש נסב הערעור שבפנינו. כתב האישום וההליכים 2. הורתו של הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בכתב אישום שהוגש כנגד המערער, יליד 12.9.87, בגין עבירה של רצח חברו ולדיסלאב ברסקוב (להלן: המנוח) ביום 5.2.06. ההגנה והתביעה נחלקו ביחס למצבו הנפשי של המערער וכל צד אחז בחוות דעת פסיכיאטרית מטעמו. בהמשך, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הוסכם על המרת האישום לעבירה של הריגה. הוסכם בנוסף כי חוות הדעת הפסיכיאטרית היחידה הממצה והמקובלת על שני הצדדים היא חוות הדעת שניתנה ע"י הפסיכיאטרית ד"ר שליאפניקוב, וכן כי הצדדים יטענו לעונש תוך הפנייה לראיות שהוגשו בהסכמה לבית המשפט, כאשר התביעה תטען לעונש מקסימום וההגנה תיטען לעונש באופן חופשי. לאור הסכמה זו הוגש כתב אישום מתוקן, ומפאת חשיבותו כמשקף את העובדות המוסכמות על הצדדים, נביאו להלן בשלמותו: "1. הנאשם הכיר את ולדיסלב ברסוקוב ז"ל יליד 21.8.1988 (להלן – "המנוח") והשניים היו חברים. 2. במועד שאינו ידוע לתביעה, בחודש ינואר 2006, חשד הנאשם כי המנוח הוא שהתפרץ באפריל 2004 לדירת מגורי הנאשם. הנאשם סבר כי למנוח נודע כי הנאשם חושד בו וכי בכוונתו לפגוע בנאשם. על רקע דברים אלו, על רקע שימושו בסמים ומצבו הנפשי, התפתחו אצל הנאשם מחשבות שהובילו אותו להחלטה לפגוע במנוח. 3. החל ממועד שאינו ידוע בחודש ינואר 2006, החל הנאשם לשאת בכליו סכין מטבח (להלן – "הסכין"), והמתין לשעת כושר בה יהיה עם המנוח ביחידות. 4. בתאריך 5.2.06 בצהריים הגיע הנאשם לדירתו של המנוח ברחוב יוספטל 105 בבת-ים (להלן – "הדירה") שבכיס מכנסיו הסכין. אותה עת שהו בדירה אלכסנדר אדלר (להלן – "אלכסנדר") וקארן קלסטוב (להלן – "קארן"), חברים משותפים של המנוח והנאשם וכן אביו ואחיו של המנוח; בשל נוכחותם של השניים האחרונים דחה הנאשם את כוונותיו לפגוע במנוח. 5. בשעה 16:30 או בסמוך לכך יצאו המנוח אלכסנדר קארן והנאשם, לשוטט בחוץ, ופגשו בחברים אחרים. הנאשם נשאר בחברת המנוח תוך שהוא מחכה להזדמנות לפגוע בו. 6. בשעה 18:00 או בסמוך לכך, כך הלכו המנוח והנאשם למקלט ציבורי ברחוב דב הוז 2 (להלן - "המקלט") שם פגשו, בשעה 18:00 או בסמוך לכך, בחבריהם יורי אברמוב וודים בלוזרצב (להלן – "יורי וואדים"). 7. בשעה 18:00 או בסמוך לכך, ליד המקלט, שוחחו הנאשם והמנוח כאשר הם כורעים על הארץ בישיבה שפופה ויורי וואדים נמצאים במרחק של כ 2 מטרים מהם. בעוד המנוח עישן סמים מבאנג שהביא עימו שלף הנאשם מכיסו סכין אותה הסתיר בין ירכו לישבנו. 8. בסמוך לכך פנה הנאשם למנוח ואמר לו "עישנת מבסוט?", שלף את הסכין ונעץ אותה בבית החזה השמאלי של המנוח. בתגובה אמר המנוח בתדהמה: "מה אתה טיפש?" ואז נעץ בו הנאשם את הסכין פעם נוספת, בבית החזה מימין. המנוח רץ מהמקום עד לקיוסק הצומת שבפינת הרחובות כצנלסון ואנילביץ בבת-ים שם התמוטט על הארץ. 9. בסמוך לאחר מכן שטף הנאשם את ידיו בחדר אשפה של בית משותף ברחוב ההסתדרות 7 בבת-ים, הרטיב את הסכין וקבר אותה בחול בסמוך לחדר האשפה, רץ דרך רחוב רמז בבת-ים החביא את חולצת הקפוצ'ון שלבש באותה עת בין ענפי דקל ברחוב רמז 16 בבת-ים, ועזב את המקום. 10.א. כתוצאה מהדקירות שדקר הנאשם את המנוח נגרמו למנוח פצע דקירה בבית החזה משמאל אל תוך הלב אורך תעלת הדקירה כ- 8-9 ס"מ, פצע דקירה בבית החזה מימין עם חדירה לכבד ופצע דקירה בזרוע הימנית. ב. בעקבות פצע הדקירה בבית החזה משמאל נגרם נזק חמור ללבו של המנוח אשר גרמו למותו דקות ספורות לאחר מכן. 11. במעשיו האמורים גרם הנאשם למותו של המנוח". 3. כאמור, תיקון כתב האישום וההסדר אליו הגיעו הצדדים נבע מחוות הדעת של ד"ר שליאפניקוב. זו התבססה על חומר חדש שלא היה בפני הפסיכיאטרים שנתנו חוות דעתם קודם לכן, ובעיקר, על רישומים של עובדת סוציאלית שטיפלה במערער. ברישומים של שלוש הפגישות שערכה העובדת הסוציאלית עם המערער בימים 29.12.05, 5.1.06 ו – 26.1.06 נכתב כי המערער מוזר, מסוגר, מסתורי ופרנואידי, דיבר על כך שישראל היא מדינת משטרה, כי קרה משהו שהוא לא רוצה לספר אודותיו "משהו שקשור למשפחה שהיה צריך לעשן כדי לקבל את האינפורמציה הזאת דרך המעשנים, ושאבא שלו שותף לסוד זה אבל אמא לא". העובדת הסוציאלית אף כתבה ברישומיה כי השיחה ביום 26.1.06 (עשרה ימים לפני המקרה) הייתה "מדכאת והזויה אפילו עם סימנים פרנואידים" והמערער סירב לשתף עמה פעולה ולהשיב לשאלותיה מחשש שיש בחדר מצלמות של המשטרה. 4. בחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב נכתב כי הורי המערער תיארו שינויים ניכרים בהתנהגותו בתקופה שקדמה לרצח. הוא נעשה מתוח, נראה מפוחד, הסתובב לצדדים כשהלך ברחוב, קם בלילות, פתח וסגר חלונות, פירק מכשיר DVD בבית מתוך חשש שעוקבים אחריו באמצעות מצלמה בתוך המכשיר ודיבר אל עצמו ללא סוף. המערער שהה בהסתכלות פסיכיאטרית בתנאי אישפוז, במהלכה נערכו לו מבחנים פסיכודיאגנוסטיים. בחוות דעתה סקרה ד"ר שליאפניקוב את הממצאים מתקופה זו, המשקפים את המניפולטיביות של המערער לאור "הפער בין ה'עושר הפסיכוטי' אותו הציג לבין התנהגותו הרגילה במחלקה, שבה היה נקי ומסודר, דאג לצרכיו, קיים קשר עם המטפלים, אנשי הצוות והוריו". המבדקים שנערכו למערער בתקופת ההסתכלות, הצביעו על "נסיון מכוון ועקבי של הנבדק להציג עצמו באור שלילי ככל שניתן, להתחזות לרעה ולהציג פסיכופתולוגיה חמורה...". הבודקים סברו כי המערער הוא אדם "בעל הפרעת אישיות אנטיסוציאלית עם קווים נרקסיסטים, הכוללת גם התמכרות לסמים מגיל צעיר". לאור זאת הגיע ד"ר שליאפניקוב למסקנה כי בהתנהגותו של המערער לאחר מעצרו ניכרה התחזות ומגמתיות מתוך כוונה להתנער מאחריות למעשהו, וכי יש פער בין "הפסיכוזה הסוערת" שאותה ניסה להציג לבין התנהגותו. 5. השורה התחתונה בחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב היתה כדלקמן (הדגשה שלי – י.ע.): "1. הנבדק סובל מהפרעת אישיות עם קווים נרקיסיסטיים וגבוליים ומשימוש לרעה בסמים. 2. בעת העבירה המיוחסת לו כעת, היה שרוי במצב פסיכוטי פרנואידלי שהתפתח בהשפעת שימוש בסמים. בהתחשב בכך כי הנבדק צרך סמים באופן רצוני בהיותו יודע על השפעותיו השליליות האפשריות של שימוש בסמים, הנו אחראי למעשים שביצע בהשפעת שימוש בסמים ועקב מצב פסיכוטי שהתפתח בעקבות כך. 3. בעת ההסתכלות הנוכחית לא נמצאה עדות להפרעה פסיכיאטרית מג'ורית מסוג כלשהו. לאורך אשפוזו ניסה להתחזות לחולה נפש במטרה להשיג רווח משני (להתנער מאחריות פלילית). 4. במצבו הנפשי הנוכחי מסוגל לעקוב אחר הליכי המשפט, להבין את מהות האשמה והעונש, לקבל סעד משפטי מסנגורו ולפיכך כשיר לעמוד לדין. 5. לא זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי. מומלץ על מעקב פסיכיאטרי אמבולטורי והשגחה לפי נוהלי שב"ס עקב סיכון לפגיעה עצמית". בתשובה לשאלת בית המשפט, נמסרה חוות דעת משלימה של ד"ר שליאפניקוב, ולפיה (ההדגשה שלי – י.ע.): "בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, הנבדק היה שרוי במצב פסיכוטי פרנואידלי, בעיקר, דלוזיונלי אשר להערכתי, נגרם ע"י שימוש מסיבי בסמים. מצב זה גרם לפגיעה בוחן המציאות של הנבדק אשר התבטאה במחשבות שווא של יחס ורדיפה כלפי הקורבן. יחד עם זאת, שיפוטו החברתי נשאר שמור. למסקנה זו הגעתי לאחר בדיקות קליניות רבות ועיון בחומר החקירה מהימים הסמוכים לאירוע הרצח. כמו כן, ביום האירוע הגיע הנבדק לבית הקורבן פעמיים. לאחר ביקורו הראשון עזב את ביתו של הקורבן משום שחש כי שהותם של קרובי משפחתו של הקורבן במקום עלולה להפריע לביצוע המעשה שתכנן (קריא הבין שהמעשה שמתכנן הנו פסול ובניגוד לחוק ולמותר ובאותה העת יכול היה להימנע מביצוע המעשה). בנוסף, מיד לאחר הרצח התנהג בצורה מאורגנת ושקולה, טען בפני ידידיו שהיו במקום כי מה שקרה 'זה דבר אישי', החביא את הסכין ואת החולצה עם כתמי הדם. לאחר שנעצר באותו היום הכחיש בפני החוקרים את נוכחותו במקום האירוע, לאמו של הקורבן כי בנה הנו אדם טוב וכי אין לו מושג מי היה מסוגל לפגוע בו. בהמשך הביע אכזבה מידידיו שלא שמרו בסוד את נוכחותו והתנהגותו במקום האירוע. בנוסף, בצילומי וידאו שבוצעו זמן קצר לאחר האירוע התנהגותו נראית מאורגנת וללא כל מרכיב חריג. אני מדגישה שוב כי עד אוקטובר 2006 (שמונה חודשים לאחר הרצח) לא התעורר כלל הצורך להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית". 6. על רקע חוות הדעת של ד"ר שליאפניקוב, טענו הצדדים בבית משפט קמא לעונש. התביעה הדגישה כי כפסע היה בין הרשעתו של המערער בעבירת הרצח ולכן יש לגזור עליו עונש מאסר המתקרב לרף העליון של 20 שנה. המערער הצטייד מראש בסכין, בחר בעיתוי הדקירה כאשר המתין להזדמנות להיות עם המנוח לבדו; דקר את המנוח שתי דקירות באיברים חיוניים כמעשה מחושב ולאחר שהמתין שהמנוח יסיים לעשן סמים. בנסיבות אלה, נעשה חסד עם המערער כאשר התביעה התחשבה במצבו הנפשי והסכימה לתיקון כתב האישום. מנגד, טענה הסנגוריה כי על בית המשפט להתעלם מכתב האישום המקורי, וכי אין לראות את הסדר הטיעון כמעשה חסד, באשר יתכן שהנאשם יכול היה אף להיות מזוכה מכל עבירה נוכח מצבו הנפשי. גזר דינו של בית משפט קמא 7. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי כל אחד מהצדדים שקל את שיקוליו הרציונליים במסגרת הסדר הטיעון, ואין מדובר בחסד מצד התביעה. אמנם הוכח אצל המערער ליקוי בעל אופי פסיכוטי, אך כזה שלא שלל את יכולותיו הקוגנטיביות או יכולות הרצייה שלו, ולא היה במחשבות השוא שלו כלפי המנוח כדי לאיין את מחשבתו הפלילית באופן שלא היה מודע למהות מעשיו או לפסול שבהם, או שלא יכול היה להימנע מהם. בית המשפט קמא התייחס לטענת הגנה עצמית מדומה שהעלה הסניגור, בכך שהמערער סבר, עקב מצבו הנפשי, כי המנוח פרץ לדירת משפחתו וגנב משם תכשיטים ומסמכים, וכי המנוח יודע על חשדותיו. המערער חש כי המנוח וחבריו עוקבים אחריו ואחרי אחותו ומחפשים הזדמנות לפגוע בו ולכן, במהלך מספר שבועות שקדמו לאירוע, הסתובב עם סכין בכיס. הטענה נדחתה ע"י בית משפט קמא, באשר אין לקבל טענת הגנה עצמית המבוססת על מחשבות שווא, ולא נתמלאו יסודות הנדרשים לסייג ההגנה העצמית. בית משפט קמא לא מצא מקום להקלה משמעותית בעונשו של המערער עקב מצבו המנטלי לפני ביצוע העבירה, זאת להבדיל מפסיקה המתייחסת לנאשמים הסובלים באופן כרוני מהפרעה נפשית שאיננה מגעת לכדי פטור מאחריות פלילית, וכלשונו: "מצבו הנפשי של הנאשם כבר נלקח בחשבון כסיבה להמרת עבירת הרצח בעבירת הריגה, לא כחסד כטענת המאשימה, אלא כזכות של הנאשם עפ"י דיני העונשין, ועל כן לא ראינו מקום להתחשבות במצבו הנפשי מעבר לכך". בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שהמעשה היה קרוב לרמה של עבירת רצח, השית בית המשפט על המערער 18 שנות מאסר לריצוי בפועל. טענות הצדדים בערעור 8. הסניגור המלומד טען כי המקרה שבפנינו אינו שגרתי, והיה על בית משפט קמא ליתן משקל לגורמים הנפשיים שהובילו את המערער לביצוע העבירה. אמנם הוסכם כי מצבו הנפשי של המערער אינו מגיע כדי פטור מאחריות פלילית, אך יש ליתן משקל למצבו הנפשי לצורך העונש ודומה כי בית משפט קמא הושפע מכתב האישום המקורי בגין עבירת הרצח. המערער היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, והיה על בית המשפט לאפיין את דרגת האשמה ולקבוע את העונש הראוי ברף התחתון של הענישה ולא ברף הגבוה, הקרוב לרצח. הסניגור הצביע על העובדות הבאות: המערער דקר למוות את חברו מזה שנים, ללא מניע, ללא הסבר רציונלי מכל סוג שהוא. המערער היה מכור לסמים מצעירותו. המערער היה שרוי בעת ביצוע המעשה במצב פסיכוטי פרנואידי שהתפתח בהשפעת שימוש בסמים ופגע בבוחן המציאות שלו. התנהגותו של המערער לא היתה מחושבת ורציונלית כפי שנטען. הוא נמנע מלתקוף את המנוח בדירה בשל נוכחות אביו ואחיו של המנוח, אך לאחר מכן דקר אותו בנוכחות שני חברים אחרים שהיו בסמוך אליהם. כל אלה מצביעים על "שכרות פתולוגית" כשלוחה של אי שפיות הדעת, שאמנם אינה פוטרת מאחריות אך מצדיקה הקלה משמעותית ברמת הענישה. הסנגור הצביע על הנסיבות האישיות של המערער ומשפחתו. המדובר במשפחה נורמטיבית לחלוטין, למערער לא היה עבר פלילי, הוא היה תלמיד טוב בתיכון, והמעשה הנורא ארע בהיותו בגיל 18 וחצי. 9. התביעה הסכימה כי אין מדובר במקרה שגרתי, אך טענה כי יש לעמוד על טיב הליקוי הנפשי ולבחון את התנהגותו של המערער עובר לאירוע ולאחריו. כושר השיפוט של המערער ויכולתו להבחין בין טוב לרע לא נפגע, כפי שעולה מחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב בה נאמר כי שיפוטו החברתי של המערער נשאר שמור והוא "הבין שהמעשה שמתכנן הנו פסול ובניגוד לחוק ולמותר ובאותה העת יכול היה להימנע מביצוע המעשה". כן נטען כי המערער הכניס עצמו למצב בו נמצא עקב השימוש בסמים, ויש לאבחן את המקרה שלו לעומת מקרים אחרים בהם נגזר עונש קל יותר על נאשמים שסבלו מהפרעה נפשית עקב מחלה כרונית כמו סכיזופרניה. דיון והכרעה 10. נוכח הסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בהסדר הטיעון, איני נדרש לדון במישור האחריות הפלילית או האחריות המופחתת, על פי הסייג בסעיף 34ח לחוק שעניינו אי שפיות הדעת או הסייג בסעיף 34ט שעניינו שכרות וכולל גם השפעת סם מסוכן. הצדדים התייחסו לסייג זה בהקשר לרמת הענישה, ואציין כי במישור האחריות, כבר עמדו מלומדים על כך שהגנת השכרות היא "הגנה מדומה", שלמעשה מרחיבה את אחריותו של מבצע העבירה בשל הדוקטרינה של התנהגות חופשית במקור – ראו מירי גור-אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כד (תשנ"ד) 9, 56; מירי גור-אריה "שכרות בדיני עונשין" משפטים יג (תשמ"ד) 183. עוד לסייג השכרות ראו, לדוגמה, ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, (לא פורסם 11.5.06)). מאחר שהמערער לא הורשע בעבירת רצח, גם איני נדרש להוראת הענישה המופחתת הקבועה בסעיף 300א לחוק. כאמור, ענייננו מתמקד ברמת הענישה בלבד. בע"פ 7492/07 חגג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.09) עמדתי על כך שבגזירת העונש בכל עבירה שהיא, רשאי בית המשפט להידרש למצבו הנפשי של הנאשם, ולכן לא נדרש המחוקק להתקין לשם כך הוראה מיוחדת נוסח סעיף 300א: "סעיף 300א עניינו ענישה מופחתת ולא אחריות מופחתת. כאשר בעבירת רצח עסקינן, העונש הוא מאסר עולם חובה. לכן, מצא המחוקק להוסיף את סעיף 300א כדי להעניק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מהעונש של מאסר עולם, במקרים בהם תחושת הצדק לא מתיישבת עם הטלת מאסר עולם בשל מצבו הנפשי של מבצע העבירה בעת ביצועה – ע"פ 10669/05 מסטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.2.08) פסקה 12 והאסמכתאות שם; ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.11.06). לא כך לגבי עבירות אחרות, שאין בצידן מאסר עולם חובה, שאז ממילא העונש מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי להתחשב בגזירת העונש בהפרעה נפשית חמורה או בליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, שאינם מגיעים כדי חוסר יכולת של ממש להבין או להימנע מעשיית המעשה כאמור בסעיף 34ח לחוק" (שם, פסקה 34 לפסק הדין). 11. השאלה מה המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לצורך הקלה בעונש, היא שאלה "כמותית", שאיני רואה לקבוע בה מסמרות. כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה ועל פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. במכלול הנסיבות הקשורות למבצע העבירה, יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו – לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להימנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני האירוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים. 12. מידת אחריותו המוסרית של העבריין למעשה שביצע נגזרת מגודל הפגיעה בתפיסת המציאות ובמידת השליטה שלו על מעשהו בשל מצבו הנפשי, ובהלימה לכך, על בית המשפט לגזור את עונשו לקולה או לחומרה. עם זאת, וכפי שנאמר על ידי כב' השופטת ארבל בע"פ 9369/07 אנסטסיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.09): "אין גם להתעלם מן הצורך שלא לפתוח פתח חסר תחומים וגבולות לכל טענה הנטענת בידי מי שביצע עבירה, בדבר פגם נפשי ממנו הוא סובל. הקלה מופרזת בעונשו של מי שביצע עבירה בשל פגם במצבו הנפשי, שלא איין את יכולותיו הקוגניטיביות והרצוניות, עשוי ליצור מדרון חלקלק, שיפגע באפקטיביות של המשפט הפלילי כגורם מרתיע ומחנך, ייצור מסכת אין-סופית של התדיינות, יכרסם בתחושות הצדק של קורבנות העבירה ומשפחותיהם, ועשוי לפגוע באמון הציבור במערכת. על הענישה המופחתת שיש להשית על מי שסבל מתסמונת פוסט טראומתית, לבטא, איפוא, באופן מידתי את הגריעה שהביאה זו ביכולתו להבין את מעשיו או לשלוט בהם ולשקף את היקף הגריעה ואותה בלבד". 13. הסניגור הציג בפנינו אסופת פסיקה, ממנה עולה כי במקרים של הריגה על רקע מחשבות שווא, מחלות נפש והפרעות נפשיות למיניהן, הושתו עונשי מאסר נמוכים בהרבה. כדוגמה לרף ענישה נמוך במיוחד, ראו ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.08) שם נגזרו על הנאשם 4.5 שנות מאסר בלבד בגין הריגה בסכין במהלך קטטה, כאשר הנאשם היה נתון ככל הנראה במצב פסיכוטי-פרנואידי בשל השפעת סמים. אין בדעתי להידרש פרטנית לכל אחד מפסקי הדין על הנסיבות המיוחדות שבו. משרעת הענישה בעבירת ההריגה היא רחבה ביותר, נוכח מגוון המעשים ומגוון המצבים, וכפי שנאמר לעיל, כל מקרה וכל נאשם על פי נסיבותיו הוא. 14. לטעמי, יש מקום להפחתה של ממש בעונש שהושת על המערער עקב מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. ברי, כי יש להתעלם מכתב האישום המקורי שייחס למערער עבירת רצח, שכן טרם היו בפני הצדדים מלוא הנתונים לגבי מצבו הנפשי של המערער. אין לראות את המערער כמי שכפסע היה בינו לבין הרשעה ברצח כטענת התביעה, אך גם אין לראותו כמי שכפסע היה בינו לבין פטור מאחריות פלילית כטענת ההגנה. הצדדים קיבלו עליהם את חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב שקבעה כי בעת ביצוע העבירה המערער היה שרוי במצב פסיכוטי פרנואידלי ועקב כך נגרמה לו פגיעה בבוחן המציאות שהתבטאה במחשבות שווא לגבי המנוח. רישומי העובדת הסוציאלית מעידים באופן אותנטי על הלך רוחו ההזוי של המערער בתקופה שקדמה למעשה. היעדר כל מניע נראה לעין להריגתו של המנוח אך מחזק את ההנחה לגבי תפיסת המציאות המעוותת של המערער בעת ביצוע העבירה. שמתי נגד עיני כי המערער החל לצרוך סמים מגיל 14-13 ואין להחיל עליו את אותה אמת המידה שיש להחיל על בגיר שנכנס מרצון וממשיך מרצון לצרוך סמים. מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה עקב השימוש בסמים, מפחית במידת מה את אשמו המוסרי, בשל התרופפות העכבות והחסמים המאפשרים לכל בן אנוש להפעיל ביקורת עצמית על מעשיו במישור ההכרתי והרגשי. מנגד, השמירה על קדושת החיים היא בבסיס תכלית הענישה. הנה כי כן, המערער קיפד פתיל חייו של המנוח, בחור צעיר בגילו וכל הנוטל נפש אחת כאילו קיפח עולם מלא. לסופו של יום, בבואי לאזן בין החומרה הרבה של המעשה לבין הנסיבות המיוחדות של המקרה ונוכח המצב התודעתי-חולני של המערער בעת ביצוע העבירה, אמליץ לחברי להפחית את עונשו של המערער בחמש שנים ולהעמידו על שלוש עשרה שנות מאסר. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ' בכסלו תש"ע (7.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07104160_E01.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il