נורית כוחיי נ. רשות שדות התעופה בישראל

פסק-דין בתיק ע"א 10412/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10412/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערת: נורית כוחיי נ ג ד המשיבות: 1. רשות שדות התעופה בישראל 2. ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ 3. QAS ישראל בע"מ ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בראשון-לציון (סגנית הנשיא, השופטת ד' גנות) מיום 29.10.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 616/06 בשם המערערת: עו"ד אבי סגל פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (סגנית הנשיא, השופטת ד' גנות) מיום 29.10.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 616/06. 1. בפני בית המשפט קמא מתנהלת תביעה שהגישה המערערת כנגד המשיבות לפיצוי בשל נזק גוף שנגרם לה, לטענתה, על ידי מסוע מזוודות בנמל התעופה בן גוריון. במקביל להגשת כתב הגנה, הגישו משיבות 2 ו- 3 בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לאחר קבלת תגובת המערערת לבקשה, ותגובת משיבות 2 ו-3 לתגובה, כתב בית המשפט החלטה בבקשה, בהתאם לסמכותו על פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאחר כתיבת ההחלטה וקריאה חוזרת שלה, סבר בית המשפט כי נכון יהיה להכריע בבקשה לאחר העדת המערערת באשר לנסיבות פציעתה. מטרת העדת המערערת היתה קבלת הרקע העובדתי באשר לנסיבות המדויקות בהן ארעה התאונה, על מנת שניתן יהיה להכריע בבקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. על כן, בדיון ביום 10.9.2006, התבקשה המערערת להעיד כאמור. בתום החקירה, הביע בית המשפט דעתו, כי על פי דברי המערערת עצמה, ובהנחה כי דבריה הם אמת, אין מנוס מהמסקנה כי התובענה התיישנה. בשלב זה ביקשה באת-כוח המערערת להמציא פסיקה נוספת, על מנת לשכנע את בית המשפט כי בנסיבות דומות נדחתה טענת התיישנות, ולמרות התנגדות המשיבים, התיר בית המשפט למערערת להמציא את הפסיקה הרלוונטית. באת-כוח המערערת בחרה שלא לצרף את הפסיקה, ובמקום זאת הגישה בקשת פסלות. 2. בבקשת הפסלות טענה המערערת כי מדברי בית המשפט במהלך הדיון מיום 10.9.2006 עולה כי דעתו ננעלה בפני המערערת, כך שיש לפסול אותו מהמשך הטיפול בתיק. הודגש כי החלטת בית המשפט בסוגיית ההתיישנות נקבעה ונכתבה עוד קודם למועד הדיון, למרות שהצדדים זומנו לדיון, בין היתר, לצורך דיון בסוגיית ההתיישנות. נטען כי במהלך הדיון נערכה למערערת חקירה מגמתית, תוך הבעת דעה מוקדמת, כאשר בית המשפט מציין כי במהלך נסיעותיו הרבות לחו"ל מעולם לא נתקל בנוסע אשר מניח את מזוודתו על המסוע, מבלי שנדרש לעשות כן. עוד נטען כי החקירה לוותה בתנועות ביטול לעומת טענות המערערת, הסותרות הנחת יסוד מוטעית זו של בית המשפט. נטען, כי במהלך הדיון פסל בית המשפט על הסף תשובותיה של המערערת לעניין הפעולות שנעשו על ידה בהגיעה לבידוק בנמל התעופה בן גוריון, וזאת מבלי שנשמעה בדל ראיה לעניין הנוהג ו/או הנעשה בהליך הבידוק. עוד נטען, כי בסיום חקירתה, המליץ בית המשפט למערערת לדחות את התביעה על הסף כנגד כל המשיבות, למרות שטענת ההתיישנות נטענה רק על ידי משיבות 2 ו- 3, תוך שבית המשפט ציין כי ההחלטה כבר נרשמה והודפסה, ומוכנה להקראה, אך בשל קוצר הזמן לא נשלחה לצדדים. יתרה מכך, נטען כי בית המשפט הוסיף וציין כי גם במידה והמערערת תעבור את משוכת ההתיישנות, עדיין לדעתו קיים למערערת אשם תורם בגובה של 100%, כך שגם התיק לגופו יידחה, בסופו של יום, וזאת למרות שהראיות בתיק טרם הושמעו ו/או הוצגו בפני בית המשפט. בנסיבות אלו, סברה המערערת כי בית המשפט כבר גיבש עמדתו בתיק העיקרי, וזאת עוד בטרם שמע את הראיות, ותוך התעלמות מוחלטת מחקירתה של המערערת. עוד נטען כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את הדברים לאשורם, כפי שהתנהלו בדיון. לבסוף, טענה המערערת, כי גם אם בית המשפט אינו סבור כי הוא בעל דעה קדומה, הרי שמראית פני הצדק מצדיקה, לאור הכנת ההחלטה מראש, את פסילת בית המשפט. המשיבות התנגדו לבקשה. לטענתן, אין פסול אם במסגרת קדם משפט, מחווה בית המשפט דעתו בכל הנוגע לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ומעריך את סיכוניו של כל צד בברור המשפטי, בהתאם לנתונים שבפניו באותה עת. זאת ועוד, העובדה שבית המשפט רשאי היה על פי התקנות ליתן החלטתו על סמך הבקשה והתגובה בלבד, ובכל זאת אפשר מיוזמתו הגשת טיעונים משפטיים נוספים בכל הנוגע לסילוק התביעה, מוכיחה כי טרם גבש עמדתו בעניין זה, וכי הוא פתוח לשכנוע. 3. בית המשפט, בהחלטה מיום 29.10.2006, דחה את בקשת הפסלות, בקובעו כי אין בה ממש והיא לא באה לעולם אלא על מנת לנסות מזלה של המערערת אצל שופט אחר, בתקווה ששופט אחר לא יסבור כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. הודגש כי חקירת המערערת לא היתה מגמתית ולא לוותה בתנועות ידיים. הובהר כי במקרה הנוכחי התביעה טרם נדונה לגופה, והדיון כולו נסב סביב השאלה האם התביעה התיישנה. זאת ועוד, בית המשפט התרשם לחיוב מהמערערת, ואף הבהיר לצדדים כי גרסתה במהלך עדותה מקובלת עליו כגרסת אמת, וכי על סמך גרסתה קרוב לוודאי שהתביעה התיישנה. נקבע כי גם היענות בית המשפט לבקשת המערערת להמציא פסיקה התומכת בטענותיה אינה מאפשרת להסיק כי קם חשש ממשי למשוא פנים. צוין, כי בתום עדותה של המערערת התנהל שיג ושיח בין בית המשפט לבין באי-כוח הצדדים, ובמסגרת זו הובעה דעת בית המשפט שגם אם התביעה לא התיישנה, יתכן שקיים אשם תורם מלא של המערערת להתרחשות התאונה. הודגש כי לא נקבע נחרצות, ולא ניתן היה להסיק מדברי בית המשפט, כי בכל מקרה תידחה התביעה. אשר לטענה כי הפרוטוקול אינו משקף את הדיון לאשורו, נקבע כי מדובר בטענה שאין בה ממש. צוין כי בית המשפט נוהג תמיד להקריא את תשובות העד לפרוטוקול וכך כל באי בית המשפט שומעים את שנכתב. לא זו אף זו, באת-כוח המערערת לא הלינה במהלך הדיון או לאחריו באשר לנכונות הפרוטוקול, ודומה כי גם טענה זו לא באה לעולם אלא לצורך הגשת בקשת הפסלות. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי, בו חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כדי לגבש עילת פסלות יש לשאול האם התקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה" כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573). במקרה הנוכחי נכתבה טיוטת החלטה בבקשה לדחייה על הסף, בטרם הדיון בבקשה. אכן, כתיבת טיוטת החלטה מלמדת כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה על סמך הבקשה והתגובה לה, שהיו בפניו באותה עת. זאת בהתאם לסמכותו על פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ואולם, בית המשפט ציין בהחלטתו בבקשת הפסלות, כי לאחר שכתב את ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף, סבר שיהיה נכון להכריע בבקשה לאחר העדת המערערת באשר לנסיבות פציעתה. לכן, בהתאם לסמכותו בתקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הורה בית המשפט למערערת להעיד בפניו. כאמור, בדיון נשמעה חקירת המערערת ובית המשפט התיר לה להגיש פסיקה לתמיכה בעמדתה לעניין ההתיישנות. בנסיבות אלה, הרי שגם אם המערערת סברה שהבקשה לדחיה על הסף מחמת התיישנות תידון ותוכרע בדיון ביום 10.9.2006, אין בעצם כתיבתה של הטיוטה, שנכתבה בטרם הדיון, כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי (ע"א 3535/00 וינר נ' שרוט (לא פורסם)). בהקשר זה דחה בית המשפט את טענות המערערת לפיהן היתה חקירתה מגמתית ולוותה בתנועות ביטול. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו של המערער באשר לעובדות העומדות ביסוד בקשת הפסילה, על המערער מוטל נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2)599; ע"א 5792/02 גרבש נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם)). המערערת במקרה נוכחי, לא עמדה בנטל זה. 5. אשר להערת בית המשפט בנוגע לאשם התורם מצד המערערת, כבר נפסק כי עצם העובדה שבית המשפט ניסה להגיע להסכמה על מנת שניתן יהיה להביא את הדיון לסיומו אינה מצביעה על גיבוש דעה מוגמרת באותו עניין. ודאי שכך הוא הדבר בטרם החל שלב ההוכחות (ע"א 7265/98 חליחל נ' ברסקי, פ"ד נב(5)477; ע"א 5214/05 פדידה אוחיון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 179). פעמים רבות קורה שתוך כדי הצעת פשרה מביע בית המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה, לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. אין בהצעות והערות אלה כדי להשליך על מסקנתו של בית המשפט אם הנושא יועלה בפניו בכל זאת תוך פריסה מלאה של כל העובדות ומלוא הטיעונים (ע"א 592/94 גינזברג נ' בן יוסף (לא פורסם)). אף אם בית המשפט הביע דעה אודות ההליך שבפניו, הרי שדעה זו הובעה בשלב מוקדם של ההליך, לפני שהחלה שמיעת טיעוני הצדדים לגופה של התביעה. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי בית המשפט לא גיבש עמדה סופית ונחרצת בתביעה, וכי דעתו לא "ננעלה" בפני טענות המערערת, כפי שאף הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות. 6. בכל הקשור לטענות המערערת בעניין ניסוח הפרוטוקול ותוכנו, ההנחה היא כי הפרוטוקול משקף את שאירע במציאות ועל הטוען לפסלות הנטל להפריך הנחה זו. הפרוטוקול מהווה יסוד לבחינת מהימנות הטענות נגד בית המשפט באשר לאופן התנהלות הדיון. בלא עיגון בפרוטוקול יקשה הדיון בערעור, שכן בית המשפט שלערעור אינו יכול להסתמך לעניין זה על תורה שבעל פה (ע"פ 5592/92 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 9658/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)). הדרך להתמודד עם פרוטוקול שאינו משקף לדעת צד את שאירע בדיון היא באמצעות הגשת בקשה לתיקון הפרוטוקול. טענה בעלמא כי הפרוטוקול אינו נאמן למציאות אינה מספיקה ואין בה כדי לבסס עילת פסלות (ע"פ 1368/91 בטיטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 6207/03 אגמון נ' בורוכוב (לא פורסם); מרזל, בעמ' 175). בהקשר זה, אין עיגון בפרוטוקול לטענת המערערת בעניין התבטאות בית המשפט לפיה במהלך נסיעותיו לחו"ל מעולם לא נתקל בנוסע אשר מניח את מזוודתו על המסוע מבלי שנדרש לעשות כן, וכן לטענה לפיה פסל בית המשפט על הסף תשובות של המערערת בחקירתה. 7. מעבר לנדרש יצוין כי גם לו היה ממש בטענות, לא היה בהן כדי להביא לפסילת בית המשפט. אשר לטענה בנוגע להתבטאות בית המשפט בנוגע לנסיונו האישי, פסילת שופט אך בשל היותו בעל ידיעה אישית כלשהי אודות נתון מסוים המתעורר במשפט, תביא לפסילת שופטים שאינה מוצדקת, לא רק בהיעדרו של שופט ניטרלי לחלוטין, אלא גם בשל העובדה כי חזקת המקצועיות של השופט מניחה כי השופט מסוגל להפריד בין נסיונו וידיעותיו לבין השאלה המתעוררת לפניו, על כן הוא ישמע את התיק לגופו בלא דעה מוקדמת שאינה ניתנת לשכנוע. כאשר מתבטא השופט באשר לאותו נסיון או לחוויה שהיתה לו, תיבחן סופיות העמדה שהביע בהתאם לאופן ולמסגרת בהם בוטאה (מרזל, בעמ' 307). במקרה הנוכחי העיר בית המשפט, על פי הנטען, הערה על סמך נסיונו האישי. הדבר נעשה, כך נטען, בתחילת ההליך, בטרם שמיעת הראיות לגופה של התביעה, כהערת אגב. אין בהערה זו, אף אם אכן נאמרה, כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים וחוסר פתיחות לשכנוע במידה והתביעה תידון לגופה. אשר לפסילת תשובות מסוימות של המערערת על הסף במהלך חקירתה, כבר נפסק כי אמנם תפקיד ניהול החקירה מסור בשיטת המשפט בישראל בידי עורכי הדין, אולם האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט והוא שקובע איזה שאלות מותרות ואיזה אסורות, איזה ראיות לקבל ואיזה לאו (ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' עו"ד נ' הרב רבינוביץ (לא פורסם)). לכן, רשאי היה בית המשפט במקרה הנוכחי לפסול על הסף תשובות מסוימות של המערערת בחקירתה. בכך לא הביע בית המשפט כל דעה לגבי התיק לגופו. משכך,לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט. 8. לבסוף, יש לדחות את טענתה של המערערת בדבר פסילה מכוח מראית פני הצדק. לא אחת נפסק, כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק, אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה (ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי (לא פורסם) ע"א 7218/06 פלונית נ' פלונית (לא פורסם)). אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש, כי התנהלות בית המשפט מצביעה על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115). אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ה' באייר התשס"ז (23.4.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06104120_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il